חסידי אומות העולם בימי בית שני

ברוך קנאל

מחניים ע"ה, תשכ"ג


תקציר: יחס חיובי ואוהד ליהודים, אפשר לראותו כהתנהגות של חסידי אומות עולם. הדבר בא לידי ביטוי בהכרה בייחודם בהערכתם ובתרומות לבית המקדש, בין הגויים היו ששמרו על מצוות כגון: שבת ומילה.

מילות מפתח: אגרת אריסתאס תרגום התנ"ך, גרים יראי ה'.

כשם ששנאת ישראל קדומה היא, כן היו גם בימי קדם רבים בין הנוכרים, שידעו להוקיר את תורת ישראל ואת האור הגנוז בה, והשתדלו להביע את חובתם לעמנו להלכה ולמעשה.

הרי חסידי האומות כבר נזכרים בדברי הנביא מיכה:
"והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים והלכו גויים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ושפט בין עמים רבים, והוכיח לגויים עצומים עד רחוק, וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדון עוד מלחמה"

הראשון בין חסידי אומות העולם הוא המלך, אשר אפשר את שיבת ציון. כוונתי לכורש מלך פרס, שהשנה מונים 2500 שנה להצהרתו המפורסמת:
"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור: "כה אמר כורש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה, ויבן את בית ה' אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים. וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם, ונשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלוקים אשר בירושלים... והמלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נבוכדנאצר מירושלים, ויתנם בבית אלוהיו... ויספרם לששבצר הנשיא ליהודה". (עזרא, פרק א').

פעלו של כורש מלך פרס פותח את תקופת הבית השני. אין אנו באים לדון פה במניעים אשר הניעו את המלך והכובש הגדול הזה להצהיר הצהרה זו, ששמה קץ לגלות בבל והיא מסמלת את ראשית התקופה המזהירה של שיבת ציון. זכה כורש ונזכר בנבואת ישעיהו הנביא:
"מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, האומר לירושלים תושב, ולערי יהודה תבנינה, וחרבותיה אקומם... האומר לכורש רועי, וכל חפצי ישלים, ולאמור לירושלים תבנה, והיכל תוסד. כה אמר ה' למשיחי לכורש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים... אני לפניך אלך והדורים אישר, דלתות נחושת אשבר, ובריחי ברזל אגדע".

ואכן, התקיימו דברי חזונו של הנביא, וכורש ציוה על שיבת ציון, ופתח בזה את אחד הפרקים הנהדרים בתולדות עמנו.

ידיעותינו על התקופות הבאות בתולדות עמנו הן מועטות ביותר. מכל מקום מוסרת האגדה על יחס החיבה שהראה אלכסנדר הגדול, אשר ניצח את מלך פרס והגיע עד להודו בכיבושיו, לאבותינו.

אלכסנדר הגדול היה מדינאי בעל חזון ובעל תבונה מדינית נדירה. הוא הבין את התועלת הרבה, שממלכתו האוניברסלית יכולה להפיק מן היהודים. אלכסנדר התכוון למזג את המזרח עם המערב. הוא העריך ללא ספק את כשרונם של היהודים להתאים עצמם לתרבויות הסובבות אותם מבלי להתבולל בהם. כיוון שהיהודים כבר הצטיינו בעת ההיא בתחום המסחר, והם ישבו ברוב המדינות שאלכסנדר שלט בהם, הוא העניק להם זכויות מרובות כאשר יסד את אלכסנדריה. אפשרי הדבר, שאלכסנדר שמע לראשונה אודות יהודים מפי מורו הפילוסוף היוני המהולל אריסטו (שכידוע השפיע השפעה מרובה על הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים), שפגש ביהודי שאודותיו הוא מספר, שהיה פילוסוף של ממש, והיה
"יוני לא רק בלשונו כי אם גם בנפשו".
חיבתו של אלכסנדר הגדול לאבותינו גרמה לכך, שיתפוס מקום נכבד באגדות חז"ל, המתארות אותו כמושל דגול וחכם, הנוטה חסד לעמנו. האגדה יודעת לספר על פגישת אלכסנדר הגדול עם שמעון הצדיק ליד אנטפטריס, היא ראש העין אשר בקרבת פתח-תקווה.
"כיוון שראה את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו.
אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה?
אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי".

מבלי להיכנס כאן לברור חשיבותה ההיסטורית של מסורת זאת יש לציין, שאבותינו מנו את אלכסנדר הגדול בין אוהבי ישראל המובהקים. בהקשר לכך יש לציין, שלדברי יוסף בן מתתיהו עודד אלכסנדר את התיישבותם של יהודים באלכסנדריה - ויש לקבל את עדותו של יוסף בעניין זה.

מלכי בית תלמי, אשר משלו בארץ יהודה אחרי ימי אלכסנדר ויורשיו, נטו בדרך כלל חסד ליהודים - הן לאבותינו בארץ, והן ליהודים אשר חיו במצרים.

נתעכב כאן על אחת התעודות המעניינות המתארות מלך תלמי ופקיד יוני גבוה בחצרו, שהנם מחסידי אומות העולם. כוונתי לספר "אגרת אריסטיאס אל פילוקרטס" המספר על תרגום התנ"ך ליונית, הידוע בשם תרגום השבעים.


באגרת זאת, מספר אריסטיאס, פקיד גבוה בחצר מלכותו של תלמי השני מלך מצרים (246--285 לפני סה"נ) לאחיו פילוקרטס, אדם רציני ושוחר דעת, על תרגום המקרא ליונית. דימיטריוס מפלרון, ספרן הספריה המלכותית המפורסמת אשר באלכסנדריה, הסב את תשומת לבו של המלך לעובדה, שהמקרא חסר בין ספריה של ספריה זו, שהייתה המפורסמת ביותר בין ספריות התקופה ההיא. המלך שלח אפוא, שני שליחים, ובהם אריסטיאס, לכהן הגדול אשר בירושלים.

בספר זה ניתן תיאור של השקפותיהם של חסידי האומות על עם ישראל ועל דתו. ברור הוא, שלפנינו לא ספר היסטורי אבטנתי, כי אם ספר פסבדואפיגרפי לפי טעם התקופה. מכל מקום מוצאים אנו בספר זה תיאור מובהק של דעותיהם של אוהבי ישראל בימי הבית השני, בתקופה שקדמה להשתלטותם של הרומאים על האזור, כפי שהיא מצטיירת אצל סופר יהודי במצרים, הבקיא בהלכי הרוח של הגויים אוהבי ישראל בני זמנו.

בספר זה נזכרת דעתו של פסבדו-היקטיאוס מאבדירה, שאמר על ספרי המקרא, כי העיון בהם הוא קדוש וטהור (שם, ל"א).

וזה תיאור ירושלים אצל אריסטיאס:
"כאשר באנו אל המקומות ההם ראינו את העיר היושבת במרכז כל ארץ היהודים והיא על הר גבוה ונישא. בראשו בנוי מקדש נהדר. הכל נבנה בהדר וביופי מרובים. ועבודת הכוהנים אין למעלה ממנה לזריזות, ואף לרוב יופייה ודממתה. אכן כולם משרתים מתוך רצון נפשם וביגיעה רבה, וכל אחד דואג לאשר הוטל עליו. הם עובדים ללא הפסק, אלה בעצים, ואלה בשמן, ואלה בקמח סולת, ואלה בבשמים. ושקט גמור שורר עד שאפשר לחשוב, כי איש איננו במקום, אף על פי שהמשרתים הם כשבע מאות, וגם המביאים קורבנות הם המון רב, כי הכל נעשה ביראה, וכראוי לאלוהות גדולה.
השתוממות רבה השתוממנו, כאשר ראינו את אליעזר (הכהן הגדול) בעבודתו, את הדרת לבושו ואת התפארת שנראתה בכתונת אשר היה עטוף בה, ובאבנים היקרות אשר עליה. מראה כל הדברים האלה גורם יראה ופחד, ונדמה, כאילו באת לעולם אחר. ומבטיח אני, שכל אדם הקרב אל המראה הזה יבוא לידי השתוממות והתפעלות שלא יתוארו, כי יצא לבו מקדושת כל דבר ודבר.

להלן מתאר אריסטיאס את מידותיהם הנאות של חכמים מישראל. לדבריו, הם מעורבים עם הבריות, ושואפים הם לאחוז את שביל הזהב שהוא היפה ביותר והם חסרים גסות וברבריות במחשבה, וגם מאסו את היהירות וההתגאות על זולתם והם לדוגמא בשיחות, ובהקשבה, ובתשובה נאותה לכל אדם.

כמובן, אין אגרת אריסטיאס מתעלמת מן הבעיה שיעוררה את תשומת לבם של ידידים ושל שונאים כאחד, הלא היא היבדלותם של בני ישראל מן הנוכרים.
"מה אפשר לומר על האחרים, על המצרים והדומים להם, שטופי ההבלים, המאמינים בחיות וברוב הזוחלים, ולהם הם עובדים, ולהם הם מקריבים אם לחיים, ואם למתים. והמחוקק החכם גדר בעדנו בסיג בלתי נפרץ ובחומות ברזל, שלא נתערב בשום פנים עם שאר האומות, ונישאר טהורים בגוף ובנפש, חופשים מדעות הבל, ויראים את האלוהים היחיד והכל יכול. על כן כהני מצרים מכנים אותנו אנשי אלוהים, לכן, כדי שלא נתערב באחרים, וכדי שלא נסור מן הדרך מתוך התחברות אל מקולקלים, גדר בעדינו בכל צד בדיני טהרה, במאכל ובמשתה ומגע ושמיעה וראיה". (בהשמטת ובשינויים קלים לפי תרגום א. כהנא).

כידוע, היה אנטיוכוס אפיפנס לא רק מתנגד פוליטי שלנו, אלא אף שנא את תרבותנו. אחרת לגמרי נהג אחרון המלכים הסלבקים החשובים, אנטיוכוס השביעי שכינו אותו בשם "החסיד". כאשר צר על ירושלים בשנה הראשונה, לשלטונו של יהוחנן הורקנוס החשמונאי, היא שנת 135 לפני סה"נ, נשתרר רעב בעיר. כאשר ביקש הורקנוס שביתת נשק לימי חג הסוכות, דרשו יועציו של המלך הסורי ממנו, שישתמש בהזדמנות כדי להשמיד את היהודים, שהם שונאי המין האנושי. אולם אנטיוכוס נהג אחרת: לא רק שהסכים לשביתת הנשק, אלא גם שלח קורבנות ומתנות יקרות למקדש.

יתר על כן, בדעתו את התנגדות אבותינו לתיאורי דמויות בני אדם, טבע מטבעות מיוחדות בעת המצור על ירושלים. במטבעות אלה נמנע בכוונה מתיאור דמותו כאשר נהג ברוב המטבעות בכל רחבי מלכותו. על המטבעות שטבע בעת המצור על ירושלים טבע צורה של עוגן, וצורה של פרח. מטבעות אלה שימשו אחר כך דוגמא לכמה ממטבעות החשמונאים.

על ידי התחשבותו המרובה ברגשות אבותינו רכש אנטיוכוס החסיד את אמונם: הורקנוס נכנע אמנם לפני המלך הסורי, אולם זה לא הטיל עליו תנאים קשים. שנים מעטות אחר מכן ליוה יהוחנן הורקנוס הכהן הגדול, בראש הצבא היהודי את צבאו של אנטיוכוס למלחמה בפרתים. גם בעת מסע צבאי זה נהג אנטיוכוס כבוד במנהגי ישראל: כאשר הגיע אנטיוכוס בראש צבא הגדול לחוף הנהר ליקוס, הוא התעכב שם יומיים. הוא נהג כן לפי בקשת יהוחנן הורקנוס, כיוון שאז חל חג יהודי שנמשך יומיים, והצבא החשמונאי לא רצה לחלל את החג על ידי המשך המסע.

מהראוי לציין, שיוליוס קיסר, שהיה אולי גדול המושלים הרומאים, נטה חסד ליהודים. אל נשכח, שכבר אז התגוררו יהודים רבים בממלכת רומי. הם לא השתייכו על עם הארץ, וגם לא היוו חלק של שכבת המושלים הרומאים, ולא הרבו לקחת חלק בפוליטיקה המקומית. מסיבות אלה ראו בהם מושלים רומאים נבונים יסוד חיובי בממלכת רומי. והרבו את זכויותיהם, בייחוד בשטח הדתי. בעניין זה הגדיל יוליוס קיסר לעשות. המקורות יודעים לספר, שהיהודים התאבלו על הדיקטטור יותר מכל עם אחר, אחרי שנרצח.

יוליוס קיסר, שנולד בשנת 100 לפני סה"נ, ונרצח על ידי ברוטוס וקסיוס בשנת 44 לפני סה"נ, היה גדול המדינאים הרומאים. ומעניין הדבר, שאישיות נישאת זאת, כאלכסנדר הגדול בשעתו, היה מחובבי ישראל המובהקים.

עוד בזמן מלחמתו על השלטון בממלכת רומי, שבה נלחם כנגד פומפיוס (אשר כבש את ארץ יהודה בשנת 63 לפני סה"נ) ביקש להסתייע בכשרונו הצבאי של אריסטובולוס בן אלכסנדר ינאי, שנמצא אז בגלות ברומי. הוא התכוון להפקידו על שני לגיונות, כדי שיכבוש בעזרתן את סוריה. אמנם מחשבתו לא יצא לפועל, כיוון שידידי פומפיוס הרעילו את אריסטובולוס. גם במקרה זה אפשר להיוכח כמה עלולים גורלות עמים וארצות להיות קשורים במקרה. מי יודע, איזה מפנה היה חל בתולדות עמנו, אילו הצליח אריסטובולוס לשוב ולרשת את השלטון בארץ יהודה - אפשר שאז לא היו אנטיפטר ובנו הורדוס משתלטים על הארץ. גם אלכסנדר בן אריסטובולוס החשמונאי היה מתומכיו של יוליוס קיסר, והוא הוצא להורג באנטיוכיה שבסוריה על ידי גיסו של פומפיוס.

חיבת יוליוס קיסר לעמנו הייתה ידועה בארץ יהודה. כאשר התקוממו תושבי אלכסנדריה נגדו בשנת 48 לפני סה"נ, סייעו לו הורקנוס ואנטיפטר לדכא את המרידה. כן סייעו לו היהודים שישבו במצרים התחתית לפי בקשתו של יוחנן הורקנוס הכהן הגדול.

אחר כך אישר קיסר את יהוחנן הורקנוס ככהן גדול, והעניק לו את התואר אתנרך, היינו, ראש העם - תואר המקביל לתואר הנסיך בימינו. על ידי כך ביטל את ההגבלות שהגביל בשנת 57 לה"ס הרומאי גביניוס את סמכותו השלטונית של יהוחנן.

כן הִרשה לשפץ את חומות ירושלים, והרחיב את גבולות ממלכת החשמונאים כך למשל החזיר לארץ יהודה את העיר יפו, שפומפיוס הפרידה מהארץ.

בפקודה שנתפרסמה בשנת 47 לפני סה"נ ציוה קיסר, שכל ארץ יהודה (מלבד העיר יפו) תעלה מס לעיר ירושלים. מעניין הדבר, ששחרר את הארץ ממס זה בשנת השביעית, מכאן ראיה נוספת לעובדה, שאבותינו עובדי האדמה הקפידו על שמירתה של השביעית בימי הבית השני. כן אסר על גיוס חילות עזר, ועל החובה להעלות מס עבור חנית חיילים בחורף בארץ יהודה. יחד עם זאת העניק להורקנוס זכויות חשובות שונות.

חשובות ביותר הן הזכויות שהעניק יוליוס קיסר ליהודי התפוצות. בדומה לאלכסנדר הגדול העריך נכונה את הברכה שתצמח לשלטון הרומאי מחריצותם וכושרם של היהודים, ומנאמנותם למלכות רומי שנפגמה רק בתקופות אשר בהן מרדו יהודי הארץ ברומאים, ובעת התקוממות יהודי מצרים, צפון אפריקה וקפריסין כנגד טרינוס קיסר. - אודותיה ראה עתה אור מאמרו החשוב של פרופ' א. פוקס, ב"האומה", חוברת ב'.

בשנת 49 לפה"ס ציוה קיסר לשחרר את יהודי אסיה הקטנה מהשרות בצבא הרומאי בגלל מצוותיהם הדתיות. הנקל לשער, כמה חשובה הייתה פקודה זו לאבותינו, שהשתדלו להימנע משרות בצבא הרומאי, כדי שצעיריהם לא יוכרחו לעבור על מצוות התורה, ולא ייכשלו במאכלות אסורים, ולא ילמדו את דרכיהם של הגויים מתוך חיים משותפים עימהם ביחידות הצבא.

כמו כן אישר קיסר במקומות שונים את זכות היהודים לכנס אסיפות משלהם - היינו, הוא אישר את זכות היהודים להתארגנות עצמית. למטרות דתיות.

שמורה אפילו פקודה של קיסר, שמטרתה הייתה לאפשר ליהודים לאכול אוכל כשר: בסרדס שבאסיה הקטנה צווה להפריש להם מקום לתפילה, ואף הורה לממונים על אספקת המזון לדאוג לכך, שיובא לעיר מזון שהיהודים מותרים באכילתו. במקום אחר דאג קיסר לכך, שהכהנים הנוכרים לא יפריעו ליהודים לחיות לפי אמונתם.

בכלל יש לציין, שקיסר דאג לשמירת זכויות היהודים בגולה, ולהרחבתם של זכויות אלה. הוא הרשה ליוחנן הורקנוס הכהן הגדול להתערב לטובת היהודים בתפוצות, ולפנות לשם כך לעזרתם של השלטונות הרומאים. על ידי כך חיזק את מעמדו של הורקנוס, והוא היה מעתה למעשה ראשם של כל היהודים באימפריה הרומאית - עמדה שהייתה אחרי החורבן בידי הנשיא מבית הילל במשך דורות רבים.

כדאי לנו לחזור על דברי ההיסטוריון הדגול תיאודור מומסן על יחס קיסר ליהודים:
"היהדות היותה יסוד היסטורי מתפתה והמדינאים לא יכלו להתעלם ממנה או להלחם בה. מסיבה זאת עודד יוליוס קיסר את היהודים ככל אשר יכול, כשם שנהג אלכסנדר הגדול לפניו. אלכסנדר הגדול הניח את היסודות של הישוב היהודי באלכסנדריה, ועל ידי כך פעל למענם פועל אשר אפשר להשוותו לפועלו של דוד מלכם עבור ארץ יהודה. יוליוס קיסר סייע אף הוא בידי יהודי אלכסנדריה ורומי על ידי הענקת זכויות מיוחדות, וכן הגן על דתם כנגד קנאת הכהנים הרומאים והיונים". (בשינויים קלים).

היסטוריון אחר כתב, שקיסר הכיר בכשרונו המדיני המצוין, שהיהודים היוו יסוד מועיל ביותר בבניין האימפריה הרומאית. הם ישבו בכל חלקי הממלכה הגדולה, והיו קשורים ביניהם בקשרי אחווה. מסיבה זאת, וכן מפאת כשרונם המסחרי המפותח היוו אפוא חוליה מקשרת בין המזרח למערב.

מעניין הדבר, שהסופר והמדינאי הנודע קיקרו, שחי בימי קיסר, מוסר לנו, שפקידים רומאים במושבות רומי היו צריכים ליזהר מאד שלא לפגוע ביהודים. שכן אם פגעו ביהודים, יכלו להעלות על עצמם את חמתם של פשוטי העם ברומי.

ואכן, מקור עתיק מוסר, שבין יועציו הפוליטיים והכלכליים של הדיקטטור נמצאו יהודים בעמדות חשובות.

כן יש לזכור, שקיסר הגן על זכותם של היהודים להעלות את מחצית השקל לבית המקדש בירושלים מדי שנה בשנה, אף כי רומאים רבים התנגדו לכך, שסכומים גדולים אלה יוצאו לארץ זרה.

לא ייפלא אפוא, שהיהודים הרבו להתאבל על מותו של מיטיבם הדגול, כאשר נרצח בשנת 44 לפה"ס על ידי מתנגדיו. אלפי יהודים השתתפו בהלוויתו, ובמשך חדשים אחדים באו לקונן על קברו.

אבגוסטוס, יורשו של קיסר, שמר על זכויות היהודים שהעניק להם קיסר, אף כי לא חיבב אותם.

יוסף בן מתתיהו, מחבר הספרים "מלחמות היהודים" ו"קדמוניות היהודים" חיבר את הספר האפולוגטי המובהק הראשון - היינו, ספר הבא להגן עלינו בפני שטנותיהם של מעלילים ושונאים. ספר זה ידוע בשם "נגד אפיון". אפיון זה היה אחד מראשי האנטישמיים באלכסנדריה של מצרים. יוסף בן מתתיהו מנסה להשיב על דברי המקטרגים - והוא מזכיר בספר את דברי אוהבי ישראל שבין היונים.

יוסף מציין, שהיונים לא רק ידעו את היהודים, כי אם גם השתוממו עליהם לעת פגשם אותם, ולא הרעים בקרב היונים הוקירו אותם, כי אם האנשים אשר נפלאו בחכמתם מאד. כך למשל קליארכוס שהיה תלמידו של הפילוסוף הנודע אריסטוטלס (חי בשנים 322-384 לפני סה"נ). תלמידו של הפילוסוף הדגול אפלטון. דבריו יראו אולי תמוהים במקצת בעינינו - אולם אלה דבריו:
"היהודים הם צאצאי חכמי הודו, כי החכמים הם, כמו שאומרים בפי ההודים, "קלנים", ובפי הסורים - יהודים. כי הארץ אשר בה הם יושבים שמה ארץ יהודה. והנה האיש הזה עבר בהרבה ארצות נוכריות וירד במקומות היבשה אל חוף הים, והוא היה יוני, לא בשפתו בלבד, כי אם גם בנשמתו. ולעת מגורנו באסיה הגיע האיש אל מקומותינו ופגש בנו, ואתנו אחדים מאנשי המדע אשר ביקש לבחון את חכמתם, והתחבר עם רבים מהמשכילים, אך העניק להם יותר משקיבל מהם. ועוד הירבה אריסטו לספר על נפלאות האיש היהודי הזה, על פרישותו בדרך חייו, ועל בינתו.

בעיני יוסף בן מתתיהו נחשב הפילוסוף היוני הידוע פיתגורס כאחד מחסידי אומות העולם. פיתגורס חי לערך בעת גלות בבל, והוא ידוע לכל תלמיד בית ספר מפאת "משפט פיתגורס" המפורסם במתימטיקה. ואלה דברי יוסף:
"והנה פיתגורס איש סמוס היה מבני הדורות הראשונים, והכל מודים בו, כי עלה בחוכמה וביראת אלוהים על כל הפילוסופים, וידוע הדבר, כי ידע האיש הזה את דרכי עמנו. יתר על כן, הוא אף שקד הרבה ללכת בדרכים האלה. אמנם לא נשאר ממנו ספר מקובל, אך רבים כתבו ספרים על חייו, ואחד הטובים שבהם היה הרמיפוס, והוא סופר נאמן בדברי הימים. ובראשון לספריו אודות פיתגורס מספר לנו הרמיפוס, שפיתגורס אמר אחרי מות אחד מתלמידיו, שנשמתו של המת נמצאת בקרבתו לילה ויום, והיא מצווה עליו, שלא יעבור במקום אשר רבץ שם חמור תחת משאו, ולא ישתה מים שאובים (?), וישמור את פיו מכל דברי חרפות. והרמיפוס מוסיף, שפיתגורס עשה ודבר פיתגורס, כי חיקה את דעות היהודים והתראקים וקיבל אותן לעצמו. וכנים יהיו דברנו באומרנו - מוסיף בן מתתיהו - שאיש זה העתיק הרבה מחוקי היהודים אל החכמה, שלו (לפי נגד אפיון כ"ב, בתרגום שמחוני).

כן יודע יוסף בן מתתיהו לספר, שהיקטיאוס איש עבדירה, שהיה פילוסוף ואיש המעשה גם יחד, שעלה לגדולה בחיי אלכסנדר הגדול, ואחר כך היה קרוב לתלמי הא', מלך מצרים (מלך בשנים 285--323 לפני סה"נ) כתב ספר שלם על היהודים. היקטיאוס סיפר, שהיהודים מחזיקים בחוקיהם, ומקבלים עליהם לשאת כל צרה, למען אשר לא יעברו עליהם, והדבר הזה נחשב בעיניהם לצדקה. "ועל כן" הוא אומר,
"לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אוזניהם דברי חרפה וגידופים מפי שכניהם והנוכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון, כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל ייסורים ומיתות נוראות, יותר מכל באי עולם, ואינם מכחישים בחוקי אבותיהם".

והוא מביא ראיות רבות על חיזוק אמונת היהודים בחוקיהם. הוא אומר: כאשר ישב אלכסנדר הגדול בבבל ורצה להרים את מקדש בל הנופל וציוה על כל אנשי חילו להביא עפר כולם יחד, מיאנו היהודים לבדם להביא עפר, ונתנו את בשרם למכים, ושלמו עונש כסף רב, ועמדו במרדם, עד שסלח להם המלך, ופטר אותם מהעבודה.

היקטיאוס גם סיפר, כי אנחנו יושבים מימי קדם בירושלים, והיא עיר גדולה מאוד וכלילת יופי. והכהנים שוכנים יומם ולילה בהר הבית; ועוסקים בטהרות רבות, ואין הם שותים יין במקדש לעולם.

כאן המקום להזכיר משהו מדברי ההיסטוריון סטרבון, שנולד בשנת 63 לפני סה"נ, ואשר דבריו שימשו אחד משני המקורות הראשיים לתולדות החשמונאים אצל בן מתתיהו:
"משה היה כהן מצרי (כך!), אשר מאס בסדרי ארצו. הוא עזב את מצרים, ופנה עם אנשים רבים, אשר כבדו את האל, לארץ יהודה. לפי דברי משה האלוהות היא החומר המקיף אותנו - היינו, מה שאנו מכנים בשם שמים, עולם או טבע, וכי יש להקים מקדש ללא פסל איזה שהוא. בדבריו שכנע משה אנשים נבונים במספר ניכר, והביאם לארץ, שבה נמצאת כיום העיר ירושלים".

אלו אפוא, דבריו של איש משכיל, מחסידי האומות, אשר חקר ודרש את תולדותינו. מסתבר, שגם ידיעותיו הוא לא היו מדויקות ביותר.

עלינו לזכור, שבסוף ימי הבית השני נתרבו הנוכרים, שהכירו באור הגנוז בתורת היהדות. ואלה דברי בן מתתיהו:
"רבים מקרב היונים באו בברית תורתנו, ואחדים מהם שמרו אותה, ויש אשר קצר כוחם לשאת את עול חוקינו, וחזרו למכורתם". (נגד אפיון, ב', י').

רבים מהנוכרים שהכירו באפסותם של האלילים התקרבו לדתנו המודה רק באל אחד קונה שמים וארץ, אל שאין לו לא פסל ולא דמות.

רבים מהנוכרים ידעו להעריך את החיים המוסריים של היהודים, יסוד שהיה הרבה יותר מודגש ביהדות מאשר בדתות האליליות; וכן ידעו להעריך את אמונתם של בני ישראל בתחיית המתים ובחיי העולם הבא. בכלל יש להזכיר, שתושבי אירופה היו מושפעים מדתות מזרחיות, שפולחנם היה נפוץ בכל רחבי ממלכת רומי. שלושה יסודות היוו כאמור את כוח המשיכה של הדתות המזרחיות: המונותיאיזם היינו האמונה באל יחיד; הדגשת מוסר, צניעות ותשובה, והתקווה בחיי העולם הבא. אולם בשום דת לא היו שלושה יסודות אלה מיוצגים בטוהר כה רב, כאשר נמצאו בדתנו. כבר ישעיהו הנביא הדגיש,
"ואצרך לברית עם, לאור גויים".
בני ישראל הרגישו עצמם כמורי גויי העולם, וכן אומר בן מתתיהו -
"והנה מידינו נגלו החוקים לכל יתר בני האדם, אשר הרבו לקנא להם מדור לדור. לראשונה באו הפילוסופים היונים, אשר למראה עין שמרו את דרכי אבותיהם, אבל בספריהם ובתורתם הלכו אחרי משה רבנו, כי כמחשבותיו היו גם מחשבותיהם על האלוהים, וכמוהו למדו אורחות תום בחיים ודרכי קרבת הבריות. אולם גם בקרב ההמונים עצם זה מדורות רבים מספר המקנאים לעבודת אלוהינו, ואין עיר מערי היונים או עם מעמי הלועזים, אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנו מכל עבודה, וגם משמרת הצומות, והדלקת הנרות, ורבים מחוקי האוכל אשר צוו עלינו. והם מנסים גם ללכת בדרכי שלום הבריות אשר לנו, ולגמל חסדים, ולאהוב את המלאכה, ולהתחזק כמונו בעת גזירה על החוקים. ומה נפלא הדבר, לא ההנאה מביאה אותם לידי זה, ולא מקסם אחר, רק כוח התורה בעצמה, כי כשם שהאלוהים ממלא את כל העולם, ככה פשטה התורה בכל זרע האדם". (נגד אפיון, ספר ב', ל"ט).

היינו, נוכרים רבים, שלא התגיירו, קיבלו על עצמם חלק ממצוות היהדות - את אלה נוכל לחשב ללא היסוס על חסידי אומות העולם. יראי ה' אלה, הרבו גם לתרום לבית המקדש בירושלים.

לכן מוצאים אנו, שברוב קהילות ישראל בגולה, מסתופפים רבים מיראי ה' בקרבת בני ישראל. הם נקראים יראי ה' (Theon ton Phoboumcnoi) או עובדי ה' (Theon ton Sebomenoi), כן נזכרים במקור אחד (יוח' י"ב, כ') יונים, שנהגו לעלות לרגל לירושלים. המקורות העתיקים העיקריים מדגישים, שבעיקר הקפידו יראי ה' על שמירת השבת, ועל הכשרות.

מלבדם יש להזכיר את הגרים. אין אנו יודעים, מה היה מספרם בימי הבית השני, אולם יש להניח שהיו מרובים. מאז ימי אדרינוס קיסר נאסר על נוכרים להימול.

חז"ל הזכירו את שבעת מצוות בני נוח, שעליהם מצווה גר תושב, הלא הם כידוע: דינין, ברכת ה', עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי (לפי תוספתא, עבודה זרה, ט', ד'), המחייבים אפוא את הנוכרים, הרוצים להתקרב לדת ישראל, אולם אין ברצונם להתגייר.

עד כמה רבו חסידי האומות למשל בסוריה יוצא מדברי יוסף אודות עניין זה בעיר הגדולה אנטיוכיה: לדברי יוסף נתנו מלכי הסלבקים ליהודים חוק אחד ומשפט אחד עם היונים היושבים בעיר.
וגם המלכים, אשר מלכו אחריהם, הלכו בדרכם וגמלו טובה ליהודים, ועל כן עצמו אלה במספרם, והרבו את תפארת מקדשם (היינו, בית הכנסת שלהם) בכלי חפץ ומתנות יקרות, וגם משכו אחריהם תמיד אל עבודת אלהיהם (אל דתם) המון גדול מהיונים, וספחו אותו עליהם. (מלחמות ז', ג', ג').

באנטיוכיה של פיסידיה אשר באסיה הקטנה היו נוכחים בבית הכנסת נוסף ליהודים גם רבים מיראי ה' - היינו, נוכרים שהיו באים לבית הכנסת מרוב הערצתם את מצוות ה', אף כי לא התגיירו. כן מסופר, כי בדמשק נטו רוב הנשים הנוכריות לדתנו, כפי שמספר בן מתתיהו. וכן שומעים אנו על גברים ונשים מנכבדי רומי, שהעריצו את היהדות.

יש מהנוכרים, שהמשיכו לעבד את אליליהם, אולם יחד עם זאת קיימו מספר מצוות, ויש שהתגיירו, ושמרו את כל המצוות. בין שני קצוות אלה אנו מוצאים דרגות ביניים רבות. הסופר הרומי יובנל מזכיר כשתי מצוות עיקריות, שנוכרים הנוטים ליהדות שמרו אותם, את שמירת השבת ואת ההימנעות מבשר חזיר. הבן של אב כזה, אומר יובנל, עוד יעלה על אביו: ימול, ויבוז לחוקי רומי, וילמד את תורת משה, ויתחבר רק אל יהודים אחרים (אמנם יובנל, הסטירקן, אומר דברים אלה לגנאי, מתוך שהתנגד ליהודים).