הכשרות במקרא

עמוס חכם

מחניים פ"ח


תקציר: במשך הדורות שמרו בני ישראל במסירות נפש על טהרת מאכליהם. הדברים האסורים באכילה הם דברים טמאים, והאוכלם מטמא את נפשו.

מילות מפתח: אסור, טמא, שקץ, טומאה, נבלה, טריפה, פיגול, ערלה, כלאיים, יין נסך.


מה שבלשון הדיבור בימינו מכונה "מאכל כשר" מכונה בלשון הפוסקים "מאכל מותר" או "מאכל של היתר", והיפוכו - "מאכל אסור". וידוע, שהרמב"ם, ב"משנה תורה", כלל את ההלכות העוסקות בדברים האלה תחת השם "הלכות מאכלות אסורות". בלשון המקרא אין מונח טכני אחד שיכלול את כל האיסורים השונים, התלויים במאכל, תחת שם אחד. כשיחזקאל הנביא רוצה לאמר שאף פעם לא אכל מאכלות אסורות מביע הוא את זה בלשון זאת:
"הנה נפשי לא מטמאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד' 14).

אנו רואים, אפוא, שהמושג הראשי בפסוק זה הוא מושג הטומאה. הדברים האסורים באכילה הם דברים טמאים, והאוכלם מטמא את נפשו. (המלה "נפש" במקרא כוללת הוראות רבות ושונות, ואחת מהן קשורה דווקא באכילה:

עיין משלי ו' 7:

לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב;

משלי כ"ז 7:

נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק;

תהילים ק"ז 9:

כי השביע נפש שקקה ונפש רעבה מלא טוב:

ועוד הרבה פסוקים כיוצא באלו). וכן גם מציינת התורה בפרשת הבהמות המותרות והאסורות באכילה:

"אך את זה לא תאכלו... את הגמל... טמא הוא לכם.
ואת השפן... טמא הוא לכם.
ואת הארנבת... טמאה היא לכם.
ואת החזיר טמא הוא לכם. מבשרם לא תאכל... טמאים הם לכם"
(ויקרא י"א 8-4 ומקבילה לפרשה זאת בדברים י"ד).

ועל העופות המותרים באכילה נאמר

"כל צפור טהרה תאכלו" (דברים י"ד 11)
כל עוף טהור תאכלו (דברים י"ד 20).

הרי שלפי תפיסת המקרא, עניין ההבחנה בין מאכלים אסורים ובין מאכלים מותרים הוא חלק מההשקפה הכללית המבחינה בין טומאה לטהרה. ומשום שרצוי שהאדם מישראל יתרחק מטומאה וישמור עצמו בטהרה, חייב הוא לפרוש ממאכלים טמאים. וכן מצינו שהתורה מנמקת את המצווה להימנע מאכילת דברים אסורים בקדושה המיוחדת שנתקדש בה עם ישראל:

"והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה, אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדשים, כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי". (ויקרא כ' 26-25 ודומה לזה ויקרא י"א 45-43).

וכן על איסור אכילת טרפה כתוב (שמות כ"ב 30):

"ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" וגם על איסור בישול גדי בחלב נאמר: (דברים י"ד 21) "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו".

ומשום שדיני מאכלות אסורות; שייכים לתחום הדברים המקדשים את ישראל ומבדילים אותם מן העמים, מובן מאליו שאין איסור הנבלה חל על "בני נח", כלומר על הנוכרים שאינם מבני ישראל. ועל כן מציינת התורה בפירוש

"לא תאכלו כל נבלה. לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי (דברים י"ג 21).

אולם, מצד שני, כל אדם באשר הוא אדם ונברא בצלם אלוהים, חלה עליו חובה מסוימת שלא לטמא את עצמו ולשמור על קדושת צלם האלוהים שבו. ומשום כך אנו מוצאים בין תנאי הברית שכרת ה' עם נח ועם בניו את איסור אכילת דם (עיין בראשית ט' 4. כידוע, צמצמו חז"ל את האיסור הזה לגבי בני נח רק ל"דם מן החי ולאבר מן החי", כלומר למה שיוצא מן הבהמה לפני שמתה) ויתרה מזאת: הציווי הראשון שניתן לאדם בכלל הלא הוא הציווי שלא לאכול מעץ הדעת. ונראים דברי האומרים כי בסיפור זה טמונה, בין השאר, הכוונה לרמוז על חולשתו של האדם מטבעו להתאוות למאכלים המגרים את החיך אבל אינם טובים ואינם מועילים, והאדם בפחזותו מעדיף בדרך כלל את ההנאה הרגעית שגורם המאכל הזה ומשחית בעצם ידיו את חייו בעתיד. וכבר רמזו חז"ל לרעיון מעין זה בדרשתם בבראשית רבא שעץ הדעת הוא הגפן.

האיסור הראשון התלוי במאכל, שמיוחד לבני ישראל, הוא איסור אכילת גיד הנשה (בראשית ל"ב 33). על ידי הימנעות מאכילת גיד הנשה זוכרים בני ישראל את מאבקו המופלא והמסתורי של יעקב עם המלאך (בראשית ל"ב 32-25). מאבק הרמוז בשם "ישראל" והמסמל את הצפוי לעם ישראל במהלך דברי הימים שלו: להיאבק עם כוחות עוינים חזקים, אנושיים ועל-אנושיים, ולצאת מנצח:

"כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב 29).

וההכנה לניצחון במאבק הממושך והמכריע הזה פותחת בניצחון והתגברות על תאווה קטנה ופעוטת משקל, על התאווה לאכול חתיכת בשר על גידה.

ארבעת המונחים הנזכרים ביחזקאל בפסוק שציטטנו לעיל:
טומאה,
נבלה,
טרפה,
פיגול,
אינם שמות נרדפים, אלא באות בלשון המקרא לציין סוגים שונים של איסורים.

כ"טמאים" מציינת התורה (בפסוקים שכבר ציטטנו את הבהמות והחיות האסורות באכילה, כלומר, את כל אלו שאין להן סימני הטהרה: מעלי גרה ומפריסי הפרסה השסועה.

את יתר בעלי החיים האסורים באכילה, כגון מן העופות והדגים, מכנה התורה בשם "שקץ" ולא בשם "טמא". יש להניח שהבדל זה אינו מקרי.

המושג "טמא" בשביל המקרא כולל הרבה יותר מאשר איסור אכילה. בייחוד יש במונח "טמא" החובה להיטהר בשביל להיות ראוי להיכנס למקדש. ויש הרבה ראיות ורמזים לדבר, שבתקופת המקרא רובו של העם (ואפילו אלה שעברו על הרבה מצוות אחרות) היו, אולי גם מתוך אמונות טפלות, מקפידים על הטהרה ונזהרים להיות טהורים, גם בזמן שלא היו צריכים להיכנס למקדש. והנה, לפי ההגדרות שבהלכה, רק הבהמות האסורות באכילה מטמאות ולא העופות והדגים. על כן כינתה אותם התורה בשם "שקץ" ולא "טמא".

ואף על פי שהאיסור לאכול בהמות טמאות מיוחד רק לבני ישראל, הרי עצם ההבחנה בין בהמות טמאות לטהורות היא, לפי תפישת התורה, עניין אנושי כללי והיה ידוע כבר לנח, כמו שמסופר בפרשת המבול. לגבי נח, כנראה, התבטאה ההבחנה הזאת בעניין הקרבת קורבנות: רק מהבהמות והעופות הטהורים הקריב נח קורבנות (בראשית ח' 20).

"טרפה" בלשון המקרא היא מושג מצומצם מאוד. פירוש המלה הוא: בהמה שנטרפה על ידי חיה רעה, והחיה הרעה לא הספיקה להמית כליל את הבהמה הזאת. היה זה מחיי יום יום של הרועים בימי המקרא להילחם עם חיות טורפות ולהציל מפיהן את הצאן כמו שמספר דוד על עצמו:

"רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר. ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו" (שמואל א' י"ז 35-34)

וכן אומר עמוס הנביא:

"כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל-אזן" (עמוס ג' 12).
והנה, בדרך כלל, הרועים היו חסים על צאנם ולא היו אוכלים אותו, ורק רועים רשעים ואווילים היו אוכלים את בשר צאן מרעיתם (עיין זכריה י"א 16-15). אולם במקרה כזה שהבהמה כבר נעשתה לבעלת מום או לחולה מסוכנת על ידי החיה הטורפת, היו הרועים נוהגים לשחוט את הבהמה הזאת ולאוכלה בעצמם. אולם התורה, מתוך מגמה לקדש את בני ישראל, אסרה את המעשה הזה וציותה על הרועים לתת את הטרפה למאכל לכלבים השומרים על העדר. וזהו פירושו של הפסוק:

"ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (שמות ב"ב 30).

כידוע, הרחיבו חז"ל את המונח "טרפה" גם לבהמה חולה ועומדת למות מחמת חוליה, ואסרו להקדים ולשחטה ולאוכלה. ומאיסור זה נקבעה ההלכה והמנהג של "בדיקה", שבודקים את הראה של הבהמה שנשחטה לראות אם אין סימנים של מחלה.

"נבלה" במקרא היא בהמה שמתה מעצמה או שנשחטה שחיטה שאינה ראויה על פי הדין. נבלה אסורה באכילה והיא גם טמאה לפי כל המושגים שיש במונח "טומאה". ואין הבדל בין נבלה של בהמה טהורה ובין נבלה של בהמה טמאה: שתיהן טמאות ואסורות באכילה. ולהפך, בחייהן, גם כן אין הבדל בין בהמה טהורה לטמאה: שאין בעל חיים כל שהוא (מלבד בן-אדם) בעודנו חי יכול לקבל טומאה או לטמא אחרים. כמו הגופות המתים כך גם איברים שנקטעו מהבהמות בעודן בחיים ("אבר מן החי" בלשון ההלכה) מטמאים ואסורים באכילה.

כל ההבדל בין בהמה טהורה לטמאה הוא בזה, שאם נשחטה הבהמה על פי הדין - אז הבהמה הטהורה מותרת באכילה ואינה מטמאת, בעוד שהבהמה הטמאה -אין השחיטה מועילה לה כלום, והיא נחשבת תמיד לנבלה.

ואם כי השחיטה נזכרת בתורה בפירוש רק לגבי קודשים, ברור הדבר, שנהגו בישראל מאז ומעולם לשחוט גם את הבהמות שאינן מיועדות לקרבן ("בשר תאווה" או "שחיטת חולין בלשון ההלכה), לפי שבדרך זו יוצא הדם החוצה.

"פגול" בתורה הוא מושג מיוחד לקדשים שעבר זמן אכילתם, ולפי פירוש ההלכה הוא חל רק על קדשים שהשוחט אותם חשב לכתחילה לאוכלם שלא בזמן ובמקום המתאימים להם. (ויקרא ז' 81; י"ט 7). בישעיה (ס"ה 4) מציין "פיגולים" מאכל משוקץ ונתעב בהקבלה ל"חזיר".

ראינו שאיסורי אכילה יסודם במושג "טומאה", אבל גם ראינו שאין הדברים זהים. המושג "טומאה" הוא רחב מאוד ומסתעף להרבה פנים. בדרך כלל האסור באכילה הוא גם מטמא, כמו שראינו בנבלה. אבל יש גם מינים האסורים באכילה ואין להם טומאה אחרת, כמו דגים וחגבים טמאים. ויש גם דברים רבים שהם טמאים ומותרים באכילה, כמו מאכלים שנגעו בהם אנשים או נשים טמאים בטומאות שונות. וכבר ציינו שבתקופות קדומות היו רבים מאוד שנזהרו מלאכול גם דברים כאלה וזהו שדוד מתפאר לפני אחימלך, שנעריו נזהרים שלא לטמא את כליהם, אפילו בשעה שהם הולכים בדרך חול (שמואל א' כ"א 6). והנביאים מאיימים על בני ישראל, כי בגלות לא יוכלו לשמור על הטהרה, ויהיו אנוסים לאכול לחם טמא (יחזקאל ד' 13; ועיין גם הושע ט' 4-3). ואף בימי בית שני, וגם אחריו, רבו אנשים כאלה, שנקראו בשם "פרושים" ו"אוכלי חולין בטהרה". והדברים ארוכים וידועים.

אולם יש גם דינים השייכים לאכילה, שאין מקורם במושג של טומאה, אלא בשטחים אחרים: איסור אכילת חלב, שיש לו פרטים רבים בהלכה, והוא משמש דוגמה נפוצה לאיסור גמור בדברי חז"ל, מקורו, כנראה, בדיני הקורבנות, כי את החלב מקטירים על גבי המזבח. והאיסור נתרחב גם לגבי בהמות של חולין אבל חלב של חיות שאינן קרבות על המזבח וכן חלב של עופות מותר. ואין החלב מטמא.

עוד איסור שאינו שייך לטומאה הוא בשר בחלב. כבר שיערו המפרשים הקדמונים, שמקורו של איסור זה הוא בהרחקת מנהגי עובדי האלילים. השערה, שנתאשרה בימינו על ידי תגליות הכתבים הכנעניים באוגרית. בכתבים אלו מדובר על קורבן של גדי מבושל בחלב. כנראה, שהיה זה טקס שנהג בעת חגיגת הביכורים, ועל כן הסמיכה התורה איסור זה לדיני ביכורים:

"ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כ"ג 19 ל"ד 26).

בספר דברים הורחב האיסור גם על חולין (דברים י"ד 21) ועל פי ההלכה, נתרחב, כידוע האיסור גם על אכילת בשר בחלב אפילו שלא על ידי בישול וכן גם על עופות (אומנם איסורים אלה הם מדרבנן ולא מדאוריתא).

איסור אכילה מסוג שונה בתכלית הוא איסור חמץ בפסח, שתופס מקום נכבד במושגי ה"כשרות", שבימינו. איסור זה קשור בדיני המועדים ובקדושת הזמנים ובזכר ליציאת מצרים. ובכל זאת נחשב חמץ בפסח כמאכל אסור, כאילו האיסור רובץ על המאכל. ואין זה דומה, למשל, לאיסור אכילה ביום הכיפורים, שהאיסור הוא על האדם האוכל, ולא על המאכל.

סוג אחר של איסורים הם המאכלים ה"צמחוניים" האסורים. באופן עקרוני אין בהלכה מושג של פירות וזרעים אסורים כשלעצמם, כמו שיש בעלי חיים אסורים. אבל יש סיבות שונות, שגורמות למאכל שיהא אסור.

איסור כזה הוא "כלאי הכרם" שאסורים בהנאה. כלומר: תבואה שנזרעה בין הגפנים במרחק קטן מהדרוש על פי הדין, הואיל והתבואה נזרעה באיסור - הפרות אסורים בהנאה. ודין זה חמור יותר מבשאר האיסורים של כלאיים, שבסוגים האחרים של כלאיים, אף על פי שאסור לזרוע, מותר לקיים וליהנות ואף לאכול את הפרות; בעוד שהתבואה והפרות של כלאי-הכרם אסורים באכילה ואף בהנאה, אלא צריך לשורפם באש. כך פירשו חכמים את האמור בדברים כ"ב 9:

"לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם".

הדיון בשאלת מקורה, טעמה ונימוקה של מצוות כלאיים לסעיפיה השונים הוא עמוק ורחב מאוד. כידוע, תפסו חז"ל את מצוות כלאיים כדוגמה וסמל למצווה שאין לה שום הסבר שכלי, עלינו לקיימה רק למען מלא את רצון ה' נותן התורה. הוגי דעות אחדים השתדלו למצוא טעם והגיון אפילו למצווה זאת וכיוצאות בזאת. עלינו להעיר, שבעומק הדברים אין סתירה בין שתי השקפות אלו, ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.

מצד אחד, ברור שכל מצווה וכל איסור שבתורה יש לו שרשים בטבע, ועוד יותר במעמקי נפש האדם ובתגובות שהיא מגיבה על תופעות הטבע.

אבל מצד שני, כשנותן התורה ציוה על הדברים האלה בתורתו, ממילא נותקו הדברים האלה ממקורם הטבעי ונעשו לסמלים המעידים על הקרבה המיוחדת שבין עם ישראל לאלוהיו.

כן הוא הדבר בכל המצוות, וכן הוא גם בעניין מאכלות אסורות. ולפי זה יש להבין את המאמר המפורסם של דברי חז"ל:

"אל יאמר אדם, נפשי קצה בבשר חזיר; אלא יאמר, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי."

כלומר, אף על פי שיש לפעמים, שהחזיר מעורר גועל טבעי בנפש האדם (ומשום כך יש גם עמים אחרים שנמנעים מלאוכלו), לא זהו הטעם שבגללו חייב אדם מישראל לפרוש ממנו. ועניין זה הוא דוגמה לכל ענייני "כשרות", שיש אנשים מסוימים שנוטים לזהות דיני "כשרות" בימינו עם שמירת ההיגיינה. והאמת היא, שיש לפעמים שה"כשרות" מועילה לשמירה הבריאות. אבל בשום פנים אין זאת הכוונה שעלינו לכוון בה. וגם צריך לדעת, שלפעמים קרובות אין דיני ההיגיינה והכשרות מתאימים כלל וכלל. והדוגמה הבולטת ביותר נמצאת בהלכות נטילת ידיים. אם כי נטילת ידיים לפני הסעודה היא אחת הדרישות היסודיות של ההיגיינה - אין זה יסודה וטעמה של נטילת ידיים לפי ההלכה, ולכן לא מעטים המקרים, שההלכה דורשת נטילת ידיים במקום שההיגיינה אינה דורשת וגם להפך. נטילת ידיים בימינו היא אחד השרידים שנותרו לנו מהלכות טומאה וטהרה שגם עליהן חלים כל אותם הדברים שאמרנו פה, שיהיה מקורן אשר יהיה, כוונתן בתורה היא לקדש את ישראל לעם סגולה.

יש עוד איסורים של מאכלות בצמחים, והם איסורי ערלה וטבל.

ערלה פירושה הפרות בשלוש השנים הראשונות של האילן. והכוונה גלויה כאן: כי בשנה הרביעית הפרות הם קודש לה' (ויקרא י"ט 25-23), ואין בן האדם רשאי ליהנות מן הפרות לפני שנתן את החלק הראוי לקודש, לסמל בזה את הכרת טובתו ותודתו לה' אשר מידו באה לנו ברכת האדמה. זה גם העניין באיסור טבל, כלומר פירות, שלא הופרשו מהם המתנות המגיעות לכוהנים משרתי הקודש.

כבר רמזנו לעיל, שבדרך כלל היו בני ישראל שומרים בימי התנ"ך את דיני מאכלות אסורות, ועל כן אין הנביאים מוכיחים את העם על מצוות אלו. בישעיהו נמצאת פעמיים תוכחה המכוונת נגד

"האוכלים בשר החזיר ופרק (קרי ומרק) פגלים כליהם"

ונגד
"אכלי בשר החזיר השקץ והעכבר" (ישעיהו ס"ה 4; ס"ו 17)

מהקשר הדברים משמע, שאלה לא היו סתם עבריינים לתיאבון אלא המדובר הוא בכיתה בעלת תורות סודיות, שלצורך טקסים מסתוריים השתמשה דווקא בדברים משוקצים ונתעבים בחיי יום יום. ודוקא משום כך חשבו אנשים אלה את עצמם לקדושים וטהורים יותר משאר ההמון, שלא זכה לבוא בסודם, והם אמרו לשאר האנשים:

"אל תגש בי, כי קדשתיך",

והיו

"מתקדשים ומטהרים אל הגנות" (ישעיה סה 3, ס"ו 17)

וכן מספר הירודוטוס על המצרים שבדרך כלל היו מתעבים את החזיר, ורק בעת חג מסוים היו אוכלים אותו: ולבאר את הדבר היו מספרים "מסורה קדושה".

בסוף סקירתנו זאת, שהזכרנו בה את רוב איסורי המאכלות שבמקרא, אם כי אולי לא את כולם, נזכיר עוד איסור הנזכר לעתים תכופות בדברי חז"ל, והוא איסור "יין נסך". ביסודו של דבר, זהו יין שנועד לנסך לעבודה זרה, ודינו כמו כל הקורבנות לעבודה זרה שאסורים בהנאה. איסור זה הורחב על שתיית כל יין של גויים. וזהו דין ה"כשרות" המיוחדת הנוהג ביין בימינו, שהיין- ה"כשר" לשתיה צריך שיהיה עשוי כולו בידי פועלים מבני ישראל, ושלא יגעו בו נוכרים. ואף על פי, שאיסור מורחב זה הוא רק מדרבנן, יש לו כבר זכר בספר דניאל: בהתחלת ספר דניאל מסופר על דניאל חנניה מישאל ועזריה, שנמנעו מלאכול את המאכלים שנתן להם נבוכדנאצר מלך בבל ולא שתו מיינו במקום זה הסכים המלצר לתת להם זרעונים. ובכל זאת היו ארבעת הילדים היהודים האלה בריאים וטובי מראה, ולא נבדלו במאומה מכל יתר הילדים שאכלו על שולחן המלך. והדבר הוא אות ומופת למה שנתאשר ונתאמת במשך הדורות המרובים בהם שמרו בני ישראל במסירות נפש על טהרת מאכליהם, כי לא באכילה גסה טמון סוד הבריאות, אלא בשלוות הנפש, באמונה ובביטחון הנקנים על ידי שמירת מצוות התורה אשר "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".