|
תוכן המאמר: בימי הבית השני בימי האמוראים והגאונים בימי חכמי אשכנז וספרד אחרי הגירוש אחרי חיבור ה"שלחן ערוך" הבדלי מקומות ולא של עדות תקציר: הבדלי דינים לא היו הבדלים שבין עדות, אלא של מקומות ואישי ההלכה, שהיו גם בימים קדומים, וההבדל שבין העדות אינו אלא מקרי. היו גם הבדלים בתנאי המקום, והיו מקרים שעדה אחת קיבלה את מנהגיה של חברתה. מילות מפתח: דין, בית הלל, בית שמאי, חלב, צרת הבת, ייבום. |
|
בימי הבית השני |
כי הם היו עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל. וכל דין שנפל בו ספק לאחד מישראל ושאל לבית דין שבעירו ולא ידעו, היו עולים לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית. ואם לא ידעו, באים לבית דין שעל פתח העזרה, ואם לא ידעו באים ללשכת הגזית לבית דין הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, ואם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול, דנים בו ונושאים ונותנים בדבר, עד שיסכימו כולם או רובם. ואומרים לשואלים: כך הלכה. ולפיכך כשהיה בית דין הגדול שבירושלים קיים לא הייתה מחלוקת בישראל, שכל טעמי תורה היו ידועים להם ידיעה ברורה, חוץ מן המחלוקת על הסמיכה אם סומכים על הקורבן ביום טוב אם לאו, והיא המחלוקת הראשונה שהייתה בין חכמי ישראל. (רש"י חגיגה ט"ז, א' וראה את הערך המקיף "הלכה" באנציקלופדיה תלמודית ט' רמ"א ואילך), אחריהם עמדו שמאי והלל ונחלקו בארבעה דברים. משרבו זחוחי הלב, הסומכים על בינתם, רבו מחלוקות בישראל. וכתב רבי שרירא גאון באגרתו שדבר זה היה משחרב בית המקדש והלכו לביתר, וחרבה אף היא, ונתפזרו החכמים לכל צד, ומשום המהומות והשמדים ושיבושים שהיו באותו זמן, לא שימשו התלמידים כל צרכם, ורבו המחלוקות (אגרת ר' שרירא). בזמן התנאים היו קובעים את ההלכה על פי מנין (ראה תוספתא אהלות פ"ד), בסוף ימי האמוראים ובזמן הגאונים היו "רבנן דסיומא", שהיו חותמים את ההלכה (ראה אנצ' שם רמו). אבל גם קודם לכן כבר קבעו התנאים האחרונים כללים בהכרעת ההלכה, ונקבעו יסודות רבים כדי שהדברים, שהיו, שינויים במחלוקת יבואו לכלל בירור "הלכה למעשה". |
|
אבל גם בדברים העומדים ברומו של האדם ושל העולם היו חכמי ישראל נמנים וגומרים, כגון אותה מחלוקת קדומה שבין בית שמאי ובית הלל שארכה שתי שנים ומחצה, אם נוח לו לאדם שנברא, או שלא נברא, עד שנמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא (עירובין י"ג, ב ותמוה, שלא הובא דבר זה באנציק' שם, ונאמר, שם בפשטות: אין קובעים הלכה אלא במקום שהמחלוקת היא, בדבר של חיוב או פטור). ואין צריך לומר שהיו קובעים הלכה כמי בדברים הנוגעים לאיסור והיתר וכיוצא בהן. מחלוקת הלכתית גדולה הייתה בין בית שמאי ובית הלל בסוף ימי הבית השני הידועה בשם "צרת הבת", נושא המחלוקת היה אם מותר לייבם אשת אח שאשתו אחת אסורה על היבם, שלפי דעת בית הלל אם מיבמים אותה נחשב הדבר לנישואין אסורים. וכן יש הבדלים עצומים גם לשאר מחלוקות, כגון השיעור של כסף הקידושין. לדעת בית הלל די בפרוטה כדי לקדש בה לאשה ולבית שמאי צריכים דינר, הרי מי שקידש אשה בפרוטה לדעת בית הלל, נחשבים הנישואין בני תוקף, מה שאין כן לבית שמאי, ויש הבדל עצום אם אחר כך. הלכה זו וקיבלה דינר כסף קידושין מאדם שני. אבל הברייתא מוסרת לנו: |
שאע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות וכו' לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו (תוספתא יבמות פ"א, בבלי שם י"ד ב').
|
|
הבעיה הזאת עוררה שאלה בתקופה מאוחרת יותר אם היו בית שמאי עושים לפי סברתם, אחרי שההלכה נקבעת כבית הלל, והובאו כמה ראיות שמהן אנו עומדים על הסערה העצומה שעוררה מחלוקת זו, ושהדיה נשמעו גם לפני מלחמת בר כוכבא, וכשביקש רבי יוחנן בן נורי למצוא תקנה לדבר "נטרפה השעה" (שם ט"ו א). מזה אנו למדים מה היו הבעיות החמורות שהסעירו את העולם היהודי בימי הבית השני ספק הדבר אם ההיסטוריונים, של אותה תקופה עמדו על כך, ובייחוד אותם הרואים את ההיסטוריה היהודית באספקלריה היסטורית אינה מאירה. בהמשך דברנו נביא דוגמאות גם מתקופות מאוחרות יותר, ונראה כי בעיות הלכה הנוגעות לאיסור והיתר הסעירו את היהדות לא פחות ממאורעות מדיניים חשובים. מכל מקום שימשה המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל אב לכל ההכרעות במחלוקות שנפלו במשך אלפי שנים בענייני הלכה רבים שעצמו מספור. ואף נקבע הכלל שרק בשני מקומות אפשר לנהוג לפי דעות שונות בעניין הלכה, כי במקום אחד שיש בו בית דין אחד, אסור לעשות "אגודות אגודות" מפני "לא תתגודדו". ומכאן אנו למדים שההבדלים הרבים שבין עדה לעדה בענייני כשרות אינם נובעים מהבדל מדומה בין העדות, שהרי גם מבחינת ההלכה אין הבדל כלל וכלל, אלא היא תוצאה של פיזור והבדלי מקום, שהביאו גם לשינויים בהכרעת ההלכה וקביעת נוהגים של ציבור מסוים, ואנו עתידים לראות שגם בעדה אחת היו הבדלים בין מקום למקום. בימי האמוראים והגאונים ובייחוד ידוע ההבדל, שבין בני בבל ובני א"י לעניין אכילת החלב שעל היתר (חלב שבכפיפת הקיבה), שבני א"י היו אוכלים אותו ובני בבל נהגו בו איסור. ודבר זה מוזכר בגמרא (פסחים נ"א, א') ואף בחילוף מנהגים. ולהפך, בני ארץ ישראל היו אוסרין שמן, של גויים ובני בבל היו מתירים. ואילו חלב שחלבו גוי היו בני בבל מתירין ובני ארץ ישראל היו אוסרים (חילוף מנהגים לרב"מ לוין) כן הייתה מחלוקת בין בני א"י ובבל לגבי הדין של שמונת ימים של עגל אם זה רק לקורבן או גם לחולין. והיה הבדל גם בניקור. הבדלים אחרים בענייני איסור היו גם בין הציבור היהודי המרוכז במזרח ובין נידחי ישראל באותם הימים, וידועות "הלכות ארץ ישראל", שכתב אלדד הדני שבא מעשרת השבטים והגיע לעיר המפורסמת אל קירואן, שהייתה מלאה חכמים וסופרים, והביא עמו הלכות רבות מחודשות, ונשאל על כך רבנו צמח גאון והשיב, שאין בהן ממש (שם הגדולים ה',ס). בימי חכמי אשכנז וספרד במאות הי"ג י"ד היו הבדלים בין בני ריינו"ס ובין שאר קהילות ישראל לגבי כשרותו, של חלב שתחת הפריסה, שבני ריינו"ס היו אוכלים אותו ושאר הקהילות לא היו אוכלים אותו, וההבדל היה אם זה בכלל חלב או שומן. בעניין זה נהג רבנו יעקב הלוי (המהרי"ל) שהיה בריינו"ס איסור בחלב זה, אע"פ, שהיה בריינו"ס, מאחר שנתקבצו לשם התלמידים נחשב לו כמקום שנהגו בו איסור, והביא ראיה מדברי התוספות שכתבו שירושלים נחשבת ככל העולם כיוון שכל היהודים מתכנסים לשם (פסחים נ"א; וראה מגן אברהם או"ח תס"ח). רבנו אשר (הרא"ש) שבא מאשכנז לספרד, הוא שמיזג את התורה בין שתי הקהילות החשובות, והוא אחד מעמודי ההוראה בישראל, אבל עיקר יסודו הייתה הקבלה שקיבל מרבותיו באשכנז, וכך הוא כותב: |
ודע כי אני מחזיק מסורת שלנו וקבלת חכמי אשכנז שהייתה התורה ירושה להם מימות החורבן וכן קבלת רבותינו הצרפתים יותר מקבלת בני הארץ הזאת (ספרד).
|
|
אחרי הגירוש רבי חיים היה בצפון אפריקה וגלה לקסטיליה בשנת קצ"ח. והיה בין מגורשי ספרד, ושב לפאס בשנת רנ"ג, והוא אבי משפחת גאגין בירושלים, כמו שמוסר בעל "ישמח לב" בהקדמתו. מאותה תקופה ואילך אנו שומעים יותר על פולמוסי הלכה שנתעוררו בעקבות המגעים, שנוצרו בין בני קהילות שונות שהכו שורשים בארצות המזרח. וגם בצפת נתעוררה מחלוקת כי רבי שלמה סיריליו רצה להנהיג את היתר נפיחת הריאה, ורבי יעקב בי רב אסר את הדבר. שאלה זו הסעירה גם את קהילות ישראל בסלוניקי ובסופיאה. כי בשנת 1526 פלשו הצבאות התורכיים להונגריה, בימי שלטונו של סולימאן "המפואר" שבימיו נוסד הישוב היהודי בטבריה. בעקבות השלטון התורכי שנמשך בהונגריה כמאה וחמישים שנה נתיישבו יהודים מהונגריה בסופיה ובבלגראד וגם בתורכיה, ונתעוררו שאלות על הבדלי מנהגים, ורבי שמואל די מדינה נשאל על כך, ואנו מביאים את נוסח השאלה המלמדת על ההבדלים ומקורותיהם: |
ק"ק אשר בסופיאה אשכנזית ורומאנסיס וספרדים יע"א היושבים ראשונה פה העיר אשר תחת ממשלת מלך תוגרמה יר"ה היו נוהגים במנהגם לאכול בשר על פי הפוסקים המובהקים והמפורסמים כמו הרי"ף ז"ל, והרמב"ם ז"ל והרמב"ן והרשב"א, הרא"ש ובעל הטורים ז"ל. וכאשר כבש המלך יר"ה למלכות אונגריאה, באו היהודים אשר שם, שהביאם המלך יר"ה וקבעו דירתם קהל רב מהם בעיר סיפיאה הנז' ונהגו בעניין הבדיקה מנהגים זרים לא שערום אבותינו הקדושים וחומרות יתרות לא נמצאו בפוסקים הנהוגים הנזכרים, גם קולות אשר לא עלו על דעתם. וכאשר רבו האונגארים, התחילו לנהוג כמנהגם בארצם, וכאשר הלכו להם אלו האונגארים הנ"ז לעיר קאבלייה, נשארו המנהגים ההם בעיר, וחכמי ק"ק ספרדים הבאים אחריהם בעיר הזאת, וגם אנשי העיר, התושבים מקדם לא ערערו נגד המנהג של האונגארים, וזה לפי שבאותם הזמנים לא היה קצב ישראל אלא, שהבודק ישראל היה הולך למקולין (-אטליז) של תוגרמים ומביא בשר לשובע, כי היו מניחים ליהודים לשחוט בסבר פנים יפות. ועכשיו באילו הזמנים הכשר בדוחק ובצער, ואין התוגרמים מניחין ליהודים לקחת בשר בשום אופן ממקולין שלהן, וקצב ישראל אינו רוצה לקנות בהמות ולשחוט בשר ליהודים מפחד החומרות, ועכשיו רבו הספרדים, בפרט רובם עוברים ושבים, וראו כי אין להם מה לאכול, ועמדו על נפשם לראות אם יש להם תקנה לאכול בשר על פי מנהג הראשון המסודר על פי הפוסקים הנז' למעלה אם לאו כיוון שכבר יש ימים רבים שנהגו על פי חומרות האונגארים, ואם תמצי לומר שאפשר לחזור ממנהג הראשון, שואלין שגם במנהגם הראשון לא היו עושין כן (נפיחת הריאה).
|
|
והוא השיב כי נשאלה שאלה דומה מרודוס ומסידר וקאפסי, ויסוד השאלה היה אם נחשב הדבר לנדר, כיוון שקיבלו עליהם חומרא. והוא מוסר כי מהר"י ן' חביב רצה לאסור את נפיחת הריאה אבל הוא היה חושש מפני ההמון ומפני כבודו של אביר הרועים ר' ישראל פראנקו ודון יהודה בן בנשתי והוא מביא את המחלוקת בצפת שהובאה לעיל. אחרי חיבור ה"שלחן ערוך" על רקע זה של ההכרעה כהרמב"ם נתעורר פולמוס גדול בין חכמי צפת ובין רבי יוסף אשכנז שהיה מכונה "התנא הגדול" בעניין מעשר. שעד אז היו נוהגים כדעת הרמב"ם שפירות של גוי שנמרחו בידי גוי פטורים מן המעשר. ובא רבי יוסף אשכנז והורה להחמיר. ורעשה הארץ. ולפי מסורת אחת נמנע הגר"א מלבוא לא"י בגלל שאלה זו (ראה מאמרו החשוב של רי"ז כהנא ז"ל ב"סיני" כרך ל"ז קס"א). מחלוקת אחרת נפלה בעניין ירקות אם יש לבדוק אותם שמא נזרעו בכרם, שהרשד"ם הורה להתיר כדעת הרמב"ם (סימן קצ"ג), והיה אז ויכוח גדול. יש לציין כי רבי יוסף קארו עצמו הורה שאין לאשכנזים לנטוש את מנהגם בהכרעת ההלכה גם כשהם בין רוב של ספרדים, ולהפך (אבקת רוכל לב). ואז נתעוררה שאלה גדולה שנבעה מהבדלי הפסקים, כי לדעת הרמב"ם עדיפה מצוות ייבום על מצוות חליצה, והיה מקרה שהייתה שומרת יבם אשכנזית שסירבה להתייבם, ואילו היבם עמד על דעתו. הבית יוסף כתב לחותנו רבי זכריה ועבשיל אשכנזי מראשי בית הדין בירושלים והורה שאין לשמוע ליבם. גם רבי מאיר אייזנשטאט הורה שאשכנזים וספרדים בקהילה אחת יכולים כל אחד לנהוג לפי מנהגם (פנים מאירות קלב). תמיד היו נוטים הפוסקים לפסוק שאין רוב יכול לכוף את המיעוט לנהוג כדעתו. כמו שאירע בקהילת פטרץ, ששם היו שלוש קהילות. שתים מסיציליה ואחת ספרדית ורצו לעשות קהילה אחת, והמיעוט סירב. רבי שמואל די מדינה פסק שאין לכוף את המיעוט (יו"ד קנ"ג). רבי לוי ן' חביב נשאל כיצד ינהגו שתי עדות הנוהגות בחומרות שונות, אם יכול המחמיר לאכול אצל המקיל. וכך השיב: |
הדין הזה לא מצאתיו מבואר בספרי הפוסקים שבידינו, אף שהוא דרך כולל וצריך לכל הזמנים, שאפילו בימי חכמי התלמוד היה נמצא חילוק מנהגים במדינות בענייני המאכלות. |
|
לאחר דיון נרחב בשאלה עקרונית זו, אם מותר להאכיל לאדם דבר שלפי דעתו הוא מותר ולדעת חברו אסור, הוא מסתמך על הגמרא (חולין קיא, ב) ששמואל אמר שנתן לרב דגים, שעלו בקערה (של בשר) עם כותח (מאכל של חלב) ורב אמר: |
"חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי ("חלילה מבנו של אבא בר אבא (אבי שמואל) להאכיל לי דבר שאיני גורס היתירו). |
|
ומכאן משמע, שלדעת רב שהלכה כמותו אין להאכיל דבר, שלפי דעת השני הוא אסור, אף שלפי דעתו הוא מותר. והלכה כרב באיסורים. (ויתכן כי יש קשר בין שתי הדעות למחלוקת שבין רב ושמואל אם עשו בית שמאי כדבריהן שלדעת רב לא עשו, כיוון שהלכה כבית הלל, ושמואל אמר: עשו ועשו. יבמות י"ד, א'). הבדלי מקומות ולא של עדות היו גם הבדלים בתנאי המקום, כגון בעניין אכילת חמאה של גויים, כי היו מקומות שאין לחוש לחלב טמא ועל סמך זה נהגו היתר. בשאלות אחרות היו הבדלים במקומות גם בארץ אחת, כמו שידוע שהגאון בעל שאגת אריה הנהיג היתר בסירכא הסרוכה למקום שבר הצלע בעירו ולוז'ין, וכן הנהיג היתר זה רבי דוד אב"ד דנבהרדוק בעל "גליא מסכת". והיו מקרים שעדה אחת קיבלה את מנהגיה של חברתה, ובייחוד בירושלים, שהיו דרים בה בצוותא מימים ימימה, וגם בעניין זה היה נקוט בידי החכמים הפסוק "האמת והשלום אהבו". |
