על המקרא מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה (בראשית כא, ז), אומר המדרש:
הניקה בנים הניקה בנאין (בראשית רבא נג,ז).

שרה אמנו הייתה צנועה יותר מדי.
אמר לה אבינו אברהם: אין זו שעת הצניע, אלא גלי את דדייך כדי שידעו הכל שהתחיל הקב"ה עשות נסים. גילה דדיה והיו נובעים חלב כשתי מעינות, והיו מטרונות באות ומניקות את בניהן, והיו- אומרות אין אנו כדאי להניק מחלב הצדקת.
רבנן אם כל מי שבא לשום שמים נעשה ירא שמים,
ר' אחא אמר אף מי שלא בא לשום שמים ניתן לו ממשלה בעולם.

א"ר לוי אלו שבאו באמת נתגיירו.
זהו שאמר הניקה בנים שרה. מהו הניקה בנים?
שנתבנו בישראל.
ואלו שבאו לבדוק אותה, אמרו רבותינו נתגדלו בעולם הזה.
וכל גרים המתגיירים בעולם וכל יראי שמים שיש בעולם מן אותם שינקו מחלב של שרה.

מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הלני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה.

ושואל: נעבדינהו לדידהו לזהב?
והתירוץ: אמר אבי בידות סכינין ("שאי אפשר לעשות סכינין עצמן של זהב", רש"י).

מיתיבי אף הוא עשה כני כלים ואוגני כלים וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב ("קתני סכינין וקתני כלים", רש"י). תרגומא אביי בקתתא דנרגי וחציני ("ידות הקרדומות ומגלות", רש"י).

גם הירושלמי (פ"ג ה"ח, מא,א) מבין שהכוונה של "ידות הכלים" היא ל"ידות הסכינים": אמר רבי סימון אילו הסכינין כיי דתנינן תמן הוא היה נקרא בית החליפות ששם היו גונזין את הסכינין.

חד אמר מנרתא וחרנא אמר קונכיתא.

שבשעה שחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה, ויודעין שחמה זורחת (בבלי: והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע).

מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, אהא נזירה שבע שנים. ובא בנה מן המלחמה והייתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה.
אמר ר' יהודה לא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר.
אמר ר' יהודה מעשה בסוכת הלני שהייתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר.
אמרו לו מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה.
אמר להם והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה וכולן שרויין בתוכה.

ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם.
אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה,
שנאמר (תהלים פה, יב): אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף;
אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו,
שנאמר (שם פט, טו): צדק ומשפט מכון כסאך;
אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות,
שנאמר (ישעי' ג, י): אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו;
אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות,
שנאמר (משלי, יא, ל): פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם;
אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי,
שנאמר (דברים כד, יג): ולך תהיה צדקה;
אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא,
שנאמר (ישעי' נח, ח): והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.

וכן בבבלי נדה יז,א מובא שהיו משבחים את בית מונבז על שלשה דברים של טהרה ופרישות.

גר שנתגייר בין הגויים ועשה מלאכה בשבת, ר' עקיבא מחייב ומונבז פוטר.
והדין נותן שיהא פטור, הואיל ושוגג חייב חטאת, ומזיד חייב כרת, מה מזיד אינו חייב עד שיבוא לכלל ידיעה, אף שוגג לא יהא חייב עד שיבוא לכלל ידיעה.
אמר לו ר' עקיבא מוסיף אני על דבריך: מה מזיד אינו חייב עד שיבוא לכלל ידיעה בשעת מעשה, אף שוגג לא יהא חייב עד שיבוא לכלל ידיעה בשעת מעשה.
אמר לו כל שכן שהוספת. (בבלי: אמר לו לדבריך) אם בא לכלל ידיעה בשעת מעשה אף הוא אינו שוגג אלא מזיד.

מונבז תנא הוא אבל מלך מולבז שמו.