|
תקציר: כבר בתקופה קדומה רשמו היהודים את נוסח ההגדה של פסח בכתב. ספר זה זכה למהדורות רבות, והיו שעיטרו את ההגדה בציורים יפים. הסדר בעבר נערך דומה למה שכתוב במשנה, ושינו את אמירת ההגדה לתחילת הסדר במקום בסופו. כמו כן נכתבו פירושים שונים במשך הדורות והספר תורגם לשפות רבות. מילות מפתח: תנאים, גאונים,ראשונים, אחרונים. |
|
הספר הידוע לנו בשם "הגדה של פסח", ששייך לסוג מסוים של ספרות שיש לו זכות האנונימיות. נהגו פעם לדבר על "בעל האגדה", כאילו היה לה מחבר אישי, אומנם מבחינה מדעית דבורים כאלה הם מוטעים. היוזמה לעריכת הספר נולדה מצרכי הרבים, כי הפעולות, ההסברות, הקריאות והתפילות המסתדרות בסעודת ליל פסח, יחד עם ההגדה שבמרכז, גרמו למבנה די מסובך בסדר הסעודה, שלא כל אחד, בפרט איש פשוט, יכול לשמור בזיכרונו. הגילויים מתוך הגניזה שבמצרים הראו לנו, שכבר בתקופה קדומה רשמו היהודים את נוסח ההגדה של פסח בכתב, אע"פ שעברו בזה על האיסור העתיק לכתוב תפילות או ברכות. לכן נשמר לנו הספר במספר גדול מאוד של כתבי יד פחות או יותר עתיקים, מהם גם מצויירים, ומתקופת המצאת הדפוס אין ספר בספרות היהודית שזכה למהדורות רבות יותר. כמובן אין לנו ידיעות על חגיגת ליל פסחים בזמן הבית הראשון, ויש רק מקום להנחה שהייתה אכילת קורבן פסח על מצות ומרורים והגדת יציאת מצרים מתאימה למה שכתוב בתורה. בפרט אין לנו שום ידיעות על צורת הסעודות בתקופה התנ"כית, והמקורות העתיקים ביותר על ליל סדר פסח שבידינו, משנה תוספתא והתלמודים, מעבירים אותנו לתקופה אחרת, שבה השפיעו מנהגים יווניים ורומיים על חיי היהודים בא"י. ודווקא הסדר הנשנה במשנתנו הוא שקבע גושפנקא על החגיגה הביתית לדורות הבאים. מאידך גיסא אין לנו תאור ברור ושלם על מה שהתרחש בבית המקדש עצמו בלילי פסח אף בימי הבית השני, מפני שעריכת המשנה הייתה רק כמאה שנה אחר חורבנו, וההלכות שנשנו ע"י התנאים הותיקים שהיו בימי הבית נדירות הן. וגם אין ללמוד הרבה על עניין ה"סדר" מכתבי יוסף בן מתתיהו הכהן, בפרט מקדמוניות היהודים, כי רק במלים ספורות נדע בטכס החג. במשנה ובשאר המקורות התלמודיים מטפלים באריכות בשחיטת קורבן פסח והקרבתו, בהכנות הנחוצות ובמנהגים המיוחדים, הכל מראיית מעבד חומר היסטורי, אולי בתקווה שתשוב ותחודש בקרוב תפארת המקדש וחזור הקורבן במהרה ליושנו. לעומת זאת טפלו התנאים, וגם הבאים אחריהם, בטכס הביתי לפי הצורה שנקבעה אחרי חורבן הבית, כבעניין של ממש, ומה שרשמו כמנהג קבוע (אולי היה בו נוהג עתיק שהיה בתוקף מזמן) או מה שקבעו אז, קבעוהו לדורות. לכן יש לומר שמה שאנו נוהגים היום, אנו נוהגים לפי הוראות המשנה שלפנינו. כמובן, צורות החיים נשתנו ומה שהיה פעם מובן מאליו, עלול להתמיה היום. בימי הקדמונים היו מוסבים על מיטות מוצעות ואכלו על שולחנות קטנים ששמו לפני כל אחד ואחד מהמסובים. נהגו בפרפראות ובירקות בטיבול בחומץ או כדומה, לפני הארוחה העיקרית ובשתיית יין לפני הסעודה, בתוכה ואחריה. הלא ידוע באיזה אופן ובאיזו מידה ידעו הדורות להתאים את עצמם לדרישות הפשוטות של המשנה, כגון הסיבה, טיבול ראשון, ארבע כוסות, כדי לקיימן לפי רוחן או לכל הפחות באופן פורמלי, לפי הפקודה, ולפעמים הצליחו למצוא בהן משמעות חדשה לפי רוח הזמנים. כנראה שינו אנשי התקופה התלמודית את מבנה הסדר בנקודה אחת, אף יסודית, והעבירו את אמירת ההגדה ממקומה המקורי, אחרי קיום מצוות היום - שם היה מקומה לפי דעת כמה ראשונים ודעת כמה מלומדים מפורסמים - לתחילת הסדר, וזאת כדי להבטיח את מהלך הטכס, כדי שלא תהא ההגדה טפלה כלפי אכילה ושתייה. ובזה חי הטכס העתיק בתקופת רומא וביזנטיון, בארצות הנצרות והאיסלאם, בתקופת אושר ורדיפות, וקיים למרות האינקוויזיציה הספרדית והאמנציפציה האירופית, וגם מארצנו לא זז כל זמן שהיה בה יישוב יהודי. כמה גדול כוחם של חכמים שהטילו על כל יהודי, על אנשים מלומדים ופשוטים, את התפקיד לספר על יציאת מצרים, על מאורע שלא ידעו אלא ראשי פרקיו הכתובים בתורה! המדרש והמעשה, הסיפור וקיום המצוות התאחדו כדי לשמור לעם ישראל זיכרון חי למה שנעשה לאבותיהם במצרים וביציאתם משם. המדרש - הסיפור על המאורע לפי דרשות חז"ל - הוא במרכז ה"סדר", וראויה לתשומת לבנו, שלפי הוראת המשנה כל אחד צריך "לדרוש", ר"ל לפרש לפי דרכי האגדה העתיקה, את הפסוקים האופייניים ביותר שבתורה, עכ"פ לפי דעת התנאים, המספרים על שיעבוד מצרים על יציאת מצרים, והם הפסוקים דברים כ"ו ה-ט, ארמי אבד אבי וכו'. פסוקים אלה היו ידועים לכל איש בזמן הבית מטכס הבאת הביכורים, ונשמרו על נקלה בזיכרון על סמך שפתם הפשוטה והברורה. המדרש הנדרש ע"י התנאים, אולי הקדומים ביותר, שאמירתו הוטלה על כל יהודי באופן זה, היה רשמי, מוכר וידוע ברבים כמו הפסוקים עצמם, וכנראה גם מובן לכל, בניגוד לתקופות מאוחרות. וכשם שהמדרש נמצא במרכז הסדר כנקודה ראשית, כך הוא גם במרכז הספר הקטן שאנו קוראים דווקא על שמו, "הגדה", שהרי הוסיפו עליו חוץ מחומר מדרשי דומה שדיברו עליו מסתמא בלילי פסח, רק דברים הכרחיים כדי לאפשר למשתתפים את קריאת ההלל, אמירת הברכות ושמירת הסדר הקבוע. יש אפוא בידנו אוסף של טכסים שונים, מתקופות שונות, מטיב שונה, חלקם פרקי תנ"ך, חלקם פרקי מדרש, חלקם טופסי תפילות ובקשות ששימשו למטר אחת. הספר נערך כנראה זמן מה אחרי חתימת התלמוד, והטפסים העתיקים ביותר שהגיעו אלינו - מלבד קטעים שנמצאו בגניזה - הם בחיבורי הגאונים, בסדר ר' עמרם בן ששנא (שחי במאה ט') ובסידור רב סעדיה גאון (שחי במאה י'). זמן מה אחרי תקופת הגאונים טפלו בהגדת רש"י והאסכולה שלו, ודוגמה לנוסח ההגדה שלהם יכול לשמש הנוסח השלם שהכניס ר' שלמה מויטרי, אחד מתלמידי רש"י (שחי במאה י"ב),למחזור המפורסם שלו, ודווקא טופס זה דומה למה שנוהגים באשכנז. גם הרמב"ם (מאה י"ב) מסר לנו טופס הגדה משלו בתוך חיבורו הגדול משנה תורה. מן הזמן ההוא לא חלו שינויים בנוסח ההגדה ובהיקפה, והוסיפו רק שירים אחדים בסוף הסדר כדי לעורר את עניין הילדים. ברם נוסח הספר גרם קושי ידוע להבנה בכמה מחלקיו, והעם היה זקוק לפירושים. בפרוש המדרש עצמו מעמיד גם את המלומד בפני שאלות חמורות, והוא העסיק את הרבנים, וביניהם הגדולים ביותר, החל מן המאה הי"ב. אפשר לומר שלא היה ספר בספרות היהודית, לרבות את התורה עצמה, שגרם לפירושים ועיבודים כה רבים כמו ההגדה, ולא היה טכסט שהעסיק ועורר גם את השכל, גם את הדמיון היוצר כמוה. שיטת הלימוד היא תלמודית-אגדית, ברובה, ז"א החכמים השתדלו לקבוע את משמעות המשפטים הקשים ולהשתיק את הספקות ואת הסתירות על סמך שיטת האגדה עצמה. בכל זאת אנו מוצאים בביאור ה"ראשונים", ר"ל בימי הביניים, גם השתדלות מסוימת לברר את פשוטו של נוסח ההגדה. ישנם מהמפרשים, בעל שבילי הלקט (מאה י"ג), אורחות חיים (ר' אהרן הכוהן מלוניל, (מאה י"ד), שהדגישו את הצד ההלכתי של הסדר והתווכחו והרחיבו את הדיבור על דיניו ומנהגיו, ויש מהם, כגון הרשב"ץ) (ר' שמעון בבן צמח דורן, מאה י"ד וט"ו) שרצו לבאר רק את נוסח ההגדה. מכל מקום הייתה בתקופה זו פרשנות ההגדה משועבדת לנוסח עצמו, והדורות ההם נמנעו מלהכניס לפירושיהם סיפורים משלהם שאין להם קשר ישר לטכסט. דרכי הפירוש נשתנו בתחילת הזמן החדש, ודווקא הראשון בשורת המפרשים האחרונים, דון יצחק אברבנאל (מאה ט"ו ט"ז), מבליט את השינוי בגישה לספר זה. בהסתמכו על נוסח ההגדה כבסיס, נוקט הוא בחופש גמור לספר מה שבלבו ומה שעלול לדעתו לתרום לעניין, בייחוד הוא מנסה להצדיק את הדין בנוגע לשאלה החמורה שהייתה אקטואלית בזמנו לא פחות מאשר בזמנים אחרים: מה הרווחנו ביציאת מצרים, ומפני מה אנו מחויבים לחדש בכל שנה את זכרו, אחרי ששוב אנו בגלות? החיבורים המוסריים ופילוסופיים שהכניס דון יצחק לפירושו אינם שייכים כלל לפירוש הטכסט, ומתברר שפעולת הביאור הפכה לסיפור עצמאי. נוהג זה נשמר כמעט עד המאה הי"ט. המחברים מושפעים מהשקפות שונות, וחלקם פירשו את ההגדה גם ע"פ הנסתר, כמו ר' משה אלשיך ור' ישעיה הורוויץ, בעל השל"ה (שניהם במאה ט"ז) ואפילו ר' יעקב עמדין (היעב"ץ), למרות פולמוסו נגד המקובלים, אינו יכול להשתחרר מהשקפותיהם. אחרים שואפים לסתם "מגידות", לפעמים פשוטה, כמו המגיד מדובנא (מאה י"ח), לפעמים יותר מלומדת, כמו המהר"ל מפראג (מאה ט"ז), הגר"א ר' יעקב ליסא, ויש שמתווכחים עם קודמים, בפרט עם האברבבנאל. אופייני מבחינת השיטה הזאת, הוא פירוש ר' אליעזר אשכנזי בעל מעשי ה' (מאה ט"ז). האחרון בשורת הפירושים מסוג זה, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א), שהוא שקוע במגידות ובדרכי הקבלה, מראה בכל זאת סימני ביקורת ידועה. - רק במאה י"ט, אחרי שנולד מדע היהדות, שבו המלומדים לפשטות התקופה הקדומה והשתדלו לפרש את הטכסט מחינה היסטורית לפי מקורותיו וגלגוליו על פי שיטה מדעית. למותר לציין שהספר זכה לתרגומים שונים לכל אותן השפות המדוברות בפי יהודים, אולם תרגום פשוט, אף כי הוא יכול לקרב את הספר ללבם של הקוראים, אין בו כדי להבהיר את משמעותו די הצורך, והמקיים את מצוות הסדר רק מתוך תרגום ההגנה לא ירד לעומק העניין. |
