הנס בישראל ואצל האומות

ד"ר דוד פלוסר

מחניים ס"ג, חנוכה תשכ"ב


תמצית :
המאמר דן בהבדל שבין תפיסת הנס אצל היהודים, לבין תפיסת הנס של הנוצרים. אצל הנוצרים הדת מבוססת על האמונה בנס תחיית המתים של ישו, ואילו אצל
היהודים הנס הוא משני לאמונה, ולעקרונות הדת.

תורת ישראל אינה בנויה על ההוכחה שבנס
חכמי הסטואה מאמינים בניסים
הפסיכולוגיה המודרניות גורמת להיטות לניסים
נאו-אפלטונים

בבואנו לדון בנושא זה של: משמעות הנס בישראל ואצל אומות העולם, לא נכניס את עצמנו לדיון בצד הפילוסופי והתיאולוגי-רעיוני של הנס, לא נעורר את השאלה מהו היחס בין הנס לבין התהליכים הטבעיים ואף לא ננסה לענות על השאלה אם האיש שזכה לנס מרגיש בניסו . במאמר זה נעסוק בנס במובנו הפשוט, העממי יותר, באותו המובן שאנו נוהגים להשתמש במלה כשאיננו מהרהרים אחרי מידותיו של העולם, ושל הקדוש ברוך הוא גם יחד. לנו חשוב כאן לקבוע שחג החנוכה איננו מבוסס בעיקרו על עניינים על טבעיים, אלא הנסים והגבורות העיקריים שאנו זוכרים בקשר לחנוכה הם תהליכים מופלאים בהיסטוריה שלנו ואשר קורים בתולדותינו פעמים הרבה. אותם התהליכים המופלאים שבתולדות ישראל שאף אנו זכינו לראות בעינינו, ממלאים את לבנו בבטחון, שמי שבחר בעמו, הוא אף יקיים את הבטחותיו כלפינו.

הניסים בחיים הפרטיים תופסים מקום רחב בסיפורי העמים וכן גם בסיפורי עמנו והם מקור שעשוע ותקוה גם יחד. שעשוע מן הסיפור הנאה ותקוה לכך שגם לנו יקרה אולי הנס ויציל אותנו מן המיצר, העוני והלחץ.

אצל כל העמים מספרים על בעלי ניסים מובהקים, על מפעליהם ועל תולדות חייהם; אצל הניסים אשר אינם מסתיימים אף פעם, לפי הסיפורים הללו, הם מופיעים בחלומות ונותנים עצות לחיים. כמה מבעלי הנסים הללו שינו אף את פני ההיסטוריה, כמו, למשל, אותה הנערה הצרפתיה, יוהנה, אשר היתה בטוחה ששומעת קולות המייעצים לה איך להלחם באנגלים שפלשו לארצה. האמונה בכוחותיה העל טבעיים של אותה נערה הלהיבה את הצרפתים עד שניצחו את האנגלים.

היום נראה שאותם הניסים שביצעה, כביכול, הנערה הזאת, לא היו אלא יכולתה לתפוס את המציאות, לא רק בשכלה אלא גם בכוחות נסתרים שבנפש האדם, שידעה לקרוא מחשבות וכדומה, היו אפוא לאותה נערה כוחות בלתי רגילים והיא פירשה בנפשה יכולת זו לפי רוח זמנה, עד שכוחות מיוחדים אלו לבשו אצלה צורת קולות של קדושי עליון, כביכול. אולם, לא ניכנס כאן אם מותר או לא מותר לקרוא לכוחות אלו, שנתגלו אצל אותה בחורה, בשם נס . חשוב יהיה לנו לקבוע שכוחות אלו מתגלים אצל כל העמים ובחבורות בעלות השקפות עולם שונות, ועל כן נראה לנו שבגילוי כוחות מופלאים אלה אצל "בעלי ניסים" אין עוד הוכחה מספקת שהאמונות והדעות שבהן מחזיקים "בעלי ניסים" אלו נכונות הן, כי הרי אילו היה זה כך, היינו נאלצים להניח שאמונות ודעות משונות ביותר נכונות הן, ואפילו אמונות ודעות, מכל העמים הנוגדות זו את זו .

שתורת ישראל אינה בנויה על ההוכחה שבנס
ראוי כאן לציין ולהדגיש ביותר שתורת ישראל אינה בנויה על ההוכחה שבנס, ואין ספק שגדול הנביאים של ישראל גדול הוא לא בגלל הניסים הגלויים שנעשו על ידו אלא מפני שנבחר כדי להיות מנהיגם ומושיעם של ישראל, לקבל את תורת ישראל בכתב ובע"פ. לא הניסים מוכיחים לדעתי, את אמיתות תורתנו הקדושה, אלא נכונות תורתנו מאשרת את חשיבות הניסים. אם מותר להשתמש בתמונה נועזת במקצת, הרי הניסים אינם אלא דלק למכונית, כמו דלק הם יכולים כשלעצמם לגרום אפילו לדליקה מסוכנת, אולם הדלק שמיועד בעיקרו להנעת המכונית שהרי בלי מדה מסוימת של דלק אין המכונית מסוגלת לנוע. למרות זאת, לא לפי הדלק תוכל להעריך את המכונית, אלא לפי המבנה שלה. יעילותה של המכונית תלויה לא רק בדלק, אלא בסוגה של המכונית עצמה. עם נעבור מן המשל אל הנמשל, הרי הדת נבדקת לא לפי הניסים המסופרים על ידי מאמיניה, אלא על ידי התוכן האמיתי של הדת.

מתוך דברינו ברי לנו, שאף שאין לניסים חשיבות מכרעת באמונה הדתית נודעת להם חשיבות מסוימת אחרת: הם אינם ערך אוטונומי ומרכזי, אלא ערכם תלוי בהערכת המסגרת הדתית של הדת - ומאחר שאנו בטוחים שהדת הנכונה היא תורת ישראל, על כן נודעת חשיבות לאותם הניסים אשר באו במשך תולדות עמנו להוכיח את אמיתות התורה. יוצא אפוא שעלינו לדחות את ההשקפה השכלתנית המנסה להסביר כל נס ונס או כתופעה "טבעית" שלא הובנה או כמעשה תרמית שתפקידו היה, כביכול, להשפיע על רוחות פרימיטיביים. גישה שכלתנית כזאת היתה קיימת אצל אנשים מסוימים בכל הדורות וכן היה גם ביוון הקלאסית: בחוגים השכלתניים דחו אז יחד עם האמונה בעבודת האלילים של היוונים גם כל אפשרות של ניסים בכלל ובזה צדקו בדבר אחד, וחטאו בדבר שני .

חכמי הסטואה מאמינים בניסים
והנה בתקופה ההלניסטית אחרי ימי אלכסנדר מוקדון, באה לה לאמונה בניסים מושיע - לאו דווקא מתוך אלה שעדיין החזיקו מתוך אמונה טפלה בעבודה זרה, אלא דווקא מחוגי הפילוסופים של האסכולה הסטואית! אנשים אלו יצאו מן ההנחה שהכל חומר, גם האלהות , אולם יחד עם זאת האמינו, שקיימים חוקי טבע קבועים שנקבעו ע"י סיבתיות: שרשרת סיבות שולטת, לדעתם, בעולם, ושום דבר אינו יכול להימלט מסיבתיות זו, שהיא ענין צודק וכל התכלית של ההתפתחות היא לטובה; הסיבתיות הקובעת הכל היא אפוא יחד עם זאת המוסר העליון של האלהות, והיא קושרת, לדעתם, גם את האלהות עצמה, שהיא אמנם סיבת הסיבות. מענין מאד שדוקא השקפה זו הדוגלת בסיבתיות מוחלטת בעולם, עשויה היתה לחדש בקרב היוונים הן את האמונה באלהים והן את האמונה בניסים ובנבואה. כי הרי אם הכל נקבע מראש על ידי הסיבתיות והכל קשור בכל, שהציפורים יכולות ע"י מעופן לבשר את הגשם העתיד לרדת, לאחר שמעופן קשור בשרשרת סיבות בעקיפין גם בירידת הגשמים העתידה להתחולל - ואם הציפורים יכולות לבשר גשם, מובן, כך טענו חסידי הסטואה , שהנביאים יכולים להגיד עתידות. ואם תנועות הים קשורות במצבי הלבנה (דבר זה גילה אחד מחסידי הסטואה), הרי יש להסיק מכך שעיון בכוכבים עשוי לגלות את אופיו של האדם, וכן את עתידו, כי הרי הכל קשור בכל בקשרים סיבתיים גם מצד הכוכבים בשעת לידת האדם קשור אופיו של הנולד, ובגורלו. (נגד השקפות אלו המחייבות את האיצטגנינות אשר עברו מן היוונים אל הערבים, התפלמס, כידוע, הרמב"ם). באותו דרך הסבירו חסידי הסטואה גם את התהוות הניסים: אם נראה לך דבר כנס, הרי עליך לדעת שהנס קשור בסיבתיות שנעלמה ממך; אם תלך להתרפא בהיכל של אליל הרפואה בדרך נס או בדרך שבו יאמר לך האליל בחלום את התרופות המועילות למחלתך, דע שגם הריפוי הזה, שהוא, לכאורה, עניין שבנס , נקבע כבר קודם ע"י גזירה אלוהית שיסודה בחוק הסיבתיות, שתכליתו להועיל ולהושיע. כך הסבירו חסידי הסטואה את חזונות הנבואה ואת הניסים מתוך גזירה טובה ומיטיבה עם האדם; הניסים אינם לפי דעת חסידי הסטואה, אלא ביטוי נעלה של אותה החוקיות הנפלאה השוררת בעולם, שפרטיה ופרטי פרטיה נעלמו מן השכל האנושי.

ברור שהשקפה פשטנית זו שהיא יחד עם זאת גם מסובכת, השפיעה השפעה חזקה מאד על האמונות והדעות בענין מהות הנס. התועלת שבה היא יחד עם זאת, גם המגרעת שבה: חסידי הסטואה היווניים היו הראשונים שהמציאו שיטה המתימרת להיות שיטה מדעית, המסבירה כביכול את מהות הנס, אולם לנו נראה שכל הסבר נוטל מן הנס את אופיו המיוחד: כשתסביר את כל הניסים מתוך סיבתיות, הרי ביטלת למעשה את מהות הניסים.
מלבד זה מחייבת שיטת חסידי הסטואה את כל הניסים, אצל כל העמים ובכל הדתות, ועל כן נוצר המצב שהגישה המדעית המדומה הזאת נותנת, כביכול, גושפנקה אצל המוני העם להאמין בכל סיפורי הניסים. האוירה שנוצרה בעקבות ההסבר ה"מדעי" של הניסים ע"י חסידי הסטואה היתה נוחה בשביל כל מיני רמאים שזכו אצל הקהל הרחב לאמון במעשי תעתועיהם השפלים. האם השפעה זאת של תורת הניסים של הסטואה אינה מזכירה לנו תהליכים "תרבותיים" בתקופתנו אנו, הנמצאת במצב של ירידה מבהילה? גם היום ישנם אנשים רבים דוקא מן החברה הגבוהה הטוענים שהם אינטלקטואלים, שמקבלים את מסקנותיה של פסיכולוגיה של המעמקים, ושל שיטות פסיכולוגיות שהן עוד פחות מדעיות , ואותם חכמי הדור מוכנים להאמין בנפש חפצה לכל מיני חזיונות חולניים של יצורי אנוש שנפשם פגומה, מתוך ההנחה, המתיימרת להיות מדעית, האומרת שכל דבר מוזר אפשר להסבירו על ידי סיבתיות בנפש האדם שמובנו נעלם מאתנו. אינני בא, כמובן, לומר שאין אמת בהנחה שתופעות על טבעיות רבות ניתנות להסבר, אם נדע יותר על נפש האדם, אולם אין בשום פנים לבטל את הנס מתוך ההנחה שהבינונו אותו אם הסברנו את נסיבותיו.

הפסיכולוגיה המודרניות גורמת להיטות לניסים
שנית, בדומה לשיטתם של חסידי הסטואה היווניים, גם השיטות הפסיכולוגיות המודרניות גורמות לכך שהאנשים, ודווקא אלה שבגלל השכלתם צריכים היו להיות מנהיגי הדור , להוטים אחרי כל מיני ניסים שפעמים הרבה אינם אלא ניסים למראית עין ויסודם האמיתי מונח בתרמית שביודעין או שלא ביודעין של בעל הנס או בשיכנוע נוח של המאמין לכל מיני תופעות ושמועות על תופעות כאלה. סכנה מיוחדת של שיטות "מדעיות" כאלה ישנה ביחוד בשביל האיש הדתי שהרי השיטות המדעיות המדומות בעניין הניסים מספקות לו, לכאורה , טעמים אפולוגטיים נוחים נגד השיטות השכלתניות של המאה הקודמת, אולם האיש הדתי המסתמך על חיוב הניסים מטעמים מדעיים כביכול לא רק מבטל, מבלי שהוא יודע על כך, את המידות האמיתיות של הניסים שארעו בתולדות ישראל, אלא הוא פותח פתח לאמונה בניסים בכלל ומפסיד בזה את האפשרות להבדיל בין אמיתותה של תורת ישראל לבין דתות אחרות . לפי שאמרתי, דעתי היא שאכן קיימות תופעות מופלאות אצל כל העמים ואצל כל חבורות בני אדם, אולם חשיבות הניסים של ישראל נבדקת על ידי אמיתות תורת ישראל ולא להיפך.

נאו-אפלטונים
שיטת חסידי הסטואה בהסבר הניסים פרחה בתקופה שלאחר אלכסנדר מוקדון ובתקופה הרומית ותרמה הרבה בחידוש הרגש הדתי בשכבות רחבות של המשכילים ושל פשוטי העם גם יחד. בתקופת הקיסרות הרומית קמה גם שיטה עיונית אחרת שהערצתה את הניסים היתה אפילו גדולה מזו שבהגות חסידי הסטואה. שיטה חדשה זו שכבשה במשך הזמן את לבות המשכילים ועברה מן העולם רק הודות להתנצרותו של קונסטנטינוס קיסר, ניזונה ממקורות עתיקים: מהגותו של אפלטון ובני אסכולתו ומתורותיהם הקדמוניות של חסידי פיתאגוראס . השיטה הזאת שקוראים לה הפילוסופיה האפלטונית החדשה הגיעה להישגים חשובים מאד והשפיעה אף על הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים; בין חסידי השיטה האפלטונית החדשה היה גם המשורר והוגה הדעות רבי שלמה אבן גבירול. אחת התורות העיקריות של האסכולה הזאת היתה תורת ההאצלות: חסידיה חשבו שהאלוהות משפיעה מעצמה כעין סוגים שונים של רוח הקודש ורוח הקודש נאצל על אנשים מסוימים כשהם משתדלים להתקרב אל האלוהות על ידי הגות עיונית, הנזרות מתענוגי העולם הזה וטוהר המידות . אנשים אלה הם "אנשים אלוהיים", אנשי מופת ואנשי המעשה, וזה גם במובן הטכני של המילה: בזכות הרוח שהם זוכים לה, הם מסוגלים לשנות את סדרי העולם ולעשות ניסים , להגיד עתידות ולרפא חולים. אפשר כמעט לומר שהיו בין חסידי האסכולה האפלטונית החדשה אנשים רבים שחשבו שעשיית ניסים היא אחת ההוכחות המכריעות שזה שמבצע ניסים הוא פילוסוף אלוהי אמיתי. ברור שהשקפת עולם כזאת עשויה היתה, למרות הישגיה העיוניים המופלאים, לתמוך בהרבה בהפצת אמונות טפלות שהרי לדעת השקפה זו העולם מלא רוחות טובים ורוחות מזיקים וזה שמצליח לשלוט בעולם רוחות אלה הוא הפילוסוף והפילוסופיה היא בעיני רבים הדוגלים בפילוסופיה האפלטונית החדשה אמצעי יעיל לעיין בעולם הרוחני, שמובנו פשוטו כמשמעו, עולם הרוחות. אין צורך לומר ששיטות אליליות כאלה יכלו יפה להתחרות עם אותה הדת אשר הצליחה אז להתפשט בין פשוטי העם, היא הדת החדשה אשר אף היא היתה מבוססת, עוד יותר מן הפילוסופיה האפלטונית החדשה על חיוב הניסים.

דת חדשה זו, כולה מבוססת על הוכחה שבנס, ואם כיום קיימים תיאולוגים של דת זו אשר אינם מאמינים בנס המרכזי של דת זו וחושבים שאיש יהודי פלוני אלמוני לא קם באמת מקברו, הם נחשבים לדעתי לחסידי אותה הדת משום שלפחות הד של אמונה זו מהדהד בלבם. מקורה ההיסטורי של אמונה זו בתחיית אותו האיש נראית לי פשוטה. באותם הימים חי יהודי דגול ויוחנן המטביל שמו אשר המוני העם חשבוהו לאליהו הנביא ולאחר שיוחנן זה נהרג, נתעוררה האמונה שלא מת, מאחר שאליהו הנביא עוד עתיד לבוא. מייסדה (בעל כרחו ( של הדת החדשה טבל לפני יוחנן וכמה מחסידיו היו תלמידי יוחנן לשעבר .

לאחר שאותו האיש הוצא להורג על ידי הרומאים, דימה לעצמו שמעון, אחד מתלמידי יוחנן שהצטרף למורו החדש, שראה אף את מורו קם, כביכול, מן המתים, ולאחר שהפיץ את השמועה בין שאר התלמידים, אף הם דימו לעצמם שראו את מורם. היות והאיש נהרג על ידי הגויים ונחשב לצדיק חשבו התלמידים שדמו כיפר על חטאים, ובצירוף של שני היסודות האלה נוצרה האמונה הנוצרית המרכזית של מות כפרה של האיש אשר, כביכול, ניצח את המוות וכיפר בדמו על חטאות העולם. ברור אפוא שהדת הדוגלת באמונה זו כבעקרון מרכזי שלה, במרכז אמונתם עומד נס ועל כן היתה לדת זו האמונה בניסים דבר חשוב ביותר.

אם כן, קיים הבדל גדול בעניין הניסים בין הדת החדשה הזאת לבין תורת ישראל: בשעה שהניסים וביחוד סיפור על הנס אודות האיש מהווים קוטב של הדת החדשה, תורת ישראל אמנם יודעת לספר אף היא על ניסים, אולם ניסים אלו אינם מרכז אמונתנו: הניסים הבודדים מתאשרים על ידי אמיתות תורת ישראל. הנס הגדול במרכזו של היהדות, היא בחירת ישראל וקיום הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא, במשך תולדות העם, ספק אם אפשר לקרוא לו נס במובן המצומצם של המלה, כי הרי פרטי תהליך קיום עמנו ניתן להבנה על פי החוקים הקיימים בהיסטוריה בכלל; אם מותר לומר, ההשגחה משתמשת בדרך כלל בקיום הבטחותיה כלפי ישראל בדרכים רגילות של התפתחות היסטורית (כמובן, קורים גם ניסים והגבורות שקרו אתנו בשעת יציאת מצרים שקולים נגד כל הניסים והגבורות שקרו אתנו במשך כל תולדות ישראל), אולם כל קיומנו הוא בחזקת נס אחד גדול והלוואי ונראה לעינינו את הקיום המלא של כל ההבטחות שניתנו לנו מפי הגבורה!