|
תוכן המאמר: נזירות שמשון צדדי היתר מלקות למי שחילל נזירותו תקציר: נזירות שמשון היתה נפוצה אצל יהודי המזרח ומוצאים שאלות ותשובות רבות אודות נדר זה. מילות מפתח: נזיר, נזירות שמשון, נדר |
|
יהדות ספרד לא הייתה שונה מיהדות אשכנז,לא מבחינת התוכן של החיים, שהרי באותם הימים היו חיי שתיהן מבוססים על ההלכה ושמירת המצוות, ולא מבחינת הסבל: כי גם יהדות ספרד וגם יהדות אשכנז עמדו חדשות לבקרים בפני גזירות חדשות; פעמים גזרות שמד, ופעמים גזירות גירוש, ופעמים נתגלעו סכסוכים פנימיים על רקע של תנועות שונות, בעיקר תנועות משיחיות; אף על פי כן היה הבדל של צורה ביניהן. ההבדלים הרבים במנהגים, בנוסחאות, וכן ההבדלים החיצוניים שיוו ליהדות ספרד קלסתר פנים בעל יחוד עצמי, שהיה בו חן מיוחד. כי על אף צוק העתים ידעה יהדות המזרח לשמור על אצילות שקטה, והייתה נושאת את כאב הדורות בשלוה, וגם שירת הדוי שלה הייתה שירה צנועה, מתרפקת וחשאית, בחינת "במסתרים תבכה נפשי". בניגוד לשירת אשכנז ופיוטיה, שהייתה כולה זעקה רותחת מלב מורתח וזועק. שלוה זו מתבטאת בכל גילויי החיים, הן בחיי החולין והן בחיי תורה, ובכלל זה באותם הגילויים שהיו מעין לוואי לחיי תורה. עדיין לא נחקר כל צרכו באיזו מידה השפיע המגע בין יהדות אשכנז ליהדות ספרד. מגע זה נוצר כמה וכמה פעמים, אבל ניתן לומר שהמיזוג היה תמיד מביא ברכה רבה בהפראת ערכי רוח חדשים. הדוגמא הבולטת ביותר במגע זה הייתה במאות הט"ז והי"ז, כשתורת הסוד נוצרה בצורתה המיוחדת בצפת, ומשם יצאה והשפיעה על יהדות אירופה המערבית והמזרחית, ואף קבעה את דמותה של היהדות האשכנזית עד ימינו. גם כשאנו באים לדון באיזו מידה התפתחה ביהדות המזרח סגפנות מסוימת, עלינו לדעת תחילה מתי התחילה השפעתה של יהדות אשכנז על יהדות ספרד. שכן הסגפנות הייתה מפותחת ביחוד אצל יהדות אשכנז, כפי שהדבר מוצא את ביטויו בספרות של חסידות אשכנז. ואילו לפני תקופת הקבלה לא ניכרים רישומם של חיי סגפנות בממדים נרחבים. להיפך, יהדות המזרח הצטיינה באהבת חיים, והייתה חיונית וטבעית יותר, אף על פי שגם לה לא הונח מידי צר ומצוק. במאמרנו זה אנו רוצים לעמוד על צד אחד של סגפנות שרישומה ניכר בספרות ההלכה של התקופה חכמי הספרדים במאות הט"ז--י"ז, והידועה בשם "נזירות שמשון". |
|
נזירות שמשון היא הנזירות החמורה ביותר בין שאר סוגי הנזירות. כי לפי חז"ל מי שקיבל עליו לנהוג נזירות כשמשון הרי זה נזיר שמשון, ואי אפשר לו להתיר את הנזירות לעולם, והוא צריך כל ימיו לגדל שער, ולהימנע מן היין, אלא שמותר לו לטמא למתים, כי לפי הקבלה היה שמשון מטמא עצמו למתים. אבל בניגוד לנזיר עולם אסור היה לו להקל משערו. אין ספק שבאותה תקופה היו הרבה שקיבלו על עצמם לנהוג בנזירות שמשון, והיו מקיימים את נזרם. כי כמעט כל ספר של שאלות ותשובות מאותה תקופה דן בשאלה כזאת שנתעוררה, וכל חכם היה טורח למצוא היתר לנודר הפזיז שלא נתן לבו לאיזה גדרים הכניס עצמו לכל ימי חייו. ובודאי היו רבים כאלו שלא נמצא להם היתר. והיו חכמים שנודעו בכינויים "הנזיר". כגון ר' משה הלוי הנזיר בעל "ידי משה". ממתי התחילו לנהוג במנהג זה? על כך אין ליתן אלא תשובה משוערת, כי אין אנו מוצאים שאלות כאלו במספר רב בתקופות הקודמות, אבל יחד עם זה אין לומר שהמנהג נתעורר בפתע פתאום, כי באותה תקופה אנו מוצאים את המנהג רווח מאד בארצות הים התיכון, וביחוד במצרים ובארץ-ישראל. וכדי ליתן תשובה ברורה יש למצות את כל החומר הידוע בעניין זה. אנו לא באנו אלא למסור בראשי פרקים על תופעה מיוחדת במינה זו בסגפנות היהודית. אבל עלינו לדייק ולהבחין בין תופעה זו ובין הסגפנות המקובלת. כי נזירות שמשון לא באה כמטרה בפני עצמה, להסתגף ולמנוע את הגוף ממנעמי חיים מסוימים, אלא בעיקר לשם השגת מטרות אחרות שהנוזר הציב לעצמו. ולפי כל הסימנים לא נהגו בזה הרבה מחכמי הדור, אלא המוני העם, וזה היה מין נדר או שבועה, כפי שנראה בהמשך הדברים. אין לומר שנזירות שמשון הייתה תופעה רק בארצות הסמוכות לארץ ישראל, מאחר שהדין הוא שמי שנוזר בחוצה לארץ צריך לעלות לארץ ישראל, שכן אפילו לפי שיטת הרמב"ם שפוסק כך, הרי זה דוקא בנזיר סתם שאסור להטמא למתים, מה שאין כן נזיר שמשון. נזירות זו הייתה נפוצה כל כך במצרים שרבי דוד ן' זימרא (הרדב"ז) כותב באחת מתשובותיו: |
דבר זה כל כך רגיל במצרים, עד שהקטנים בקיאים שאין נזירות שמשון בשאלה, ומפני חומרא זו נודרין כדי שלא יהיה לה התרה (ח"א תרצ"ד).
|
|
נזירות זו לא היו נוהגים בה רק יחידים, אלא שימשה מעין שבועה לחיזוק התחייבות של ציבור. רבי שמואל די מודינה (המהרשד"ם) מביא בתשובותיו שאלה על ראשי הקהל ("מושבעים") שהתחייבו ב"שטר נזירות" שלא ימנו עליהם מרביץ תורה פלוני, ואחר כך נתעוררו חילוקי דעות ויש מהם שאמרו כי מעולם לא נשבעו. המהרשד"ם משיב וכותב: |
אם נרצה ח"ו לומר שכל החומרות במקומן עומדות - יצטרכו להיות נזירים כשמשון אשר הרג במותו יותר מבחייו ועוד ידו נטוייה... (יו"ד פ"ג).
|
|
דברים אלו מרמזים על תקנה קדומה שתיקנו שראשי הקהל לא ינהגו במנהג הזה ולא יחזקו דבריהם על ידי הבטחת נזירות (כמו שהובא בספר "אדמת קודש" לר' נסים משה מזרחי). "שטר נזירות" זה היו מאשרים בפני שלושה חכמים כפי שנאמר בהמשך התשובה שם. אנו מוצאים שטר נזירות גם שהיו עורכים שני אנשים שהיו מחייבים בעסק כל שהוא והיה אחד מתחייב לנהוג בנזירות שמשון אם לא יקיים את הבטחתו. שאלה אחת מעין זאת נתפרסמה, והייתה מוקד של משא ומתן הלכתי רב צדדי בין חכמי הדור, כי נתעוררה שאלה עקרונית אם מועיל שטר כזה לקבלת הנזירות מאחר שלא הייתה קבלה על ידי ביטוי שפתים. השאלה נידונה בספרו של רבי יוסף דיטראני (המהרי"ט ח"ב סימן כ"א) ואף חכמי הדור האחרים דנו בה, כפי שאפשר לראות בספרו של רבי מאיר מלמד "משפט צדק" ח"א סימן לה-לו, והביא שם את דעות החכמים ר' שבתי יונה ור' שמואל פלורנטין. מגדולי שלוניקי באותה תקופה. ויש שנזירות שמשון הייתה אמצעי להתחייבות להימנע מתחרות בענייני מסחר ועסק כספים (ראה שרידי המכתב של רבי דוד אבי זימרא שפירסם הרב אסף ז"ל בספרו מקורות ומחקרים 109). אבל בעיקר הייתה נזירות שמשון נפוצה כאמצעי להטיל הגבלות שונות בחיי הנשואין והמשפחה. ואלו היו בעיקר השאלות שחכמי הדור הרבו לעסוק בהן. ולא היה צד בשאלת הנזירות שלא ביררוהו וליבנוהו יפה יפה. אנו מוצאים שאשה אחת תפרה לבעלה בגד וזה לא מצא חן בעיניו. אמרה האשה: הריני נזירה שלא אתקן לך עוד בגד, ובעלה הפר לה מיד, ונתעוררה השאלה אם בעל יכול להפר נזירות שמשון. הרדב"ז שנשאל על כך משיב, שנזירות שמשון כשם שאיו לה היתר על ידי חכם כך אין לה הפרה על ידי בעל. מעשה ברב אחד שנדר בנזירות שמשון שלא ילמד עוד לתלמידו שהתחצף נגדו. אחר כך החכים התלמיד, והרב הצטער על כך (רדב"ז רע"ט ח"א). ומעשה באחד שנדר בנזירות שמשון שלא יכנס לים, ואחר כך הזדמן לו זיווג מעבר לים, וחביריו התחכמו והכניסוהו לתרך הספינה בכוח כדי שיהיה אנוס, והלה נקפו לבו ושאל אם נזירותו חלה (מהרי"ט ח"א י"ט). ומעשה באחד שקפץ ונדר בנזירות שמשון אם ידור בבית אחד עם חמותו, וחזר בו תוך כדי דיבור (רדב"ז ח"ב כ"ג). נוהג זה של נזירות שמשון בא על פי רוב מתוך כעס, והיה שכיח שהנוזר התחרט אחר כך. וזה היה מקור הדאגה הן לשואל, והן לרב הנשאל. לשון של שטר התחייבות שלא לעקור מעיר לעיר היה בתנאי זה שאם יעקרו יצטרכו המתחייבים לנהוג בנזירות שמשון (דן בזה בעל נאמן שמואל, רבי שמואל צדק, שלוניקי תפ"ג סימן כ'). יש שהיו מתחייבים בנזירות אם ישב בעיר יותר מן הזמן שהגביל לעצמו. שאלה כזאת באה לפני ר"א אבזרדאל, אחד הרבנים הקדמונים בירושלים (ראה חידושי דינים מרבני ירושלים הקדמונים בספר חיים וחסד לרבי חיים יצחק מוסאפיא). פעם נתגלה דיון הלכתי סוער בין ר' בצלאל אשכנזי ובין ר' חיים כפוסי אודות שאלת נזירות ושבועה. |
|
הרבה טרחו חכמי הדור למצוא צדדי היתר כדי להוציא את הנוזר מן הסבך שבו הטיל את עצמו. אנו יכולים ללמוד מתוך השאלות האלו עד כמה היו המוני העם חרדים מן האיסור, והיו חוששים מפני עבירה על הנזירות. בראש ובראשונה השתדלו למצוא את הטעם שנזירות שמשון אינה ניתרת על ידי שאלה. שכן לפי הטעם של רש"י בסוף מסכת מכות מפני שנזירותו הייתה על ידי מלאך, נמצא שנזירות שאינה על-ידי מלאך אפשר לישאל עליה ולבטלה. בזה נשאו ונתנו חכמי הדור הרבה. היתר אחר היה שבדרך כלל היה הנוזר אומר: הריני נזיר שמשון, וכאן אפשר היה לומר שהתכוון לשמשון אחר (ראה משנה וגמרא נזיר ד', א'). שאלה יסודית אחרת הייתה אם שייך לומר אסמכתא בנזירות שמשון ובנדרים ונדבות בכלל, מאחר שדברים אלו נגמרים באמירה בלבד (דן בזה בארוכה המהרי"ט שם ועוד חכמים). היתר יסודי אחר היה שנזירות מתוך כעס אינה מועילה, וכי אין הדבר נעשה מתוך צלילות דעת ומחשבה שקטה. ומעשה היה בבחור אחד שקפץ ונדר בנזירות שמשון שלא יכנס את ארוסתו, מאחר שחביריו הרגיזוהו. המהרי"ט פסק שנזירות זו שנעשתה כדי לקרר את כעסו, אין בה כלום, והוא מסיים "וישמח באשת נעוריו". היו הבדלי גישה בין החכמים. יש שהיו מחמירים מאד במציאת היתר, כדי שהדור לא יהיה פרוץ בנדרים, כמו שכותב הרדב"ז באחת מתשובותיו. אחד מגדולי שלוניקי במאה הט"ז רבי אברהם יצחקי העלה סברא שנזירות שמשון אינה אלא מדרבנן, והסתמך בזה על ירושלמי בנזיר (פ"א) "יצאה נזירות שמשון שאינה תורה". המהרי"ט דחה סברא זו בשתי ידים ופירש את הירושלמי באופן אחר (ח"א י"ט). ר' יוסף טייטיצאק (מגדולי שלוניקי במאה הט"ז) וחבריו הורו שאם הנזירות תלויה בתנאי ידוע אינה חלה, והסתמכו על הגהות מרדכי בסוף ב"מ שכתב שם מי שנודר לצדקה אם ישחק משחק מסוים, אין הנדר חל. אף סברא זו דוחה מהרי"ט כ,,מרפסא איגרא". לעומת זאת מקל המהרי"ט למצוא היתר על ידי "פתח" (נימוק יסודי שעל דעת כן לא נזר). עד כמה משפיע, התנאי של "כל נדרי" על קבלת הנזירות, גם בזה דנו חכמי הדור הרבה. כי בדרך כלל לא היה נהוג בארצות המזרח לומר את הנוסח "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה". אבל היו אשכנזים שהיו אומרים נוסח זה, ולגביהם היו צדדי היתר אם לא היו זוכרים את התנאי בשעת הנזירות. ואמנם הרדב"ז תיקן במצרים תקנה מיוחדת לומר "כל נדרי" ארבע פעמים. שלוש פעמים על הנדרים שלעבר, ונוסח אחד על להבא כדי לבטל את נזירות שמשון. מנהג זה הנהיג בירושלים הרב הראשון לציון רבי אברהם יצחקי (אדמת קודש ח"א יו"ד י"ב). תיקון קדום להתרת הנזירות נעשה בראשית הישוב ע"י הרב א' אברזדל בזמנו של ר' יצחק שולאל בירושלים (חיים וחסר, בסוף). רבי ישעיה הורביץ בעל השל"ה מביא בספרו נוסח ביטול שהיו אומרים בירושלים כדי לבטל את נזירות שמשון. (ראה שני לוחות הברית מסכת יומא). רבי יוסף קארו הסתמך להתיר נזירות שמשון על סמך "כל נדרי" (אבקת רוכל קע"ו) וכן הסתמכו על כך חכמים אחרים (ראה מטה יוסף ח"א יועד י"ג ומעשה חייא כ"א). גם דעת ר' משה אלשיך בספרו סימן ק"ג הייתה להתיר על סמך "כל נדרי", וכן הורה המבי"ט. וראה שם תשובת ר' יעקב ב"ר יששכר טאוס. והרב ר"מ אלשיך כותב שרבו לימדו לבטל בכל ערב ר"ה כל נדרים ושבועות שידור. ר' יעקב קאשטרו מגדולי חכמי מצרים חיבר קונטרס מיוחד בענייני נזירות (בספרו ערך לחם, ובסוף ספר הלכות קטנות). הרבה דנו החכמים אם נזירות המקבלים בלשון שבועה מועילה. ונתעורר דיון יסודי במהות הנזירות: אם היא נדר או שבועה, או עומדת באמצע בין נדר ושבועה. על סמך בירור גדול קבע המהרי"ט את הכלל הידוע שנזירות אינה איסור חפצא אלא איסור גברא, היינו שאין האיסור מוטל על החפץ עצמו, אלא על האיש שהוא מוזהר שלא לשתות יין. ונדונה השאלה אם אפשר להתפיס דבר אחר באיסור נזירות, אם זה "דבר הנדור" או "דבר האסור". (דברי המהרי"ט נידונו בהרחבה בספר "אבני מילואים" בשו"ת סימן כ"ב), אבל באמת לא היה המהרי"ט הראשון שהניח את היסוד הזה (כפי שהעיר שם רבי יחיאל בסאן, שהעלה יסוד אחר במהות הנזירות שהוא גם איסור גברא אבל מעין חפצא) כי רבי שמואל די מודינה כתב כן, ויש לציין כי גם ר"מ אלשיך העלה יסוד זה (ראה שם סימן מ"ז). לא תמיד היה דרכם של החכמים קלה בהתרת התסבוכת, כי פעמים היה הנודר גודר עצמו וסוגר את דרכי ההיתר. יש שהיה אומר את הנוסח "אני מקבל עלי נזירות שמשון על דעתם של מלאכי השרת" (ר"מ אלשיך שם). עוד נוסח היה "בלי היתר משום חכם מחכמי ישראל ואפילו התרת מלאכי השרת, ואפילו שהם יתירו לא תהיה התרתם התרה" (תורת אמת קנד). בנידון זה היה הנוזר שיכור, והרב המשיב רצה להתיר את הנזירות מטעם זה שלא היה שפוי כל צרכו בשעה שהזיר. הרב מהרי"י ן' לב היה מחמיר בשאלות מעין אלו, והיה מתיר רק אם היו שני צדדי היתר: אם לא אמר כשמשון בן מנוח, בעל דלילה, וכשאמר בלשון שבועה. היתר זה של ר"י ן' לב לא נתקבל על דעת חכמי הדור, ורבי אליהו מזרחי וחביריו חלקו על כך, ולפי דעתם אין חסרון של אי הזכרת כל כינויי שמשון אלא אם כן הנודר טוען לשמשון אחר נתכוונתי. ולפי עדות הרב יוסף קארו לא עשה הר"י בי רב מעשה בזה (כסף משנה). יש והנזירות באה כדי להמנע משכרות, והיה מי שנזר רק מיין ולא משאר הדברים, ודן בזה רבי חיים שמואל פלורינטין בספרו מעיל שמואל (שלוניקי תפ"ה). בתשובתו לרבי אברהם גטיניו. |
|
נראה שהיה קיים עונש מלקות למי שעובר על נזירות שמשון (רדב"ז ח"א תרצ"ד), ואין להתפלא על כך, כי המלקות לא נעשה בתור עונש התורה, אלא מכות מרדות. אבל היה עוד סוג של מלקות שהיו בעלי תשובה מקבלים על עצמם מרצון, ונראה שהמנהג חדר לא"י מאשכנז. מהר"י בי רב כותב בסוף קונטרס הסמיכה שלו שאם בא אדם לפני בית דין לקבל מלקות דרך תשובה - מלקין אותו, ולא צריכים בית דין סמוכין אלא אם מלקין דרך כפייה. נראה שגם אותם הסיגופים המובאים בספרו של ר' חיים ויטל היו בהשפעת חכמי אשכנז (וראה תיקוני התשובה לנתן העזתי שהדפיס י. תשבי בתרביץ תש"ד), אבל כל זה שייך לתחום מחקר אחר. |
