ההגדה של פסח

צבי קארל

מחניים לב תשי"ז


תקציר:
מנהגים שונים בסדר, אמירת ההגדה והלל בליל הפסח.

מילות מפתח:
ארבעה בנים, עבדים היינו, דיינו, הלל.


ההגדה מתחילה אחרי שאומרים קידוש על הכוס ומטבלים טיבול ראשון, באמירת:
"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".
במשנה ובגמרא לא הוזכרה הכרזה זו, וגם רב סעדיה גאון לא הזכירה, אבל אנו מוצאים אותה כבר בסדר ר' עמרם גאון. יש לראות בה הכפלת המעשה שעושים אחר כך. כי כשאומרים:
"מצה זו, שאנו אוכלים על שום מה",
יש להרים המצה, וכן שאומרים "מרור זה" וכו'. והנה הפיסקה "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" רומזת לאור חמישה עשר בניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים, כי באותו הלילה אכלו מצות ומרורים על הפסח. על ההכרזה האמורה מוסיפים ההכרזה:
"כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח"
וזו נמצאת גם אצל ר' סעדיה גאון. יש בה חיקוי מנהגו של האמורא ר' הונא, כשאכל לחם, פתח שערי ביתו ואמר:
"כל דצריך ייתי וייכול" (בבלי תענית כ. ב.)

על מנהג יפה זה אומר רבא, שקשה לו לחקותו. אבל דרשו מן היהודי, שיעשה זאת לכל הפחות פעם אחת בשנה בליל הפסח, אולי מפני שאמרו, שאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו ארבע כוסות, (פסחים פ"י מ"א) ודרישה זו אפשר שתובן רק אם היא נתפסת כדרישה מן הציבור ולא מן העני, על כן מזמינים את זה שיבוא. הקריאה האמורה היא כפל עניין במילים שונות, וההכפלה באה כדי שתשמע הקריאה. ברם אין קריאה זו מלווה בפתיחת שערים, כדרכו של ר' הונא. אולי היו עושים כן בזמן קדום והמנהג נשתכח.

עוד מוסיפים להכריז:
"השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין".
מביעים כאן בתחילת הסדר תקווה מובנת, הכינוי "עבדי", שמכנים עצמם היהודים בגלות, מושפע כנראה מהערת הגמרא (מגילה יד):
"אכתי עבדי אחשוורוש אנו". (עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו).

אחרי שמוזגים כוס שני, שואלים לטעם שינוי סדר ליל זה מכל הלילות, בין אלו השאלות היו שואלים בזמן שבית הקדש היה קיים:
"שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל בלילה הזה כולו צלי".
שאלה זו משמיטים לאחר החורבן, מפני שאין אוכלים את הפסח שנצלה. יתר השאלות הן: שאוכלים רק מצה ולא חמץ, שאוכלים מרור שלא כדרך לילות אחרים ומטבילים שלא כדרך לילות אחרים, ומוסיפים עוד שאלה אחת שלא הוזכרה במשנה, שיושבים מסובים שלא כמנהג כל השנה. נראה שהטעם הוא שבתקופת המשנה היו מסובים גם כל השנה לעתים תכופות (השווה: כיצד סדר הסיבה, בבלי ברכות מג, א) מה שאין כן בזמנים מאוחרים.

התשובה על השאלה צריכה להיות לפי המשנה שיתחיל בגנות ויסיים בשבח וידרוש מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה, (פסחים פ"י מ"ד).

גנות ושבח מה הם? דבר זה שנוי במחלוקת אמוראים:
אחד אומר: שהוא "עבדים היינו"
ואחד אומר: שהוא "מתחילה עובדי עבודה זרה" (בבלי שם קטז א),
ובהגדה נצטרפו שתי נוסחאות. האומר "עבדים היינו", סומך על המקרא, ששם נאמר (דברים ו' כ):
"כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם, ואמרת לבנך, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה".
בעל ההגדה מוסיף פירוש לדברים האלה, שלכאורה מתמיהים, שהדורות הבאים אחרי הדור שיצא ממצרים, אומרים "עבדים היינו ויוציאנו", והוא מבאר שגם אותנו הוציא משם, שאלמלא לא הוצאו אבותינו היינו גם אנו עבדים.

ולפי "שעבדים היינו" היא תשובה על שאלת הבן, מזכיר בעל הגדה בהזדמנות זו, שהתורה מדברת עוד במקומות אחרים על תשובות לבן, ושהיא מדברת בארבעה בנים שואלים. כך הוא הדבר לפי סידור רב סעדיה גאון.
לפי סדר ההגדה שלנו, שאנו מוצאים אותו גם בסדר רב עמרם גאון ואצל הרמב"ם, הוכנסו לפני ההערה האמורה דברים על המצווה לספר ביציאת מצרים, שמקומם הנכון, אם בכלל היה צורך בהכרזתם, היה לפני "עבדים היינו" כלומר לפני התחלת סיפור יציאת מצרים. ברם מחברם כנראה לא רצה להפריד בין השאלות והתשובה הראשונה, שמצאן כאן לפניו סמוכות, ונתן להם מקום אחרי התשובה הראשונה.

והנה מסופר שגדולי התנאים הרבו לספר ביציאת מצרים (סיפור זה בצורה שהוא לפנינו לא נמצאת בספרות התלמודית והמדרשית) ומוזכר גם כן שר' אלעזר בן עזריה כשהיה בן שבעים שנה זכה לראות לראשונה שאומרים יציאת מצרים בלילות.


נשאלת השאלה: וקודם לכן היו מספרים יציאת מצרים ביום?
הרי הפסח המצות והמרורים אוכלים בלילה (השווה: ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, שמות י"ב ח).
והשאלה מה עבודה זאת לכם (שם כו) הרי נשאלת בשעת אכילתן, ועליה הרי באה התשובה מיד, ז"א בלילה, ואיך אפשר לומר שמספרים יציאת מצרים ביום?

לא נשאל הרי ר"א בן עזריה היה בין החכמים שהיו מספרים יציאת מצרים כל אותו הלילה. כי אפשר להשיב, שזה קרה אחרי שדרש בן זומא את דרשתו.
אך מה אפשר להשיב על השאלה הראשונה? והנה ידוע שהסיפור:
"אמר ר"א בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה וכו'",
נמצא במשנה בין הלכות המדברות על פרשיות של שמע, שביניהן מדובר גם על פרשת ויאמר, שיש בה זכר ליציאת מצרים. ונשאלת השאלה, אם אומרים פרשה זו בלילות, ובן זומא פתר שאלה זו בחיוב, היינו שאומרים יציאת מצרים בלילות; ועל זה באמת מדבר ר' אלעזר בן עזריה, ולא על סיפור יציאת מצרים בפסח, אבל בעל ההוספה האמור לא הרגיש בזה, וסבר, שר"א בן עזריה מדבר בפסח, ועל כן הכניס את דבריו להגדה.

בנוגע לארבעה בנים השואלים, התשובה לחכם השואל:
"מה העדות והחוקים והמשפטים"...
היא ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". שעל שאלתו יש להשיב הלכות הפסח היוצא מפסוק כ"ד (דברים).

ברם מפני מה בחרו דווקא בהלכה "אין מפטירין" וכו'? יש שתקנו והוסיפו מילת "עד" לפני "אין מפטירין".

לדעתי אין צורך לתקן. כשנעיין בשאלות, אי אפשר שתשאלנה מצד הבן הצעיר אלא אם כן ראה שאכלו רק צלי ורק מצה, וגם את המרורים, וגם שטיבלו באופן שונה ממנהג כל השנה. ואם כן מוכרחים אנו להניח, שבזמן שנתחברו השאלות האמורות היו מוזגים כוס שני, שלאחר זה היה הבן שואל את שאלותיו, לאחר שאכלו את הפסח את המצות ואת המרורים וטבלו כמה שטיבלו. וכשהמשנה (פסחים פ"י מ"ג) אומרת, שלפני מזיגת הכוס השני מביאים "לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין ... ובמקדש... מביאים לפניו גופו של פסח", הכוונה, שמביאים והוא אוכל אותם. ומשום כך לא הוזכר אחר כך שאכלם.

רק בזמן מאוחר נשתנה הסדר, שאוכלים הדברים האמורים אחרי השאלות והתשובות. ברם לפי המנהג שבימי המשנה המתואר, מובן הדבר שמה שהיה צורך ללמד את החכם, זהו רק שאין מפטירין אחר הפסח את האפיקומן, וכמו שהוסיף הירושלמי (פסחים פ"י ה"ג) שלא יהא עומד מחבורה זו ויכנס לחבורה אחרת. אבל מה שצריך לעשות בשעת אכילת פסח, או ממה שצריך להימנע אז, לא היה צורך ללמדו אז, כי כבר ראה איך נוהגים.

בנוגע לשואל הרשע, שהגרסא בסידור ר' סעדיה:
"לפי שהוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר",
כלומר, בו"ו לפני "כפר" היא הנכונה, זאת אומרת שבא לומר, שעשה שתים רעות בהציגו את שאלתו בצורת "מה העבודה הזאת לכם",
אחת שלא אמר: "לנו". והוציא את עצמו מן הכלל,
והשנית שלא אמר: "מה העבודה הזאת אשר ציווה ה' אלוקינו". ובזה כפר בעיקר.

ואילו היה מוציא את עצמו מן הכלל ולא היה כופר בעיקר כמנהג החכם, שאומר: "אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם", לא היה ראוי לתשובה "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", לי ולא לו". אבל לפי הגרסא "כפר בעיקר" בלי ו"ו, כל העניין אינו מובן; כי איזו כפירה בעיקר יש בזה שהוציא עצמו מן הכלל?
הגרסא שבסדר ר' סעדיה נמצאת גם במכילתא, ומשם היינו מזו לפרק י"ב וי"ג מ"שמות", נלקחו השאלות והתשובות של ארבעה הבנים שבהגדה, ועם אלה גם המדרש "יכול מראש חודש" וכו'.

אחרי הדברים הנידונים שבאגדה באה התשובה השניה על השאלות בדבר שינויי הלילה הזה, או יותר מדויק הפירוש השני לגנות ושבח. היינו "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" אמרנו למעלה, שעניין התשובה שיש להשיב שנוי במחלוקת. החולקים הם רב ושמואל ורב הוא המצדד באמירת "מתחילת עובדי ע"ז היו אבותינו". ובירושלמי הוזכרה רק דעתו של רב, ובודאי מפני שעל פיה אנו נוהגים בארץ ישראל, ארץ מחבר הירושלמי.

מלשון הירושלמי: "רב אמר, מתחילה צריך להתחיל בעבר הנהר ישבו אבותינו", וגו' (פסחים פ"י ה"ה). רשאים אנו אולי להסיק שהמחלוקת האמורה אינה אם לומר "מתחילה" או "מעבדים היינו", אלא היא באה לבאר את דברי המשנה האומרת "מתחיל בגנות". ועל זה אמר רב, שיתחיל ב"מתחילה".
ושמואל אומר, שיתחיל "בעבדים היינו", אבל שני הסיפורים היו כבר בהגדה בזמנם. ובאמת תפיסה זו מתקבלת על הדעת, כי קשה להניח, שבין החכמים היו כאלה, שדחו את התשובה האמורה בתורה, שהיא "עבדים היינו", ובחרו בתשובה אחרת. על יסוד האמור נוכל לתאר לנו, שהחכמים רצו לספר גם השתלשלות הירידה למצרים, שבאה ע"פ הדיבור כמו הגאולה, וזהו תוכן "מתחילה" עם הקשור בו "ברוך שומר הבטחתו לישראל... כמה שאמר לאברהם... בברית בין הבתרים" וכו'.

ובאמת הדין נותן שיש להקדים "מתחילה עובדי ע"ז" וכו', ל"עבדים היינו" כמנהג ארץ ישראל, ורב רצה להנהיג מנהג זה גם בבבל. אבל שם כפי הנראה הייה דעת שמואל על העליונה והתחילו "בעבדים היינו". ובעבור זו אנו מוצאים מנהג זה בסידורי הגאונים, ועל פיהם גם בהגדה שלנו. ו"מתחילה" ו"ברוך שומר הבטחתו" הקשור בו באים כאמור אחרי התשובות של ארבעת הבנים.
אחרי "ברוך שומר הבטחתו" בא משפט המקשר עניין זה עם פרשת "ארמי עובד אבי" והדרשות הקשורים בה, שאמירתם דורשת המשנה, כדי לבאר בפרטות ההוצאה ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה", שהוזכר ב"עבדים היינו". הדרשות האמורים נמצאים בספרי בשינוי קצת (ספרי דברים פ"י שא).

והנה התורה מביאה בתור תשובה על שאלת הבן, חוץ מ"עבדים היינו" גם תשובות אחרות. אחת היא
"זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים" (סיום הכתוב הוא ויקוד העם וישתחוו") שמות י"ב, כז.
השניה היא "בעבור זה", בעבור מצה המונחת לפני (השווה מכילתא לפס' זה).

אבל דברים אלו טעונים ביאור. כנראה לדעת המכילתא צריך שיתפרש הכתוב, שבשביל שאוכל מצות עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ומה עשה? שהבצק לא נחמץ, והוכרחתי לאכול מצות. וכידוע מצווה עלינו, שנשיב תשובות אלו לבנים השואלים וגם אם לא שואלים.

ומשום כך אמר ר' גמליאל:
כל שלא אמר דברים אלו (פסח מצה ומרור עם הנימוק למה הם באים) בפסח,
לא יצא ידי חובתו.
ולפי שפסח מצה ומרור אוכלים ביחד לפי התורה (השווה שמות יב, ח), לפיכך הוא חושב, שגם אכילת המרור מכוונת כמו השנים האחרים להזכיר את אשר קרה במצרים, והיינו שמיררו את חייהם של ישראל בעבודה קשה. ואם כן לדעתו גם אוכל המרור הנמנע מלבאר תעודתו לא יצא ידי חובתו.
בהתאם אפוא לדעת ר' גמליאל, מזכירים בהגדה אחרי אמירת הדברים, שדברנו עליהם קודם, את הטעמים לפסח מצה ומרור שהבאנו. וכשמצטטים את הפסוק האמור בנוגע לפסח מסיימים "ויקוד העם וישתחוו" ללא צורך לעניין, רק שלא לפסוק את הכתוב. וכן מזכירים ללא צורך את דעת ר' גמליאל. כי לקחו את הדברים מן המשנה כמו שהם מבלי לשנותם.

אחרי הנימוקים האמורים אומרים שני פרקים ראשונים של הלל, ואת הברכה "אשר גאלנו". זהו הסדר לפי ר' סעדיה גאון ולפי הרמב"ם. ברם הגאון מביא בשם יש אומרים את הדרשות על ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים (תהילים י"ח מ"ט) ואחריהם את השבח "כמה מעלות למקום עלינו" וכו', ואומרים את הדברים האלה לפני נימוקי ר' גמליאל. וכן הסדר אצל ר' עמרם גאון ובהגדה שלנו.

בשבח "כמה מעלות" וכו' אנו מוצאים "ואילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו". הכוונה, שאפשר היה שנעבור את הים, אבל לא בחרבה, ואם כן יש טובה שעברנו אותו בחרבה. להלן נאמר שם "ואילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" הכוונה אילו קרבנו לפני הר סיני והיינו שומעים עשרת הדברות אפילו לא היה נותן לנו את כל התורה שבכתב הייתה כבר טובה גדולה.

ר' סעדיה מביא בשם יש אומרים שיר על פי א-ב על הגאולה שאומרים אותו כנראה בתוך הברכה "אשר גאלנו". ואין זכר לזה אצל הגאון ר' עמרם והרמב"ם ובהגדה שלנו.

בסדר ר' עמרם גאון מספר ר' נטרונאי, שיש שאומרים בקידוש של פסח "אשר קידש את ישראל" (כנראה הכוונה שאין אומרים "אשר בחר בנו מכל העמים", אולי כדי שלא לעורר חמת הגויים שביניהם הם יושבים). וכשגומרים "מה נשתנה" אין אומרים "עבדים היינו" ואין אומרים "מתחילה עובדי ע"ז", אלא אומרים "ויאמר יהושע" עד "ירדו מצרים" ואומרים (אולי צ"ל שאין אומרים) מ"ברוך שומר הבטחתו לישראל" עד "צא ולמד", וקורים "ארמי אובד אבי" עד שגומרים כל הפרשה פסוקים כמות שהם, ואין אומרים מדרש כלל, ואומרים רבן גמליאל ואשר גאלנו והלל.

רב נטרונאי אומר על מי שנוהג כן,
ש"מין וחלוק לב הוא, וכופר בדברי חכמים, ובוזה דברי משנה ותלמוד, וחייבים כל קהילות ישראל לנדותו ולהבדילו מכלל ישראל" "הללו מינין ובוזין דברי חכמים ותלמידי ענן ירקב שמו" -
אחרי הסעודה מוזגים כוס שלישי ומברכים על המזון.

בסדר ר' עמרם גאון הוזכרו רק שלוש ברכות ראשונות של ברכות המזון ו"יעלה ויבוא" בשלישית, אבל לא ברכה רביעית בניגוד למנהגנו.

אחר ברכות אלו מברכים על היין של כוס שלישי ושותים ומוזגים כוס רביעי וקוראים את הלל ממקום שפסקו. לפי סדור ר' סעדיה קורא אחד, ועל כל פסוק עונים אחרים הללויה. וכשהוא מתחיל הודו, עונים אחרים על כל פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וכשהוא אומר אנא ה' הושיעה נא, יענו גם אחרים כך, וכשהוא אומר אנא ה' הצליחה נא, יענו גם אחרים כן, וכן יענו על ארבעת הפסוקים הבאים. אחר כך מברכים ברכת השיר.
ר' יהודה אומר יהללוך,
ור' יוחנן אומר נשמת.
ור' סעדיה גאון אוחז בדעת ר' יהודה,
וכמוהו גם סדר ר' עמרם גאון אבל מנהגנו לומר נשמת.

לדברי הגאונים, לפי גירסתם בברייתא בבבלי שם, אם רוצים לשתות כוס חמישי, אומרים הלל הגדול, והיינו מן הודו ועד על נהרות בבל, ואז אומרים יהללוך, היינו אחרי הלל הגדול. ושותים את הכוס הרביעי אחרי ברכת היין, ואחר כך אומרים ברכה אחרונה מעין שלוש.


בסדר ר' עמרם כתוב, שלפני לא לנו אומרים "שפוך חמתך" עד "ואת נווהו השמו" ובמחזור ויטרי מוסיפים "שפוך עליהם זעמך" וכו' ועוד פסוקים.

יש אומרים הלל בבית הכנסת בליל פסח. מנהג זה מיוסד כנראה על מה שאמרו בתוספתא פסחים פ"י:
בני העיר שאין להם מי שיקרא להם את ההלל, הולכים לבית הכנסת וקוראים פר' ראשון, ואכלין ושותין, וחוזרין ובאין וגומרים את כולו; ואם אי אפשר להם כן, גומרין את כולו, (כלומר בלא הפסקה).

ובברייתא בבבלי (פסחים קי"ט, א) שנינו:
מקום שנוהגו לכפול יכפול, לפשוט יפשוט.
כנראה מזכירה כאן הברייתא מנהג שנולד מתוך ההלכה שבתוספתא, ז"א שכדי לסייע לאלה שאין להם מי שיקרא את ההלל, היו אומרים כולם (גם הבקיאים) הלל בבית הכנסת, כדי שלא לבייש את אלה שאין להם מי שיקראו להם. ואחר כך כשהלכו לביתם אמרו אותו הבקיאים גם בשעת הסעודה. אבל מנהג זה לא היה נהוג בכל מקום וזהו מה שאמרו מקום שנוהגו לכפול יכפול, לפשוט, כלומר, לומר רק פעם אחת (בשעת הסעודה או בבית הכנסת) יפשוט. על המנהג הישן לכפול מיוסד המנהג שבימינו לומר הלל בבית הכנסת בליל פסח.

והנה בתוספתא שם אמרו:
הלל אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו.
ר' אלעזר בן פרטא היה פושט בו דברים,
רבי היה כופל בו דברים.

ובבבלי (פסחים קיט, ב) מובאים דברי התנאים האלו, אבל בדברי ר' אלעזר גורסים "מוסיף" במקום "פושט". ונראה שגירסא זו נכונה, ועל פיה מובנים דברי התוספתא. היא אוסרת להוסיף על ההלל ומספרת, שיש תנאים:
שאחד מהם מוסיף
והשני כופל,
ועל כן היא קובעת שאין להוסיף ובזה נכלל שגם אין לכפול, שגם זאת הוספה. ונראה שבגמרא שם נפלה טעות במלים:
"מאי מוסיף? אמר אביי מוסיף לכפול מאודך למטה".

המלים "מוסיף לכפול", אם יובנו שר' אלעזר בן פרטא מוסיף על דברי רבי, היה לו בראשונה לפרש דברי רבי מה הוא כופל. חוץ מזה אי אפשר לומר שר' אלעזר בן פרטא בא להוסיף על דברי רבי, לפי שר' אליעזר בן פרטא, לפי בבלי (ע"ז י"ז ב) היה בימי חנינא בן תרדיון זקן, ורחוק מאוד שרבי שנולד ביום שנהרג ר' עקיבא, כלומר סמוך להריגת ר"ח בן תרדיון, ידע אותו ר' אלעזר בן פרטא.
אך בגמרא יש לגרוס "מאי כופל, אמר אביי כופל מאודך ולמטה". והדברים המובאים משמו של ר"א בן פרטא מובנים מאליהם, היינו שהיה מוסיף על פסוקי הלל, כמו שמצינו למשל אצל ר' עמרם שמוסיפים "שפוך חמתך" וכו' לפני "לא לנו".

והנה רבי, שבמקומו, ואולי גם בזמנו, לא היה המנהג לומר הלל בבית הכנסת, רצה כנראה לעשות זכר לאותו מנהג, והיה כופל בשעת סעודה בליל פסח בהלל רק דברים אחדים, וכדברי אביי "מאודך למטה"; ואחרי שגם זה נראה כהוספה על ההלל, מוחה התוספתא נגד זה. היא חושבת, שמאחר שהמשנה מפרטת מה שיש לומר על הכוס הרביעי, היינו "גומר עליו את ההלל ואומר ברכת השיר", בוודאי כוונתה, שאין לומר יותר מאותם הדברים.

על כל פנים המנהג שלנו לכפול את ההלל מאודך ולמטה, בא אלינו מרבי, לפי פירושו של אביי.