|
תוכן המאמר: צום טבעי וצום כבקשת רחמים הצום שבימי אחאב צום בימי יהויקים ארבעת הצומות צום הרביעי צום החמישי צום השביעי צום העשירי חמשת העינויים תקציר: הצומות במקרא ובדברי חז"ל מילות מפתח: צום, תענית. |
|
אחד האמצעים שבהם נותן האדם ביטוי לרגשות המפעמים בקרבו, הוא הצום. כמו הבכי והזעקה כן גם הצום הן תגובות טבעיות של נפש האדם, על מה שמתרחש בקרבו. לכן, אין טעם לשאול, מי המציא את הבכי, וזאת היא הסיבה שבכל הדורות ואצל כל העמים, אנו מוצאים שהצום תופש חלק חשוב בטכס בפולחן הדתי. הרקע, הזכרונות והסמלים אותם מעלה הצום, יכולים להיות שונים ומנוגדים. אולם הצורה שבה הם באים לידי הבעה, היא אותה הצורה - הצום. השורש "צום" מצוי יותר מארבעים פעם במקרא, יש סברות שונות על מוצאו של שורש זה ועל הוראתו היסודית. אבל ברור הדבר שבמקרא, כבר קיבל שורש זה את ההוראה הקיימת בלשון עד היום, כלומר המנעות מאכילה ומשתיה, כמו שכתוב במגילת אסתר "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו" (ד' 16), וכן אנו מוצאים בדוד המלך, כאשר ניבא לו נתן הנביא כי הבן שנולד לו מאשת אוריה ימות - ביקש דוד המלך שהעביר את רוע הגזרה "ויצם דוד צום... ולא ברה אתם לחם" (שמואל ב' י"ב 17-16). פסוקים רבים מעידים על כך, שאם אמנם יש סוגים שונים של צומות המלווים בטכסים ובאופנים שונים, הרי הצד השוה שבהם הוא שבכולם נמנעים הצמים מאכילה ומשתיה. בהוראה נרדפת להוראת המלה צום בא הביטוי "עינוי הנפש". בביטוי זה משתמשת התורה כאשר היא מצוה על הצום ביום הכיפורים. (ויקרא ט"ז 31 ועוד) ואמנם היו פרשנים, מכיתות שונות שסטו מן המקובל באומה, שחלקו על דבר זה וטענו שב"עינוי נפש" הכוונה סתם לסיגופים ולא לצום. אבל ברור הדבר שסברה זאת מקורה רק ברצון לחלוק על המסורת המקובלת בשביל "להכעיס". כי ההוראה הקדומה של המלה "נפש" היא "בית הבליעה" אותו האבר הקולט את המאכל והנהנה ממנו כעדות הכתוב "כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב" (תהילים ק"ז כ') והרבה מקראות דומים. ואף מצאנו כתובים מפורשים המעידים על עינוי הנפש שהוא הצום כגון "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע" (ישעיהו נ"ח 3) ועוד תעניתי בצום נפשי" (תהילים ל"ה 13) הביטוי "לענות את נפשו" קוצר בלשון המאוחרת אל הצורה "להתענות" השגור כל כך בלשון חז"ל ונמצא גם בעזרא (ח' 21) ובדניאל (י' 12) שם העצם "תענית" בהוראת צום מצוי פעם אחת בלבד במקרא (עזרא ט' 5) ולרוב בדברי חז"ל. כמו הבכי והזעקה כן גם הצום - משנכנס לתחום של עבודת האל נשתנתה משמעותו וקיבלה מובן עמוק ונאצל יותר. בטבעו של האדם לסרב לאכול ולשתות בשעה שהוא מיצר. זוהי תגובה טבעית-מיכנית של נפש האדם שאינה מכוונת לתכלית מודעת. אבל האדם הצם לפני אלקיו עושה זאת בראש וראשונה לא לשם מתן פורקן למרירות שנצטברה בנפשו אלא בשביל לסמל את הכנעתו לפני האלקים ובתקוה למשוך עליו את רצונו. ובאמת אנו מוצאים שהעם היה מכנה את יום הצום בשם "יום רצון לה'" (ישעיהו נ"א 5). צום טבעי וצום כבקשת רחמים גם המנהג של תענית ציבור על כל צרה שלא תבוא, היה נפוץ בימי קדם: במלחמת פילגש בגבעה (שופטים כ' 26) כאשר ניגף צבא ישראל לפני בנימין, - נאספו העם אל בית אל שהיה מקום קדוש, צמו שם עד הערב והעלו עולות ושלמים לה'. לפי דרכנו למדנו שני דברים חשובים בעניין הצום, ראשית שכבר בימי השופטים היה קיים הנוהג להפסיק את הצום בערב, שנית שהצום היה מלווה בהקרבת קורבנות בבית המקדש: "עולות ושלמים". השלמים נועדו כנראה להיות נאכלים בסעודה של מוצאי הצום ועל ידי זה ממשיך האדם המשתתף באכילתם להיות באווירה של קדושה. צום בעת מלחמה אנו מוצאים גם בימי שאול. (שמואל א' י"ד 24) גם שם אנו מוצאים עניין זה שהצום מסתיים בערב. כנראה שכוונת הצום הייתה שם בשביל שאנשי הצבא לא יסיחו דעתם מהמלחמה ומהרדיפה אחרי האויבים, ולא יתעכבו באכילה ובשתייה ויונתן בן שאול התמרמר על כך וטען שלו היה העם אוכל היה לו יותר כוח להכות באויבים. הצום שבימי אחאב צום בימי יהויקים כל הצומות האלה וכיוצא באלה הנזכרים במקרא, הם צומות חד-פעמיים, הבאים כצורך השעה. ארבעת הצומות |
צום הרביעי (הצום בחודש תמוז)
וצום החמישי (באב) וצום השביעי (צום גדליה בתשרי) וצום העשירי (בטבת). |
|
אם היו ימי צום קבועים לפני חורבן הבית (חוץ מיום כפור) לא ידוע לנו. אמנם בתוספת למגילת תענית (שהובאה גם בשולחן ערוך הלכות תענית) מובאת רשימה ארוכה של ימי תענית ובהם גם תעניות לזכר חורבן מקדש שילה או פטירת שמואל הנביא וכיוצא באלו, אך לא נראה הדבר שאמנם עוד לפני חורבן הבית נהגו העם בצומות הללו. ארבעת הצומות האלה נזכרים במקרא רק בכינויים של החדשים שבהם הם חלים. אבל לא בציון היום בחודש וגם לא ציון המאורע שאותו הם באים להזכיר. דבר זה גרם לכך שבכל הצומות האלה אין אנו יודעים בדיוק את היום בחודש שבו צמו גולי בבל אחרי החורבן, ובמקרה אחד אנו יודעים שעוד בימי התנאים היו חילופי מנהגים בקהילות שונות. צום הרביעי אשר למאורעות "נשרפה התורה והועמד צלם בהיכל" אין אנו יודעים מתי קרו דברים אלה ועל ידי מי. ובמפרשים. יש סברות שונות יש סוברים שהדברים קרו בימי מנשה מלך יהודה, ויש שחושבים - בימי אנטיוכוס ואחרים אומרים - בימי הרומיים אחרי מרד בר-כוכבא. על כל פנים ברור שהמאורעות שבגללם נקבע שבעה עשר בתמוז ליום צום הם ביסודם המאורעות הקשורים בחורבן העיר והמקדש והם שני המאורעות הנותרים: "הובקעה העיר ובטל התמיד". גם בשני אלו נתעוררו ספקות בין המפרשים ובדברי חז"ל אם הכוונה לחורבן בית ראשון או לחורבן בית שני או לשניהם כאחד. שני דברים נראים לנו אלא שקשה להביא להם הוכחות חותכות: ראשית, שאחרי חורבן בית שני לא חידשו החכמים צומות חדשים אלא רק חידשו את הצומות שנקבעו אחרי חורבן הבית הראשון. ושנית שהשלבים המכריעים בתהליך החורבן של הבית השני חלו בתאריכים קרובים מאוד לשלבים המקבילים בתהליך חורבן הבית הראשון. על כל פנים בספר מלכים נזכר שהעיר הובקעה בתשעה בתמוז, כלומר שמונה ימים לפני היום שבו אנו מזכירים מאורע זה. אחד התירוצים שאמרו חז"ל לבאר את החילוף הזה הוא "קלקול חשבונות יש כאן". יש מפרשים שכוונת חז"ל ב"קלקול חשבונות" הוא בלבול התאריכים שנגרם על ידי שימוש בלוחות שונים. ידוע למשל שהמצרים שהיו בעלי ברית ליהודה בימי החורבן היו משתמשים בלוח המיוסד רק על שנת החמה, בעוד שהבבלים מחריבי הבית היו משתמשים בלוח של חדשי לבנה ושנות חמה (דומה ללוח היהודי). צום החמישי אנו אף רואים שכל המאורעות האלה מסמלים בסופו של דבר עניין אחד: ניתוק הקשר שבין עם ישראל וארצו ומקדשו. שורש הרע נזרע עוד בימי המרגלים כשמאסו ישראל בארץ חמדה וזה גרם להם (לפי התפישה העמוקה של חז"ל) שלא תהיה התנחלותם בארץ בחינת האחזות של קבע וכך נתגלגלו הדברים והלכו מדחי אל דחי עד שהוקם מקוש אלילי במקום קודש הקדשים (מה שלמעשה קיים עד ימינו אם כי פשט צורה ולבש צורה אחרת כמה פעמים) ובחורבן ביתר נגדעה קרן ישראל (כדברי חז"ל) ואבדה עצמאות העם בארצו למשך תקופה של יותר מאלף ושמונה מאות שנה עד יסוד מדינת ישראל בשנת התש"ח. צום השביעי צום העשירי מפסוקים רבים בתנ"ך אנו למדים שהצום היה מלווה בעוד סימנים של צער ושל אבלות כמו הצעת שק ואפר או הליכה בקומה כפופה. מצד שני אין לנו ידיעות בטוחות אלו דברים נחשבו כחובה בצום ואלו כרשות. כמו כן אין אנו יודעים בבטחה באלו צומות החמירו יותר ובאלו פחות ובמה. על כל פנים, חז"ל קבעו את תשעה באב כצום החמור ביותר ואת יתר שלושת הצומות כצומות קלים הנוהגים רק ביום ולא בלילה ורק באיסור אכילה ושתיה מבלי יתר העינויים וסימני האבלות. חמשת העינויים ישנם שני גורמים העלולים בימינו להחליש את ההכרה בצורך לצום ולהתאבל על חורבן ירושלים. האחד הוא דברי הנביאים המצוטטים לרוב, האומרים שאין הצום עיקר אלא המעשים הטובים שבין אדם לחברו. דברים אלה מובאים על ידי חוגים מסוימים כהוכחה לטענה שהנביאים זלזלו במצוות שבין אדם למקום וכאילו יצרו ניגוד בין "פולחן" ל"מוסר", אין שחר לטענות מעין אלו. הטפות כאלה המדגישות את ערך המצוות שבין אדם לחברו כתנאי לשלמות קיום המצוות שבין אדם למקום נמצאות בכל ספרי ההלכה ואצל כל החכמים בכל הדורות. ובעלי ההלכה עצמם הם שקבעו לנו לקרוא ביום הכיפורים בשחרית את ישעיהו פרק נקח שבו נאמר "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו... הלוא זה צום אבחרהו... פרוש לרעב לחמך וכו'". ובמנחה של יום הכיפורים תיקנו לנו לקרוא את ספר יונה ששם נאמר "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". וידוע לנו מדרש חז"ל שהיו דורשים ביום הצום על הפסוק הזה "לא נאמר וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלהים את מעשיהם לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים'. והנה שום בן-אדם בעל הגיון לא יעלה על דעתו שבעלי ההלכה התכוונו לומר לנו שאין לנו צורך לצום ביום כיפור אלא רק לפרוס לרעב לחמנו וכו', ברור שהדברים נאמרו באותה הרוח שבה פונה מפקד הצבא לחייליו ואומר: "חיילים זכרו שלא בנשק הערובה לנצחון אלא ברוח הגבורה והבטחון בצדקתנו נכניע את האויב! " מה דינו של אותו חייל שאחרי ששמע דברים אלה השליך מעליו נשקו והסתער על האויב בידים ריקות מנשק, רק ברוח גבורה ואמונה? הגורם השני שעלול לגרום לזלזול בצומות הוא המחשבה שמכיוון שזכינו וקמה מדינת ישראל בימינו כבר בטל הטעם שבגללו היינו חייבים לצום. לאלה הסוברים כך צריך להזכיר שאם אמנם, מצד אחד, על ידי תקומת המדינה זכינו למה שלא זכה שום דור מימי בר-כוכבא עד ימינו, הרי מצד שני אותם החרוזים העצובים והמזעזעים הנאמרים בברכת "בונה ירושלים' בתשעה באב הם בתוקפם כאז כן עתה. ודוקא בזמננו זה התאמתו באופן מלולי הדברים על "העיר האבלה והחרבה הבזויה והשוממה - האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי אלילים ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון על כן ציון במרר תבכה וירושלים תתן קולה"... זאת ועוד: אנו יודעים שדוקא בשעה שהבית השני עמד על תילו מפואר בשיא הדרו גברה בישראל ההכרה שבכל זה עדיין לא התקיימו יעודי הנביאים על הגאולה העתידה לבוא. וכל הספרים שנשתיירו בידינו מהתקופה ההיא, מלאים מן הגעגועים לגאולה אמיתית למשיח בן דוד ולמקדש טהור שירד מן השמים במקום בית המקדש שאמנם עמד על תילו אבל נכנסו אליו כל מיני כהנים שאינם הגונים וחללו במעשיהם. ואם הדורות ההם כך, בדורנו על אחת כמה וכמה, שחייבים אנו לשאוף לא רק לגאולה החמרית אלא גם לגאולה הרוחנית' וכמליצה הנאה של בעלי הסוד "להקים את השכינה מעפרה". וכל המתאבל על ירושלים בכוונה זה בודאי שיזכה לראות בשמחתה, כמו שנאמר "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". |
