|
תקציר: תיאור תולדות יהדות איטליה, ומצבם הדתי, החברתי, הפוליטי והכלכלי. מילות מפתח: יהדות איטליה, יהדות התפוצות, פשיסטים, ציונות, התבוללות, חינוך. |
|
הקיבוץ היהודי באיטליה הוא מן הקטנים שבאירופה. אמנם אין לנו נתונים סטטיסטיים על היקפו המדויק, מאחר שאין מפקד התושבים באיטליה שואל לדתם של האזרחים, אבל יש להניח כי לא נרחיק מן האמת אם נאמד את מספר יהודי איטליה כיום ב- 30 עד 32 אלף. על פי מוצאם מתחלקים יהודים אלה כידוע לשלושה חלקים: היהודים ממוצא ספרדי, שבאו לאיטליה לאחר גירוש ספרד במאה ה-ט"ז ובתחילת המאה ה-י"ז, אלו ממוצא אשכנזי, שבאו לאיטליה כפליטי-חרב בתקופות שונות ועד לימינו אנו, והיהודים האיטלקים, או בני-רומא, אשר ישבו בחצי-האי עוד בתקופת הקיסרות הרומית העתיקה, לפני חורבן הבית, או הובאו כשבויי מלחמה וכעבדים מיד לאחריו. חלוקה זו יפה כוחה היום רק לגבי ההיסטוריון: בחיי יום יום אין יהודים אלה נבדלים לא על פי לשונם ולא על פי מנהגיהם ואף לא על פי מעמדם החברתי-הכלכלי. יוצאים מכלל זה רק חוגים מצומצמים של יהודים שהגיעו לאיטליה בשנים האחרונות (בעיקר אחרי מלחמת-העולם השניה) ושטרם "התבוללו" אל מנהגי המקום. בכמה קהילות תמצא אפוא עדיין, על יד בית-הכנסת הגדול, של כלל היהודים ללא הבדל מוצא, גם "מנינים" קטנים - אשכנזים או ספרדים - השומרים על נוסח תפילה, ניגונים וכדומה, המיוחדים להם. מעמדם המשפטי של יהודי איטליה איננו שונה היום מזה של שאר האזרחים. אין שום משרה - ציבורית או ממשלתית או אחרת - אליה לא יוכל יהודי להגיע, על פי החוק, בשל יהדותו. עד לפני זמן קצר שימש גנרל יהודי כראש המטה של כוחות היבשה (להבדיל מראש המטה הכללי הממונה על כוחות היבשה, הים והאוויר), ולמרות התנגדותם הגלויה של החוגים הניאו-פשיסטיים. לעומת זאת מסדיר החוק, בצורה מפורטת ביותר, את מעמדן המשפטי של הקהילות היהודיות במדינה. על פי החוק משנת 1930, כל יהודי הוא באופן אוטומאטי רשום בקהילה היהודית המקומית, אליה הוא חייב לשלם מסים ואל משמעתה הוא חייב לסור. אין אפוא אפשרות לייסד באיטליה קהילות נפרדות (אורתודוקסיות, רפורמיות וכד') כשם שהיה ברוב הארצות, וכשם שעדיין נעשה בעיקר בצפון-אמריקה. בכל עיר שבאיטליה, שבה חי לפחות מספר מסוים של יהודים, חייבת להתארגן קהילה יהודית מוכרת על ידי השלטונות, וזו מסונפת אל "איגוד הקהילות היהודיות האיטלקיות", שהוא ארגון-גג היושב ברומא. גם תפקידי ארגון זה קבועים על פי החוק משנת 1930 הוא חייב בין השאר לייצג את כלל הציבור היהודי באיטליה לפני השלטונות, הוא מפקח על עבודת הקהילות ועל תקציביהן, הוא דואג לפעילות תרבותיות כלליות, הוא אחראי למינוי הרבנים וכדומה. אמנם, במציאות, אין הקהילות וארגונן מהווים מסגרת כה נוקשה ומקיפה כפי שיוצא מלשון החוק, אך מעמד חוקי מיוחד זה, הוא מן הדברים האופייניים ביותר של הקיבוץ היהודי באיטליה והוא כמובן משפיע באופנים שונים על חייו החברתיים והרוחניים. עובדה אחרת, הקובעת במידה רבה את דמותה של יהדות איטליה כיום ואת חולשותיה, היא פיזורם הגיאוגרפי הרב של היהודים על פני המדינה. שלושים אלף יהודים יושבים ביותר משלושים ערים או עיירות שונות, ומהם כעשרים אלף בשתי הערים הגדולות שבמדינה רומא ומילאנו (שהן מרוחקות זו מזו 730 קילומטר, הווי אומר שמונה שעות נסיעה ברכבת מהירה). אם נוסיף עוד ארבע-חמש קהילות, שבהם יושבים בסך הכל כששת אלפים יהודים, יוצא ששאר היהודים - כחמשת אלפים במספר - מפוזרים ביותר מעשרים מקומות, בהם תמצא "קהילות" ננסיות של כמה עשרות משפחות, או פחות מזה. באחד ממסעי באיטליה מצאתי "קהילה" שמנתה שני יהודים, אח ואחות בגיל העמידה, שהיו, ומוסיפים להיות, המחזיקים היחידים בנכסי הקהילה: בית הכנסת, אולם בית המדרש, כלי קודש, ספרי תורה וכדומה. אפילו אם נתעלם ממקרים קיצוניים כגון זה, נקל להבין באילו קשיים גיאוגרפיים עצומים נתקל כל המבקש לקיים מסגרת ארגונית או פעולה תרבותית משותפת, למספר כה קטן של יהודים המפוזרים במקומות כה רבים וכה מרוחקים זה מזה. השוויון המלא בזכויות האזרחיות, ההתערות החברתית, זעירותם של רוב הקיבוצים היהודיים והקשר הרופף והמקרי ביניהם, גורמים בדרך הטבע להחלשה מתמדת של "החברה היהודית", על ביטוייה החברתיים, התרבותיים והדתיים, ופותחים פתח רחב להתבוללות על תופעותיה השונות: בורות בתרבות היהודית השורשית, עזיבת המסגרת הקהילתית, נשואי תערובת ועד לקבלת הדת הנוצרית. לפי סיכום ארעי שנתפרסם לא מכבר, הצהירו בין השנים 1959-1945 על רצונם לעזוב את הקהילה היהודית 856 איש, שרובם, יש לשער, התנצרו. אמנם אין זאת תופעה חדשה בקרב יהודי איטליה: גם בשנים האחרונות של המאה, שעברה היינו עדים להתרחשות דומה, אבל אז הצילה התנועה הציונית את המצב, בהשיבה אל חיק האומה חלק מבניה שהחלו מתרחקים ממנה. הציונות גרמה בתחילת המאה הזאת לתסיסה אמיתית בקרב חוגים מסוימים באיטליה, והפיחה רוח חדשה בין חסידיה ובין שולליה. היום, דפוסיה המיושנים של התנועה הציונית כבר אינם תופסים וקשה לחזות מי ימלא את תפקידיה הברוכים. יש סוברים שבשנים הקרובות יעלו ארצה אלו הקשורים עוד בעמם, ואילו שאר היהודים יתבוללו לחלוטין. אחרים דוחים תחזית פסימית זו ומצביעים על מפעלי החינוך היהודיים הנרחבים המתקיימים באיטליה ועל הקשרים האמיצים שבין יהודי איטליה לבין אחיהם במדינת ישראל. מכל מקום מוכיחה מחלוקת זו שעצם קיומו העתיד של קיבוץ יהודי זה מוטל היום בספק רב. בין המפעלים היהודיים הקיימים היום באיטליה, בולטת חשיבותה של רשת בתי-הספר היהודיים. רשת זו התפתחה בעיקרה אחרי שנת 1938, כאשר פרסמה הממשלה הפשיסטית תחיקתה הידועה "להגנת הגזע האיטלקי", שקבעה בין השאר שאין ילדים יהודיים רשאים להמשיך ללמוד בבתי-הספר היסודיים והתיכוניים בהם לומדים ילדים "אריים". נוסדו אז בקהילות העיקריות בתי-ספר מיוחדים לילדים היהודים, שבחלקם הקיפו את כל הכיתות היסודיות והתיכוניות. אחרי מלחמת-העולם, עם ביטול תחוקת-הגזע, לא נתבטלו רוב בתי-הספר היהודיים, כמה מהם אף התרחבו ופרחו. היום קיימים בתי-ספר יהודיים המקיפים את כל הכיתות, מגן-הילדים ועד לתעודת בגרות, רק במלאנו וברומא, ואילו במקומות אחרים, כגון בטורינו, בגינואה ובוויניציה, מספר הכיתות הוא קטן ואיננו עולה, בדרך כלל, על אלו של בית-ספר יסודי. ראוי לציין כי בית-הספר שבמלאנו נחשב היום לבית הספר היהודי החשוב ביותר בכל אירופה המערבית, הן מבחינת גודלו - לומדים בו כ- 800 ילדים ונערים - והן מבחינת ציודו. סיוע מקיף ורב-חשיבות הושיטה לכל רשת החינוך היהודי באיטליה המחלקה לחינוך ולתרבות לגולה של הסוכנות היהודית, אשר שלחה עשרות מורים מן הארץ, ללמד את השפה העברית ואת המושגים הראשונים בתרבות היהודית. ברם, דווקא נקודה זו מעוררת שאלות והרהורים: - בית הכפר היהודי באיטליה, במה "יהדותו"? - אילו הן מטרותיו, ומה עושה הוא להשגתן ? לכל בתי-הספר היהודיים באיטליה מגמה דתית-מסורתית. אין לימודים בשבת - ובדרך כלל גם לא ביום א', - מועדי ישראל מצוינים בחגיגות שונות, וכן מתקיימים שיעורים לשפה העברית ולדת. ברם, תוכנית הלימודים היא, כמובן, זו הנהוגה בכל יתר בתי-הספר הממלכתיים, וממילא הזמן שאפשר להקדיש ללימודים היהודיים הוא מצומצם ביותר. יתר על כן, אין חשיבות הלימודים היהודיים יכולה להשתוות לזו של המקצועות האחרים שבהם חייבים התלמידים להבחן בסוף שנת הלימודים. נוסף על כך אם נזכור שברוב המקומות אין לבית הספר היהודי יותר מאשר 6-5 כיתות יסודיות, נקל להבין מהו "המטען היהודי" שילד רוכש לו ושצריך לשמש לו "משקל שכנגד" לערכים התרבותיים הכלליים שמקנה לו תכנית הלימודים בכללותה. ילד יהודי המסיים כמה כיתות בבית-ספר יהודי של קהילה קטנה ידע כמה עשרות מילים בעברית וכמה סיפורים על יציאת מצרים, על דוד המלך ועל חגי ישראל. בוגר בית-ספר תיכון יהודי במלאנו יגיע אולי ל- 300-200 מילים בעברית, ולמושגים קצת יותר נרחבים ומגובשים בתולדות ישראל ובתרבות היהודית. יש לברך על כל זה, ויש להוקיר את הפעולה הברוכה של המורים - מקומיים וישראליים - ושל פרנסי הקהילות המקדישים מזמנם ומכספם להרמת קרן התרבות היהודית, אך אל נשלה את עצמנו: נער המסיים בית-ספר יהודי באיטליה ידע לקרוא בשטף את הפרקים הקשים ביותר של טאקיטוס ברומית ושל הומירוס ביוונית, הוא לא יוכל לקרוא שום טכסט בעברית, ויהא הקל ביותר. חשיבותו של בית-ספר יהודי - במקומות שבהם קיים בית ספר של י"ב כיתות, ז"א במלאנו וברומא - נעוצה בעצם המצאות הילדים "בחברת יהודים", אך תרבות יהודית של ממש, היא מהם והלאה. ואין צורך לומר מהו המצב של החינוך היהודי ברוב הקהילות, בהן בית-הספר מקיף רק כמה כיתות יסודיות, או כלל איננו קיים. מסגרת חינוכית אחרת היא זו של תנועות הנוער: באיטליה קיימות היום שלוש תנועות: הצופים (הקשורים עם השומר-הצעיר בארץ), בני עקיבא וה"פדרציה של הנוער היהודי באיטליה". משתי התנועות הראשונות, הצופים היא הוותיקה והיא התנועה שעד כה הביאה לארץ מספר העולים הגדול ביותר. בני עקיבא התחילה בפעולתה רק לפני זמן קצר, וזכתה בדרך כלל להד חיובי ולתמיכה מוסדית וכספית מצד כמה חוגים מקומיים. אולם ספק הוא אם שתי התנועות הללו תוכלנה להטביע רישומן על חיי הנוער היהודי באיטליה: תנועת הצופים - השומר הצעיר היא מטבעה, בשל תביעותיה הציוניות והסוציאליסטיות הקיצוניות, מצומצמת לחוגים זעירים ביותר. באשר לבני עקיבא, אין עדיין אפשרות להוציא משפט סופי עליהם, אבל יש לחשוש שאם הם יעמדו על התביעות המקוריות של תנועה זו, הישגיהם יהיו מועטים, ואילו אם יסתפקו בחינוך ציוני-דתי סתמי ומתון, בלא שיהיה קשור בתביעה ממשית להגשמה, יתכן שיזכו להצלחה מסוימת במשך כמה שנים, אך בסופו של דבר שכרם יצא בהפסדם. הם יהפכו לפלג של הפדרציה הכללית של הנוער ובמשך הזמן - הואיל ולא קיימת באיטליה אורתודוקסיה יהודית אמיתית, ואף לא נטייה לחילוניות טהורה - סופם להתבטל בה. ה"פדרציה של הנוער היהודי" היא מסגרת כללית בלתי מפלגתית וחסרת מצע ציוני או חברתי מחייב. הרושם הוא שהיא בעיקרה מסגרת לנוער היהודי בשביל כל אותם הפעולות החברתיות בהן עוסקים בני גילם הלא יהודיים כגון טיולים, מסיבות ריקודים, ספורט וכדומה. יהדותה של הפדרציה היא אפוא בזה שמשתתפים בפעולותיה רק יהודים. מתקבל על הדעת כי בתנאים השוררים היום בקרב הקיבוץ היהודי באיטליה ממלאת פדרצית הנוער תפקיד טבעי בהחלט: חוסר זיקה מפלגתית, אי הזדהות עם תביעות הציונות, חופש גמור לשמירת המצוות או לאי שמירתן, פעילות הכרתית מקובלת אצל הנוער המקומי, וכל זה "בין יהודים", זו כנראה שאיפתו של הנוער היהודי באיטליה, וזו תוכנה של תנועתם. משום כך כוללת הפדרציה רוב הצעירים היהודים (עד גיל 27-25), שהם, בדרך כלל, סטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה או מוסמכי האוניברסיטאות, ועומדים על רמה תרבותית והשכלתית נאה בהחלט. יתר-על-כן, עצם התארגנותו של רוב הנוער במסגרת נפרדת ומיוחדת לו - הגם שהיא מסגרת ריקה מתוכן יהודי-תרבותי או ציוני - מוכיח כי רצון הקיום של יהודי איטליה טרם אבד. מצער הוא הדבר כי עד עתה לא מצאה מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית, או מוסדות כלל ציוניים ובלתי מפלגתיים אחרים, את הדרך להשפיע עליהם. אלא במידה זעירה ביותר. פעילות אחרת של יהודי איטליה באה לידי ביטוי בעיתונות היהודית הענפה. גם בשטח זה בולטים קווי-האופי שכבר צויינו: שטחיות, חוסר ידיעה מעמיקה בערכי היהדות, מבוכה מסוימת לגבי תוכנם של החיים היהודיים. יוצא מכלל זה הירחון הספרותי-המדעי שמוציא איגוד הקהילות והשומר על רמה נאותה. זאת ללא ספק זכותו של עורך הירחון, פרופ' ד. לאטס, שהוא ממייסדי הציונות באיטליה - עוד בשנים האחרונות של המאה שעברה - והוא עד היום האישיות הבולטת, הן בשל תרבותו היהודית והכללית המקיפה, הן בשל חריפות ביקורתו כלפי התופעות הבלתי חיוביות שהוא מגלה בחיים יהודיים באיטליה. ברם, ירחון זה, הוא בעל השפעה זעירה ביותר: מעטים הם קוראיו, וגם אלו לרוב אנשים בגיל העמידה (לאטס עצמו הוא כבר בן 85 שנה). גם השבועון "ישראל" - ביטאון הפדרציה הציונית האיטלקית, הוא העיתון היהודי הוותיק באיטליה - הפסיד לאחרונה מהשפעתו על הצעירים ומעמדו נתערער במידה לא מועטה. מצבם הכלכלי של יהודי איטליה הוא איתן. מאז סוף מלחמת העולם השניה השתפר בהדרגה מצבם ובשנים האחרונות הם שותפים מלאים לגל ה"פרוספריטי" ללא תקדים הפוקד את הארץ. גם הפליטים שבאו מארצות-אשכנז אחרי מלחמת-העולם, וגם הפליטים מארצות הים התיכון - ובעיראק ממצרים ומלוב - שבאו בשנים האחרונות, מצאו פרנסתם בכבוד. חלק מפליטים אלו ממלא עתה גם תפקידים חשובים בחיי הדת והתרבות של הקהילות, ואין ספק שהגירה זו שבחלקה הביאה מטען יהודי-שורשי עשיר, הייתה לברכה רבה. לא כן הדבר לגבי "הגירה" אחרת, צנועה ביותר בממדיה, היא זו של היורדים מן הארץ, שפיהם מלאים דיבה ודברי נאצה על מדינת ישראל ועל יושביה. לעומת מצב כלכלי מצוין זה, אין מעמדם החברתי של היהודים נוח כפי שהיה לפני תחילת "מסע הגזע" הפשיסטי. אמנם אינה מורגשת אנטישמיות עממית, אבל גרעיני הרעל שנזרעו בסוף התקופה הפשיסטית ובימי הכיבוש הנאצי, נובטים עתה זעיר פה זעיר שם, ועולים כפורחים בחוגים מסוימים ניאו-פשיסטיים וקלריקאליים חשוכים. מגמות עוינות אלו התרבו במידה מדאיגה בזמן האחרון ואילצו את היהודים לבקש את התערבות הערכאות בתקווה כי אלו יפסקו עונשים חמורים למסיתים. אולם התקוות נתבדו וברוב המקרים יצאו הנאשמים בזיכוי מלא. תופעה זו חדשה היא מדי כדי שנוכל להוציא עליה משפט. אך ברור שאם לא תסתיים במהרה תשפיע באופן בולט גם על ההתפתחות הפנימית של יהדות איטליה ועל עמדתה כלפי עתידה בארץ מושבה. |
