מיום שירדו ארצות-המזרח מתפארתן כמרכזי תרבות ומדיניות ונעשו פרובינציות נידחות בממלכות גדולות או שדה-שלטון למושלים מקומיים עריצים ומוגבלים, נעלמו דברי-ימי היהודים שבארצות הללו מספרי-ההיסטוריה הגדולים של עם ישראל שנכתבו במאה התשע-עשרה וברבע הראשון של המאה העשרים. לשווא תחפש בהם עקבות יהודי פרס (או שאר ארצות-המזרח) אחרי הכיבוש הערבי. במקצת גרם לכך העדר ההתעניינות בנידחי-ישראל אלה, שאי-אפשר היה להסתייע בקורותיהם לצורכי נימוקי אמנציפציה. ומטעם זה לא שמו ההיסטוריונים לבם למקור רב-עניין ללימוד מהותם ותולדותיהם של יהודי ארצות המזרח: שלוחי ארץ-ישראל וכתבי מסעותיהם.

ניתן לומר ללא כל הגזמה, כי רוב הידיעות שבידינו היום על יהודי פרס לאחר הכיבוש הערבי הגיעו לידינו אגב ארץ-ישראל: מפי עולים שעלו מפרס לארץ-ישראל, מפי נוסעים יהודים שהגיעו לפרס בדרכם לארץ-ישראל או מארץ-ישראל; מפי שליחי ארץ-ישראל שהגיעו לפרס בדרך-שליחותם.
אחד הקשרים הראשונים והחשובים ביותר בין יהודי פרס וארץ-ישראל הייתה עלית הקראים מפרס לירושלים במאה התשיעית. עליתם באה במקצת כדי להימלט מבבל ומפרס שבהן הייתה ידו של ראש-הגולה תקיפה, ובהרבה משום שביקשו, ככל כת חדשה בישראל, חיזוק בעיר-הקודש שממנה תורה יוצאת לישראל. בירושלים מצאו הקראים חבורה של יהודים שנקראו בשם "אבלי ציון", שנהגו כל ימיהם מנהג אבלות על חורבן בית-המקדש והיו מרבים בתפילה לגאולה ומצפים לגואל. תפסו הקראים מנהגיהם של "אבלי ציון" שהתאימו להלך-רוחם ולעיקרי-תורתם (לדעת רבים מחכמי הקראים אין אכילת בשר מותרת אלא בזמן שבית-המקדש קיים), ולדברי מנהיגיהם לא בא יישובם בירושלים אלא כדי להתאבל על החורבן ולהתפלל לגאולה. סלמון בן ירוחם, מחכמי הקראים בירושלים באמצע המאה העשירית, מתאר בפירושו לתהילים מ"ט, א' את עלית-הקראים בדורות שקדמו לו בדברים אלה:

"עמדו אנשים ממזרח וממערב והוסיפו החזקה בדת והשקידה בחכמה ושמו מגמת פניהם לשבת בירושלים ועזבו רכושם וביתם ומאסו בעולם הזה, והם הנמצאים כעת בירושלים".

הקראים הראשונים בירושלים היו יושבים ב"שכונת בני המזרח", שהם קראו לה בשם המקראי "צלע האלף" (יהושע י"ח, כ"ח), והגיעו לידי השפעה בחוגי השלטון, וסכסוכים תמידיים בינם ובין שאר היהודים ("הרבניים") בה. במאה העשירית הגיעו הקראים בירושלים גם לידי פריחה תרבותית, ומהם יצאו אז חכמים בעלי-השפעה: חוקרי-מקרא, פייטנים, בלשנים, פילוסופים ומתרגמים.

לא הסתפקו הקראים ביישובם הקיים בירושלים, אלא השתדלו להגדילו על-ידי עליה נוספת, ולשם כך פנו לאחיהם שבפרס ובבבל באגרות שבהן עוררו אותם לעלות לירושלים ולהצטרף אליהם. אחר המנהיגים הראשונים של הקראים בירושלים במאה התשיעית, דניאל בן משה אלקומסי (על שם עיר-מוצאו בפרס) כתב אגרת כזו בלשון-המקרא בצורת מגילה על קלף. קטעי מגילה זו נמצאו בגניזה שבמצרים. באגרתו הוא מדבר אל אחיו שבפרס דברים נמרצים נגד,

"הנבלים אשר בישראל המדברים זה לזה:
אין עלינו לבוא לירושלים עד שיקבצנו כאשר השליכנו",

וכנגדם הוא מבאר חובתו של כל אדם מישראל

"לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".

כלפי יושבי הגולה שאינם נוטים לזוז ממקומם ולעלות, הוא טוען:

"והלא עמים חוץ מישראל באים מארבע קצוות אל ירושלים כל חודש וכל שנה, ליראת אלוהים, ומה לכם אחינו בני ישראל כי אינכם עושים גם כדת עמי הארצות..."

כלומר, הוא מעוררם ליקח מוסר מעולי-הרגל המוסלמים והנוצרים המרבים לבוא לירושלים. ומאלה שאינם יכולים, או אינם רוצים לעלות, הוא דורש שלפחות יסייעו לעולים בכספם:

"ואם לא תבואו, כי אתם הומים ואצים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמישה אנשים, ומחייתם עמם, למען נהיה לאגודה אחת להתחנן על אחינו תמיד על הרי ירושלים..."¹

קריאה נמרצת כזו לעליה לא נשמעה לפניו, ואף לא דורות הרבה אחריו.

כמאה שנה אחריו פנה באגרת דומה של קריאה לעליה חכם קראי אחר מירושלים, היא סהל בן מצליח הכהן הוא היה רב-פעלים, חיבר פירושים לספרי-תנ"ך, ספר מצוות, ספר-דינים וספר-דקדוק וכתב אגרות-פולמוס רבות. באחת מאיגרותיו הוא פונה לאחיו (בעיקר בפרס) בקריאה נרגשת זו:

"אחינו ישראל! בבקשה מכם, תנו יד לה' ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם... היקבצו לעיר הקודש וקבצו את אחיכם! ... אחינו! עד אנה אתם מתרפים ומואסים בארץ אלוהים ונחלת צבי צבאות גויים ביד אויבים... ועתה אחינו! שובו לארץ אבותיכם והיעזרו עם אחיכם נגד אולם ההיכל, ככתוב: שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה [ירמיה ל"א, כ']".

ובהמשך אגרתו הוא מתאר את הישוב הקראי בירושלים בדברים אלה:

"ודעי, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד... ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים... האלוהים יטהר אותה... ויכוננה עד עולם סלה... בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן." ²

שני הנוסעים היהודים הגדולים בימי-הביניים, ר' בנימין מטודילה ור' פתחיה מרגנשבורג, ביקרו בפרס,
הראשון בדרכו מארץ-ישראל לביתו, בשנת 1170 לערך,
והשני כעשר שנים אחריו, בדרכו לארץ-ישראל.

שניהם לא עברו את פרס לארכה ולרחבה, כמו שעשו בארץ-ישראל, ולא היו אלא בקצה ארץ פרס, ולפנים הארץ לא חדרו. ואם על ארץ-ישראל ובבל העידו לפי מראה-עיניהם, הרי על יהודי פרס ספרו בעיקר מפי השמועה. העיר היחידה בפרס שבנימין מטודילה מספר בפירוש שהיה בה, היא אספהאן, ושם, כנראה, שמע מה ששמע על קהילות ישראל בשאר ערי פרס.

אף ר' פתחיה מרגנשבורג לא היה אלא בעיר אחת בפרס, ששמה לא נזכר. הידיעה היחידה שבספר-מסעותיו על יהודי פרס היא, שיש בה למעלה משש מאות אלף יהודים, מספר הנראה מוגזם מאד, בהשוואה לידיעות ר' בנימין על מספר היהודים בקהילות הגדולות, וכי יש בה "שעבוד וצער גדול ליהודים", ידיעה שלא הייתה מוגזמת כלל.
אולם עיקר ירידת היהודים בפרס התחילה עם עלות לשלטון של השושלת לבית צפאוי בראשית המאה השש-עשרה והנהגת השיעיות כדת-מדינה בפרס. ימי שלטון השאהים לשושלת זו היו ימי פריחה לפרס כולה, אבל ימי שעבוד נורא ליהודי פרס. בימי השאהים עבאס הראשון (1628-1587) ועבאס השני (1665-1642) אנסו קהילות שלמות להמיר את דתם. לגבי הדורות הללו ועל הדורות שלאחריהם בימי שושלת כג'ר (משנת 1795 ואילך) אנו למדים על מצב יהודי פרס בעיקר מפי שלוחי ארץ-ישראל ומפי נוסעים יהודים מארץ-ישראל שביקרו בפרס.

שלוחי ארץ-ישראל לא פסקו לילך ליהודי ארצות-המזרח בכל הדורות, ושימשו תמיד גשר חי בין נידחי ישראל שבארצות הללו לבין ארץ-ישראל, ארץ תפארתם בימי קדם ומחוז תקוות גאולתם לעתיד לבוא. אף על פי שעיקר תפקידו של השליח היה לאסוף תרומות לעניי ארץ-ישראל ולמוסדות-התורה שבה, הרי מילא גם שליחות רוחנית כבירה. הוא הביא עמו עדות חיה על ארץ-ישראל שבמציאות לתוך חשכת הגלות, הרנין את לבם בתיאורי המקומות בארץ-ישראל והעם היושב בה, סיפר להם על קהילות ישראל שבארצות-המערב, והביא להם ספרים שנתחברו בידי חכמיהם. ולא עוד אלא שבכוח סמכותה של ארץ-ישראל הצליחו השלוחים לעורר את העם מתרדמה רוחנית ומוסרית, לגדור פרצות ולתקן בדקים, לתקן להם תקנות טובות, להכריע במחלוקת, ולעשות שלום בין כיתות וקהילות. ובשובם לארץ סיפרו מה שראו אצלם ומה ששמעו מפיהם. ומהם שכתבו את דבריהם עלי ספר, עתים בעצם ימי הנסיעה והנדודים בצורת יומן, ועתים לאחר שחזרו לארץ בצורת תיאורי-זיכרונות.

היו בהם בשלוחי ארץ-ישראל תכונות-נפש שסיגלו אותם במיוחד לתפקידם. השליח היה צריך
להיות בעל תורה ומידות ובעל שיחה נאה, איש היודע להתהלך עם הבריות ולהסתגל למנהגים חדשים, ואף להטיל את מרותו בשעת הצורך. כאדם היוצא לנדודי-מרחקים במשך שנים רבות, עליו להיות אמיץ-לב, בריא בגופו, נכון להפתעות, בקי בהוויות העולם, מהיר ללמוד לשונות, ואף להיות הרפתקן השש לקראת שינויי-מצב ותמורות-סביבה חדשות לבקרים. שלוחי ארץ-ישראל חדרו אפוא לפנים ארצות נידחות, למקומות שנוסעים אירופיים לא יכלו להגיע אליהם כלל. בארץ-ישראל גופא למדו כמה הליכות ומנהגים של עמי-המזרח. וכן מצאו לעתים בארץ-ישראל יהודים יוצאי הארצות שאליהן התכוונו לילך, ושמעו מפיהם ידיעות שיש בהן להועיל להם בדרכם הארוכה, ומידיהם קיבלו אגרות-המלצה לבני-ארצם. וחשוב מכל: שיתוף הלשון. הלשון העברית הייתה הלשון המשותפת ליהודי ארצות-המזרח וליהודי ארץ-ישראל, בלשון העברית שבפיהם יכלו שלוחי ארץ-ישראל למצוא את דרכם בכל ארץ במזרח, בין יהודים דוברי ספרדית, ערבית, ארמית, פרסית וכו' בכל מקום שהוא שימשו להם היהודים מורי-דרך עד למקום שלאחריו שיש בו ישוב יהודי. אף שם ירושלים, המקודש גם בעיני המוסלמים בארצות-המזרח, הגן עליהם במקצת בדרכם.

על שלוחים כאלה שעברו ללא מורא ופחד בכל גלילות פרס ואסיה המרכזית (שבה ישבו יהודים דוברי-פרסית) מספר הרופא היהודי ד"ר יעקב אדוארד פולאק, יהודי מבוהימיה שנתגלגל לפרס ונתמנה בשנת 1851 לכהונת פרופסור לאנטומיה וכירורגיה בבית-הספר הצבאי בטהראן שנוסד אז על-ידי השאח הפרסי נאצר א-דין, ולאחר-מכן גם לרופאו הפרטי. הוא כותב:

"ליד המדאן נפגשתי עם שני נוסעים יהודים שבאו מירושלים ופניהם להודו, כדי לאסוף תרומות לבית המקדש [כלומר, לירושלים]. בידיהם היו תעודות למכביר... האחד... מוצאו מהונגריה, השני נולד ביוון והתיישב בירושלים, ובפיו שגורות הלשונות איטלקית, יוונית, ערבית, תורכית ועברית. הם נוסעים ללא-מכשול עד סמרקנד, בוכארה, כאנדאהור, הראת, בלך, כדי לבקר את אחיהם, כלומר, לגלילות שבהם צפויה סכנה עצומה לנוסע אירופי, שכמעט לא יוכל לחדור אליהם... רוב הנוסעים היהודים האלה עוברים דרך הארצות הללו כשהלשון העברית בפיהם, והם מוצאים תמיד בן-לוויה [יהודי] המעביר אותם מתחנה לתחנה ומשבט-רועים למשנהו, וכך הם מגיעים שלמים למטרתם". ³

אותו ד"ר פולאק מספר במקום אחר על שלוחי ארץ-ישראל העוברים באומץ בפרס ובאסיה המרכזית:

"בשנת 1854 בא לטהראן יהודי מירושלים כדי לאסוף תרומות. על שאלתי: לאן יש בדעתך לילך מכאן, ענה, שיש בדעתו לילך לתורכסתאן ולאפגאניסתאן. ומשהסבתי את תשומת-לבו לסכנות האורבות בדרך זו לנוסעים אירופיים וסיפרתי לו על רציחת סטודרט וקונלי [שני נוסעים אנגליים שנרצחו בבוכארה כמה שנים לפני כן], השיב: 'קושי בנסיעתי אין לי אלא בפרס שבו נתבע אני לשלם מכס בעברי בכל עיר, ואילו ברגע שאני עובר את הגבול, בלכתי מתחום שבט אחד למשנהו מלווני יהודי המביא אותי בביטחון ממקום למקום אני מדבר מתוך ניסיון, כי זה כמה פעמים עברתי בדרך זו. ואמנם שנתיים לאחר-מכן הגיע שוב לטהראן, אמנם בלי כסף רב, אבל שלם בגופו." ⁴

שלוחי ארץ ישראל שהלכו לצד מזרח, מהם שלא הגיעו אלא לסוריה וארם-נהריים בלבד ("שליחות ערבסתאן"), מהם שחדרו גם לכורדסתאן (הנקראת בפיהם "פרס קטן"), ומעטים מהם חדרו עד לבוכרה שבאסיה המרכזית ("שליחות פרס"). משנכבשה אסיה המרכזית בידי רוסיה, התחילו קצת שלוחי ארץ-ישראל לילך לשם דרך רוסיה, שהייתה בטוחה יותר, ולא דרך פרס.
נמנה מעתה, לפי סדר הדורות, את שלוחי ארץ-ישראל שהגיעו לפרס במשך שלוש מאות שנה, מסוף המאה השש-עשרה עד סוף המאה התשע-עשרה.

ראשון לשלוחי ארץ-ישראל שהגיע לפרס היה ר' משה אלשיך, מגדולי חכמי צפת. הוא יצא בשליחותו בימי זקנתו, בשנת ש"ן (1590) לערך, לסוריה, לתורכיה ולפרס, ובכל מקום הנהיג תרומה קבועה לטובת צפת, שמצבה נתערער אז ביותר. על היותו בפרס אנו למדים מפי שליח ארץ-ישראל שהיה בפרס כשלוש מאות שנה אחריו בשליחות טבריה. הוא כותב:

"יספרו אחינו הפרסים כי מהר"מ אלשיך היה במדינת פרס בתור שליח כוללות הספרדים אשר בצפת, וישם שם לחוק על היהודים, כי כל בן זכר מבן עשרים ומעלה ייתן חצי קראן בשנה לקופת ארץ-הקודש בשם מחצית השקל."

והוא ממשיך לספר שם, שברבות השנים דרשו גם שאר ערי הקודש בארץ-ישראל, ירושלים, חברון וטבריה, חלק מכספי מחצית השקל, ויהודי פרס נענו להם, אבל גם אז הקציבו שבעים אחוז מהכספים לטובת צפת,

"כי יסוד הקופות היה ע"י שליח צפת." ⁵

דור אחד לאחר מכן, משנתרגשו ובאו על ירושלים צרות גדולות בימי שלטון הפחה העריץ אבן-פרוך', בשנות שפ"ו-שפ"ח (1628-1626), שבהן נתדלדל הישוב בירושלים עד מאד, נשלחו שלוחים מירושלים לכן ארצות תבל לקרוא לישע, ואחד מהם נשלח

"אל מקהלות תהילות ישראל אשר בערי העג'אם", היינו פרס.

השליח, ששמו לא נמסר לנו, היה עולה חדש ממרוקו, ובאגרת שנמסרה לידו נאמר:

"והקרה ה' לפנינו את... אשר מקרוב בא שארצות המערב [צפון-אפריקה] לשכון כבוד בארצנו, וחלינו פניו והפצרנו בו עד בוש, ובראותו כי רב צערנו ודחקנו, והודה לדברינו לשים לדרך פעמיו ולכתת רגליו."

באגרת לפרס הצטדקו מנהיגי הישוב בירושלים על שהם מרבים בשלוחים ומתארים את מצוקתם:

"ולא ידענו אנא נפנה לעזרה ביום צרה כי אם אל אחינו שבגולה, יהמו רחמיהם עלינו וירא ד' ויחמול ויאמר די לצרותינו, לבלתי הלאות אנשים בשלוחים אחר שלוחים... כי ידענו נאמנה את אשר הרבינו להעמיס על כת"ר אשר לא כדת, אולם גודל הלחץ שינה טעמנו טעם לפגם, הגם שאין להפליא אף אם יצאו גדודים השלוחים בכל חודש חליפות, לפי רוב הצרות הסוערות על ירושלים." ⁶

אחד השלוחים המרובים הללו שנשלחו מירושלים לפרס היה ר' ברוך גד, שיצא בשליחותו בשנת ת"ו (1646), ובשובו לירושלים כחמש שנים לאחר מכן, בשנת ת"י (1650) לערך, סיפר לחכמי ירושלים על הרפתקאות שאירעו לו בדרך שליחותו בפרס ועל פגישה עם אחד מבני עשרת השבטים. וכן הביא השליח בידו אגרת שנכתבה, לדבריו, על-ידי "בני משה". אגרת זו, שהגיעה בעתה, כי באותן הימים הגיעו לירושלים השמועות על החורבן הנורא בפולין בגזירות ת"ח ות"ט, עשתה רושם רב בירושלים, וחכמי ירושלים העתיקוה ושלחו העתקים לגולה, על פי בקשת שליח ירושלים ר' נתן שפירא, שסיבב אז באירופה המערבית, ועוררה תסיסה גם בגולה ואף בדורות שלאחר-מכן שימשה האיגרת חומר תעמולה בידי שלוחי ארץ-ישראל בארצות שונות. ⁷
ברבע האחרון של המאה השבע-עשרה יצא פעמיים בשליחות ירושלים לפרס ר' חייא ב"ר יוסף דיין, יליד ירושלים ותושב חברון, שבילה רוב שנותיו בשליחות ארץ-ישראל ויצא שלוש פעמים בשליחות ירושלים ושלוש פעמים בשליחות חברון, כמעט לכל הארצות שיהודים יושבים בהן. בשליחותו החמישית יצא לסוריה, ארם-נהריים ופרס וחזר בסוף שנת תמ"ה (1685). ברשימת שליחויותיו שכתב אז בארם-צובה, הוא כותב על שליחותו בפרס:

"והאחרון הכביד בשליחות ירושת"ו פעם ה' לערי פרס וכו', המר שדי לי מאד, כי בחזרתי קרוב לעיר בגדאד יצאו עלי ערביים ושללו כל אשר הבאתי מפרס, אם מחוט ועד שרוך נעל, ועורי מעלי הפשיטו, וכפשע ביני ובין המוות, ובתוך ההפיכה נגנב ג"כ הספר הזה [ספר "אדרת אליהו" שחיבר]".

אולם למרות הרפתקא זו לא נמנע מלחזור ולצאת לאותו אזור-שליחות - שליחותו השישית בשליחות ירושלים, ושוב חזר לארם-צובה, שבה אנו מוצאים אותו בניסן תנ"ה (1695).⁸

באותן השנים יצא בשליחות חברון לפרס חכם אחר מחכמי חברון, הוא ר' נסים רוזילייו, ור' מרדכי זאבי מחברון סיפר מה ששמע מפיו על הרפתקא שאירע לו בדרך-שליחותו בפרס.⁹
ברבע הראשון של המאה השמונה-עשרה יצא פעמיים בשליחות ארץ-ישראל לפרס ר' יהודה ב"ר עמרם דיואן, מחכמי ירושלים, פעם בשליחות צפת ופעם שניה בשליחות חברון. על כך הוא מספר:

"דבר מלך [מאן מלכי, רבנן] טלטלני טלטלא גבר לסובב נתיבות בשליחות מצווה בעד עה"ק צפת ת"ו... ועד שלא שבתי ונחתי בעה"ק, והנה קול שוועת... רבני עה"ק חברון ת"ו, ולעשות רצונם חפצתי והלכתי לערי פרס ומדי בשליחותם, והאל ברחמיו ישור ישרני במעגלי צדק... לצוד ציד להניפו.."

בספרו "חוט המשולש" (קושטא תצ"ט) נכללו דרשות שדרש ותשובות בהלכה שהשיב בהיותו בערי פרס: המדאן, כאשאן, תבריז, גולפאיין, בשנות תע"א-תע"ג (1713-1711). בתשובה בהלכה אחת שהשיב לקהילת כאשאן, הוא כותב:

"ואשיבה שואלי דבר מפני כבוד הק"ק אשר גומלים טובה עם תושביה של עיר-הקודש ולעולם ידם פשוטה לתת כפי מתת ידם לקיום עיר-קדשנו."¹⁰

אחריו יצא בשליחות ירושלים לפרס, בשנת תע"ו (1716) לערך, ר' בנימין הכהן מעלי בן ר' חיים שלום הכהן מעלי, שהיה לאחר-מכן ראש רבני ירושלים. הרב חיד"א כותב עליו:

"ושמעתי כי היה מפולפל בעומק העיון, וכמעט היו לו על פה דרושי הרב האר"י ז"ל."¹¹

בשנת תצ"ז (1737) יצא בשליחות ירושלים לפרס ר' דוד אשכנזי, ובשובו משם בראשית שנת תק"א (1740) הגיע לבגדאד, ומשם כתב לשולחיו וביקש מהם לשלוח לו אגרות-המלצה לקהילות ארם-צובה ודמשק, כדי שיוכל לפעול גם בהן בדרכו חזרה לארץ-ישראל.¹²
באמצע המאה השמונה-עשרה, בשנת תקי"ד (1754) יצא בשליחות חברון לתורכיה, ערבסתאן ופרס ר' חיים יצחק קאריגאל, מחכמי חברון, והוא אז רק בן עשרים ואחת שנה. שליח זה יצא לאחר-מכן כמה פעמים בשליחות חברון לארצות שונות והיה שליח ארץ-ישראל הראשון שהגיע לאמריקה.¹³

סמוך לשנת תקכ"ח (1768) יצאו בשליחות צפת לפרס ולכורדיסתאן ר' מרדכי בן אליעזר סידון ואחיו ר' משה סידון הראשון נשלל בשנה ההיא בידי שודדים והגיע ריקם לעמדייא שבכורדיסתאן ומשם כתבה הקהילה לקהילת מוצול שיעמדו לימינו:

"בהיות איך עבר עלינו... כמוה"ר מרדכי סידון... אחיו של כמה"ח משה סידון נבא שני פעמים בשליחות ערי פרס, ויצאו שוללים לדרכו ושללו אותו ולא הניחו לו לא כסף ולא שווה כסף... והשטרות [אגרות השליחות] שהיו בידיו, ובא למחננו ועשינו עמו טובה, והיה רוצה לחזור [לארץ-ישראל] ואנחנו לא הנחנו, שאמרנו לו: איך תחזור לבית בידים ריקניות, וחילה פנינו לכתוב שורותים אלו..."¹⁴

בשנת תקל"ד (1774) יצא בשליחות צפת לפרס ולכורדיסתאן ר' חיים מרדכי בונאן, שכבר יצא שש שנים לפני-כן באותה שליחות לאירופה המערבית.¹⁵

לפני-כן, בשנת תקל"ג (1773) נשלח בשליחות חברון לארם-נהריים ולפרס ר' יעקב ב"ר חיים יוסף אלישר. בשנת תקל"ה (1775) היה בבצרה, ובאותם הימים עלו הפרסים על העיר ויצורו עליה, ובמשך שנה תמימה סבלו היהודים מתגרת-ידם הקשה של הצרים. לבסוף הצליחו התושבים להדוף את האויב, והיהודים ניצלו. לזכר הנס חיבר השליח שיר הודיה בשם: "מגלת פרס"¹⁶.

בימים ההם סובב בפרס שליח חברון אחר, ושמו ר' אליהו. בשנת תקמ"ב (1782) היה בעיר יזד, ור' אור שרגא, מגדולי חכמי יזד ששמו נערץ בפרס עד היום, המליץ אז עליו באיגרת למשהד, שבה הוא מכנה אותו "חכם אליהו שליח חברון".¹⁷

שנים אחדות לאחר-מכן, בשנות תקמ"ח-תקנ"ח (1798-1788) סיבבו בכורדיסתאן לא פחות מארבעה שלוחי ירושלים, חברון וטבריה, השלוחים הללו הגיעו עד עמדיה שבכורדיסתאן ולא העזו להיכנס לפנים הרי כורדיסתאן, מפחד שודדים, ולפיכך שלחו אגרות או שלוחי-משנה מיהודים בני המקום, אחד מהם כותב באגרתו לקהילת ג'אלא:

"אני שליח חברון תובב"א, והיה בדעתי לילך אל מחנה קהלכם. אמנם יען דרך עירם מסוכן הרבה מהרים וגבעות קשים ונהרות וגשרים, וכוחי חלש הרבה, אין די כוח לילך אצלכם, ובפרט כי הוא זמן גשמים וקרירות גדול, על כן אני מחלה פני קודשם, שתכף לנטילה זה כתבי, יתאזרו כגיבורים להפריש ממונם נדבה לה' לשם עיר קודש חברון ת"ו הנזכרת".

אולם בני הקהילות הקטנות שבהררי כורדיסתאן רצו דווקא לראות את השלוחים עצמם להשתעשע בהם ולשמוע מפיהם על הארץ הקדושה, וטענו שאם לא יבואו השלוחים אליהם לא יתרמו. ועל כך משיב להם שליח חברון באגרתו:

"וטענתכם, שילך השליח אצלם, ובזה יתנו, ואם לא ילך לא יתנו, אינה טענה, כי הנדבה אשר אתם נותנים אינה לשליח, כי אם לרבני עיר הקודש."¹⁸

יש להניח שכל השלוחים הללו המשיכו בדרכם גם לפרס.
בשנים ההן סובב בארצות ערב ובפרס שליח האשכנזים בארץ-ישראל ר' חיים פייבש, ואחד מחכמי ירושלים, ר' ישראל משה חזן מספר מה ששמע מפיו:

"ושד"ר אחד לערביסטאן הר"ר חיים פאיבש סיפר לי בילדותי, שבהיותו הולך בשליחות פרס ומדי, מצא כמה עיירות קטנות שהיו מקדשין ביום [השבת] קידוש הלילה, וביוקר עמד לו לבטל המנהג."¹⁹

בשנת תקצ"א (1831) סיבב בפרס שליח צפת, ר' מאיר בן ר' ישעיה, ובעיר טהראן פגש אותו המיסיונר המומר יוסף וולף, האומר עליו שהוא אחד השלוחים הנשלחים להורות את התורה לנידחי ישראל הפזורים בין הגויים בפרס ולאסוף כסף לעניי ארץ-ישראל."²⁰

באמצע המאה התשע-עשרה נשלח לארצות-ערב בשליחות עדת חב"ד בחברון, ר' שניאור זלמן בן ר' מנחם מנדיל, מארם-נהריים עמד לילך לפרס, אולם לאחר ניסיונו הקשה בהרי כורדיסתאן ("כמה וידוי אמרתי מרוב הפחד") נמנע מכך. אף שולחיו בחברון כתבו לו:

"למען השם היזהר והיזהר שאל תכניס עצמך בסכנה לילך לפרס, כי אם תשלח אדם אחר שהוא חזק בכוחו."

לפיכך מינה מצדו שליח-משנה, ר' אליהו בעל-מגיה, מיהודי בבל, ושלח אותו לפרס, ואילו הוא עצמו המשיך בדרך שליחותו מבבל להודו.²¹

בשנת תרי"ד (1854) נשלח לפרס בשליחות טבריה ר' נסים חנוכא.²²

בשנת תרכ"ז (1867) סיבבו בפרס שני שלוחי ארץ-ישראל:
ר' ברוך שבתי שליח ירושלים, שחתם בשנה ההיא בעיר הראת שבאפגאניסתאן בתורת עד על כתובה:

"חתמתי שמי שד"ר, עה"ק ירושלים ת"ו ברוך שבתי",

ר' בנימין נחמד שליח טבריה, שבהיותו בארביל שבכורדיסתאן פנה באגרת לנציג חברת "כל ישראל חברים" בבגדאד וביקשו להגן על יהודי ארביל מידם הקשה של שכניהם הכורדים.²³

בשנות החמישים למאה התשע-עשרה נשלח לפרס (וגם להודו, סין ואוסטרליה) שליח כולל חב"ד בחברון ר' חיים צבי שניאורסון. שליח זה נתפרסם לאחר מכן בשליחויותיו לאוסטרליה ולאמריקה והיה מראשוני תושבי ארץ-ישראל שנלחם לרעיון ישוב-ארץ-ישראל מחדש בכתב ובעל-פה.²⁴
כל השליחים הללו שמניתי לעיל לא הסתפקו באיסוף תרומות לארץ-ישראל - עיקר תפקידם בשליחותם - אלא הורו דעת את העם, הדריכום בדרכי התורה, ביטלו מנהגים מקולקלים שנדבקו בהם בשבתם בין הגויים, התקינו להם תקנות טובות, סיפרו להם על ארץ ישראל וחכמיה ומתוך כך עוררו לעליה ולעליה-לרגל. ומותר להניח, שכל מה שידעו יהודי פרס על ארץ-ישראל וישובה - מפי שלוחי ארץ-ישראל קיבלו.

אמנם מעתה שורה של שלוחי ארץ-ישראל בפרס, שלא הסתפקו בכל הנ"ל, ולא זה בלבד שהביאו מיהודי פרס את בשורת ארץ-ישראל שבמציאות בהווה, אלא שבשובם משליחותם ראו צורך לספר מה שראו בפרס, לגלות לישוב בארץ-ישראל וליהודים שבשאר ארצות על מציאות נידחי ישראל באסיה, ובכלל זה על יהודי פרס. ובכך המשיכו את מפעלם של שני הנוסעים היהודים הגדולים במאה השתים-עשרה: ר' בנימין מטודילא ור' פתחיה מרגנשבורג. כל מה שאנו יודעים כיום על יהודי פרס (ואחיהם יהודי בוכארה) בעשרה הדורות האחרונים - מפי שלוחי ארץ-ישראל למדנו. שלוחי ארץ-ישראל הצליחו בכך יותר מנוסעים רגילים, כי לא היו עוברי-אורח אלא שהו בכל מקום זמן ממושך, והצליחו לחדור אף למקומות מרוחקים. הם לא עוררו כל חשד, כי נידחי ישראל שאליהם הגיעו בטחו בהם ובשולחיהם וגילי להם מה שלא גילו לנוסעים סתם ולא עוד אלא שכמה וכמה חוקרים-נוסעים יהודיים שנסעו לארצות-המזרח לשם מטרות מדעיות, הצליחו במסעותיהם משום שהיו משימים עצמם שלוחים מארץ-ישראל, ורק מתוך כך הצליחו לחדור לפני ולפנים, להינצל מסכנות מרובות ולצאת בשלום.
ראשון לשלוחי ארץ- ישראל שתיאר בספר מסעותיו את יהודי פרס היה ר' דוד דבית-הלל. הוא היה בן ליטא שעלה לארץ-ישראל בשנת תקע"ה (1815) עם עלית הגל השני של תלמידי הגר"א מווילנא, והשתקע בצפת. בשנת תקפ"ד (1824) יצא למסעיו, כנראה בשליחות בני-עדתו, כולל הפרושים. עבר את ארץ-ישראל, סוריה, כורדיסתאן וארם-נהריים, ערי המפרץ הפרסי והודו. להודו הגיע מקץ חמש שנים לצאתו מארץ-ישראל, ובהודו עצמה נשאר ארבע שנים. את ספר-מסעותיו כתב עברית, וקיצור ממנו נדפס באנגלית במדרס שבהודו בשנת תקצ"ב (1832). בשנת תרצ"ט (1939) גיליתי את הספר, שלא נותרו הימנו אלא טפסים מעטים, הצלחתי לקבוע את זהותו של המחבר, והחזרתי למקורו העברי את הפרק על ארץ-ישראל וסוריה.²⁵ את הפרק על מסעיו בבבל, כורדיסתאן ופרס החזיר למקורו ד"ר ו. י. פישל²⁶.

יש באפיו של ר' דוד דבית-הלל מסקרנותם העמוקה של חוקרים-נוסעים מובהקים. בעיניים פקוחות הוא מסתכל בכל מה שהוא פוגש בדרכו. הוא מדייק בדבריו ואינו מתאר בדרך כלל אלא מה שראה בעיניו, ואם יזדמן לו לספר מפי השמועה, יאמר בפירוש: דבר זה לא ראיתי אלא כך שמעתי.

בכל מקום שבא, חקר למספר תושבי המקום ולמספר הנפשות בכל עדה ועדה. בהקדמתו לספרו הוא מוסר מודעה כללית בעניין זה:

"ודאי יתמה קהל הקוראים למספר התושבים שאני מציין, שאינו מתאים למספרים שבפי שאר הנוסעים. על כך אני משיב, ששאר הנוסעים לא ידעו כמוני את התושבים ואת לשונותיהם. הללו נסעו כאנשים גדולים ולא שהו זמן מרובה במקום אחד, ולפיכך לא יכלו כלל להכיר את כל מעמדות העם כדי לעמוד על מספריהם ומנהגיהם, ואילו אני הכרתי היטב את כל. מעמדות העם ואת לשונותיהם, וישבתי במקום אחד חמשה-עשר יום לפחות, ויש ששהיתי מחודש ועד שנה."

אחת ממטרות מסעותיו הייתה לגלות את עקבות עשרת השבטים, והוא מבליט התעניינות מיוחדת בכל ידיעה ושמועה על עשרת השבטים, על יהודי חיבר ועל מציאות יהודים במקומות נידחים. ועם זה אין הוא מזלזל כלל בענייני יומיום שאותם הוא מתאר בפרוטרוט.
האיש שתיאר אחריו את יהודי פרס בספר היה ישראל בן יוסף למשפחת בנימין, שקרא עצמו בשם בנימין השני, כדי לרמז שראה את עצמו כממשיך מסעותיו של בנימין מטודילא במחצית השניה של המאה השתים-עשרה. הוא לא היה שליח ארץ-ישראל, אבל הלך לארצות ערב ולפרס לאחר ששהה כחצי שנה בארץ-ישראל, החל מאמצע אוגוסט 1847, ובמסעותיו סיגל לעצמו הרבה מתכונות שליחי ארץ-ישראל, ועתים אף היה משים עצמו "חכם מירושלים", כהודאת עצמו. מארץ-ישראל יצא לסוריה, כורדיסתאן ובבל, שבהן נדד קרוב לשנתיים. מנמל בושירה שבמפרץ הפרסי יצא להודו שבה שהה קרוב לשנה, וחזר לבושירה בחודש מרס 1850, ונכנס לפרס שבה עבר במשך שנה בערים החשובות ביותר. את רשמי מסעותיו העלה עלי ספר, תחילה בצרפתית (1856), ואח"כ בגרמנית (1858), ואח"כ בעברית בתרגומו של דוד גארדאן עורך "המגיד" (ליק, תרי"ט, 1859).²⁷

בנימין השני לא היה מן הנוסעים המעולים. הוא היה משכיל שטחי, לא היה בו מן האמונה התמימה של יהודי חרד ולא מן המצפון המדעי של חוקר. לא ידע בעצם מה הוא מבקש במסעותיו ובמה להתבונן. אולם הוא היה הרפתקן אמיץ-לב והסתכן לילך למקומות שאחרים לא הרבו לחדור לתוכם, ובזה עיקר חשיבות ספרו לגבי יהודי כורדיסטאן ופרס.
לא זכו יהודי פרס - כיהודי תימן - בספר מסעות קלסי כמו "אבן ספיר" לר' יעקב ספיר שליח ירושלים. אבל אף הם לא נתקפחו לחלוטין, ומלבד שני הספרים הנזכרים הגיעו לידינו שלושה תיאורים של מסעות שלוחי ארץ-ישראל בפרס שזכיתי להציל מתהום-הנשייה.

בשנות תרי"ט-תרכ"א (1861-1859) סיבב, בשליחות כולל החסידים שבצפת, בסוריה, כורדיסתאן, בבל ופרס, ר' יחיאל פישל בן ר' יעקב קעסטילמאן. הוא היה יליד העיר טלומאטש שבגליציה המזרחית, שעלה לצפת, ובצאתו לשליחותו היה בן שלושים וארבע. בפרס שהה עשרה חדשים ועבר בקהילות החשובות ביותר: בושירה, תירס, יזד, איספהאן, כאשאן, טהראן, המדאן, כרמישאן. את ספר-מסעותיו נתב בצורת יומן בדרך, בעוד הדברים רעננים בנפשו. כתב-היד של ספר-מסעות זה היה טמון בכתב-יד שמונים שנה, ובשנת תש"ב (1942) זכיתי להוציאו לאור-עולם.²⁸

ר' יחיאל פישל היה איש דתי תמים, ועם זה בעל חוש חד של בקורת. איש שנולד באירופה וישב שנים רבות במזרח. מזיגה זו מאפשרת לו להתרשם מהחידוש שבחיי הארצות שבהן עבר, ועם זה קרוב הוא בנפשו לאנשי המזרח ואין הוא רואה אותם ראיית-זר של משכיל מתרברב. מכאן שפע הפולקלור בספרו. בנפשו התמזגו תלמיד-חכם הבקי במקורות ספרות-ישראל עם איש-המעשה השמח להסתכל בהליכות עמים וטבעי ארצות. אין הוא מזלזל בפרטים ואינו מתבייש לדבר על ענייני יום-יום הפשוטים ביותר. שמח הוא ללמוד ממראה-עיניו ולבאר על-פי החידושים שראה פסוקי מקרא ומאמרי חז"ל. כמעט בכל מקום הוא רושם את מספר היהודים ואת משלח-ידם ומתאר את היחסים בינם ובין שכניהם. מרובה מידת-האמת בתיאוריו. ואין הוא חושש כלל לספר גם בגנותם של יהודים שמצא בדרכו. כך, למשל, הוא כותב בפרק על העיר אספהאן:

"לדעתי ארץ פרס היא ארץ זבת חלב ודבש, לא דווקא אספהאן לבדו אבל כל הארץ כך הוא, אבל בעוונותינו הרבים ליהודים אין שום תועלת בה, ולא יש להם שום מסחר כלל ועיקר, ושפלים ומדולדלים הם. כי באמת, לדעתי, אין הגויים חייבים כל כך בעניות ושפלות ישראל כמו שהם עצמם חייבים, כי אין להם שום שכל והבנה איך להתנהג עם הגויים, וכיצד יעשו מסחר, וישראל אפילו שיהיה הגדול שבעיר ובהדרת-פנים גדול, עם כל זה יבוא גוי קטן נער אחד ויתלוש לו בזקנו או יזרוק לו אבנים, ואין פוצה פה ומצפצף."²⁹

כך נראו לו ליהודי מארץ-ישראל לפני מאה שנה חיי עם מרדכי בין עם המן.
שליח-צפת אחר, ששמו לא נודע לנו, שיצא כעשר שנים אחריו לפרס, אף הוא אשכנזי, תיאר בקיצור נמרץ את חיי היהודים ומנהגיהם שם, ובמיוחד מנהגי החגים. ונביא כאן, לדוגמא, דבריו על מנהגי פורים:

"משלוח מנות ומתנות לאביונים וצדקה לעניים לא ידעו, אך משתה ושמחה קבלו עליהם, קריאת המגילה יקרא "המעלם" [החכם], ובסיום כל פסוק, שתי תיבות האחרונות נמכרו. גם החזקת הנרות בזמן קריאת המגילה, נמכר, והכסף ל"המעלם". בהזכרת שם המן כל איש יביא אתו שלחופית (פאחור) נפוח, ובהזכרת שמו יכה אותו וישמיע קול, ובכל פעם איש אחר הולם פעם. אחר אכילת הסעודה יתאספו לבי-כנישתא, ו"המעלם" יקרא לפניהם תרגום שני, ונקרא דרוש."³⁰

אף הוא מתאר את יחסם של יהודי פרס לשלוחי ארץ-ישראל:

"המשולחים הבאים אליהם מארץ הקדושה, אם המה ספרדים, קדושים המה להם, ולאשכנזים זרה רוחם מכל וכל."³¹

שאר שלוחי ארץ-ישראל האשכנזים לא התאוננו על אפליה כזה וכנראה לא ידע שליח זה להסתגל לרוחם של יהודי פרס.
מקום מיוחד בין שלוחי ארץ-ישראל לפרס שתיארו את מסעותיהם בספר, תופס אפרים בן מנחם מנדיל ניימרק, יליד לאכווא שבליטא, שעלה עם הוריו לארץ-ישראל בשנת תרמ"א (1881), והוא אז בן עשרים, והשתקעו בטבריא. שלוש שנים לאחר עלייתו נשלח בשליחות טבריא לסוריה, ארם נהריים, כורדיסתאן, פרס ובוכארה. בצאתו לשליחותו היה אפוא בן עשרים ושלוש, ובדרך-שליחותו שהה שלוש שנים. על פי דרישתו של נחום סוקולוב עורך "האסיף" תיאר השליח שקובץ זה את מסעותיו. ואני הדפסתיו מחדש בנוסח מתוקן ובצרוף מבוא והערות.³²

יש בו בניימרק מזיגה נפלאה של התלכדות עם נושא תיאורו - יהודי ארצות-המזרח - מצד אחד, ושל חוש-בקורת חד וזיקה היסטורית מצד שני. כי היה שליח זה אדם בעל-תורה ושומר-מצווה ועם זה משכיל ובקי בהוויות העולם. עיקר עניינו היהודים במקומות שבהם עבר, אולם אין הוא מעלים עין גם מהסביבה ומהשפעתה עליהם. תמצא אצלו ידיעות מפורטות על מספר היהודים בכל מקום שעבר, רבניהם וגדוליהם, מאכלם ומלבושם, בניניהם ומוסדותיהם, אמונותיהם ואודותיהם, ודרכי-חיים בכלל. אף אין הוא מעלים עין מפגימותיהם. יותר מכל נוסע שליח שקדם, עמד ניימרק על מקור השנאה לישראל בפרס: השיעיות המקפידה ביותר בענייני טומאה וטהרה, ובעיני השיעים כל יהודי טמא הוא. מסעו של ניימרק חל אמנם בימי שלטונו של השאה נאצר א-דין (1896-1848), שהראה נטייה כלפי סדרי-אירופה והביא לבירת ממלכתו מומחים מאירופה, אף ביקר באירופה בשנת 1873, ושם הוגשו לפניו פטיציות לטובת יהודי פרס על-ידי נציגי ההסתדרויות היהודיות הגדולות, ובשובו לפרס ניסה להרחיב את זכויות היהודים בארצו, אולם הכהונה השיעית המשיכה בשנאתה ליהודים, וידה הייתה על העליונה.

לדבריו של ניימרק מתייחסים הפרסים בקצת כבוד וסבלנות רק לשלשה סוגי יהודים בארצם: הרופאים, המצטיינים במלאכתם על הרופאים המוסלמים.

"המולא", הידע לכתוב קמיעות ולעשות השבעות וסגולות לכל מיני צרות.

ואחרון-אחרון, היהודים שזכו לעלות לרגל לארץ-ישראל.

על האחרונים הוא כותב:

"גם היהודי אשר ביקר את ירושלים ת"ו, יקרא בשובו בשם 'חאג'י' בפי היהודים ובפי עם הארץ [כמו המוסלמי שביקר במכה], ומצנפת בד יצנוף גם האיש הזה ונכבד הוא מאחיו"³³.

שליח ארץ-ישראל אפרים ניימרק לא הסתפק בתיאור עצם מסעו, אלא אף השתדל לשאוב ידיעות שונות מפי היחידים, ידיעות על תולדותיהם ושרותיהם בימים עברו, ולמסור מעין סקירה היסטורית שיטתית על יהודי ארצות-המזרח. הוא הראשון שתיאר בפרוטרוט את המאורע המבהיל של המרת כל יהודי משהד בכוח בשנת תקצ"ט (1839) ואת סדרי-חייהם של האנוסים מאז³⁴.
לבסוף אזכיר כאן שני נוסעים מארץ-ישראל, שלא היו אמנם שלוחים, אלא יצאו לפרס בשנות השלושים למאה זו לשם חקירה מדעית, לעמוד לפי מראה עיניים על ארץ-פרס עמה ותולדותיה, ובמיוחד היהודים היושבים בה ותולדותיהם.

המזרחן ד"ר ו. י. פישל יצא מירושלים בשנת תר"ץ (1930), ושנית בשנת תרצ"ו (1936). הוא לא הגיע אלא עד טהראן, ואת רשמיו, בצורה כללית פרסם בלשונות שונות, ובכללן גם בעברית³⁵. על יסוד מסעותיו פרסם לאחר-מכן מחקר על תולדות יהודי פרס במאה השבע-עשרה,³⁶ ומחקר על אנוסי משהד,³⁷ שכבר תיאר אותם לפניו שליח טבריה אפרים ניימרק, כפי שמסופר לעיל.

הגיאוגרף הירושלמי ד"ר אברהם יעקב ברוור יצא מירושלים בסוף שנת תרצ"ה (1935) כדי לעמוד מקרוב על טיב הארץ ההיא, ובמיוחד על מצב היהודים בה. הוא עבר את רוב הקהילות החשובות בפרס, מגבול עיראק, דרך כרמנשאה, סינה, המדאן, משהד, אספהאן ועד שיראז. בשובו פרסם את רשמי מסעו בפרוטרוט.³⁸ תיאוריו מצטיינים בכל המידות הטובות שיש למצוא בנוסעים היהודים המעולים: הסתכלות מעמיקה, דיוק בפרטים, התעניינות מרובה בכל הנוגע למנהגי ישראל, וקביעת מעמד היהודים בתוך המסגרת הכללית של העם והארץ שבתוכם הם יושבים.
שלוחי ארץ-ישראל שיצאו בדורות שונים לכורדסתאן, לפרס ולבוכארה, עוררו בקרב היהודים היושבים בארצות ההן רגש של כבוד עצמי וקירבו נידחים אלה לאחיהם שבשאר הארצות ולארץ-אבותיהם, ארץ-ישראל. הם שהצילו את יהודי אסיה המרכזית מטמיעה גמורה, כפי שיסופר עוד להלן, והם ששמרו על זיק היהדות שבלבות יהודי כורדסתאן ופרס. ואין צורך לומר, שהם אף עוררי בלבותיהם כמיהה ואהבה לארץ-ישראל, שהשפיעו על יחידים לעלות-לרגל לארץ-ישראל או אף לעלות ולהשתקע בה, ובבוא שעת-הכושר עלו גם המונים.

כבר סיפרנו לעיל על עלית-ההמונים הראשונה מפרס לארץ-ישראל, עלית הקראים, ועל קריאת העולים מירושלים לעליה נוספת משם.

אף באמצע המאה החמש-עשרה, לאחר המאורע ההיסטורי העצום של כיבוש קושטא על-ידי התורכים מידי הביזנטים, נתעוררו קצת מיהודי פרס לעלות לארץ-ישראל. הדבר נזכר באגרת-שליחות שכתבו ראשי קהל ירושלים לקהילות הגולה בחודש חשוון של שנת רט"ז (1455). באגרת זו שבה באו יהודי ירושלים,

"להודיע ולגלות ולבשר אליכם ולכל בני ישראל בשורות טובות ונאמנות... מסימני הגאולה והישועה הגדולה",

מסופר ששנה לפני-כן, בשנת רי"ד (1454) עלו לירושלים אנשים,

"מארץ בבל ומארץ פרס ומהודו ומארץ סין ומארץ תימן"

והביאו אתם אגרות מידי היהודים היושבים בארצות ההן ובהן מסופר על סימני גאולה³⁹.

יחידים עלו מפרס בכל דור ודור, אבל עליהם לא הודיעו.

עלית-ההמונים מפרס בדורות האחרונים התחילה בשנת תרמ"ד (1884), שנתיים לאחר עלית בני ביל"ו ומייסדי המושבות הראשונות בארץ-ישראל, שהיא גם שנת עלית-המונים מבוכארה ומתימן. ראשונים עלו אנשי קהילת שיראז, ובמיוחד רבתה עליתם בשנת תרנ"ב (1892), עד שעוררו רושם רב בירושלים, והשלטונות התורכיים עמדו לגרשם כעולים שנכנסו לארץ שלא ברשות, ובהשתדלותם של עסקני יהודי ירושלים נשארו בארץ והשתרשו בה⁴⁰. ועד ייסוד מדינת ישראל היו עולי שיראז שני שלישים מיהודי פרס שבארץ-ישראל.

בשנת תרנ"ד (1894) עלה לירושלים המשורר ביהודית-פרסית, מולא חיים אלעזר מטהראן. הוא היה העולה הראשון מטהראן, ונתעורר לעליה על-ידי שליח ארץ-ישראל. בבואו לירושלים מצא בה מבני ארצו רק את עולי שיראז ומשפחה אחת מכאשאן ומשפחה אחת מאספהאן. בעקבותיו עלו רבים מבני עירו⁴¹

ברבות השנים עלו לארץ-ישראל גם משאר מרכזי היהודים בפרס ובאפגאניסתאן. עם ההתעוררות בין אנוסי משהד לחזור ליהדותם, עלו רבים מהם לירושלים, והעולים מצדם עוררו בלב אחיהם האנוסים שנשארו במשהד את הרצון לחזור למקור-מחצבתם. ובשנת תש"ו (1946) כבר הייתה בירושלים עדה הגונה של אנוסי-משהד שחזרו ליהדותם, למעלה מחמש מאות נפש, ולהם שני בתי-כנסת, וגם בישובים אחרים בארץ נמצאו מהם.

לפני ייסוד מדינת ישראל כבר ישבו בארץ-ישראל כאחד-עשר אלף יהודים פרסים, כאלפיים יהודים בוכארים וכשלשת אלפים יהודים כורדים. (בפרס הגיע אז מספר היהודים לחמישים אלף לערך). ומיום שנוסדה מדינת ישראל עלו כמעט כל יהודי כורדסתאן, ורבים מיהודי פרס, במיוחד מהקהילות הקטנות והעניות.

בימי מלחמת-העולם האחרונה זכתה פרס לשמש גשר בין פליטי יהודי פולין שנמלטו או נדחו לצפון רוסיה ולאסיה המרכזית ובין ארץ-ישראל. דרך פרס הועברו לארץ-ישראל הילדים הראשונים משארית הפליטה של יהודי פולין, שמאחר שנשתהו זמן-מה בטהראן בירת פרס, נקראו בבואם לארץ בשם "ילדי טהראן", ודרך פרס עברו לארץ-ישראל בסוף המלחמה רבים מפליטי יהודי פולין שברוסיה. תופעה זו קירבה עוד יותר את יהודי פרס לארץ-ישראל. אף הפועלים היהודים המרובים מארץ-ישראל שעבדו בימי המלחמה למען צבאות מדינות-הברית בדרום פרס על חוף המפרץ הפרסי והשלוחים שנשלחו מארץ-ישראל לפרס כדי לטפל בעליית שארית פליטת פולין, סייעו במידה מרובה להתקרבות נוספת של יהודי פרס לארץ-ישראל.
סניף ליהודי פרס הם יהודי בוכארה, שהם יהודים דוברי פרסית שעברו בימי-הביניים המאוחרים מפרס לאסיה המרכזית והשתקעו בבוכארה ובסביבותיה, ועד היום הם מדברים בדיאלקט פרסי-יהודי כאחיהם בפרס. אין אנו יודעים מתי החלה יציאה זו. על-כל-פנים ברור מתוך שרידים ספרותיים וארכיאולוגיים שיהודים דוברי פרסית כבר ישבו בבוכארה במאה החמש-עשרה. אף זה ברור, שעד סוף המאה השמונה-עשרה היו יהודי בוכארה נתוקים מכל שאר קיבוצי היהודים (מלבד קשר רופף ביניהם לבין יהודי פרס), ואפילו שמועה על קיומם לא חדרה לאחיהם שבמזרח התיכון ושבאירופה. ואף לארץ-ישראל, ששימשה תמיד מרכז לנידחי ישראל ועליית יחידים לתוכה לא פסקה גם מארצות מרוחקות ביותר, לא הגיע שמע יהודי בוכארה עד המאה התשע-עשרה - כשם שלא הגיע אליה שמע יהודי סין, שאף הם מוצאם מפרס.

ואם גורל יהודי בוכארה לא היה כגורלם של יהודי סין ולא נידונה לטמיעה גמורה כמותם, ולא עוד אלא שזכו להיות מבוני ארץ-ישראל הראשונים בימי חידוש ישובה - הרי זה בזכותם של שלוחי ארץ-ישראל, שלא נרתעו מפני כל סכנה ואהבת ארץ-ישראל הוליכתם במדבריות ובדרכים משובשות בליסטים וברוצחים עד ירכתי אסיה התיכונה, בשעה שחוקרי אירופה עוד לא העזו אף לחלום על כך. ניתוקם של יהודי בוכארה משאר קיבוצי ישראל במשך מאות שנה, הביאה לידי התנוונותם הרוחנית, שבוודאי הייתה מסתיימת בהתבוללות גמורה, אילולא שליח ארץ-ישראל שהגיע אליהם בסוף המאה השמונה-עשרה והביא להם את בשורת ארץ-ישראל, עורר את הכרתם העצמית, קשר קשרים בינם לבין שאר יישובי ישראל, נלחם בבורותם, לימדם תורה ומצוות, הפיץ ביניהם ספרים, הקים להם מלמדים, ועשה את האבר המדולדל לאבר חי בגוף עם ישראל. עם הופעתו של שליח זה על אדמת בוכארה, עולים יהודי בוכארה על במת ההיסטוריה היהודית, תחילה כמקבלים בלבד, ומימי חיבת-ציון ואילך גם כנותנים. שמו של שליח זה הוא ר' יוסף ממאן.

שליח זה נולד בטיטואן שבמרוקו (ולפיכך נקרא בפי יהודי בוכארה גם בשם ר' יוסף המערבי). עלה לארץ-ישראל והשתקע בצפת, וכשליח צפת הלך לפרס, ומשם העיז לצאת דרך המדבר הגדול לבוכארה, שאליה הגיע בשנת תקנ"ג (1793), והוא אז בן עשרים שנה. פעולתו חוללה מהפכה גמורה בחייהם הרוחניים של יהודי בוכארה. עד בואו היו יהודי בוכארה מתפללים בנוסח יהודי פרס - שנשתכח בינתיים מפי יהודי פרס עצמם - נוסח המבוסס על סידור רב סעדיה גאון. וקבלה הייתה בידם שהם מצאצאי עשרת השבטים. ר' יוסף ממאן אמר להם שהם יהודים ספרדים מצאצאי גולי ספרד, הנהיג ביניהם את נוסח התפילה של יהודי ספרד, אף הביא להם סידורי-תפילה מדפוסי ליוורנו כדי להפיץ ביניהם את הנוסח הזה. בכך חטא לאמת ההיסטורית. אפשר שטעה ר' יוסף ממאן וסבור היה בתום-לבו שיהודי בוכארה הם מצאצאי גולי ספרד. ואפשר שגם הוא עצמו ידע את האמת, והתכוון ביודעים להפיץ ביניהם מנהג ספרד, כדי להוציאם מבדידותם ומניתוקם ולקשרם אל אחיהם שבארץ-ישראל ושבתפוצות. על-כל-פנים שליח זה הציל את שארית הפליטה של יהודי בוכארה מכיליון רוחני, השפיע עליהם השפעה עצומה ונעשה למנהיגם הדגול.

בשבת הראשונה לבואו לבוכארה דרש בבית-הכנסת בעניין קדושת ארץ-ישראל ובמצוות צדקה. דרוש זה נשתמר בגוף כתב-ידו, וחזר והובא לארץ-ישראל מאה שנה לאחר-מכן על-ידי אחד מצאצאיו שעלה לארץ. מסופר עליו שמשראה את יהודי בוכארה בירידתם הרוחנית, אמר:

"אוי לי אחי שאני רואה אתכם בכך, שכחתם את תורת משה והנביאים ואת דברי חכמינו!"

סירב לאכול משחיטתם במשך שישה חודשים, ובמשך הזמן הזה הורה להם לשחוט לפי דיני ישראל ולטבול במקווה-טהרה ועורר אותם לשלוח אנשים לקהילות ישראל הגדולות שברוסיה לקנות ספרי תלמוד וכו'. שלח להביא סופר שיכתוב להם תורת משה על קלף, לקח לו נערים מהם ולימדם תורה. לבסוף נשתקע ביניהם וישב בבוכארה שישים ואחת שנה ובפטירתו היה בן שמונים ואחת שנה. שמו נערץ בפי יהודי בוכארה, המכנים אותו "אור ישראל", והם אומרים עליו שהוא עשה את בוכארה לירושלים קטנה.

אף הוא עורר את יהודי בוכארה לעלות לארץ-ישראל. שניים מתלמידיו, אב ובנו, עלו לארץ-ישראל כבר בשנת תקפ"ז (1827), והם העולים הראשונים מבוכארה. בדרך-עלייתם עברו דרך בגדאד, ושם נפגש אתם שליח ארץ-ישראל אחר, ר' דוד דבית-הלל הנזכר לעיל, והוא מספר שכל שיחתו אתם הייתה בעברית⁴².
אחרי ר' יוסף ממאן אין אנו שומעים על שום שליח ארץ-ישראל שהגיע לבוכארה עד שנת תר"ד (1860), אף כי לא שמענו אינו ראיה שלא יצאו שלוחי ארץ-ישראל לבוכארה במשך שבעים שנה כמעט. אפשר שיצאו שלוחים לבוכארה, אלא שנהרגו או מתו בדרכם הארוכה, כפי שאירע לשליח-ירושלים הספרדי ר' אפרים, שהגיע בשליחותו עד הודו בשנת תר"ך (1860) ומשם עמד לצאת לבוכארה ונפטר בדרכו לאפגאניסתאן ליד העיר כאבול.

בשנת תרמ"א (1881) הגיע לבוכארה שליח טבריה ר' רפאל אוחנא, אף הוא, כר' יוסף ממאן, יליד מרוקו שעלה לארץ-ישראל. בעודנו נער והשתקע בטבריה. בצאתו לשליחותו היה בן שלושים. הוא היה הראשון שקבע בבוכארה קופות ר' מאיר בעל-הנס לטובת הישוב בטבריה. שליח זה נתחבב מאד על יהודי בוכארה. גבירי בוכארה שנתעוררו על-ידי שליחותו לעלות-לרגל לארץ-ישראל להשתטח על המקומות הקדושים, היו מסייעים בידו, ובעזרתם נדפסו כל ספריו.

באחד הספרים שחיבר שליח זה, ספרו "טובת מראה", בשבח טבריה, מעלותיה, תולדותיה וקברי קדושיה (נדפס בירושלים בשנת תרנ"ז, 1897) מספר המחבר בהקדמתו לקורות כתיבת הספר, שתחילתה הייתה בדרך-שליחותו בבוכארה. ואלה דבריו:

"וסהדי במרומים ואל אלוהים יודע כי לא להתגדל ולהתייהר ולא לפאר ולשבח עיר-הקודש טבריא ת"ו על שאר ארצות הקודש חלילה, אלא העיקר הוא נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, כי ביום לכתי לבוכארה יע"א [יכוננה עליון אמן] בשליחותיה דרבנן... טבריא תבנה ותכהן, הלכתי בארץ מדבר שמם על הגמלים טו"ב [שבעה עשר] ימים ולילות בסכנה עצומה, ונדרתי שאם הקב"ה יצילני וישיב את שבותי חי ובריא אולם לעיר-הקודש טבריא ת"ו, חובה עלי לחבר ספר המדבר בשבח עיר-הקודש הנז'... וכן במאמרי ר' מאיר בעל-הנס ור' עקיבא... ושם בדרך הילוכי בתוך הסוכה שעל הגמל התחלתי... רשמתי בעט ברזל ועופרת, וביום אשר נכנסתי בשלום לבוכארה המדינה התחלתי לחבר את האהל, ובחזרתי לחיים טובים ולשלום לביתי... שילמתי נדרי...".

שנה לאחר-מכן, בשנת תרמ"ב (1882) הגיע לבוכארה השליח הראשון מירושלים, שליח עדת הספרדים, חכם ר' יעקב מאיר, מי שהיה בסוף ימיו הרב הספרדי הראשי לארץ-ישראל, ובימי שליחותו היה בן עשרים וחמש שנה. אותו קיבלו יהודי בוכארה כמלאך אלוהים ממש, וקראו בשמו את כל הילדים שנולדו בבוכארה בימי שהותו בה. הוא הצליח מאד בשליחותו, ואף התקין להם כמה תקנות טובות, ומאז מרובה הייתה השפעתו על יהודי בוכארה. ומשהתחילו עולים בהמונים לירושלים משנת תרמ"ט (1889) ואילך, עורר בלבם את הרעיון לקנות בסביבת ירושלים אחוזת-נחלה להקים בה שכונה יפה, היא שכונת-הבוכארים המכונה "רחובות", שם נאה לה על שום רחובותיה הרחבים, שנבנו כך לפי עצתו של ר' יעקב מאיר. בהשפעתו נתנו האחים ברוכוף, מעשירי יהודי בוכארה, את הכסף לבנין בית-חנוך יתומים לעדת-הספרדים בירושלים, ואף העלייה-בהמון של יהודי בוכארה באה במידה מרובה מכוח השפעתו של שליח זה⁴³.

מאז לא פסקו שלוחי ארץ-ישראל לצאת לבוכארה, ומקצת מן השלוחים היו מבין עולי בוכארה עצמם, עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה ובסופה המהפכה ברוסיה, שבעקבותיה נותקו הקשרים בין גולת בוכארה וארץ-ישראל.
כתוצאה מהתעוררותם של יהודי בוכארה על-ידי שלוחי ארץ-ישראל, התחילה עליה איטית, אבל מתמדת, מבוכארה לארץ-ישראל, ובמיוחד לאחר שנכבשה אסיה התיכונה בידי רוסיה ונתאפשרה העלייה דרך נמלי קרים ואודיסה.

כבר סיפרנו לעיל על שני תלמידי ר' יוסף ממאן, השליח הראשון לבוכארה, בשנת תקפ"ז (1827). כשלשים שנה לאחר-מכן עלה לארץ-ישראל ר' פנחס הכהן, חתנו של ר' יוסף ממאן. ואחריו עלו לרגל כמה וכמה מיהודי בוכארה. ובשנת תרל"א (1871) כבר עלתה משפחה שלימה מבואכרה כדי להשתקע בירושלים: ר' דוד מלמד בן ר' חפץ ובני-ביתו. וכקורבן-תודה על שזכה לעלות לירושלים הביא לדפוס בירושלים בשנה ההיא את הספר "ברכת האילנות" שבהקדמתו תיאר את דבר עלייתו. וכך נהגו אחריו רבים מבין עולי בוכארה שהדפיסו בירושלים ספרים כקורבן-תודה על עליתם וחלקום חנם לכל דורש, כדי לזכות את הרבים.

בשנת תרמ"ט (1889) כבר הגיע מספר עולי בוכארה שבירושלים למספר שיעורר בהם את הצורך להתאגד לעדה מיוחדת לשם הקמת מוסדות דת וחסד משלהם. העדה נוסדה בחודש אלול של השנה ההיא, ונקראה בשם "חברת חובבי ציון מק"ק בוכארה וסביבותיה". עיקר מטרותיה של העדה היו: להקים בית-כגסת לעולי בוכארה ולהקים בית תלמוד-תורה לבניהם ולייסד בית-הכנסת-אורחים לעולים ולעולי-רגל מבוכארה שיבואו אחריהם.

שנתיים לאחר-מכן, בשנת תרנ"ט (1891) כבר ניגשה עדת-הבוכארים להקמת מפעל יישובי גדול: שכונה מיוחדת לעולי-בוכארה שבירושלים בשם "רחובות". בשער ספר-התקנות של חברת בנין השכונה כתבו את הפסוק (תהילים ס"ט):

"כי אלוהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה".

שבע שנים לאחר-מכן הורחבה השכונה כדי לאפשר לעולים חדשים מבוכארה להתיישב בה, כפי שנאמר בקונטרס שנתפרסם אז:

"ובאשר כל מגמתנו הוא לשם שמים חפץ ה' הצליח בידינו, ובתוך זמן מצער נהפך רוב הקרקע הנזכרת לגן ה' צבאות בניינים מפוארים... באשר כי שמענו אשר כמה וכמה בעלי בתים [בבוכארה] בשמעם את גודל מפעלינו שמחו עד מאד ונדבה רוחם ונפשם לבוא להסתופף תוך ארץ הקדושה ואין ידם משגת... לכן כדי לזכות את נפשי האנשים המתוארים האלה נתעוררנו... וייחדנו קרקע... לבנות בו חמישה ועשרים... בית-דירה".

הקמת שכונת-הבוכארים הנרחבת בירושלים, עם מוסדות-ציבור מיוחדים משלה, הוסיפה למשוך עולים מבוכארה, ולא פסקו עליה ועליה-לרגל מבוכארה עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. ואפשר שלאט-לאט היו רוב יהודי בוכארה עולים לארץ-ישראל, אלמלא פרצה מלחמת-העולם ובעקבותיה המהפכה ברוסיה והחריבו את יהודי בוכארה עד היסוד, אף ערערה במידה מרובה את קיומם של המתיישבים בארץ-ישראל, שרבים מהם היו תלויים מבחינה כלכלית בקרוביהם ובעסקיהם שהניחו בבוכארה.

אולם אף לאחר שנותקו יהודי בוכארה, לאחר המהפכה ברוסיה, מארץ-ישראל, הצליחו מעטים מהם להימלט ולצאת, והללו הגיעו, עתים לאחר נדודים במשך שנים רבות, דרך פרס ואפגאניסתאן, לארץ-ישראל.
בירושלים הגיעה עדת-הבוכארים לפריחה תרבותית. העולים הראשונים מבוכארה שראו בירושלים את שפע הספרים, את האפשרויות המרובות להדפסה (בבוכארה לא היו בתי-דפוס), את ריבוי העדות, עדה עדה וספריה ומנהגיה ולשון-תרגום שבפיה (אידיש, ללדינו, ערבית-יהודית, ארמית-כורדית), נתעורר בהם הרצון לתרגם מספרי-התנ"ך ומספרי-התפילה ומשאר ספרים לדיאלקט הפרסי השגור בפי יהודי בוכארה, כדי שיוכלו אחיהם שבבוכארה, שרובם לא ידעו עברית, להבין מה שהם קוראים ומתפללים. הספרים הראשונים מסוג זה שיצאו-לאור ע"י עולי בוכארה שבירושלים היו תרגומי משלי ותהילים שנדפסו בשנות תרמ"ג-תרמ"ה (1885-1883).

וכן נתעוררו עולי בוכארה שבירושלים, מתוך שהתקנאו בשאר העדות ומתוך שראו את אפשרויות ההדפסה, להדפיס את הספרים העתיקים של משורריהם בלשונם הפרסית-יהודית, שהיו גנוזים עד אז בכתבי-יד. הספר הראשון מסוג זה שהדפיסו היה אפוס יהודי-פרסי בשם "שבעה אחים" על מעשה חנה ושבעת בניה מאת המשורר היהודי בבוכארה מולא יוסף בן יצחק, שנתחבר בשנת תמ"ח (1688). הכרה עצמית זו של יהודי בוכארה נתעוררה יותר ויותר עם ריבוי מספר עולי בוכארה בירושלים והתגבשותם לעדה בשנת תרמ"ט (1889). מאז לא פסקו להדפיס בירושלים ספרים מיוחדים במנהגם ליהודי בוכארה, ספרים מתורגמים מעברית ללשון הפרסית-יהודית השגור בפי יהודי-בוכארה וספריהם של המשוררים היהודים בפרס ובבוכארה בדורות קדומים, ובכללם האפוס המקראי של המשורר היהודי-פרסי שאהין, כדוגמת "שירת המלכים" של המשורר הפרסי פירדוסי. בסך-הכל נדפסו בירושלים במשך דור אחד של ארבעים שנה, עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, כמאה וששים ספרים כאלה. רוב הספרים נשלחו לבוכארה, והשפיעו שם השפעה עצומה לא רק לחיזוק התורה והמצוות בין יהודי בוכארה אלא גם לקרבם לארץ-ישראל. כי כל ספר ששם ירושלים נדפס על שערו שימש להם דרישת-שלום חיה מארץ-ישראל, ועשרות אלפי הטפסים של ספרים שנדפסו בירושלים הידקו עוד יותר את הקשר שבין יהודי בוכארה לארץ-ישראל.⁴⁴

ראוי לציין במיוחד, שבין הפעילים ביותר בפעולה ספרותית מבורכת זו היו שני עולי-בוכארה מצאצאי ר' יוסף ממאן, אותו שליח ארץ-ישראל הראשון שהציל את יהודי בוכארה מניוונם, כמסופר לעיל.

אחד מהם היה ר' בנימין ב"ר יוחנן הכהן, שתרגם ליהודית-פרסית את ספר משלי (נדפס בירושלים בשנת תרמ"ה, 1885) ואת סידור-התפילה לחול ולשבת בשם "משאת בנימין" (נדפס בירושלים בשנות תרס"ו-תרס"ט, 1906-1909). בהקדמתו לתרגום הסידור הוא מגלה את מטרתו בפעלו זה:

"ועוד רבים מתפילותינו הם כספר החתום בעד המון ערי טורקיסטאניה ופרס, ותהיינה בפיהם דווקא כמצוות אנשים מלומדה עד בלי הבין נועם המליצה, עומק הרעיון, המית הנפש העורגת ליוצרה... ומי לא ידע כי בלעדי הסגולות האלה מרגיש המתפלל רק חובה יבשה דווקא בלא כל לחלוחית של אהבה וחן, בלי כל רעננות של תחייה ונעימות, ותפילה בלא דחילו ורחימו כגוף בלי נשמה...".

אולם הגדיל לעשות מכולם בתחיית הספרות הפרסית-יהודית ובהשפעה רוחנית מירושלים על יהודי בוכארה ר' שמעון ב"ר אליהו חכם, אף הוא מצאצאי ר' יוסף ממאן מצד אמו. הוא נולד בעיר בוכארה בשנת תר"ג (1843) נפטר בירושלים ביום בשבט תר"ע (1910). עלה לירושלים עם אשתו ובנו-יחידו (שנשאר לו משנים-עשר ילדיו שמתו כולם בעודם קטנים). תוך שלוש שנים לעלייתו מתו גם אשתו ובנו, והוא נשאר ערירי. כדי להפיג במקצת את תוגת-השכול התחיל עוסק בתרגום ספרים עבריים לפרסית-יהודית המדוברת בין בני עדתו, לשון שהיה בקי בה מאד, ומדפיסם בירושלים על חשבונו או על חשבון נדיבים מבין עולי בוכארה, כדי לזכות בהם את יהודי בוכארה. רובם עשו זאת בתורת קרבן-תודה על שזכו להגיע בשלום מבוכארה לארץ-ישראל, ובהקדמותיהם מסופר בפרוטרוט על הרפתקאותיהם ומאורעותיהם בדרך-עליתם.

במשך שתים-עשרה שנה, בשנות תרנ"ו-תרס"ח (1908-1896) תרגם והדפיס בירושלים לא פחות משמונה ספרים אלה:
- שיר השירים,
- מדרש פטירת משה רבינו,
- תרגום שני על מגילת אסתר,
- תפילות ופיוטים למועדים בשם "מקראי קודש",
- "לקוטי דינים" להרב ר' אברהם אמינוף,
- "פתרון חלומות" לר' נתן עמרם,
- ולבסוף הסיפור "אהבת ציון" לאברהם מאפו.

סיפורו של מאפו היה בעיניו מעין מעשה פלאים מימי קדם, עד שצירף לו בסופו סיפור-מעשה ממעשיות רב נסים גאון. את התפעלותו המרובה מהסיפור "אהבת ציון" הביע בסוף תרגומו בפרסית בדברים אלה:

"מי שקרא את ספר-הסיפור הזה פעם אחת, וודאי לא יריח את ריחו, מי שיקראהו פעמיים, אך מקצת מריחו יריח, אבל מי שיקראהו שלוש פעמים, הוא יבינו אל נכון ויחדור לעומק כל דיבוריו; אולם אף מי שקרא את הספר מאה פעמים עד שהוא זוכר את דבריו על פה, יקראהו מאה פעמים ואחת".

גולת-הכותרת במלאכת-תרגומו של ר' שמעון חכם היה תרגום התנ"ך, שעסק בו שנים רבות ונדפס בארבע שנות-חייו האחרונות והגיע עד אמצע ספר ישעיה. בהקדמתו לתרגום זה, שנדפס יחד עם המקור, הוא מספר על התעוררותו לפעלו זה:

"שמענו כן ראינו... כי תורתנו הקדושה הועתקה כבר בכמה שפות מלשונות העמים, מהם בכתב עברי ומהם בכתב עם ועם... וגם אחינו האשכנזים העתיקו ותרגמו והדפיסו את התנ"ך בלשון אשכנז בכמה אופנים כידוע. גם בארצות תימן ומזרח ומערב כבר נמצא כל התנ"ך בדפוס אצלם כל אחד ואחד בשפת ארצו. רק מלבד אצלנו בערי בוכארה ואגפיה, מעולם לא נמצא התפסיר [התרגום] שלנו במכתב ואף גם בדפוס. אמנם בהיותי בארץ מולדתי בוכארא... ראיתי ספר אחד ישן הנדפס בקוסטנטינא בשנת ש"ז ליצירה [1547] ונקרא ס' חמסה ע"ש החומש או על שם חמישה לשונות הנמצאים בספר ההוא, והם:

מקרא,
תרגום אונקלוס,
תרגום ערבי מרב סעדיה גאון
ותפסיר פרסי המתורגם מאת... מוהר"ר יעקב ב"ר יוסף טאווס ז"ל,
והכל בכתב אשורית...

ומקרוב ג"כ בפוליגלוטא הדפיסו כל התנ"ך בלשון פרסי בלונדון בכתב ישמעאל [ערבי], אולם כל התפסירים האלו... אינם שוים למאומה אצל בני עדתנו יושבי בוכארה ואגפיה, יען היותם בלשון פארסי הפנימי של ערי עג"ם [כלומר, בפרסית קלסית] וגם המתרגמים ההם לא חששו לתרגם כל מלה ומלה מתורתנו הקדושה בפירוש המלות כי אם פירוש העניין... ואני מיום עמדי על דעתי רבת צררוני כליותיי לשים אל לבי את זאת ולתרגם את התורה בתפסיר ולכתוב ולהוציא לאור... ואחרי עלותי בחסד ה' עיה"ק ירושלים ת"ו... לבי יחיל בקרבי תמיד בזכרי את מוצא שפתי אשר דברתי בלשוני לתרגם את התורה בתפסיר...".

אולם ר' שמעון חכם לא הסתפק במלאכת-התרגום אלא אף השתדל לזכות את יהודי בוכארה על-ידי מה שהוציא-לאור מגנזי כתבי-יד את יצירותיהם של גדולי המשוררים היהודים בפרס ובבוכארה שכתבו בלשון השגורה בפיהם. כך, למשל, הוציא-לאור את התרגום הפרסי של ספר "בן המלך והנזיר" שתורגם על-ידי המשורר הבוכארי אלישע בן שמואל בשנת חמ"ד (1684). גולת-הכותרת בפעולתו זו הייתה הדפסת האפוס הפרסי-יהודי של המשורר שאהין משיראז על סיפורי התורה ומגילת אסתר (נדפס בירושלים בשנות תרס"ב - תר"ע, 1902 - 1910). אל הספר הזה צירף גם תרגום הספר "תוכן עלילות", מחזה מחיי יוסף ואחיו, מאת ר' חיים אברהם ב"ר יהודה ליב ממאהלוב (שנתחבב גם על יהודי פולין ורוסיה בתרגומו לאידיש שנדפס עשרות פעמים). וכן צירף לו את שירת-העלילה שחיבר הוא עצמו בשם "מוסה נאמה", על חיי משה רבנו על-פי מדרשים ומפרשים. את מטרתו החינוכית בחיבור שירה זו הוא מסביר בהקדמתו בדברים אלה:

"ובסיבת אורך הגלות ורוב הטרדות ממקראי ותחלואי הזמן הגורמים לשכחה מצויה, נתמעטו הלבבות, וכל אחד ואחד מבני עמנו בארצות גלותם נטו אחר חלקת לשון נכריה... זאת היא הנסיבה גם בקהל עדתנו אנשי בוכארא ואגפיה, אשר רובם ככולם אינם מבינים דברי המדרשים ככתבם וכלשונם, ולא עוסקים בהם באמרם, כי אין מבינים בלשון הקודש... ורבים מעמי הארץ אשר אור התורה לא נגה עליהם, מאבדים את הזמן יקר-הערך בדברים בטלים לשורר בשירי נכרים ושירי עגבים, וכל אחד ואחד בימים פונה לאליל כספו וזהבו, ובלילה עוסק בשיחה בטלה... ואנכי... קנוא קנאתי ואמרתי בלבי: מי יתן ויכתבון גם על ידי אלה מדרשי רז"ל עם פסוקי התורה יחד בשפה פרסית, להיות התורה שבכתב עם תורה שבעל-פה, לתועלת קהל עדתנו אנשי בוכארא שאין מבינים בלשון הקודש... ותרגמתי אותם בשפת פרסי המוניי המדוברת בין קהל עדת ערי בוכארא, למען ילמדו ויתעסקו בהם כל איש פשוט ובעל מלאכה, אנשים ונשים וטף, ויאירו להם שבילי מדרשי רז"ל ופירושי התורה ממקור האמת...".

על ר' שמעון חכם אפשר לומר לא בגוזמא, שהוא הצליח במעשיו לעשות את ירושלים מרכז רוחני אמתי לבני עדתו הנפוצים במרכז אסיה.

ולגבי יהודי פרס והיהודים דוברי-הפרסית שבבוכארה בדורות האחרונים נתקיימו דברי הנביא: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

הערות:

1. א. יערי, אגרות ארץ-ישראל, תל-אביב תש"נ, עמ' 59-65.
2. שם, עמ' 60-65.
3. Jahrbuch fur Israeliten, herausgegben von J. Wertheimer 5617 (Wien 1856), pp. 146-147.
4. J. E. Polak, Persien und seine Bewohner, Leipzig 1856, Vol. I. p. 24.
5. מסע בארץ הקדם לאפרים ניימרק, מהדורת א. יערי, ירושלים תש"ז, עמ' צ"ו, - ועל שליחותו של ר"מ אלשיך בכלל, עיין: א. יערי, שלוחי ארץ-ישראל, ירושלים תשי"א, עמ' 241-240.
6. א. יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 265.
7. שם, עמ' 145, 271, 280.
8. שם, עמ' 301, 306.
9. שם, עמ' 485.
10. שם, עמ' 381-382, 422-421. 488-487.
11. שם, עמ' 358.
12. שם, עמ' 385.
13. עיין עליו בפרוטרוט, שם, עמ' 583-580, ושם מול עמ' 584 תמונתו.
14. שם, עמ' 456-455, 851-850.
15. שם, עמ' 456.
16. שם, עמ' 592-501.
17. שם, עמ' 508.
18. ש. אסף, ב"קרית ספר", שנה י"ג, עם, 271-266.
19. א. יערי, שלוחי ארץ-ישראל, עמ' 764.
20. שם, עמ' 674.
21. שם, עמ' 696-695.
22. שם, עמ' 654.
23. שם, עמ' 132, 655, 724.
24. שם, עמ' 819-816.
25. א. יערי, מסעות ר' דוד דבית-הלל בארץ-ישראל. - "סיני", כרך ד' (תרצ"ט), עמ' כ"ד-נ"ג הנ"ל, מסעות ארץ-ישראל, תל-אביב תשו, עמ' 531-500.
26. סיני", כרך ה' (תרצ"ט-ת"ש), עמ' רי"ח-רנ"ד.
27. א. יערי. מסעות ארץ-ישראל, עמ' 892-578.
28. מסעות שליח צפת בארצות המזרח, הוציאו לאור מנוף כתב ידו אברהם יערי, ירושלים, תרשיש, תש"ב.
29. שם, עמ' ס"ד.
30. שם, עמ' ע"ט.
31. שם, עמ' פ'.
32. מסע בארץ הקדם: סוריה, כורריסתאן, ארם נהריים, פרס, ואסיה המרכזית, מאת אפרים ניימרק הביאו מחדש לדפוס בנוסח מתוקן הוסיף עליו מבוא והערות אברהם יערי ירושלים תש"ז.
33. שם, עמ' ע"ט.
34. שם, עמ' צ'-צ"ג.
35. בשבועון "מאזנים", שנה ד' גיליון ד' (י"ט בסיון תרצ"ב).
36. ברבעון "ציון", שנה ב', (תרצ"ז), עמ' 294-273.
37. א. י. ברוור, מפרשת מסעותי בפרס, בירחון "סיני" כרך ב' (תרצ"ח), עמ' רל"ח-ר"נ, ת"ל-תל"ח; ולאחר מכן הרחיב את יריעת תיאורו בספר: אבק דרכים, ספר שני, בסע בפרס, תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ו.
39. א. יערי, שלמי ארץ-ישראל, עמ' 212.
40. עיין: אפרים כהן-רייס, מזכרונות איש ירושלים, חלק א', ירושלים תרצ"ג, עמ' 182-180.
41. עיין: חנינא מזרחי, מולא חיים אלעזר - בקובץ "רשומות", סדרה חדשה, כרך א' (תש"ו), עמ' 79-78.
42. עיין מה שכתבתי בפרוטרוט על שליח זה ברבעון "קרית ספר". שנה י"ח (תש"א-תש"ב). עמ' 287-283.
43. עיין שם, עמ' 290-288.
44. ביבליוגרפיה מפורטת של הספרים הללו, עיין: א. יערי, ספרי יהודי בוכארה, ברבעון "קרית ספר". שנה י"ח-י"ט.

---