| * המאמר עובד במסגרת עבודתי כמכון לחקר השואה ע"ש פיגקלר, אוניברסיטת בר-אילן. |
|
תוכן המאמר: מצב היישוב והתנועה הציונית בראשית המלחמה תגובת היישוב למצוקת יהודי אירופה בראשית המלחמה תגובת היישוב בעקבות המודעות לשואה תוכניות הכופר הוויכוח על הצלה וגאולה תגובה ציבורית תוכנית הצנחנים עסקת 'סחורה תחת דם' ביבליוגרפיה נבחרת תקציר: שאלת עמדתם של היישוב ושל ההנהגה הציונית בארץ-ישראל בשנות השואה כלפי הצלת יהודי אירופה אינה יורדת מסדר היום הציבורי. המבקרים הבאים מחוגים רחבים - מאנטי ציונים וחרדים ועד שמאל קיצוני - מצביעים על מחדלים שונים של המוסדות. תגובת המוסדות הלאומיים והיישוביים כלפי השואה משקפת במידה רבה חוסר אונים. עיקר טענתם של המבקרים הייתה, שהיישוב לא קיים את הערבות היהודית ההדדית, מתוך מניעים של אנוכיות יישובית, תנועתית ואישית. האומנם? מילות מפתח: התנועה הציונית, הנהלת הסוכנות, תוכנית בלטימור, תוכנית טרנסניסטריה, הפתרון הסופי, יואל בראנד, בן גוריון, יצחק גרינבוים, המנדט הבריטי, פליטי פולין, צנחנים, אייכמן. |
|
שאלת עמדתם של היישוב ושל ההנהגה הציונית בארץ-ישראל בשנות השואה כלפי הצלת יהודי אירופה אינה יורדת מסדר היום הציבורי. המבקרים הבאים מחוגים רחבים - מאנטי ציונים וחרדים ועד שמאל קיצוני - מצביעים על מחדלים שונים של המוסדות: עיקר טענתם של המבקרים הייתה, שהיישוב לא קיים את הערבות היהודית ההדדית, מתוך מניעים של אנוכיות יישובית, תנועתית ואישית. האומנם? בחינת תגובתה של הנהגת היישוב על אסון יהודי אירופה מלמדת, כי התגובה הייתה מורכבת מאוד, שהתגובה לא הייתה קבועה. התפתחות התגובה ניכרה במיוחד בנקודות-מפנה, הקשורות במהלך המלחמה, במצב היישוב, במדיניות הציונית ובתהליך קליטת המידע על השמדת יהודי אירופה. מצב היישוב והתנועה הציונית בראשית המלחמה |
|
ההתפשטות המהירה של המלחמה והישארותה של בריטניה לוחמת יחידה בנאצים שינתה במעט את התמונה. תוכנית המאבק בבריטניה ננטשה ובמקומה גברה מדיניות שיתוף-הפעולה. מדיניות זו חתרה להקמת מדינה יהודית בתמיכת בריטניה כגמול על נאמנותם הפוליטית של היישוב והעם היהודי. מימושה של מדיניות זו דרש את גיבושה של תוכנית ציונית מוסכמת, ותבע את מירב תשומת הלב של ההנהגה הציונית והיישובית במחצית הראשונה של המלחמה. בן-גוריון יצא ללונדון ולוושינגטון ובמאמצים ממושכים הצליח ללכד את יהדות ארצות-הברית סביב תוכנית בלטימור - תוכנית להקמת קהיליה יהודית עצמאית בארץ-ישראל. |
|
הויכוח על תוכנית בלטימור, עם חזרתו של בן-גוריון מארצות-הברית באוקטובר 1942, תרם בדיעבד להסחת הדעת מהידיעות על השואה. חוגים בשמאל, שהסתייגו מעיסוק ציוני מדיני בתקופה זו, טוענים כי עניין זה לא עלה אף בקנה אחד עם אסטרטגיה של הצלה. לדבריהם, הפחד הבריטי מפני פוליטיזציה של המפעל הציוני הקשיח את המדיניות הבריטית בענייני עלייה והביא לעיכוב בשליחות הצנחנים, בהקמת בריגדה יהודית וכד'. אולם צריך לקחת בחשבון, שהמנהיגות הציונית נכנסה לויכוח על גיבוש מדיניות ציונית, בתקופה שלפני התחלת 'הפתרון הסופי', וכי גם לאחר שהחלו להגיע ידיעות על השמדה עבר זמן ניכר עד שהתפתחה מודעות לשואה. חתירה זו למדינה במחצית הראשונה של המלחמה לא נבעה אפוא דווקא מתוך תפיסה יישובית אנוכית. היא ינקה מתפיסה פטאלית של גורל הגולה - אם כי לא עד כדי חיזוי השואה ומאמונה, שמדינה יהודית השולטת על העלייה היא הפתרון היחיד למצוקת העם היהודי. כיוון שכך הושם דגש על הרחבת התשתית של מפעל הבניין הציוני בתקופת המלחמה, כדי שיוכל לשמש בסיס לקליטת המוני העם היהודי עם תום המלחמה. |
|
דחף מיידי להתפתחות מדיניות השיתוף עם בריטניה היווה המצב הביטחוני של היישוב. היישוב ומוסדותיו עברו במחצית הראשונה של המלחמה שלושה גלי חרדה ממושכים: הראשון - בקיץ 1940, בעקבות הפצצות של מטוסים איטלקיים; השני - במחצית הראשונה של 1941 עם חדירת הגרמנים לצפון אפריקה, פלישתם לבלקנים וההגברות השפעתם בסוריה, עיראק ומצרים; והשלישי - ממאי 1942 עם התקדמות הצבאות הגרמנים אל עבר הקווים הבריטיים במצרים וחדירתם לקווקז. בשני המקרים האחרונים היה חשש סביר לפלישה גרמנית למזרח-התיכון בתנועת מלקחיים ולחידוש המאורעות בארץ. אין תימה, שחרדת היישוב ומוסדותיו הגיעה כמעט להיסטריה. החרדה הגדולה הסתיימה רק בנובמבר 1942 עם ניצחון הבריטים באל-עלמיין, עם בלימת הגרמנים בסטאלינגראד ועם נחיתת בעלות-הברית בצפון אפריקה, אך אין ספק, שהחרדה המשיכה לתת את אותותיה גם בהמשך. עובדה נוספת שעלינו לקחת בחשבון היא המשבר הכלכלי החמור, ששרר בארץ בשנים הראשונות למלחמה. זאת בעת, שהכנסות הקרנות הלאומיות נפגעו גם הן קשות: באירופה - עקב הכיבוש הגרמני; בארצות-הברית - עקב התגברות פטריוטיזם אמריקאי בקרב היהודים. על רקע החשש מהתחזקות האנטישמיות, ועקב קדימות שניתנה לסיסמת העזרה ליהודי אירופה. במצב קשה זה של התקציב הציוני נאלצו המוסדות לדאוג לאשראי, לאספקה ולתעסוקה, לסייע למעפילים ולפליטים ולתמוך ב-60 יישובי חומה ומגדל הצעירים, חסרי הבסיס הכלכלי (כמחצית ממשקי ההתיישבות העובדת). יתר על-כן, המוסדות ראו מחובתם לנצל את ההזדמנויות הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות הטמונות במצב המלחמה, על-ידי הרחבת הגיוס, הצטיידות למצב חירום, הרחבת התשתית הכלכלית, גאולת קרקעות התיישבות. ראוי גם לזכור, שבפברואר 1940 גזרה הממשלה המנדטורית את חוק הקרקע, שהגביל רכישת אדמות על ידי יהודים לאזור שכלל 5% מאדמות הארץ בלבד. לא יפלא שהמוסדות הציוניים, שלא השלימו עם הפיכת הבית הלאומי לגטו, השקיעו מאמצים גדולים בקניית אדמות מערבים שהתרוששו. העובדה, שהקרנות הלאומיות היו אוטונומיות ושמרו בקנאות על הייעוד של הכספים שנתרמו לבנין הארץ, סייעה להתמקדות בתחום זה. כתוצאה מכל אלה, נקטה הנהגת הסוכנות מדיניות של צמצום מרבי בתחומי פעולה אחרים, כגון עלייה והכשרה, שמצב המלחמה העמיד בספק את מימושם. לשם המחשה, בת"ש הוקצו להתיישבות חקלאית - 270,000 לא"י, לביטחון - 127,000 לא"י, אולם לעלייה ולהכשרה - רק 46,000 לא"י. המדיניות של צמצום התקציב הציוני לעזרת הגולה זכתה במחצית הראשונה של המלחמה לקונצנזוס יישובי רחב. עמדת החוגים האזרחיים הייתה אף נחרצת יותר מזו של גובר הסוכנות, אליעזר קפלן, איש מפא"י. מדיניות זו קיבלה עידוד גם מגורמים נוספים: האחד - חברי התנועה במתחרת, שקראו ליישוב להמשיך במפעל הבניין הציוני, למרות קשיי המלחמה, כדי לממש את חזון הגאולה; השני - הארגונים היהודיים הגדולים, שגרסו חלוקת תפקידים. לדבריהם, הנהלת הסוכנות היא סוכנות לבנין ארץ-ישראל בלבד, ואילו ג'וינט, הקונגרס היהודי העולמי, היא"ס ועוד מופקדים על עזרה חומרית ופוליטית לעם היהודי. הייתה אפוא הכרה רחבה, שעזרה חומרית לגולה - פילנתרופיה - ואפילו לתנועה בלבד, אינה מיכולתו ואינה מתפקידו של היישוב. התפיסה השלילית של מפעל העזרה החומרית כמפעל גלותי רווחה לא רק בחוגי השמאל אלא גם בחוגי המרכז ובחוג הימין הרביזיוניסטי. היחידים שיצאו מכלל זה היו חברי אגודת-ישראל, שהונחו על ידי גישות של סולידאריות יהודית, חסד וצדקה וגם לא עמדו בפני הדילמה הציונית של הקצאת כספים לגולה על חשבון מפעל הבניין הציוני. הנסיבות הפוליטיות, הביטחוניות והכלכליות הקשות במחצית הראשונה של המלחמה הגבירו את תלות היישוב בבריטניה ומכאן - את התמיכה הציונית במדיניות השיתוף. עובדה, שבתקופה זו הייתה מדיניות השיתוף מוסכמת על מרבית המפלגות ביישוב. המפלגות האזרחיות תמכו בה ביתר אדיקות מאשר תנועת הפועלים. אף הרביזיוניסטים, שלא השתתפו במוסדות הציוניים, הצהירו חד משמעית על תמיכתם בבריטניה ובמאבקה ושיתפו עמה פעולה בפעולות ביון וחבלה. עוד במחצית הראשונה של 1943 ניסה אצ"ל להשתלב בפעולות נקמה בנאצים ובפעולות הצלה בחסות בריטניה. רק לאחר מכן הוא החל לנתק מגע ובפברואר 1944 הכריז על מרד נגד בריטניה. רק חוגי הימין הקיצוני (לח"י) וחוגי השמאל הקיצוני (הקיבוץ המאוחד וסיעה ב' במפא"י, הקיבוץ הארצי ופועלי ציון שמאל) ערערו על מדיניות השיתוף מיסודה. חוגי השמאל הקיצוני גרסו, כי רק הגשמה עצמית בעלייה, בהתנחלות ובהגנה תהווה מכשיר להקמת מדינת היהודים. התניית פעילותם העצמאית של היהודים להגשמת הציונות בהסכמת המעצמות מחבלת ביכולתם של היהודים ללחום על נפשם או להציל את אחיהם. קושי נוסף בגיבוש מדיניות הצלה היה קשור בהבנת הידיעות על מצבם של יהודי אירופה. בראשית המלחמה, ובייחוד לאחר הפסקת תוכנית לובלין, פורשו הידיעות על הרעבה, השפלה, רצח והתעללות ביהודים כספיחי מלחמה. התפיסה הייתה, שסכנה ממשית מאיימת רק על המנהיגות ונעשו מאמצים לחילוצה. מסוף 1940 היה דומה, כי מצב היהודים הכלואים בגטאות אמנם חמור, אך הם למדו לחיות אתו ורובם יצליחו להחזיק מעמד עד יעבור זעם. לפי תפיסה זו בסוף המלחמה יהיו באירופה מיליוני יהודים חסרי רכוש ובית, שלא יצליחו לשקם את עמדותיהם, ועל הציונות למצוא פתרון מהיר לבעייתם. ראוי לזכור, כי הרצח השיטתי החל רק ביולי 1941, סמוך לפלישה לברית המועצות; והידיעות על-כך הגיעו למערב רק מראשית 1942. אולם הידיעות שהגיעו ממקור רוסי רשמי, מקצינים הונגריים, ממפלגת ה'בונד' בפולין וממקורות של ממשלת פולין הגולה בלונדון, נדחו מטעמים שונים. - היו שראו בידיעות חלק מהמערכה האנטי-פשיסטית שניהלו הרוסים, הפולנים והבונדיסטים, בין היתר, במטרה לקבל סיוע גדול יותר מבעלות-הברית; - היו שראו בהם גוזמאות של חיילים החוזרים משדה הקרב; - והיו שהצביעו על ניפוח הידיעות מתוך תחרות בין סוכנויות הידיעות. באוגוסט 1942 הגיע משוויץ 'מברק ריגנר', שבהסתמך על מקור גרמני מהימן קבע, כי ישנה תוכנית להשמדה שיטתית של העם היהודי. אולם המברק הגיע לארץ כשהיישוב היה עדיין חרד לגורלו, עקב התקרבות גיסותיו של רומל לאלכסנדריה, ולכן לא הצליח לחולל מפנה במודעות לשואה. תגובת היישוב למצוקת יהודי אירופה בראשית המלחמה אחת הפעולות, שמיזגה תגובה לנסיבות, מזה, ולגורל יהודי אירופה, מזה, הייתה הגיוס לצבא הבריטי. בעניין זה נחלק היישוב בין חסידי הגיוס לצבא הבריטי, שבלטו בהם אנשי 'הפועל הצעיר' במפא"י - ההומניסטים והחוגים האזרחיים, לבין שוללי הגיוס, שבלטו בהם אנשי 'הקיבוץ המאוחד' במפא"י והשמאל הקיצוני - האקטיביסטים. חסידי הגיוס ראו בכך תרומה למיגור הנאציזם, ביטוי לערבות יהודית הדדית ומלחמה על הכבוד הלאומי היהודי. לאחר המפנה במהלך המלחמה נטו לראות בכך גם פעולת נקם והצלה ממשית יותר. שוללי הגיוס העדיפו גיוס למסגרות עבריות עצמאיות. אך רוב הפעילים, ובהם הנהגת מפא"י והמוסדות הלאומיים, תבעו גיוס לצבא הבריטי, תוך השארת הגדודים בחזית הארצישראלית ושיגור גרעין קטן בלבד לאירופה לשם גיבוש צבא יהודי סביבו. הם האמינו, שיש להתמקד בהגנת החזית הארצישראלית משום שהיא היחידה המבטיחה את המפעל הציוני - הערובה להצלת העם - דווקא נוכח אסון יהודי אירופה. למרות שהוויכוח הזה אודות הגיוס עודד השתמטות, התנדבו לצבא הבריטי כ-30,000 מאנשי היישוב. אולם רק בסוף 1944 אישרה בריטניה הקמת חטיבה יהודית לוחמת (חי"ל) ושיגורה לחזית. הדרך היעילה להצלת יהודים וגם לתועלת העניין הציוני נחשבה העלייה. בתחום זה נעשו מאמצים דיפלומטיים בלתי נלאים על ידי המחלקה המדינית ועל-ידי מחלקת העלייה של הסוכנות. תוצאותיהם באו לביטוי, בעיקר, ב'עליית טריאסט', 'עליית וילנה' ו'עליית טהראן', שהביאו להצלת כ-6000 נפש. הציפייה למימוש המאמצים הפוליטיים החלישה את המאמצים בכיוון עלייה ב': במשך שנת 1940 הצליח 'המוסד' לארגן אוניה אחת בעוד גורמים פרטיים והרביזיוניסטים ארגנו שמונה אניות. בתחום הקשר אנו מוצאים שלאחר המבוכה הראשונה פיתחו ההסתדרות, הארגונים החלוציים והנהגות התנועות רשת קשרים ענפה עם שליחיהם ועם פעיליהם בארצות הנייטרליות ובאמצעותם עם הפעילים בארצות הכיבוש. עם חזרת השליחים בסוף 1940 נשאר נתן שוואלב, ששהה בז'נבה, שליח ארצישראלי יחיד באירופה. שוואלב הפך למוקד קשר עיקרי עם התנועות החלוציות באירופה. הוא העביר אליהם מידע ועידוד ואת מעט הכספים שקיבל, בעיקר מהג'וינט; סייע בהכוונת הבריחה מארצות הכיבוש ופיתח את מפעל משלוח החבילות, שהחל בו ד"ר אברהם זילברשיין. ההישגים שהושגו בצינורות אלו, עם כל מוגבלותם, מלמדים עד כמה ניתן היה להרחיב את פתחי ההצלה באותן שנים, של טרם החלת 'הפתרון הסופי'. מאמצים של עזרה והצלה הופנו גם אל פליטי פולין בברית-המועצות. הדחף לכך היה חזק, מכיוון שמדובר היה - בפליטי פולין; בארץ הנמנית על בעלות-הברית; בארץ הנמצאת יחסית בקרבה גיאוגרפית ובשמועות על קיומה שם של תנועה חלוצית גדולה. ברם, מאמצי הסיוע של היישוב ושל מוסדות הסיוע היהודיים הגדולים נבלמו מול חומה של אנטישמיות ושיקולים פוליטיים של הממשלה הסובייטית ושל ממשלת פולין בגולה. גם המאמצים הניכרים שהושקעו בעלייה ב' מברית-המועצות עלו בתוהו, עקב גישתה האנטי-ציונית של רוסיה ועקב מכשולי טבע קשים בגבול שבינה לבין פרס. נראה אפוא, כי במחצית הראשונה של המלחמה נעשה יותר מכפי שמקובל היה לחשוב. זאת, לפחות, בשנה הראשונה ובשנה השלישית למלחמה. ניצניו של המפנה, שחל ביחס המוסדות הלאומיים לשואה ולהצלה בנובמבר 1942, ניכרו בחוגים מסוימים של פעילי ההסתדרות והארגונים החלוציים כבר מסוף 1941. הם באו לביטוי, בעיקר, בחידוש עבודת המוסד לעלייה; בשליחות נציג ההסתדרות לקושטא ובהקמת הקורס לשליחים במקווה-ישראל. מפנה מוקדם זה, למרות אי יציבותו, הביא לכך שבסוף 1942, כשהמוסדות הלאומיים רק החלו להתארגן ולדון בדרכי הצלה, כבר היו בידי ההסתדרות והארגונים החלוציים קרנות מיוחדות להצלת התנועה במחתרת; צינורות קשר שנוסו; שליחים שהוכשרו לתפקידם וכד'. תגובת היישוב בעקבות המודעות לשואה הודעת הסוכנות נתנה אות לחיפוש תגובה הולמת לשואה. בראש וראשונה, הוכרז על חודש של אבל לאומי, כדי לתת מוצא לאבל ולזעם של היישוב ולהזעיק את האומות החופשיות ואת הציבור היהודי לעזרת יהודי אירופה. שנית, נעשו מאמצים ארגוניים לגיבוש 'ועד הצלה' במסגרת לאומית בארץ, ומשלחת הצלה ארצישראלית בקושטא. לבסוף, המנהיגות פתחה בפעולה דיפלומטית, שנועדה להשיג מבעלות-הברית דרישות מספר: - לאיים על הממשלה הנאצית וגרורותיה בגמול לאחר המלחמה; - להקים פלוגות קומנדו עבריות, שיוחדרו אל מעבר לקוי האויב, - ובעיקר - להקים צבא יהודי ומדינה יהודית. תוכניות הכופר אחת מאלה, 'תוכנית טרנסניסטריה' הרומנית, הציעה אפשרות לשחרר 70,000 יהודים, שהוגלו מעבר לדנייסטר ונותרו בחיים, תמורת 3.5 מיליון דולר. ועדת ההצלה הסלובקית הציעה את 'תוכנית אירופה', שהייתה אמורה להפסיק את הגירוש של יהודים בכל אירופה על-ידי שיחודם של אנשי האס-אס. הצעה זו הושתתה על אמונתו של הרב וייסמנדל, כי השוחד שהעביר לגרמנים בלם את גירושם של שרידי יהדות סלובקיה. תוכניות ההצלה תמורת כופר ערערו את ההערכה, שאין אפשרות לצאת מאירופה, שהצדיקה את אי העשייה עד כה. כך התחדש הפולמוס הישן שבסוגיית 'גאולה והצלה'. יושב-ראש 'ועד ההצלה' ומנהיג ציונים כלליים א', יצחק גרינבוים, סרב להקצות להצלה מהתקציב הציוני. לדעתו, היישוב העברי בארץ-ישראל הופקד על גורל המפעל הציוני ואחראי להכשיר מולדת לשרידי היהודים באירופה; ולכן |
'אנו צריכים לשמור, במיוחד בשעות כאלו, על העליונות של מלחמת הגאולה';1
|
|
עמדתו של גרינבוים שיקפה בעצם את עמדת חברי הנהלת הסוכנות ממפא"י - בן-גוריון, שרתוק (שרת) וקפלן - ומהמפלגות השותפות האחרות. ההנהלה שללה את ההתרכזות במלחמה בהיטלר ובהצלת יהודים ואת דחיית הדאגה לעתידה של הארץ. יו"ר ההנהלה, דוד בןגוריון, טען: |
'ועידת-השלום מתקיימת למעשה תוך כדי המלחמה, וגם עתיד הארץ נחרץ תוך כדי המלחמה, על-ידי יצירת עובדות פוליטיות, צבאיות ומשקיות'2.
|
|
בריאליזם הפוליטי שלו העדיף אפוא בן-גוריון השקעת מאמצים במפעל הציוני על פני ההימור הכרוך בתכניות הכופר, שנראו לו חסרות סיכוי להצלחה. אין לשכוח שגבולות היכולת של היישוב היו מצומצמים. לדוגמא, תקציב הסוכנות היהודית לשנת תש"ב היה כ-2.5 מליון דולר בעוד תוכנית הצלה, כגון תוכנית טרנסניסטריה, דרשה - לפי אומדן נמוך - הרבה יותר מזה. התוכנית דרשה הכנסת 70,000 הניצולים לארץ. אולם היישוב לא היה אלא מיעוט בחסות מנדט בריטי. בריטניה ניסתה עם פרוץ המלחמה לאסור כליל את כניסתם של נתיני ארצות אויב לשטחים בריטיים, אולם נאלצה לרכך את עמדתה בלחץ ההנהלה הציונית. לפי הספר הלבן של 1939 נותרו עתה רק 29,000 רשיונות כניסה לארץ ואלו הוקצו על-ידי בריטניה לעליית ילדים ומלוויהם. הקשיים, ששמה בריטניה בפני העלייה לארץ-ישראל, באו לכלל ביטוי גם בנוהל המסובך של מתן אשרות ארצישראליות, שהונהג בימי המלחמה, ובלחצים שהפעילה על תורכיה לחסימת דרך היבשה לארץ. התורכים אפשרו מעבר קבוצה בת 50 איש בשבוע, בתנאי שהקבוצה הקודמת עזבה את שטחם. התעבורה הימית הייתה אפוא מוצא יחיד. אך דרך זו הוגבלה גם היא עקב סכנות ביטחוניות; עקב מחסור באניות בתקופת מלחמה ומחיריהן המופרזים של הספינות הפנויות, ועקב העובדה שלא היו אז בידי המוסד לעלייה ב' אניות משלו. הכבידה גם אי-הלגליות של התוכנית. בקיץ 1942 פרסמו בעלות-הברית תקנה, שאסרה העברת כספים לשטח האויב או קיום קשרים עמו, ואיימה בעונשים כבדים על העבריינים. ניתוח מפוכח של המצב הקיים הוביל את הנהלת הסוכנות לדעה, שהיישוב אינו יכול לממש את ההצלה הגדולה בכוחות עצמו. מה גם שתוכניות אלו היו בעצם משושי שלום, שהופנו על-ידי מדינות הציר וגרורותיהן כלפי בעלות-הברית. הוויכוח על הצלה וגאולה |
'אם האסון דמיוני, אולי יכולה להיות הצלה דמיונית, פדיון שבויי ישראל בנוסח ימי הביניים. עמים אלו ניתנים לשיחוד. דרוש כסף שניתן לסכנו...לו הקמנו ועד ציבורי לפדות, הייתה גם יהדות אמריקה נענית'3.
|
|
פעילים נוספים של הסתדרות העובדים, כגון יוסף שפרינצק, זלמן רובשוב (שז"ר) וגולדה מאירסון (מאיר), קראו להנהגה להיות פחות מפוכחת ולפעול מתוך לב יהודי חם ורגש ערבות יהודית הדדית. ואפילו מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר ששם דגש על העובדות בארץ, גילה נכונות 'להתפרק מהכל - ממשקים, ממוסדות, גם מהתקציב הציוני, כי אין לנו דבר אחר מהצלה'.4 מוסדות ישוביים ומפלגתיים, שהודרכו פחות על-ידי שיקולים פוליטיים, גילו אפוא יתר רגישות לסבל הגולה ויתר תעוזה בענייני הצלה. עמדה אקטיוויסטית במיוחד גילתה ההסתדרות, כנראה משום שנתנה יתר ביטוי לסיעות השמאליות יותר בתנועת-הפועלים הארצישראלית. אלו התנגדו לשיתוף הדוק עם בריטניה, ולכן הרגישו עצמן משוחררות מכבליו. דרישת ההסתדרות מהנהלת הסוכנות לקחת על עצמה אחריות כספית גדולה יותר להצלה נתקלה, כאמור, בהסתייגות חברי ההנהלה. גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, טען, שההנהלה הציונית רק נאמנה על הכספים, שתורמיהם התכוונו לבניין הארץ. אולם הסתבר, שגם כאלו שגילו יתר רגישות לעניין ההצלה התקשו לעמוד בדילמה של הקצאת משאבים לצורכי הצלה על חשבון ההתיישבות או הביטחון. רמז דחה דרישה לעריכת מגבית הצלה נפרדת, כדי שלא לפגוע ב'מגבית ההתגייסות', שמימנה את צורכי הביטחון של היישוב. רק אחרי דיונים מייגעים נקבע, ש'מגבית ההתגייסות' תישא בחלק מתקציב ההצלה. לא היה בכך לממן את תכניות הכופר, אך היה בכך לממן תכניות הצלה קטנות יותר וממשיות יותר, כגון העלאת 5,000 יתומים ומלוויהם מטרנסניסטריה. נראה, שהמוסדות קיבלו את גרסת בעלות-הברית, שתכניות ההצלה הגדולות הן ניסיון-סחיטה של הגרמנים והרומנים ולכן לא ניסו ללחוץ עליהן במידה מספקת. אולם לתכניות ההצלה הקטנות שצוינו הקדישו מאמצים ניכרים ואף כאן לא הצליחו. תגובה ציבורית חשש שהפגנות המוניות תגרורנה התנגשויות עם הערבים בערים המעורבות. מעבר לכך, דומה שהמנהיגות פקפקה בערכה ובכוחה של תגובת היישוב. באי-כוח השמאל הקיצוני וצעירי מפא"י בהסתדרות העובדים ובאי-כוח הרביזיוניסטים, אגודת-ישראל והפועל-המזרחי בוועד-ההצלה גרסו אחרת. הם דרשו את 'זכות הצעקה', שהיא טבעית לגוף שנגדעים ממנו איברים. הם הניחו, שתגובה ציבורית תקיפה תזעזע את בריטניה ואת העולם החופשי ותדחוף אותם להצלה. אולם המוסדות שחששו, בין היתר, גם מהשתלטות הרביזיוניסטים על הרחוב המשיכו לבלום הפגנות. עמדתם הוסיפה להקשיח מסוף 1943, כאשר הגיעו למסקנה, שעמדת הקהילות היהודיות בעולם החופשי לא הושפעה מפעולות היישוב אלא מבעיותיהם הפנימיות - חשש מעליית האנטישמיות; ושבעלות-הברית אינן מוכנות לחרוג מהאינטרס המלחמתי שלהן. האם הייתה תגובה ציבורית נסערת יותר מצליחה לשנות את מדיניות בעלות-הברית? הדעות בעניין זה חלוקות. מה שברור, שבלימתה של תגובה זו מעיק על חוגים רחבים בחברה הישראלית עד היום. מגמת השיתוף עם בריטניה קיבלה חיזוק מהודעת בעלות-הברית על כינוס ועידה לפתרון בעיית הפליטים ב-19 באפריל 1943. הודעת בעלות-הברית בסיום 'ועידת ברמודה', שאין ביכולתן להפסיק את הטבח והן תמשכנה לפעול אך ורק בהתאם לצורכי מאמץ המלחמה, ערערה את האשליה בדבר רצונן הטוב של בעלות הברית בהצלת יהודי אירופה. האכזבה מבעלות-הברית הפנתה את עיקר התביעה כלפי היישוב עצמו. הידיעות על מרד גטו וארשה, שהגיעו באותה עת, תרמו גם הם למפנה בהתייחסות המוסדות להצלת יהודי אירופה. מפנה זה בא לביטוי עיקרי בשינוי היחס למפעל העזרה החומרית. הסתייגותה של המנהיגות מסוג זה של עזרה עד כה נבעה מחשש, שהחבילות מגיעות לידי האויב, וכמו כן מתפיסה שראתה בעזרה החומרית, שאינה מבטיחה הצלה מוחלטת, פילנתרופיה גלותית. משהתברר, שהעזרה החומרית מפרנסת את רצון-הקיום של יהודים הלוחמים על כבוד עמם, גברה ההזדהות הנפשית עם הגולה ועמה רגש הערבות-היהודית. גילויי הערבות היהודית ההדדית בפעולות 'קבוצת העבודה' בסלובקיה ובמוסדות יהודיים ברומניה, בהונגריה, בפולין ובעוד ארצות תרמו לחיזוקו של רגש זה. המפנה ניכר במיוחד בפעילותה של המשלחת הארצישראלית בקושטא, שהמצאותה ב'שער לגיהנום' הביאה אותה למגע ישיר יותר עם יהודי הגולה. המשלחת הגיעה למסקנה, שאפשרויות העזרה גדלות עם התרחבות הפעולה, והגבירה את לחצה על מוסדות היישוב להגדיל את תקציב העזרה. המוסדות ובייחוד הנהלת הסוכנות השתהו עדיין. רק הסתמנות קץ-המלחמה החל באוגוסט 1943 וההבנה, כי שרידי יהדות אירופה יהפכו בקרוב לגורם, שיידרש לחוות את דעתו על עתידו, העמיקו את המפנה בעמדת המוסדות. הרעת היחסים עם ממשלת המנדט היוותה דחף נוסף בכיוון זה. רק עתה העזו נציגי ההסתדרות לדרוש מהג'וינט ומהסוכנות היהודית לפרוץ את המחסומים החוקיים, שאסרו על העברת כספים ליהודים בשטחי-האויב. בשלב זה של התעוררות החלו המוסדות לתת דעתם גם על דרכים נוספות של עזרה והצלה. אחת הדרכים שנבחנה הייתה באמצעות דרכונים של מדינות נייטרליות. בעליהם של דרכונים אלו נכללו במחנות של 'נועדים להגירה לחו"ל', מתוך שאיפת גרמניה להחליפם באזרחים ובשבויי מלחמה גרמנים. קניית הדרכונים או זיופם עלתה כסף רב, ותרומת היישוב למפעל, שהתמקד בז'נבה, הייתה מזערית. אך הבעיה לא הייתה כספית בלבד. היה קושי מוסרי בבחירת המועמדים. היה קושי אידיאולוגי - האם הציונות צריכה להשתתף במאמצי הצלה שאינם מכוונים לא"י? ועל הכל היה חשש, שגידול מספר הדרכונים יעורר חשד ויהרוס את המפעל כולו. ואמנם, כשסירבו מדינות דרום-אמריקה בשלב מסוים להכיר בתוקף הדרכונים לצורך חליפין, נשלחו בעליהם להשמדה. לקראת סיום המלחמה שוכנעו מדינות אלו להכיר בדרכונים בתנאי שבעליהם לא יממשו את זכותם. דרך הצלה נוספת, שנוסתה על-ידי המשרד הארצישראלי בז'נבה, הייתה רישום אישורי זכאות לסרטיפיקטים. דבר זה אפשר למועמדים להיכלל בין המועמדים לחליפין, בשעה שהמשרדים המשיכו במאמציהם להשיג את הסרטיפיקטים המיוחלים. ממאי 1944 שלח המשרד הארצישראלי בקושטא - בהיתר מיוחד של בריטניה - 35,000 'תעודות עלייה' כאלו לארצות הכיבוש; מזה כ-18,500 להונגריה בלבד. נראה, שתעודות אלו היו בעלות ערך רב עם התקרב המלחמה לסיומה. בתקופה זו הוגברה גם התביעה לחלוקת תעודות-חסות של מדינות וארגונים נייטרליים באירופה. היענותם של נציגי שווייץ, שווריה ו'הצלב האדום' למשימה הצליחה להציל את רוב יהודי בודאפסט. תוכנית הצנחנים האם התגוננות היא גם הצלה? היו חוגים ביישוב, שגינו את הניסיון להתקיים בכל מחיר וגרסו שהתנגדות היא אמצעי ההרתעה היעיל ביותר נגד המשך הטבח. אך נראה, שהעמדה הרווחת הייתה זו של בן-גוריון, שאין לתת מכאן הוראה ליהודים איך להתנהג, כי אין יודעים את הנעשה שם. עמדה זו ניזונה גם מתחושה קשה, שהיישוב לא מימש עדיין את מאמציו להגיע לגולה. כך ניתנה דחיפה ל'תכנית הצנחנים'. ההצעה על הצנחת שליחים ארצישראליים מעבר לקווי האויב הוגשה לבריטים על-ידי ה'הגנה' כבר בראשית המלחמה. ההצעה ביקשה לנצל את התאים הציוניים בארצות האויב כבסיס ליצירת מחתרת יהודית, שתשותף במלחמה באויב. אולם בריטניה חששה מהתקשרות הדוקה מדי עם הסוכנות ומחיזוק כוחו הצבאי של היישוב. יתר על-כן, לדבריה, התקוממות של יהודים, שתסתמך על סיוע מבחוץ, רק תחמיר את הסכנה הנשקפת להם. בשלהי 1942, עם התרבות הידיעות על ההשמדה, גבר הלחץ הציוני. הוצע לבריטים להצניח מאות מבחורי היישוב - שעלו מארצות הכיבוש והכירו את המקומות ואת תרבותם - כדי ליצור קשר עם היהודים, לסייע להם לברוח, לעורר את תושבי הגטאות למרד ואף לנקום את נקמת דם ישראל. מובן, שהייתה לתוכנית גם תכלית ציונית: להביא לשארית הפליטה את דבר ארץ-ישראל. בריטניה לא דחתה הפעם את התוכנית. היא רק קיצצה אותה והשהתה את מימושה. המכשול היה אופייה הכפול של השליחות: מילוי תפקיד צבאי ומשימת הצלה גם יחד. מחלקת הביון הבריטי, שנתנה חסותה למפעל, התקשתה לפעול עם חבורת מתנדבים אידיאליסטים, שדרשו בראש וראשונה כפיפות למרות יהודית. השליחות הכפולה עוררה היסוסים גם בצד היהודי. קשה היה לבודד את ביצוע התוכנית ממשבר היחסים החמור בין הממשלה המנדטורית לבין הסוכנות היהודית בשנת 1943. אחרי מרד גיטו וארשה גברה ביישוב ההכרה, כי יש לבצע את תוכנית השליחות בכל תנאי, אך הבריטים המשיכו להשהותה. הקשר ההכרחי עם מוסדות הביון הבריטיים אפשר אפוא את המפעל, אבל הוא גם הכשילו. בסופו של דבר, הוצנחו רק שלושים ושלושה בחורים ובחורות וחמישה הסתננו למדינות היעד. |
חנה סנש |
חביבה רייך |
אנצ'ו סירני |
|
רוב השליחים הגיעו לבלקנים מאוחר מדי, באביב 1944, סמוך לכיבוש הסובייטי. חלקם נתפסו מיד ונאסרו, חלקם השתלבו ביחידות הפרטיזנים ביוגוסלביה אך לא יכלו לעסוק בפעולות הצלה. המטרות הגדולות של מפעל הצנחנים לא הושגו. אבל אין לזלזל בערך הסמלי של המפעל, שהמחיש את ערבות היישוב ליהודי אירופה; ודמויות מתנדביו, ביניהם חנה סנש שנצו סרני, הפכו לחלק ממיתוס הגבורה היהודי הלאומי. אין להתעלם גם מתרומת הצנחנים לארגון פעילות ציונית ויהודית בגולה ולארגון העלייה משם, מייד אחרי המלחמה. עצם הופעתם של הצנחנים הארצישראליים בגולה המדוכאת סייעה ללבות את הזיק הציוני מול החלופה של הקומוניזם והפיתוי של שיקום החיים במערב. עסקת 'סחורה תחת דם' יחד עם המאמצים, שנעשו לדחיפת בעלות-הברית למו"מ עם הגרמנים הפנו נשיא ההסתדרות הציונית, הנהלת הסוכנות וועד ההצלה תביעות להפצצת מתקני ההשמדה באושוויץ ומסילות הברזל המובילות לשם. הודגשה העובדה, שהמחנה והמסילות מהווים גם מטרות צבאיות. בעלות הברית דחו את הדרישה בטיעון הומני, כביכול, שבשעת ההפצצה ייהרגו גם יהודים, ובקשיים טכניים ולוגיסטיים. כיום ידוע שניתן היה להפציץ את המיתקנים, שהרי באותה עת הפציץ חיל האוויר האמריקאי מטרות סמוכות ביותר למחנות-המוות, כולל ריכוזי-התעשייה באושוויץ עצמה. במאמץ להציל את שרידי היהודים בארצות הכבוש, ובמיוחד את הריכוז הגדול בבודפסט, התנהלו מגעים גם במישורים נוספים. היה משא ומתן של הסוכנות עם ממשלת פולין בגולה וזו הבטיחה להורות לפרטיזנים להציל את שרידי המחנות. היו גם מגעים עם ממשלת שוודיה, עם 'הצלב האדום הבינלאומי' ועם באי-כוח האפיפיור. אלו נתבקשו לקחת תחת חסותם את שרידי היהודים ולהשפיע על שליט הונגריה, הורטי, לשנות את מדיניותו כלפי היהודים. מנובמבר 1944, לאחר שברית-המועצות כבשה את רומניה ובולגריה והחלה לחדור להונגריה ולמזרח פולין, השתררה במוסדות אווירת ייאוש מהצלה פעילה. התקווה להצלה התרכזה כעת בתמורה פנימית בהונגריה. המוסדות החלו להבחין בין ארצות כבושות, שבהן העיקר הוא עדיין הצלה, לבין ארצות משוחררות, שבהן אין עוד שאלת הצלה אלא עזרה ועלייה בלבד. העלייה הייתה עניין ציוני ראשון במעלה והושקעו בה מאמצים ניכרים. בשאלת העזרה נחלקו עדיין הדעות. חברי ועד ההצלה וראשי הסתדרות העובדים גרסו מתוך שיקול ציוני, שעל ההסתדרות הציונית והיישוב העברי בארץ-ישראל לעמוד בראש פעולת העזרה, אפילו אם יצטרכו לקחת על עצמם התחייבויות כספיות ארוכות טווח. הנהלת הסוכנות הסתייגה. - היא לא רצתה להסתכסך עם הג'וינט, שתבע מונופולין על פעולת העזרה, - והמשיכה לדבוק בעקרון חלוקת התפקידים בינה לבין מוסדות הסיוע היהודיים. - יתר על-כן, היא טענה, שאינה יכולה לקחת על עצמה את ענייני העזרה בשעה שאין די כספים אפילו להצלה. ואמנם אותו זמן חלה ירידה ניכרת בהכנסות 'מגבית ההתגייסות וההצלה' - בין השאר כתוצאה מהחשאיות הרבה, שאפפה את ניסיונות ההצלה, ומהרגשת חוסר האונים, שפקדה את היישוב. המגבית הפסיקה את הקצבותיה להצלה, ובכך שותקה כמעט לגמרי פעילות 'ועד ההצלה'. עד שהסכימה 'מגבית ההתגייסות' לערוך מגבית מיוחדת שלישית להצלה - נסתיימה המלחמה. |
|
תגובת המוסדות הלאומיים והיישוביים כלפי השואה משקפת במידה רבה חוסר אונים נוכח הנסיבות הבאות: -נחישות ההשמדה של הנאצים; -אדישות בעלות-הברית; -קשיים שהמלחמה גומה; -יכולתו המוגבלת של יישוב הנתון למנדט בריטי וחסר כלים עצמאיים; -ולבסוף, מעמדה הירוד של הנהגת היישוב הצעיר והדל שמנה פחות מחצי מליון נפש, כשלושה אחוזים מהעם היהודי - בין הארגונים היהודיים הגדולים. נסיבות אלו מנעו מימוש תוכניות כופר, שנועדו להשיג 'הצלה גדולה' בהיקפה, אולם הנסיבות השאירו די פרצות לפעילות של 'הצלה קטנה'. לדעתנו, הצלה זו לא מוצתה בהשפעתן של תפישות מספר שרווחו ביישוב: -תפישה 'פלשתינוצנטרית', שהביאה להתמקדות בניסוח 'מטרות הציונות' ובהמשך מפעל הבניין הציוני; -תפישה של 'שלילת הגולה', שהביאה לשלילה של שתדלנות ופילנטרופיה עקב מהותן הגלותית; -תפישה של חלוקת תפקידים, שגרסה שהעזרה ליהודי אירופה היא מאחריותם של המוסדות היהודיים העולמיים. עם זאת, אין לומר שהתגובה ביטאה חוסר הזדהות רגשית. נכון יותר לומר, שהיא ביטאה ריאליזם פוליטי מופרז נוכח אסון חסר תקדים. ככל שאדם או מוסד היו רחוקים יותר מהפוליטיקה הגבוהה והיו קשורים באופן מעשי לגולה, כך הם גילו פחות ריאליזם ויותר נכונות למאמצי הצלה. כך הפכו ההסתדרות והתנועות החלוציות לגופים יוזמים ומדרבנים להצלה. הביקורת, שהם מתחו על המוסדות הלאומיים, הביאה למפנה משמעותי: תקציב עלייה והכשרה לשנת תש"ד (1,200,000 לא"י) הוכפל פי 30 לעומת תש"ב, ובכך הוא עלה על כל סעיף אחר בתקציב הציוני; הקצבות 'מגבית ההתגייסות וההצלה' יחד עם מקדמות הסוכנות וההסתדרות בשנים 1945-1943 הגיעו למליון לא"י (כ-25 מליון דולאר של ימינו) והיוו חלק הארי בתקציב 'ועד ההצלה'. היה זה הישג ניכר ליישוב הקטן. ברם, אין להתעלם מכך שהקצאה גדולה יותר של כספים בזמן מוקדם יותר הייתה מביאה להצלת אלפי איש נוספים ואולי יותר. כשעוסקים בהצלת נפשות כל נפש היא עולם ומלואו. |
הערות: 1. דברי גרינבוים בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, 18.1.1943, ארכיון ציוני מרכזי (להלן אצ"מ) 25,295S 2. דברי בן-גוריון באסיפת הנבחרים, מארס 1943 צוטט ב'דבר' 30.3.1943. 3. דברי רמז בישיבת הנהלת הוועד הלאומי,.17.1.1943., אצ"מ, 7255JI. 4. דברי יערי כישיבת מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות, 11.2.1943, ארכיון תנועת העבודה מכון לבון. ביבליוגרפיה נבחרת ---, 'תוכנית טרנסניסטריה - הזדמנות הצלה או הונאה', ילקוט מורשת, כ"ז, ניסן תשל"ט, עמ' 171-155. יואב גלבר, 'המדיניות היהודית וגורל יהודי אירופה (-1939 1942)', יד-ושם, קובץ מחקרים, י"ג (תש"ם), עמ' 159-129. ---, תולדות ההתנדבות, כרך ג', יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ג. יחיעם ויץ, מודעות וחוסר אונים: מפא"י לנוכח השואה -1943 1945, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ד. דליה עופר, דרך בים; עלייה ב' בתקופת השואה 1944-1939, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח. דינה פורת, הנהגה במלכוד; היישוב נוכח השואה 1945-1942, עם-עובד, תל-אביב 1986. |
