כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני - ולא עמונית; מואבי ולא מואבית. כלומר שהאיסור של התורה על בני עמון ומואב לבוא בקהל הוא רק על הזכרים ולא על הנקבות (יבמות עו, ב).

מה אני לבוא בקהל. כי גם לגבי הזכרים כבר התעוררה מחלוקת עצומה בין התנאים, ובאותו היום התירוהו לבוא בקהל, מפני שאין כיום עמוני ידוע לאחר שסנחריב בלבל את כל הארצות (ידים פ"ד מ"ד ברכות כ"ז, א.).

"וששאלתם בשביל מטעה אחד שעמד במדינתנו ושריני שמו, והיה אומר: "אני משיח", ותעו אחריו בני אדם, ויצאו למינות, ואינן מתפללים תפילה, ואינם רואים את הטריפה, ואינם משמרים את יינם משום יין נסך, ועושים מלאכה ביום טוב שני, האין כותבים כתובות כתיקון חז"ל, כגון אלו שיש בידם מינות הרבה - כשהן חוזרין צריכים טבילה או לא. וכיצד התרתן? ועוד, שאומרים (== החכמים) "לא נקבלם", לפי שאין מאמינין בתורת גיטין וקדשין. ועוד, אותו מטעה התיר להם עריות. ואם אנו מקבלים אותם יביאו להתערב בכשרים, האם יש חשש לדבר זה או לא, האם נדון אותם כדין קדריים ותרמדיים או לא".

"כך ראינו שאלו פושעים אעפ"י שיצאו לתרבות רעה, וכפרו בדברי חכמים, ובזו מועדות ומצוות, וטמאו עצמם בנבלות וטרפות - אע"פ כן טוב לקרבן מלדחותן. ועבירות שעשו, כגון נבלות וטרפות, והפסדת כתובות, הלקו אותם בבית דין וענשו אותם בקנס כל אחד לפי מעשיו הרעים, וייסרו אותם, ויעמדו בבתי כנסת ויקבלו עליהם ששוב אין חוזרים לסורם, וקבלו אותם ולא תדחו אותם".

"ושכתבתם "נדון איתם כקדריים ותרמדיים - מה עניין לאלו עם אלו: הללו משבעת גויים, הללו מישראל. אלו שיצאו לאפיקורסיות אם חוזרים קבלום. אבל ודאי צריכים אנו לגדור אחריהם ולחקור ולדרוש אם פרצו בעריות וכו'" (שאלה זו הובאה על ידי רבי משה מטראני בסימן י"ט. וראה אוצר הגאונים יבמות).

וששאלתם: יש בינינו מקום אחד של מינים שצוחקים מישראל, ופירשו מדרכי ישראל, ואין משמרים לא מצוות עשה ולא מצוות שבת, ואין שוחטים כשחיטתנו, ואוכלים חלב ודם וי"ח טרפיות, ופרוצים בעריות, ואין כותבים כתובות ולא גיטין, ולא חולצים ולא מייבמים. ויש מביניהם שמבקשים לחזור לישראלים ולהיות נוהגים בדיני ישראל, יש תקנה לחזרתם? וכשהם חוזרים - צריכים טבילה או לא? ועוד, לאחר שחוזרים ראויים הם לבוא בקהל או לא? וצריכים להטיף מהם דם ברית - או לא?

כך ראינו שאותם מינים-משונים הם מכל מינים שבעולם. שכל מינים פוקרים בדברי חכמים, כגון טרפיות וכגון יום טוב שני דרבנן, וכגון שניות מדברי סופרים (= סייג קרובים שאסור להתחתן עימהם מכוח איסור החכמים, ולא מן התורה), אבל בדברי תורה ומקרא מחזיקים ומשמרים, - והללו שפירשתם פקרו בעיקר תורה, ונשאו עריות וחללו שבתות, ואלו לא היה עיקרם מישראל, היינו חושבים אותם גויים כשאר גויים שמתגיירים וטובלים ונעשים כשאר ישראל, כמו שכתוב: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם (ויקרא יט, לד), אבל הללו כולם, כיון שעיקרם מישראל ועדיין שם ישראל עליהם, ומצות נוהגות בהם, והיו מחויבים בתרי"ג מצות, וכיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גטי נשים - בניהם ממזרים ואי אפשר לקבלם.

כך ראינו שאם הולך למקום שאין מכירים אותו, ומשמר שבתו בשוק, ומשמר כל מצות - מקבלים אותו להיות כישראל כשרים, ואין מחייבים אותו לחזור למקום שמכירים אותו, שהכל יודעים שאם חוזר לשם הורגים אותו, לפיכך מותר לשתות עמו בכוס של יין, ואין חוששים לו משום מגע גוי (שערי צדק כ"ג. שם 111).

משומד שאמר: "רוצה אני לחזור שלא באותה המדינה שפשע" מלקין אותו - אבל טבילה אינו צריך, שאינו גר הוא, שהרי הורתו ולדתו הייתה קדושה. והרי גם גר אם חזר לסורו ושוב נתגייר אינו צריך טבילה (שם, וראה שם גם תשובת רב פלטוי גאון, וראה להלן המקור לטבילת משומד).

כך הראונו מן השמים שמותר למולו בשבת, מאי טעמא, זרעו של אברהם ותולעת יעקב היא, ולא נתיישנו דורות משומדים, אלא אחד הוא שנשתמד, ואפשר שתוהא ועוזב את בנו בדת יהודית. ולא עוד אלא שהרי אמו ישראלה ואפשר שילך אחריה וכו'. והיה בזה משא ומתן הלכותי גדול בין הגאונים והסכימו הגאונים שאין בזה פקפוק למולו בשבת (ראה מאירי שבת קלה, ב ובאוצר הגאונים שם).

"מעולם לא נמנעו רבותינו עליהם השלום מלמול את בניהם של קראים בשבת וכו' (שם). ומסורת זו הייתה גם מימי רב יהודאי גאון.

אלו האנוסים שבאים להתגייר - אינם צריכים טבילה ולא עוד, אלא אותם שהם מוחזקים אבותיהם או אבות אבותיהם בכהונה או בלוויה - הם בחזקת כוהנים או לוויים, כמו שהישראלים הם בחזקת ישראלים. וכן כתב, רבי צמח בשם אביו ואבי אביו ה"ה דורן (מבי"ט לר"מ מטראני ח"ג סימן פ"ג). תשובה זו לא הובאה במאמרו של הרב אסף.

"לחזק ידי הנאחזים במצודה רעה להינצל מפח מוקשם אל תעצרם אהבת בנים ובנות".

מי שנולד בהיות אנוסלא מעכבת בהם הטבילה, כמו שאין צריכים להודיעם קצת מצוות קלות וחמורות שכבר קיבלום אבותיהם מהר סיני עליהם ועל זרעם, כך גם כן טבלו אבותיהם ונכנסו לברית במילה וטבילה, ואותה טבילה עלתה לכל הבאים אחריהם. והוא מביא ראיה מכל הילדים שנולדו לבני ישראל במדבר, שחזר ומל אותם יהושע, ולא מצינו שהצריכום טבילה. ואחרי בירור כותב הידב"ז שאפילו אם לא מל הרי הוא מותר בבת ישראל כיון שאינו אלא חוזר ליהדות והרי הוא כישראל לכל דבר (ח"ג תתנ"ח).

ואין לנו להבהילם ולהחרידם כשבאים לחזור בתשובה, ואין צריכים להודיעם מצוות קלות וחמורות, לפי שהם מחויבים במצוות כמונו והם מושבעים ועומדים מהר סיני.

כיון שהם ממקרה ישראל אע"פ שנטמעו בעכו"ם כיון שתקוותם וצדקתם עומדת לעד לבא לעיר מפלט להם בארצות התוגר במלכי צדק יר"ה, וגם כשבאים לכלל יהדות מלין אותם בלבד. ואין מטבילים אותם כמו הגרים אשר לא מבני ישראל המה, אין להם דין גרים (תומת ישרים סימן צ"א).

שהתשובה עצמה היא העיקר. ולא צריכים עונש.

מי שהמיר דתו ובא ליטהר במועד, מותר לגלחו במועד כדי להיטהר ולהכניסו לדת האמת מכיוון שנוהגים לגלח בעלי תשובה כאלו על פי רבי משה הדרשן (על פי רש"י בהעלותך שנתן טעם לתגלחת הלוויים לכפר על בכורי ישראל שחטאו בעבודה זרה). ואע"ג דודאי אינו מעכב, מ"מ מנהג ישראל תורה.

אבל אנו שאין אנו נוהגים להצריך לבעלי תשובה גילוח - בודאי אין מגלחים במועד (טור או"ח תקל"א).

מקור הדבר שמשומד שחוזר צריך לטבול הוא באבות דרבי נתן (פרק שמיני) שם מסופר על ריבה אחת שטבלה מכיוון שכל הימים הייתה שרויה בין העכו"ם והייתה אוכלת משלהם ושותה משלהם, עכשיו אמר החסיד הטבילוה.

שלכתחילה חוזרים ומטבילים משומד שחזר מפני מעלה

ונתעוררה שאלה על בנותיו של משומד, ששמרו מצוות ופסק רבי שלמה אמריליו שמכיוון שיש בזה משום בזיון, וגם פגם שיצא קול שלא שמרו מצוות - ולכן אינן צריכות טבילה. מנהג זה של טבילה היה רווח באשכנז מימים קדומים, כמו שמביא הר"מ מריקאנאטי בפסקיו בשם רבנו שמחה.

היה זה חלק ממנהג הגיור לגזוז השער וליטול הציפורניים. שבודאי הושפע מדין יפת תואר (דברים כא). (ראה הרא"ש בסוף פרק י"ט ממסכת שבת, שמקורו כנראה ההלכות גדולות. וראה יבמות מז, א).