"ויאמר המלך (נבוכדנאצר) לאשפנז רב-סריסיו להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים ילדים אשר אין בהם כל מום, וטובי מראה, ומשכילים ככל חכמה, מודעי דעת, ומביני מדע, ואשר כוח בהם לעמד בהיכל המלך, וללמדם ספר ולשון כשדים.

וימן להם המלך דבר יום ביומו מפת בג המלך, ומיין משתיו. ולגדלם שנים שלוש, ומקצתם יעמדו לפני המלך.

ויהי בהם מבני יהודה דניאל, חנניה, מישאל ועזריה... וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל. ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים.

ויאמר שר הסריסים לדניאל: ירא אני את אדוני המלך, אשר מנה את מאכלכם ואת משתיכם, אשר למה יראה את פניכם זועפים מן הילדים אשר בגילכם, וחייבתם את ראשי למלך.

ויאמר דניאל אל המלצר אשר מינה שר הסריסים: "...נסה נא את עבדך ימים עשרה, ויתנו לנו מן הזרעונים, ונאכלה, ומים ונשתה".

ויראו לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פת בג המלך, וכאשר תראה, עשה עם עבדיך. וישמע להם לדבר הזה וינסם ימים עשרה. ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב, ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת בגם, ויין משתיהם, ונותן להם זרעונים" (דניאל א' ג-ט"ז).

"להניח את בניהם בלתי מולים, ולשקץ את נפשותיהם בכל דבר טמא ופגול, לשכוח את התורה, ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך יומת". (חש"א, א' מ"ח-נ"א).

"ורבים בישראל היו אמיצים התחזקו לבלתי אכול טמא ויבחרו למות לבלתי הטמא במאכלים, ולבלתי חלל ברית קודש, וימותו. ויהי קצף גדול מאד על ישראל" (שם, ס"ב--ס"ד).

"אלעזר אחד הסופרים הראשונים, איש בא בימים ויפה מאד בהדרת פניו היה נאנס לפתוח את פיו ולאכול בשר חזיר. והוא היה מבכר מוות מפואר על פני חיי זלזול, וילך לקראת עינויי מוות מרצונו החופשי ויקנא, כמות שראוי לעשות לדוחים באומץ לב לאכול דבר אסור מתוך אהבת החיים. והאנשים שהיו מופקדים על אכילת הזבחים האסורים, הטו אותו (את אלעזר) הצידה, כיון, שהכירוהו זה זמן רב, וניסו לשכנעו להביא בשר המוכן על ידו מן המותר לו לאכול (היינו בשר כשר), ולהעמיד פנים, כאילו הוא אוכל מבשר הקורבן כפקודת המלך. למען, בעשותו את הדבר הזה ינצל מן המוות, ובגלל הידידות אשר משכבר הימים אשר ביניהם יהא נהנה מאהבת אדם.

אולם הוא (אלעזר) התרומם עד למחשבה הטובה שהגיע אליה... ובהתאם לאורח החיים הנאה שסיגל לו מילדותו, ועל הכל לפי התורה הקדושה יצירת האל, ויען גלויות, ויאמר, כי ימהרו לשלחו שאולה..."

"וכן החליף את החיים בהשאירו את מותו למופת גבורה ולזיכרון רוח נדיבה לא רק לצעירים, כי אם גם לרבים מאד מן העם".

"ואל העם הייתה אגרת המלך כדלקמן: המלך אנטיוכוס אל מועצת זקני היהודים וליתר היהודים, שלום. אם לכם שלום, זהו רצוננו וגם אנו בריאים. מנילאוס הודיע לנו על רצונכם לרדת אל בתיכם ואל מעשיכם. ועתה, לשבים עד השלושים בחודש קסנטיקוס (היינו, ניסן) תיכון הימין לבטח. כי היהודים ישתמשו במאכליהם ובחוקותיהם כמלפנים, ואיש מהם לא יורגז בכל דבר על הפשיעות שהיו בלא יודעים".

"ובשמענו כי היהודים ימאנו להמיר בהילוניות המתוקנת על ידי אבינו והם מבכרים ללכת במידותיהם שלהם ומבקשים להתיר להם את חוקיהם... גזרנו כי המקדש יושב להם, וכאזרחים יחיו על פי מנהגי אבותיהם...".

"ראוי להזכיר בקיצור את תשובותיו לשאלותיו אשר אחשב, כי רבים ימצאו בהן חפץ על דבר כמה דינים שבתורה, על מאכלות ומשקים, ואף על בעלי חיים הנחשבים טמאים רק לאכילה, ואחרים אף למגע, והלא בריאתם אחת.

פתח ואמר על זה החכם היהודי: הלא תראה את דרך החיים וההתערבות עם הבריות עד כמה הן משפיעות. מתוך התערבות עם רשעים יסורו האנשים מן הדרך, והם אומללים כל ימיהם. אבל אם יהיו בתוך חכמים ונבונים, מחוסר דעת יבואו אל חיים טובים יותר.

ומה אפשר לאמר על המצרים והדומים להם, שטופי ההבלים, המאמינים בחיות וברוב הזוחלים, ולהם הם עובדים, ולהם הם מקריבים, אם לחיים ואם למתים.

ולכן, לבלתי התערבנו באחרים, ולבלתי סורנו מן הדרך, מתוך התחברות אל מקלקלים גדר בעדנו בכל צד בדיני טהרה, במאכל ובמשתה, ומגע ושמיעה וראיה, ובכלל קבע את החוקים הללו לפי ההגיון הטבעי והם מכולכלים בכוח אחד, וכל פרט ופרט יש לו הגיון עמוק, למה אנו נמנעים מהשתמש בזה, ואנו משתמשים בזה, לכן אבאר לך ברמז דק חוק אחד או שנים, לבלתי בואך, לידי סברה מפורכת, שכאילו לטובת העכברים והחולדות וכיוצא בהם ציווה משה לקיים את המצוות ההן אבל הוא קבען בצדק, לשם התעוררות מחשבות טובות והתהוות מידות טובות. כי העופות שאנו משתמשים בהם, כולם ביתיים הם, ומצוינים בטהרתם, והם משתמשים למאכלים בירקות וחטים, כמו היונים והתורים והתרנגולים והקוראים והאווזים - ואחרים כאלה. ובין העופות האסורים תמצא עופות בר, אוכלי בשר, ומדכאים בכוחם לנשארים ואוכלים ברשעם את הביתיים האמורים למעלה. ולא זה בלבד, אלא גוזלים הם אף את הטלאים וגדיי העזים, ועושים עוול לבני האדם, אם למתים ואם לחיים... ובכן על ידי הדינים האלה מסר המחוקק רמזים לנבונים, כי יהיו צדיקים, ולא יעשו כל דבר אשמות".

"והנה מידינו נגלו החוקים לכל יתר בני האדם, אשר הרבו לקנא בהם מדור לדור... גם בקרב ההמונים עצם זה מדורות רבים מספר המקנאים לעבודת אלוהינו, ואין עיר מערי היוונים או עם מעמי הלועזים, אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנו מכל עבודה, וגם משמרת הצומות והדלקת הנרות ורבים מחוקי האוכל אשר ציוו עלינו" (נגד אפיון, ב' ל"ט).

"אפיון מאשים אותנו, שאנחנו שוחטים את בהמות הבית; ואיננו אוכלים את בשר החזיר. והנה בשחיטת בהמות הבית משפט אחד לנו ולכל בני האדם. אילו היה (האנטישמי המצרי) אפיון יווני או מקדוני, לא היה כועס עלינו על דבר זה, כי עמים אלה אף הם נודרים להקריב לאלוהיהם מאות זבחים, ועושים משתה על בשר זבח הקודש. ובגלל הדבר הזה טרם שומם עוד העולם מבהמות המרעה, כאשר דיבר אפיון בפחד. ואילו הלכו כל הגויים בדרכי המצרים, כי אז נשאר העולם שומם מאדם, ומלאו כל חיות טרף, אשר המצרים קוראים להן בשם אלוהים, ושוקדים עליהן לגדלן... והנה הכוהנים המצרים כולם מלים את בשרם, ואינם אוכלים בשר חזיר".