הלני המלכה ומונבז המלך
שני גרי צדק מפורסמים בסוף ימי הבית השני

ד"ר אברהם גולדברג

מחניים ע"ה, תשכ"ג



תקציר: יחסם של חז"ל לגרי הצדק בסוף ימי בית שני.

מילות מפתח:
גר מזיד, שוגג, קורבן חטאת.

על המקרא מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה (בראשית כא, ז), אומר המדרש:
הניקה בנים הניקה בנאין (בראשית רבא נג,ז).

כלומר שרה הניקה לאלה שנעשו אחרי כן בוני עולם - או ביראה ובמעשה חסידות או בכוח ובממשלה. והמדרש ממשיך:
שרה אמנו הייתה צנועה יותר מדי.
אמר לה אבינו אברהם: אין זו שעת הצניע, אלא גלי את דדייך כדי שידעו הכל שהתחיל הקב"ה עשות נסים. גילה דדיה והיו נובעים חלב כשתי מעינות, והיו מטרונות באות ומניקות את בניהן, והיו- אומרות אין אנו כדאי להניק מחלב הצדקת.
רבנן אם כל מי שבא לשום שמים נעשה ירא שמים,
ר' אחא אמר אף מי שלא בא לשום שמים ניתן לו ממשלה בעולם.

וביתר ביאור מובא בפסיקתא רבתי (פמ"ג):
א"ר לוי אלו שבאו באמת נתגיירו.
זהו שאמר הניקה בנים שרה. מהו הניקה בנים?
שנתבנו בישראל.
ואלו שבאו לבדוק אותה, אמרו רבותינו נתגדלו בעולם הזה.
וכל גרים המתגיירים בעולם וכל יראי שמים שיש בעולם מן אותם שינקו מחלב של שרה.

הלימוד העצום היוצא ממדרש זה הוא שאין גרים מתגיירים ואין יראי שמים מתרבים באומות העולם אלא מאלו שהושפעו השפעה רוחנית והשפעה גשמית ממיצבי הדפוס של עם ישראל. במקום ש"יונקים" חלב ישראל שם יש לצפות לחסידי אומות העולם ולגרי צדק. ואמנם מכירים אנו ממקורות התלמודיים על התגיירות נפלאה כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית במדינת חדייב (או הדייב וגם הדייף) שהייתה שוכנת בשטח קטן בגפה השמאלית של הנהר חידקל העליון, בין אשור לארמיניה. ביוסיפוס (קדמוניות ספר כ' ב-ד) מסופר איך השפיעו שני יהודים במיוחד על ההתגיירות של בית המלך. סיפור זה מקבל תוקף מסוים מזה ששניים מבית מלכות זה, הלינה המלכה ובנה מונבז המלך נזכרים כמה וכמה פעמים במשנה ובתלמוד. דביקותם ומסירותם ליהדות הייתה, כנראה, יוצאת מן הכלל.

על מתנותיהם לבית המקדש מפורש במשנה מסכת יומא פ"ג, י:
מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הלני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה.

על עניין של ידות הכלים, מתפלא הבבלי (לז,א) מדוע עשה רק ידות הכלים, ולא כל הכלים, זהב,
ושואל: נעבדינהו לדידהו לזהב?
והתירוץ: אמר אבי בידות סכינין ("שאי אפשר לעשות סכינין עצמן של זהב", רש"י).

הבבלי ממשיך ושואל מברייתא:
מיתיבי אף הוא עשה כני כלים ואוגני כלים וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב ("קתני סכינין וקתני כלים", רש"י). תרגומא אביי בקתתא דנרגי וחציני ("ידות הקרדומות ומגלות", רש"י).
גם הירושלמי (פ"ג ה"ח, מא,א) מבין שהכוונה של "ידות הכלים" היא ל"ידות הסכינים": אמר רבי סימון אילו הסכינין כיי דתנינן תמן הוא היה נקרא בית החליפות ששם היו גונזין את הסכינין.

מהי "נברשת של זהב" שעשתה הלני אמו? אמוראים מחולקים בזה בירושלמי (שם):
חד אמר מנרתא וחרנא אמר קונכיתא.

אבל הכוונה בשני הפירושים הוא למנורה, אלא שקונכיתא היא מנורה בצורת שבלול.

והנה התוספתא (כפורים פ"ב, ג; בבלי שם; ירוש' שם) מלמדת:
שבשעה שחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה, ויודעין שחמה זורחת (בבלי: והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע).

המשנה בנזיר פ"ג, ו יודעת לספר מעשה של חסידות וצדקות יוצאת מן הכלל לגבי הלני המלכה:
מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, אהא נזירה שבע שנים. ובא בנה מן המלחמה והייתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה.
אמר ר' יהודה לא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.

התנאים גם משתמשים במעשים אחרים הנזכרים בקשר למנהגה של הלני המלכה כדי ללמוד הלכה. בתוספתא סוכה רפ"א (בבלי ב, ב; ירוש. נא, ד) רוצה ר' יהודה ללמוד הכשר גובה בסוכה מסוכת הלני המלכה:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר.
אמר ר' יהודה מעשה בסוכת הלני שהייתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר.
אמרו לו מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה.
אמר להם והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה וכולן שרויין בתוכה.

על מונבז בנה מסופר בבבלי בבא בתרא יא,א (תוספתא פאה פ"ד, יח; ירוש' פאה טו,ב) צדקתו בזמן בצורת:
ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם.
אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה,
שנאמר (תהלים פה, יב): אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף;
אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו,
שנאמר (שם פט, טו): צדק ומשפט מכון כסאך;
אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות,
שנאמר (ישעי' ג, י): אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו;
אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות,
שנאמר (משלי, יא, ל): פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם;
אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי,
שנאמר (דברים כד, יג): ולך תהיה צדקה;
אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא,
שנאמר (ישעי' נח, ח): והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.

על בית מונבז המלך מסופר בתוספתא מגילה פ"ג, ל (בבלי מנחות לב, ב ירוש' מגילה עה, ג) שהיו כל כך דבקים במצות מזוזה שהיו מביאים אתם בדרך מזוזות בתוך מקלות והיו מניחים אותם מאחורי הדלת בפונדקאות שהיו מתאכסנים בהם.
וכן בבבלי נדה יז,א מובא שהיו משבחים את בית מונבז על שלשה דברים של טהרה ופרישות.

והנה השם מונבז מופיע במחלוקת עם ר' עקיבא בתוספתא שבת פ"ח, ד (בבלי סח, ב) בעניין חיוב קרבן חטאת אצל גר, שנתגייר בין הגויים:
גר שנתגייר בין הגויים ועשה מלאכה בשבת, ר' עקיבא מחייב ומונבז פוטר.
והדין נותן שיהא פטור, הואיל ושוגג חייב חטאת, ומזיד חייב כרת, מה מזיד אינו חייב עד שיבוא לכלל ידיעה, אף שוגג לא יהא חייב עד שיבוא לכלל ידיעה.
אמר לו ר' עקיבא מוסיף אני על דבריך: מה מזיד אינו חייב עד שיבוא לכלל ידיעה בשעת מעשה, אף שוגג לא יהא חייב עד שיבוא לכלל ידיעה בשעת מעשה.
אמר לו כל שכן שהוספת. (בבלי: אמר לו לדבריך) אם בא לכלל ידיעה בשעת מעשה אף הוא אינו שוגג אלא מזיד.

השם מונבז כתנא אינו מופיע בשום מקום אחר חוץ ממקום אחד במדרשי ההלכה (תורת כהנים ריש מצורע, ע' ע"א) ששם מוצאים אנו מחלוקת בין ר"ע ומונבז, ודיון מגביל לדיון כאן, בעניין קל וחומר שאפשר ללמוד מימי הסגר לימי מצורע שהוא מוחלט.

ברור שאין לזהות את מונבז, בעל מחלוקת של ר"ע (וכנראה רק תלמידו), עם מונבז המלך בזמן הבית. וגם לדעתי, התוספתא שלנו היא קדומה למחלוקת בתו"כ, והיא שנתנה את הצורה לדיון המגביל (ואולי אפילו לשמות של בעלי המחלוקת).
אם כן, מי הוא תנא מונבז זה, שנזכר רק פעם אחת בתוספתא ובברייתא המגבילה בבבלי? ואיך ייתכן שתנא הנזכר כחולק על ר' עקיבא רק פעם אחת ייקרא דווקא על שם מלך מפורסם זה?

אמנם הגאונים כבר הרגישו בזרות שבדבר, ורצו להבדיל בין שמו של המלך המפורסם לשמו של התנא, תלמידו של ר"ע, ואמרו (תשוה"ג, אוצר הגאונים שבת, עמ' 68):
מונבז תנא הוא אבל מלך מולבז שמו.

אם כן הניחו, ששמו של המלך היה, לא מונבז, אלא מולבז, והסתמכו על כך שבאמת בהרבה מקומות ששמו של מלך זה נזכר במקורות (כגון תוספתא כפורים פ"ב, ג; תוס' מגילה פ"ג,ל) נקרא מולבז.

בכל זאת, ברור לנו שאין למעשה שום הבדל בין הכתיב מונבז למולבז, שהרי נו"ן ולמ"ד רגילות להתחלף (ראה בתוספתא כפשוטה ח"ב, עמ' 658, הערה 467, ובספרות הנזכרת שם). מולבז היא מונבז, ושוב נשאלת השאלה מדוע דווקא שם מלך גר זה נזכר במחלוקת עם ר' עקיבא על גר שנתגייר בין הגויים?

והנה השיטה של מונבז התנא היא שיטה הבאה להקל על כל גר המקבל עליו גירות בין הגויים ועלול להיות אצלו חוסר ידיעה אפילו במה שנוגע לעיקרי הדינים של היהדות. לפי מונבז, אין גר שנתגייר בין הגויים חייב להביא אפילו קרבן חטאת אחת על שגגותיו לפני שלמד, מפני שאלו נחשבים לו כאונס, ואונס הוא פטור אפילו מחטאת.

ואם אפשר היה להניח שלפעמים שוני המשניות וההלכות בזמן המשנה והתלמוד היו מרשים לעצמם לנקוט בשם פיקטיבי להבליט עמדה מסוימת בהלכה, הייתי מציע שהשם מונבז במחלוקתו עם ר"ע בגר שנתגייר בין הגויים הוא שם סמלי שהסכימו בעלי ההלכה לציין בו את הדעה החולקת על ר"ע, דעה שהייתה, כנראה, דעת רבים (שאין מקום לפרט בשמותיהם) או דעת יחיד שנשאר אנונימי. ואם רוצים להבליט את הדעות השונות במחלוקת, ואם רוצים שהדעות ייזכרו היטב, ולא יבואו להחליף דעת ר"ע בדעת בן מחלוקתו, האם אין לבחור בשמו של המלך הגר המפורסם, שבודאי ראוי הוא לטעון - אם יש רשות למישהו לטעון - לטובת הגר.

השיטה של מונבז, כמו שהיא מופיעה בתוספתא, היא פשוטה, ואפשר להבינה בקלות: מונבז לא קיבל "הוספת" ר"ע שרק מי שבא לכלל ידיעה בשעת מעשה ייקרא שוגג. ודבריו "כל שכן שהוספתא" הם ביטוי של כבוד (כמו שהעיר ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה ה"ג, עמ' 110, וראה גם פינלס דרכה של תורה, עמ' 88--86), וכוונתו לומר לר"ע שכל שבא לכלל ידיעה בשעת מעשה כבר יצא מגדר שוגג, ובודאי נקרא מזיד.

אבל לפי נוסח הברייתא בבבלי כן מקבל מונבז דעתו של ר"ע שאפילו מי שבא לכלל ידיעה בשעת מעשה, - היינו, עושה במזיד, - יכול להיקרא שוגג. ולפי הבבלי (סט, א) כל זמן שאין בן אדם יודע את כל ההלכות הקשורות בחטא, ואינו יודע, למשל, שחייבים חטאת בשוגג על עבירה שחיובה במזיד היא כרת, עדיין שוגג הוא, אף על פי שחוטא הוא בזדון! עמדה זו שהיא לכאורה כל כך מוזרה, יש לה בכל זאת הרבה הגיון. שיטת הבבלי פיתחה, כנראה, את עיקר השיטה של מונבז למובנה הדקה והעדין ביותר. מה היסוד ההגיוני של השיטה הנותנת אפשרות של כפרה לחוטא במזיד, אם רק אינו יודע בשעת מעשה על חיוב קרבן שחל על מי שעושה בשוגג? כנראה, הוא בזה: ישנם אנשים שאין נרתעים מחטא, כל זמן שתוצאות החטא הן כאילו רק נגדם. בן אדם חוטא, וחייב כרת. פירוש, חוטא הוא בנפשו. ואולי יש כאלו שמוכנים לשלם מחיר זה עבור הנאת חטא מסוים. אבל אדם כזה, שאינו נרתע בחטא שהוא בסופו של דבר כלפי עצמו, אולי כן היה נרתע אם היה עומד על כך שהחטא הוא בעיקר כלפי שמים, היינו, שלחטא כזה דרוש קרבן לכפרה בזמן שאדם חוטא בו בשגגה. (הקורבן מסמל עבורו את חומרת הדבר כמרידה חמורה בה'! ) כלפי עצמו לא איכפת לו לחטוא, אבל לא כלפי שמיא! עדיין מגיעה אפשרות של כפרה לבן אדם כזה! שיטתו של מונבז, לפי פיתוח הבבלי מאפשרת כפרה לחוטא מזיד זה.

ועוד דבר. ביהדות אין אפשרות לכפרה בחטא במזיד על ידי קרבן אלא בחטא המחייב הבאת אשם גזילות או אשם שפחה חרופה. אצל הגויים קשה היה להם לתאר חטא בלי שום אפשרות של כפרה (היינו על ידי קרבן) אחרי שבן אדם חוזר בתשובה. אם כן הדבר, הרי גר הבא מרקע כזה עלול לחפש אפשרויות לתת מקום לכפרה אפילו בעניינים של מזיד, וכך הדבר בשיטת מונבז!

אמנם שיטת מונבז לא נתקבלה כהלכה, אבל השפעתה ניכרת גם בתוך השיטה הנגדית, מפני שר' יוחנן (החולק על ריש לקיש בבבלי סט, א' ועי' ירושלמי תרומות רפ"ז, ועוד) מלמד שאפילו מזיד לפעמים יכול להתכפר בקרבן, גם לפי החכמים החולקים על מונבז, היינו, רק אם היה שוגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו.