אילנות אצל קדמונינו

אמוץ כהן

מחניים מ"ב, תש"ך


תקציר: במקרא בתלמוד ובמדרשים עולה יחס הערכה וחיבה כלפי האילנות. לאו על כריתת עצי פרי אפילו במצור. "כי האדם עץ השדה", וחז"ל נתנו לכך פירושים שונים. בשיר השירים נזכרים עצי פרי בהקשרים שונים. כמו כן ייחסו חשיבות לנטיעת עצי מאכל.

מילות מפתח: עץ מאכל, עצי נוי, עצי סרק, זית, חרוב, תאנה, רימון, שקמה, ברוש, ארזי הלבנון.


יחס של הערכה מיוחדת ושל חיבה לא רגילה כלפי אילנות עולה מתוך ספרות המקורות, הן של המקרא והן של התלמוד והמדרשים. לאו מפורש בתורה מזהיר על איסור כריתת עץ פרי אפילו בשעת חירום, כגון במקרה מצור, שעה שהרוחות נסערים ואינם עשויים להקפיד 'על הרגלים ונימוסים וריסון יצרים.
"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנה תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עז השדה".

הקיש הכתוב עץ לאדם, לא רק נפש האדם יקרה, גם העץ, ובייחוד עץ הפרי יש לחוס עליו. כריתת עצים והשחתתם, היינו גדיעת ענפיו עד כדי סירוס צורתו ופגימת דמותו מנהג 'של חסרי תרבות הוא. מצוות "אל תעשה" זו ייחד לה הכתוב דיבור באריכות ואין רק משום צו אלא גם משום לימוד, יש בה אף הסבר לנתינת טעם לאו. והטעם העיקרי הוא כי העץ מועיל לאדם בפריו. ולפיכך התיר הכתוב כריתת עץ סרק בשעת חירום. מתוך הכתוב:
"רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה"
אנו למדים שלפני שמניפים את הגרזן על אילן לצורכי מלחמה יש לחקור אם אמנם אין הוא עץ מאכל. היחס אל האילן בולט מאד מתוך הפסוקים המעטים הללו.

יותר מכך בא היחס לידי ביטוי בדברי רבותינו ז"ל:
"כל האילנות להנאתן של בריות נבראו" (ב"ר יג).
ולאו דווקא להנאה גשמית שבאכילה בלבד נתכוונו בעלי האגדה שראו בהרגשתם הפיוטית את כל הבריאה כפלא מופלא, מעשי ידיו של הבורא, אדון העולם כולו, אלא גם להנאה רוחנית נתכוונו. שהרי אומרים בעלי אגדה אלה:
"כל האילנות כאילו משיחים אלו עם אלו",

שכן יותר משאפשר לחוש את דופק הבריאה בכל מיני יצורים ודוממים, אפשר לחוש בסוד שיח טרפיהם של האילנות, בלחש וברחש של עליהם -
"כל האילנות כאילו משיחים עם הבריות" (ב"ר י"ג).

ההתפעלות מיופי האילנות ומחסד הבורא שהצמיח ומצמיח אותם להנאתם של בני אדם מביאה את רב יהודה לידי חיפוש נוסח לביטוי רגשי התודה.
אמר רב יהודה: "מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם" (ב"ר מ"ג).

הרבה טורח הנוטע עד שהוא מגדל עצים מניבים פרי, אבל לאחר שהעצים גדלים וטוענים פירות אין לך מראה מרנין לב כמראה גן פירות או פרדס. עץ טעון פירות הוא לא רק "טוב למאכל" אלא גם "נחמד למראה". בזהירות ובחרדה מהלך בעל הגן ומסייר את נכסיו ומלטף במבטו כל ענף וכל שרביט וכל פרי ופרי התלוי בהם. כבני טיפוחים הם האילנות בגן, כיצורים בעלי מדרגה קרובה לציורים חיים, כביכול. מה פלא שחשו רבותינו במעין כאב באילן טוב אם הוא נקצץ?
"בשעה שכורתיך את עץ האילן שעושה פרי -
קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע"
(פרקי דרבי אליעזר ל"ד).

זעקתו של אילן טוב שנכרת גדולה, אלא שבני אדם רגילים - ליבם גס בדבר ואינם מרגישים מה מעשה רע הם עושים כשכורתים עץ פרי. רק בעל נפש שומע את הזעקה הגדולה מסוף העולם עד סופו לרגל קיפוח חייו של עץ פרי.

מתוך היחס העמוק לעצים, ולעצי הפרי במיוחד, יובן כי הנטיעה היא מעשה חשוב, נכבד, בעל ערך גדול בשביל קיומו של האדם. עצים יש בהם משום עדות למדרגת תרבותו של האדם. אילני תרבות סימן ישוב הם. ככל שהישוב מפותח יותר כן מרובה תרבות האילנות יותר. מטעי עצים סימן של ישוב הם. ישוב קבוע ותרבותי לעולם אתה מוצא בסביבתו גידולי עצים. עצם נטיעתם של אילנות מתנה בני אדם החיים בציבור, יושבים ישיבת קבע, רואים את העתיד, שכן אין העץ נותן פירות אלא לאחר שנים. ועד כמה חשובה הייתה הנטיעה בעיני רבותינו אנו למדים מדברי ר' יוחנן בן זכאי שהיה אומר:
"אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך המשיח -
בא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו"...
הד הנגישות והחורבן של תקופתו עלה מן הדברים.

העם מצפה לגאולה מן עול הברזל של הרומאים ועם זאת מצפה הארץ להקמת ההריסות ולהחזרת מטעי עצי הפרי לעטרתם, אחרי העזובה שהשתררה בארץ לרגל המבוכות ובסוף לרגל חורבן ירושלים. הארץ זקוקה לשחרור ולשיקום. אבל הנטיעה חשובה מאד, מצווה גדולה היא והיא קודמת אפילו להקבלת פני המשיח...

וצא וראה כמה גדולה נטיעה! אחרי שכילה הקב"ה את מלאכתו בששת ימי המעשה וברא את הימים והיבשות, הדשא והעצים העופות והרמש והדגים והאדם לא נסתפק במה שעשה והוא יתברך נוטע גן ומצמיח בו כל "עץ נחמד למראה וטוב למאכל" ומניח בו את האדם לעבדה ולשמרה. אי אפשר לגן בלא עיבוד ושמירה. ברכה לגן אם יש לו עובד מסור וברכה לאדם אם הוא עובד, אחרת חייו אינם חיים. מצא הקב"ה לאדם משלח יד שיש בו כדי להביא לו אושר בחייו. היה זה משלח היד הראשון בחיי האדם הראשון.

על העובדה שהקב"ה בכבודו ובעצמו נטע גן עמדו חכמינו ז"ל:
"מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוד הוא אלא במטע תחילה, שנאמר: וייטע ד' אלוהים גן בעדן - אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, זהו שנאמר - וכי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויק"ר כ"ה).

לשיא ההתפעלות מתרומם המשורר בתהילים בתארו את פלאי הבריאה ובין השאר את יער הלבנון שהוא מעשה ידיו של הבורא:
"ישבעו עצי ד', ארזי לבנון אשר נטע",
ומתוך התעסקות בהוויות העולם והבריאה מבטא המשורר ברטט עמוק פעמים רבות את שירת היקום כולו על היצירה הגדולה, ובתוכה גם
"עץ פרי וכל ארזים" ו"כל עצי יער" (תהילים).

היחס המיוחד לאילן נובע ללא ספק מתועלתו באזור שחון שרוב ימות השנה השמים נטולי עננים ובקיץ הבריות שואפות צל. ההלך זקוק לפינת נופש לשעה קלה, בייחוד בשפלה ובערבה במקום שאין צלו של סלע כבד מצוי.
בצל האילן ויהא זה אפילו אילן סרק, מקבלים את האורחים הבאים מדרך, משיבים את נפשם במשקה ובמאכל. זכור המאמר המתאר את אברהם בקבלו את שלושת המלאכים: "והשענו תחת העץ" וכו' (בראשית י"ח ד). הבית אינו נוח למנוחה בקיץ (והרי מדובר על שעה חמה-"כחום היום"). הבתים באותה תקופה לא היו בעלי חלונות עם אוורור מספיק ואילו בצלו של עץ אפשר לנוח שהחליף כוח - "בואו חסו בצלי" (שופטים ט, סו). פעמים רבות אנו מוצאים פגישות והתייעצויות בצלו של אילן במקרא וגם בתלמוד. דבורה הנביאה יושבת תחת תומר ישיבת קבע ובני ישראל עתים אליה למשפט. משום ישיבת הקבע שלה נקרא התומר בשם "תומר דבורה" (שופטים ד, ה). אפילו מלאך ד' שבא אל גדעון לחזק את ידיו לפרוק מעל ישראל את עול המדיינים, שהיו לוחצים את העם ומשחיתים את היבול - ובודאי גם מחבלים באילנות כדרכם של שבטים נודדים המביאים בעקבותיהם רק הרס - גם מלאך זה בא ויושב "תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש" אבי גדעון.

צילם של אילנות שימש מקום כינוס של תלמידי חכמים שהיו יושבים ודורשים בהלכה ובאגדה. בייחוד היה הקרקע שמתחת נופו של אילן יפה ללימוד סתרי תורה, לדיון ושיחה בכבשונו של עולם. זכור אותו סיפור מופלא בר' יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, זו הבהמה המצויה הנזכרת פעמים רבות אצל גדולי תורה, ור' אלעזר בן ערך תלמידו מלווה אותו בדרך. ביקש התלמיד מרבו שישנה לו פרק אחד במעשה מרכבה. אחרי סירוב מה מסכים הרב למלא בקשת תלמידו הצמא לתורה ולעניינים העומדים ברומו של עולם. לא על רגל אחת ולא כלאחר יד מוסרים לימוד מופלא זה, ויהא אפילו פרק אחד כבקשת התלמיד, עיסוק בסתרי תורה מצריך כובד ראש ויחס של יראת כבוד ושהות והתעמקות.
"מיד ירד ר' יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית" וכו'.
"מיד פתח ר' אלעזר בן ערך במעשה מרכבה ודרש. ירדה אש מן השמים וסכסכה כל האילנות שבשדה. פתחו כולם ואמרו שירה. מה שירה אמרו? -הללו את ד' מן הארץ... עץ פרי וכל ארזים - הללויה".

בטבע החופשי, במקום שיד האדם לא התערבה והבריאה גלויה ונצמדת בטוהרתה עשוי אדם בעל נפש בצלו של אילן להתעלות ולראות יותר משרואה אדם מן השוק בהמולת הרחוק בעיני הבשר שלו. הרי הבעש"ט שאב, כידוע את השראתו ואת רוב גילויי תורתו בסתר היער.

הרבה דמויות במקורות שלנו נזכרים מתוך מגע ישיר או מגע כל שהוא עם אילנות מלבד האישים שכבר הזכרנו תחילה. הרי למשל אברהם אבינו זו הדמות של אהבת הבורא ואהבת הבריות, של מסירות לזולת (עזרתו ללוט) ושל גדלות נפש (סרב לקבל גמול מצד מלך סדום), שתולדותיו מתוארים במקרא מתוך חיבה מיוחדת, משל כאילו הוא חורז אבנים יקרות - מספר עליו הכתוב בין השאר פרט קטן:
"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' אל עולם".
-מה ראה הכתוב להביא פרט שהוא לכאורה פעוט ודל ערך?
-במה זכתה פעולה בלתי חשובה זו של נטיעת עץ - והמדובר הוא באשל שהוא עץ סרק - להיכלל ברשימת מעשיו של אותו צדיק?

הדבר מתמיה מאד. אין ספק שהיה בנטיעת האשל משום מעשה חשוב, מפעל גדול או לפחות סמלי. אבל נעלמה מאתנו כוונתה וחשיבותה של פעולה זו שזכתה להימנות בין הפרטים הנבחרים שבתיאור תולדותיו של אבי האומה.
אפשר שהיה במעשה זה משום נעיצת קנה ותקיעת יתד לשם קניית זכות,
ואפשר משום חשיבותו של אילן מצל בשטח הקרח של הנגב החשוף,
ואפשר כייסוד נקודה קדושה, וארי כתוב מיד שקרא שם בשם ד',
ואפשר משום כל הטעמים יחד.

אם כך ואם כך, אנו רואים את החשיבות המרובה שיוחסה לנטיעת אילן ואפילו הוא אילן סרק. ברשימת הפרטים בקניית שדה מערת המכפלה אין הכתוב שוכח להזכיר גם את העצים שנכללו בקניה. כי האילנות ובייחוד האשרות (או האשרים) היו מקודשים בעיני הכנענים לשם עבודה זרה, להבדיל, אנו יודעים הן מן המקרא והתלמוד והן מן השרידים הארכיאולוגיים השונים שנתגלו בארץ. ויש להוסיף כי קדושת האילנות, בייחוד אלה שתחת נופם טמונים עצמותיהם של קדושים, רווחת גם בין הערבים שבארץ ובארצות הסמוכות והודות לאמונתם זו נשתמרו הרבה עצים מופלגים עתיקי יומין בכל אזורי הארץ. הרי גם בתקופת המקרא נהגו לקבור מתים חשובים תחת אילנות ידועי שם. זכורה קבורתה של דבורה מינקת רבקה תחת האלון שנקרא בגלל זה "אלון בכות" וזכורה קבורת עצמותיהם של שאול ובניו תחת האשל ביבשה.

ונזכיר בחטף מגע עם אילנות אצל דמויות אחרות:
אהרון הכוהן ומטה השקד שפרח והוציא ציץ וגמל פירות.

וכן משה שלכל מקום שהוא הולך הוא נושא את מטהו אתו וזה נוסך בו רוח גבורה והוא מבצע את מפעליו הכבירים ביציאת מצרים, זה המאורע העצום שזכרו חי כל הדורות ונחוג בגינונים מלכותיים. התגלותו הראשונה של ה' למשה הייתה במדבר (כמו אליהו) מתוך הסגה שהתלקח באש.

יעקב אבינו מסתייע במקל לוז לח וערמון ולבנה לשם ביסוסה הכלכלי של משפחתו הענפה.

וכן נוח שהיה הכורם הראשון (וגם הנכשל הראשון במשקה המשכר היוצא מגפן היין). וזכור

קהלת בן דויד המלך בירושלים שמספר על עצמו;
"נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי".

וזכורים לבסוף כל אנשי השלטון ובעלי השררה בציון שהוי מעטרים את חוילותיהם (על חשבון הדלים) בגנות (ישעיהו א, כס).

ואם כך באזור הישוב, מקום שהבית מצוי ולפחות הסוכה בכרם ובמקשה ולפחות שבפחות האוהל עשויים לשמש מחסה כלשהו בימי הקיץ לתושב ולהלך - המדבר והערבה לא כל שכן שכל שיח שהוא עשוי להעניק צל לעוברי דרכים. הרי הסיפור באליהו הנביא שהלך - מחמת איומיה של איזבל לקחת את נפשו - אל מדבר סיני וקנה לו שביתת ארעי תחת "רותם אחד", זה הצמח השיחני המדברי הנותן צל קלוש.

בקשר עם היחס המיוחד לאילנות עומד בודאי המנהג העתיק לקרוא לבני אדם ולמקומות בשמות של אילנות. נזכיר לדוגמה מקצת שמות: אלה, רימון, תמר, ענב, תפוח, דקלה, אשכול, יצהר, לוז, יערה, מקלות, אלים, רתמה, שורק, הדסה, זיתן.

לא נודעה בימי קדמונינו חשיבות שווה לכל האילנות, אלא כל אילן הייתה לו מדרגה אחרת של חשיבות. עץ הזית היה המכובד ביותר בעיני העם ואף היום נודעת לו הערכה ויחס הגובל כמעט בקדושה אצל הפלחים הערבים. הרי הזית הוא האילן שבדשנו היו מכבדים אלוהים ואנשים (שופטים ט, ט) ואליו פונים העצים במשל יותם ראשונה לקבל את כתר המלוכה, אך זה לא היה לפי כבודו לשמש מלך ו"לנוע על העצים". והטעם מובן. השמן מיצרך יקר הוא בכלכלת האומה היושבת בארץ, הרבה טרחה כרוכה בגידול העץ, בלקיטת פירותיו ובעצירת שמנים, ושנים רבות ממתין הנוטע עד שהאילן מניב, בייחוד באזור ההררי שהיה עיקר נחלתה של האומה. בשמן הזית היו מושחים את הכהן הגדול (המשיח) ואת כלי בית המקדש ביום חנוכתם ואת המלכים ביום עלותם לכסא, דבר ששיווה לו מדרגה של קדושה. הזית היה האילן המכובד ביותר.

הזיתים גם היו אחד המצרכים היחידים שהיה להם ביקוש בחוץ לארץ והכניסו רווחים גדולים לבעליהם ותפשו אפוא מקום נכבד בכלכלת העם. מדרש ספרי מספר:
מעשה באחד נכרי מלודקיה שבא לקנות שמן זית בארץ ישראל ובא אל פלוני איש גוש חלב וראה אותו עוזק תחת זיתיו ובבואו הביתה טבל ידיו ורגליו בספל מלא שמן וקנה מאותו אדם במאה ושמונה עשר ריבוא ולא הניח אותו איש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור שלא שכרו על מנת להטעין עליהם את השמן שקנה.

לעומת הזית - החרוב והשקמה פחותי ערך היו ואף שימשו לדוגמה לירודים ולקלים. מדרש בראשית רבה מביא שחמר בשם ר' חמא בר חנינא לאמור:
אתה סבור שמתחת חרוב אחד או שקמה אחת הביאה (את חוה) לו? "

ובמקום אחר מציין המדרש (מדרש תנחומא) את יפתח, - שהיה מכת ריקנין והעלה את בתו קרבן אחר נצחונו על בני עמון - במאמר:
"יפתח עם הארץ היה, גרופית של שקמה היה".

כיוצא בזה אומר עמוס מתקוע לאמציה כהן בית אל:
"לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי. כי בוקר אנכי ובולס שיקמים".

"בולס שיקמים" היה בשעתו מה ששימש אח"כ "קטלא קניא". מכאן שהשיקמה לא נודעה לה חשיבות, אם משום שאין פירותיה משובחים ואם משום שהייתה מרובה מאד - "כשיקמים אשר בשפלה לרוב" (מלכים-א', י, בז). ופחות מאלה היה חשוב כנראה האטד, אלא שאין אנו יודעים מי מהאילנות היה האטד. טרם זוהה אילן סרק זה שתפס במשל הידוע של יותם את המקום האחרון בשורת האילנות.

שניה לזית בדרגת החשיבות הייתה הגפן. אף הגפן יש לה חלק בתשמיש קדושה. במשל יותם מצוינת הגפן כמקור התירוש "המשמח אלוהים ואנשים". ואכן אין שמחה בלא יין ובעיקר שמחת מצווה. בכל טכס דתי הקשור בשמחה תופסת הברכה על פרי הגפן מקום מרכזי בפתיחה או כסיום. הקידוש על ויין משרה רוח חג ומנתק את השומע מהחולין ומכניסו למצב של התרוממות הנפש המתאים לגודל השעה. יותר מכל צמח תרבותי אחר מודגשת הגפן בברכת יעקב ליהודה, ואמנם הייתה נחלת שבט יהודה מצוינת בכרמיה ובטיב ענביה. אותו אשכול ענק שהובא על ידי התיירים כדוגמא לפרי הארץ אינו כה מוגזם.

עד היום מצטיין חבל זה בכרמיו הרבים ובפריים המשובח. הגפן הייתה יקרה בעיני התושבים בימי קדם. פעמים אחדות מזכיר המקרא את המילים "אלף גפן באלף כסף", משמע שכרם גפנים היה בעל ערך גדול. הכורמים היו מתמסרים לעיבוד הכרם והיו משקיעים מיטב כוחותיהם וזמנם בהכשרת קרקעו בסיקולו ובעיזוקו בחרישו ובעידורו ובסוף בנטירתו בבציר הענבים ובדריכתם ליין. גם משקה זה היה עולה בבית המקדש על המזבח. כשמן הזית כן גם היין היה לו חלק בעבודה, הנסך בימי חג ידועים. מראה אשכול ענבים גדול, מלא, בשל ורסיסי מרהיב את העין.
"כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו" (ישעיהו מה, ח).

מכאן הכינוי "בעלי אשכולות" לעילויים וגאונים מצוינים בחכמה ובידיעות. יותר מכל צמח אחר שימשה הגפן קישוט למטבעות וכתובות על מצבות. בבית המקדש הייתה גפן של זהב וכל מבקר היה מתנדב עלה או גרגיר לגפן זו.

התאנה לא זכתה ליטול חלק בחיי עבודת הקודש, אך ערכה בכלכלת האוכלוסין היה ניכר.
היא שסיפקה את המזון המתוק שהיה מבוקש בעיקר בחורף כשהתיאבון למיני מתיקה גדול ביותר. פריה שימש לא רק כשהוא חי אלא גם כשהוא מיובש, קיץ בלשון המקרא. וכל בעל בית היה דואג להצטייד בדבלים או בגרוגרות או בקציעות לעונת החורף. פעמים רבות נזכר פרי התאנה המיובש בין מצרכי המזון העיקריים במקרא ובתלמוד. גדליה בן אחיקם שהופקד על ידי מלך בבל על שארית העם ביהודה מציע לעם שנשאר בארץ לאסוף "יין וקיץ ושמן" ולהתאזר בסבלנות כלפי הכובשים.

הרימון לא היה מרובה בימי קדם שכן אין הוא עולה יפה אלא בבתי השלחין ובימי קדם טרם ידעו להעביר מים למרחקים כבימינו וגידול הרימון היה מוגבל רק לסביבתם הקרובה ביותר של מקורות המים, היינו המעיינות. "שלחיך פרדס רמונים" (שיר השירים). הכתר שבפיטם הפרי משמש, ובודאי שימש גם בעברו דוגמה לעיטור. עצי החיים" של ספרי התורה.

וכרימון כן גם התפוח. אף הון לא היה מרובה בימי קדם בשל זיקתו לקרקע משובחת ביותר, ואין זכרו של אילן זה מצוי במקורות.

גם התומר אין זכרו מרובה במקרא והסיבה פשוטה. אילן זה עולה בעיקר בשפלה ובעמקים ואילו בימי המקרא מתרכז עיקר ישובו של העם בהר, בהרי יהודה והרי אפרים. עצי תמר בודדים גדלים גם בהר ולרוב הם מגודלים כעצים קדושים בכפרי הפלחים הערבים. תומר דבורה היה אילן בודד, מיוחס בזכות הנביאה או בזכות אחרת, שמקומו היה בין הרמה ובין בית אל. והיה בודאי עושה רושם מיוחד כדבר שאינו במקומו. עץ תומר כזה, יחידי ובודד בכל הסביבה, אפשר לראות למשל בכפר הנטוש של דיר-אלשיך ליד קו הרכבת שבין הרטוב לירושלים.

לעומת המקרא מרבה ספרות התלמוד להזכיר את התמר ושוב הטעם מובן. הישוב מתפשט באותה תקופה דווקא בשפלה ובעמק. בית שערים, אושה, שפרעם,טבריה, בצפון: יבנה, בני ברק בדרום. המגע עם התמרים מרובה יותר בתקופה זו. ועוד יתר הוא מרובה בגולת בבל שהיא ארץ תמרים חשובה עד היום.

התמר היה מנוצל בפנים רבות.
תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול. חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן אח הבית" (ב"ר מ"א).
הנוף הטיפוסי של ארץ בבל - שבה צמחה הספרות העצומה של התלמוד והייתה כעין מולדת שניה לישראל - עולה מתוך פרטי תיאור הניצול של התמרה.

כפות התמר בעודן מקופלות בלב אמיר האילן, היינו הלולבים, שימשו כידוע תשמיש דתי חשוב ומרכזי בחג הסוכות בצדם של ההדס והערבה ופרי האתרוג. הלולב והאתרוג משמשים גם דוגמה באורנמנטיקה היהודית בימי בית שני.

גידול עצי נוי לא היה נהוג בימי קדם במידה שהוא נהוג בימינו. המצב הכלכלי וקשיי הפרנסה לא אפשרו לפרט לטפל בעצי סרק. אבל ברכוש ציבורי, כגון בית המקדש בתי הכנסת וכן באחוזותיהם של שרים ועשירי ארץ בודאי גידלו גם, עצי נוי ועשבי נוי ובשמים "כפרים עם נרדים" וכו' (שה"ש). באותה חגיגה גדולה, בה העביר דויד המלך את הארון מבית אבינדב, שיחקו כל בית ישראל, וגם דויד אתם, "בכל עצי ברושים". בכמה שרידים ארכיאולוגיים מצוירים עצי ברוש נאים מאד כעיטור בבניינים ציבוריים, כגון הציור בפסיפס של רצפת בית הכנסת בחמת גדר ועוד מקומות.

הברוש משמש עץ נוי עד היום במזרח הקרוב. ברושים עתיקי ימים אפופי הוד זקנה גדלים בהר הבית ורבים זוכרים את הציור המסורתי של הכותל המערבי בצבר וברקמה שמעל הנדבך העליון של הכותל מתנוססת שורה של ברושים, אחד הציורים המסורתיים מארץ הקודש שהיו עשויים להפעים לב יהודי בגולה שלקח בו את הגעגועים לציון. דומה שהברוש הזה ליווה מאז ומעולם את האדם במזרח הקרוב. אין אנו יודעים לבטח איזה משמות עצי הנוי הנזכרים בתנ"ך מכוון לצמח זה הקרוי כיום ברוש. ייתכן שהאשרה או התאשור הם הם הברוש שלנו יש בו בברוש משהו מיוחד העשוי להשרות רוח רצינית והתייחדות על הבא לבית תפילה, בכמה ערים באסיה הקטנה כיום מגדלים בבתי העלמין ברושים.

כי גידול עצי נוי היה נוהג בימי קדם אנו יכולים ללמוד מפרקי הנחמה של ספר ישעיה. הנביא מזכיר כמה פעמים שורה של שמות אילני גוי, כגון
"ארז שטה והדס ועז שמן ברוש הדהר ותאשור" (ישעיהו מא, יט),

ובדברו על העתיד המאושר הוא מתאר בחום לב בין השאר את הדר בית המקדש ואת אילני הנוי שיפארו את חצרותיו:
"כבוד הלבנון אליך יבוא, ברוש תדהר ותאשור יחדו לפאר מקום מקדשי" (ישעיהו ס, יג)

הערכה מיוחדת מקדיש המקרא לעצי הלבנון ובעיקר לארזי הלבנון. "הארז אשר בלבנון" שימש דוגמה לגדולה ולשלטון ולייחוס אבות. "ארזי הלבנון הרמים והנשאים" (ישעיהו ב, יג) ואכן הדור הארז מאוד. בלבנון בגובה קרוב לאלפיים מטר קיימת עדיין חורשה של ארזים ובתוכם זקנים מופלגים שיש להעריך את גילם באלפיים שנה וגם למעלה מזה. זהו האילן שעצו שימש חומר חשוב בבניין בית המקדש ובית שלמה שנקרא משום כך "בית יער הלבנון".

היחס המיוחד לאילן בימי אבותינו נשתמר במשך כל הדורות למרות קשי הגלות אם כי בצורה של זכר ורמז בלבד. בולט ביותר המנהג לקשט את בית הכנסת בחג השבועות, מנהג שנתבטא בספרות בשם "ירק לשבועות". דיני אתרוג ולולב בסוכות נשתמרו בעינם אפילו בארצות רחוקות ששם אין ההדס והאתרוג התומר גדלים, ולא פחות מכך היו היהודים מקפידים לקיים את מנהג ט"ו בשבט באכילת פירות, או לפחות בהזכרת שמו של יום זה, אף על פי שאין חלים עליו דינים מפורשים. מנהג עממי בלבד הוא, אף על פי כן מקובל הוא בכל התפוצות, במערב כבמזרח, ובכל עדה יש ליום זה שם מיוחד, אולם כל השמות קשורים בעיקר באילן. כל שכן במולדת המתחדשת שבה מתחדש היחס הקדום לאילן ומתחדשת ומתעשרת משמעותו של חג האילנות.