עיטורי וציורי בית הכנסת

י. ל. ביאלר

מחניים צ"ה, תשכ"ה


תקציר: מאז חורבן הבית שימש בית הכנסת מעין מקדש מעט. הדבר בא לידי ביטוי במרכזיות שבית הכנסת תפס בחיי האומה בארץ ובחו"ל. עיטור פנים בתי כנסת היא מסורת קדומה מאד. הציורים והקישוטים בפנים בית הכנסת, הריהוט והצורה הארכיטקטונית נשתנו מתקופה לתקופה בהתאם לרוח הזמן. נושאי הקישוט והעיטור ביטאו לא אחת את משאת נפשם של האומנים וסביבתם לעבר וסמלי תקווה לעתיד. ניתן לראות גם השפעות חיצוניות של תרבות יון ורומי, ואת תגובות חז"ל בתלמוד ובמדרשים שביטאו לא אחת הסתייגות.

מילות מפתח:
מקדש, כרובים, קישוט בתי כנסת, פסיפס, פרסקו.

אמנות העיטור והקישוט. של פנים בית הכנסת מסורת רצופה היא בידינו העוברת מדור לדור, ועל כך נאמר זה אלי ואנווהו, כשם שנדרש על תשמישי מצווה וקדושה נדרש גם על בית המקדש ואבני ליה מקדש (אונקלוס) ודרש רבי יוסי בן דרמסקית אעשה לו בית מקדש נאה (מכילתא דרשב"י ע' 79). השראת ראשית לחוויה נפשית זו מקורה בתיאור המשכן וכליו ובעיקר בתיאור המפורט של בית המקדש הראשון, צורתו הארכיטקטונית המקורית, מערכות רהיטיו, כליו וקישוטיו המיוחדים. הצורות ואמצעי הביטוי, אמנם, נשתנו ומשתנים מעידן לעידן, עם תמורות העתים, חלופי הזרמים האומנותיים וסגנוניהם אבל ביסודה לא נשתנתה משמעותה הרוחנית ומגמתה של אמנות זו. מעצביה לא נתקו עצמם משורשיה ולא הסיחו דעתם ממקור יניקתה, שהם ימי המלוכה והנבואה, ימי ההוד והתפארת של האומה. נושאי הקישוט והעיטור ביטאו תמיד משא-נפש ומערכי לב, של האומנים וסביבתם, לארצותיהם ולדורותיהם, ושימשו סמלי-זיכרון וקשרי-נפש עם העבר המופלג וסמלי-תקווה לעתיד לבוא, כהגדרת רז"ל "זכר למקדש" ו"מהרה יבנה בית המקדש". עטורים ראשוניים אלו במקוריותם, ביופיים הציורי וחותם המסתורין שבהם, מתוארים בלשון הכתוב המקוצר, שעלינו להשלימו מן המקורות וכלאחר המקרא ולהסתייע בתגליות הארכיאולוגיות המפתיעות ההולכות ומתגלות לעינינו. וכך נאמר,
"וארז אל הבית פנימה מקלעות פקעים ופטורי צצים הכל ארז אין אבן נראה" (מלכים א, ו, יח).
ומוסיף הכתוב, ואומר:
"ואת כל קירות הבית מסב קלע פיתוחי מקלעות כרובים ותמרת ופטורי צצים מלפנים ולחצון" (שם, כט).
לא הקירות לבד מכוסים היו אורנמנטים מעולם החי והצומח, נאחזים בשריגי צצים ושרשרות, אלא גם הדלתות המורכבות מעץ שונה קושטו באותם המוטיבים, כדי לשוות לפנים הבית מראה אחיד מרהיב עין, אסתטי והרמוני כאחד. כנאמר,
"ושתי דלתות עצי שמן וקלע עליהם מקלעות כרובים ותמרת ופטורי צצים וצפה זהב וירד על הכרובים ועל התמרת את הזהב, ושתי דלתות עצי ברושים שני צלעים הדלת האחת גלילים ושני קלעים הדלת השניה גלילים", וגו' (שם, לב-לה).
יחזקאל הנביא בחזיונו הרחיב את התיאור הציורי שבספר מלכים, בעיקר ביחס לכרובים. ולתמורות וכך נאמר,
"ותמרה בין כרוב לכרוב ושנים פנים לכרוב ופני אדם אל התמורה מפו ופני כפיר אל התמורה מפו עשוי אל כל הבית סביב סביב מהארץ עד מעל לפתח הכרובים והתמרים' (יחזקאל מא יח--כ וראה רש"י ורד"ק).
הכרובים מתוארים כאן אחרת מכרובי המשכן, שמשה רבנו נצטווה מפי הגבורה לשימם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו וברקמת הפרוכת והיריעות, כפולי-פנים מעשה חושב, פני אריה מזה ופני נשר מזה, בשעה שבפסוק שלפניו מתואר הכרוב עם פני כפיר מפה ופני אדם מפה מכוונים לשני צדי תמרה. לצפוי קרקע הבית, הקירות והספן ואולי גם ליצירת הצורות הקישוטיות עצמן השתמשו בסוגי עץ בגוונים שונים, ארז, ברוש, שמן ואלמג בתוספת זהב רדוד שהיה מכוון סביב הצורות,
"שוקע במקום שקוען ובולט במקום בליטתן",
כך שהאורנמנטים הציוריים נראים היו כתבליטים שטוחים משובצים בזהב (רש"י). באור העמום שחדר לפנים הבית דרך חלונות שקופים-אטומים, רחבים מבחוץ וצרים מבפנים, עשויים מסגרות מסגרות שאחת עמוקה מחברתה, נוצרה, על פני משטח הקירות והדלתות, מעין תנועת גוונים מרשימה. אמנות הצרוף והשלוב של מיני עץ, שונים בצבעם, בבנייני המקדש, מרומזת בדברי הנביא,
"כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדו לפאר מקום מקדשי" (ישעיה ס, יג) ובמקביל "קרשך עשוי שן בת אשורים" (יחזקאל כז, ו),
לפי תרגומו של יונתן, קרשי דלתות מעץ תאשור משובצים לוחיות שן פיל. תהיה על כן משמעות "קלען - כבש, כלומר הכניס, הדחיק והעמיק לתוך הצפוי, מעשה משולב של פתוח ושיבוץ.

מלאכת מחשבת זו רווחה במזרח וידועה הייתה גם בארץ ישראל בתעשיית הבניה והריהוט, כגון היכלי שן (תהלים מה, ט), בתי שן (עמוס ג, טו), מטות, שן (שם, ו, ד) וכסא שן שעשה שלמה לעצמו למלכים א' יח), בכל זאת לא השתמשו בחומר זה בקישוטי בית המקדש, כי מחיה לא טהורה מוצאו שאין מקומו בקודש (השוה בבלי שבת כח, א, בעניין התחש).

לוחיות השן המגולפות, שנחשפו בחפירות הארכיאולוגיות בשומרון, מגידו ובמקומות אחרים, מעידים על יכולתם האומנותית של חוטבי השן היהודיים מן התקופה ההיא אם כי נכרת בהם השפעה מצרית וחורית המסבירים לנו מונחים שהיו בלתי מובנים די צרכם, כמו שרשרות, פקעים, תמורות וצצים הנזכרים בתיאור בית המקדש. במקדש ראשון הייתה מחיצת בנין ודלת של עץ מבדילות בין הקודש לקודש הקדשים (אמה טקסין), במקום הפרוכת שבמשכן, אולם גם לפני המחיצה ההיא תלויה הייתה פרוכת וגם היא הייתה מקושטת כרובים בדומה לזו שבמשכן (דברי הימים ב, ג, יד - רש"י).


גומחת הארון בקיר המערבי בביהכ"נ בדורא אברופוס

בהשתלשלות המאורעות בתקופת הבית הראשון, בפנים הארץ וביחסים בינלאומיים מחוצה לה, חלו תמורות בחיי הדת והתרבות של העם. בהשפעת המלכים שנשאו עיניהם לדרכי הגויים ולחוקותיהם הוכנסו יסודות אליליים לחיי הפרט והכלל. פסלים וצורות מן הפנטיאון האלילי של ארם ואשור, של צור וצידון, של עמון ומואב, בני שעיר ואחרים חדרו לבית הפרטי, הוקמו בתי במות ונבנו מקדשים ומשכנות פולחן מקומיים לשמם וגם בית המקדש לא היה נקי מהם. רבים נמשכו אחריהם ואחרי טכסי פולחנם ועבודה זרה פשטה בישראל. אולם, רוח אלוקים הייתה עם נביאי האמת, שומרי הברית, שלא פסקו מלייסר ומלהוכיח את הסוטים אחרי הבעלים קשרו מלחמה על הצורות ועובדיהן, נעשו ניסיונות של טיהור, פרצו מהומות והגיע עד התנגשויות דמים.


מציורי בית הכנסת של דורא אברופוס -
הנביא יחזקאל עומד בתוך הבקעה ומדבר אל זקני ישראל

חזון העצמות היבשות -
מתוך ציורי דורא אברופוס

חזקיהו המלך, שישעיה הנביא האציל עליו מרוחו, תיקן תקנות להחזיר עטרת דת ישראל לטוהרתה, שיבר מצבות, ניתץ במות וכרת אשרות, הוא גם הוציא את הטומאה מהיכל ה', פתח דלתות בית המקדש, שנסגרו בפקודת אביו אחז. (דבה"י ב, כט), והרים על ידי כך את קרנה של ירושלים. הוא העמיד את העם הנמצא בירושלים ובנימין וכרת אתם ברית לעזוב את עבודת הפסלים וללכת אחרי השם ולשמור מצוותיו, עדותיו, וחוקיו. בהתלהבותו לעקור כל שארית של עבודה זרה מן הארץ, לא נרתע מלכתת את נחש הנחושת שעשה משה במדבר (מלכים ב, יח, ד), כי עד הימים ההם נכשלו בו בני ישראל והיו מקטירים לפניו. החכמים שבדור הסכימו למעשהו והודו לו על כך (פסחים נו א) ואף ייחסו לו יסודם של בתי כנסת ובתי מדרש, שהיה מספק להם שמן למאור (סנהדרין בבלי צד, ב). לא? בר זמן רב ושוב חזרו ונחרבו הפסלים וכהני פולחנם, עד שהמלך יאשיהו הצעיר התעורר לפעולה דרסטית יחולל מהפכה דתית מקיפה, השבית את הכמרים, ביער את הבמות, האשרים, הפסילים והמסכות וניגש לשפץ מחדש את בית המקדש ולהחזיר עבודת ה' למקוריותה. בעת בדק הבית נתגלה ספר התורה וגם הוא, כחזקיה לפניו, חידש את הברית בין העם לבין השם (מלכים ב, כג ודבה"י ב, לד).

המאבק הנואש הממושך בין שתי השקפות עולם, בין תורת משה לבין עבודת אלילים, העמיק את רגש התיעוב לפסלים והגביר את הזעם נגד הצורות, שהן נטע זר בכרם ישראל. נבואת יחזקאל הנביא יצרה רוח חדשה בעם עם מגמה להתקדש ולהיטהר לקראת עבודת השם העתידה להתחדש. על אדמת בבל התארגנה וקמה יהדות מחודשת. שלבה בירושלים ותורת משה על שפתיה. שירי ערגה ואהבה חוברו והיו לשירי עם בפי הציבור ומעוררו געגועים ותקווה לשוב לארץ אבות ולראות את בית המקדש בנוי על תלו. בבבל גם קמו בתי תפילה, שהם הראשונים בתולדות בתי הכנסת על אדמת נכר, ומסורת עתיקה מספרת, שיכניה מלך יהודה. וסיעתו נטלו אתם לגולה מאבני ירושלים ומעפרה ובנו בית כנסת בסביבת נהרדעא וקראו לו
"דשף ויתיב", כלומר, "זז משם והתיישב כאן" (בבלי, עבודה זרה, מג, ב) והיינן דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו (תהלים קב, טו).
כך נוצר הקשר הנפשי לכל הדורות בין בית המקדש לבין בית הכנסת ונפתחה דרך ליהדות של חכמי ישראל ותורתם שבעל פה, תורה ששמרה על עם ישראל וייחודו בסערות הימים בארצות פזוריהם עד היום.

כשניגשו שבי הגולה להקים את הבית השני, הייתה שאיפתם להקימו במתכונת הבית הראשון על כל פארו והדרו, אבל לא השיגה ידם של בני "דלת העם", הנשאר בירושלים יושבי הגולה", העולים החדשים, גם יחד לבצע את המשימה הזאת. מצבם הכלכלי היה קשה וחייהם בארץ טרם התבססו, סמכו על כן על בית המלכות אשר בשושן שיבוא לעזרתם. רמז על כך עזרא הסופר בתפלת ההודיה שלו
"ברוך ה' אלוקי אבותינו אשר נתן כזאת בלב המלך לפאר את בית ה' אשר בירושלים" (עזרא ז, כז).
לא רק להקים אלא גם לפאר. בהשפעת הנביאים האחרונים נשתנו ערכי המחשבה של בני ישראל השבים מן הגולה ותודעתם הרוחנית-לאומית התגבשה במידה רבה. הקריאה הדרמטית של זכריהו הנביא,
אל תהיו כאבותיכם! (א, ד) ואזהרתו הנמרצת "אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (שם, י, ב)
השפיעו שהיהודים ראו בכל פסל או דמות מקור טומאה שיש לשרש אחריה ולהרחיקה מן הארץ כי תועבה היא.

והימים ימי המאבק הגורלי בין תרבות המזרח לבין תרבות המערב. התרבות והאמנות הפרסית שהייתה אז בשיא זהרה, עם מערכת צורותיה הפולחניות התפשטה על פני כל המזרח. ניצחונותיו וכיבושיו של אלכסנדר הגדול שמו קץ לממלכה הפרסית והתרבות ההלניסטית פרצה לתוך תחומיה של ארץ-ישראל, הביאה אתה שוב שפע של דמויות וצורות מן המיטולוגיה היוונית-רומית, שהיהודים לא שערום ולא ידעום עד כה. תרבות זו כבשה עד מהרה את הלבבות והכתה שורשים בחיי העם, אולם היא באה לידי ביטוי בעיקר בשיטת הבניה, באמנות הקישוט והפסול ובאורח החיים, מבלי להזדהות עם ערכם הדתי והאידיאולוגי של האטריבוטים הסמליים של ההילניזם. ופולחנם. הסלידה לפסלים ולצורות לא רפתה, להפך היא הלכה והעמיקה ואיסורם נשמר בעקביות ובהתמדה גם בתקופת מלכי בית חשמונאי וגם בתקופת הורדוס הגדול. כמובן שתודעה זו הטביעה את חותמה וקבעה את יסודותיה וטובה של האמנות היהודית בכלל ושל מערכת הקישוטים וסגנונם של הבית השני בפרט.

על צורת בית זרובבל וקישוטיו, שנבנה בשעת הדוחק והמצוקה, לא ידוע לנו דבר, לעומת זאת רב החומר הספרותי באופן יחסי, על מקדש הורדוס, שנבנה בעצתו. של בבא בן בוטא ובפיקוחם של חכמי ישראל, שלמרות יחסם השלילי למלך ולמעשיו שבחו את מפעלו. והכריזו
"מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו".
לבנינו המונומנטלי של הבית ולקישוטו השתמשו בחומרי בנין יקרים ביותר, זהב, כסף ונחושת קלל מעורבת בזהב ואבנים צבעוניות בכחול, לבן וירוק (כוחלא, שישא ומרמרא), גם אותן חשב המלך לכתחילה לחפות בזהב, אלא שהחכמים יעצו לו להימנע מזה
"דהכי שפיר טפי", שהבנין ייראה כגלי ים נעים (אידוותא דימא) "והעין משתעשעת בראייתם" (בבא בחרא ד, א).
משום הרחקה יתירה ומחשש לעבור על אזהרת
"לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך" (דברים מז, כא)
נאסר השימוש בעץ בקודש פנימה, ונפסקה הלכה לדורות
"שאין בונים בו עץ בולט כלל" (רמב"ם, בית הבחירה, א, ט),
אם כי רבים היו הנגרים גם בין הכוהנים העושים במלאכה, כנראה שמשום כך העדיפו לצפות, את הקירות והדלתות במתכת יקרה, במקום צפוי העץ שבבית ראשון, שנאמר בו בהדגשה "כולו ארז אין אבן נראה" (שקלים ד, ד, מדות ד, א, מלחמות ה, ה, ד). מנוף הבית נעלמו לגמרי דמויות. של בעלי חיים ואין זכר לבקר ולאריות. שהיו במקדש שלמה, יתר על כן בימים ההם לדברי יוסף רווחה הדעה "שלא עשה שלמה במפעל זה מעשה דתי", אם כי חכמי התלמוד לא ראו בזה פגם (ראה תוספות ד' ה, ברובים ויומא נד, א). לא זו בלבד אלא גם הכרובים, שתפשו מקדם מרכזי במשכן ובמקדש ראשון, לא חזרו לשני (מלבד דעת יחיד הסובר שהיו שם דמויות של כרובים מצוירות בכותל [שם] וגם ידיעה אחת ממקור לא יהודי). על קישוטי קיר אחרים לא נמסר במקורות, אבל יש להסיק, מתוך השוואות, שהיו שם ציורים ופיתוחים על נושאים צמחיים וצורות גיאומטריות מסוגננות.

יוסף בן מתתיהו, שראה את המקדש במו עיניו וכנראה שימש בו במשמר כהונה, מתאר את יפי הבית לפרטיו ומתפאר שהעמודים המפותחים היו תאווה לעין רואים,
"אם כי לא הוסיפו על התפארה הזאת העשה צלמים (ציורים) ולא מעשה פסלים" (מלחמות ה, ה, ב).
הוא חוזר על כך בספריו מספר פעמים
"כי אסור על פי החוק לתת בבית המקדש צלמים וחצאי פסלים וכל הדברים העשויים בתבנית בעלי חיים" (שם, א לג, ב).
גם הורדוס נזהר מלפגוע ברגשות העם ולא המרה את פי החכמים בשטח זה, כשם שנמנע מלהיכנס לתחום המקדש,. שהכניסה שם הייתה אסורה לזרים, למרות מעמדו המלכותי. מלבד היסוד המסורתי-דתי, פעל רגש של גאווה לאומית ודחף של התגוננות. להגברת הרגישות לצורות ובמיוחד לאלו שסימלו את שלטון הרומאים השנואים ונצחונותיהם. כדוגמא יכולה לשמש התקרית עם כלי הנשק וסימני הצבא עטופי בד שהכניסו הרומאים לעיר. היהודים חשדו שמתחת לעיטוף מוסתרות הצורות השנואות וכמעט הגיעו לידי התנגשות דמים, לולא שהורדוס ציוה להסיר את העטוף וכולם פרצו בצחוק (קדמוניות טו, ח, ב). במתיחות המתמדת ששררה בימים ההם הורד נשר הזהב שעשה הורדוס בשנה האחרונה לחייו והציב אותו בגובה השער של בית המקדש, התגרות זו הניעה את הנוער היהודי למעשה נועז שהביא למותם של ארבעים תלמידי החכמים הגיבורים שפוצצו את סמל השלטון הזר לרסיסים לעיני העם בחצר בית המקדש.


הבימה המעוטרת ומצוירת בבית הכנסת
בלוצק, פולין - על ארבע הפינות ציורי
רץ כצבי, גיבור כארי, עז כנמר וקל כנשר

שני קישוטים מיוחדים במינם הופיעו בבית שני שלא היו בראשון והם גפן של זהב שעמדה על פתחו של היכל ונברשת זהב, שהלני המלכה תרמה לבית המקדש לקשט בה את שער ההיכל. (יומא לז, א). הנברשת הייתה, כנראה, כלי תאורה עשויה זהב בצורת קונכה פתוחה (ירושלמי שם ג. ח), מעין רפלקטור נוצץ, מחזיר אור,
"שבשעה שהחמה זורחת ניצוצין יוצאין ממנה" (בבלי שם).
הקונכה נשארה במקומה עד לחורבן וכך נחרתה צורת שער ההיכל בזכרון העם וכזכר למקדש היא מופיעה כאלימנט קישוטי וארכיטקטוני בבתי הכנסת בארץ ובחוץ-לארץ, מעל לשערים, חלונות, גומחות, ארונות קודש ותשמישי קדושה כשם שגם הגפן הפכה לאחד האטריבוטים הקישוטיים הנפוצים ביותר בבתי הכנסת.

גם מן הפרוכת שלפני קודש הקדשים בבית שני נעלמו הכרובים. והוחלפו בתבנית השמים וצבאם, "מלבד החיות" (מלחמות, ה', ה,) ויתר הפרכות הנהדרות שהיו. שם קושטו בפרחי ארגמן ועמודים. אלמנטים אלו כרבים אחרים מקישוטי וכלי בית המקדש מופיעים בפרוכות המצויות בבתי הכנסת בכל תפוצות ישראל.

משחרב בית המקדש והוגלו ישראל מארצם מלאו בתי הכנסת בתפוצות את מקום המקדש, כדברי החוזה
"כה אמר ה' אלוקים כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם' (יחזקאל יא, טז) דרש רבי שמואל בר יצחק, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (ילקוט שמעוני רמז שנ"א והשוה בבלי מגילה כ"ט).
תאור ראשון של בית כנסת מפואר בגולה שאחרי החורבן, מפי עד ראיה, היא עדותו של ר' יהודה,
"כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל" (סוכה נא, א, תוספתא שם ד).
כאן לפנינו אבטיפוס של צורת בית כנסת, כפי שקבוע בהלכה והמקובלת בישראל ובתפוצות עד היום. בימה באמצע, החזן עומד על הקרן, שהיא העמוד, הציבור יושב סביב ופניהם לירושלים והזקנים יושבים בקתדראות ופניהם כלפי הצבור. מבית כנסת זה לא נתגלה עד כה אף שריד ובמקורות לא נמסרו פרטים על קישוטיו הציוריים והתבליטיים, אולם מרשימת בעלי המלאכה למקצועותיהם, הנזכרים בבריתא, זהבים, כספיים, גרדיים (אורגים) וטרסיים (חורשי נחושת), אפשר לשער שהבית היה מקושט לתפארת. גם הקתדראות של זהב היו משובצות פנינים ואבנים יקרות. מושבי כבוד לזקני העדה בכותל הקדמי, הלו נהוגים בבתי כנסת העתיקים ושמשו יסוד להלכה ולדוגמא לדורות הבאים. בכורזין שבגליל נחשף בחפירות בית כנסת עתיק מן המאה הג' ובו נתגלתה אצטבא, עשויה אבן בזלת, הקרויה "קתדרה של משה". המשענת האחורית מקושטת בשושנית גדולה והצדדיות והבסיס בפיתוחי-אבן וכתובת בשפה הארמית, גם היא מכוונת הייתה כלפי הציבור ומיועדת, כנראה, למופלא שבבית הדין (השוה בבלי סוכה שם ותוס' ד"ה והיו).

במשך כמאה וחמישים שנה אחרי החורבן לא נבנו בתי כנסת של קבע בארץ. שתי המלחמות ותוצאותיהן הנוראות זעזעו את היהודים עד לעומק נפשם, יגון ואבל הקיף את כל. שכבות העם ולא קמה בהם הרוח להקים בתי כנסת מחוץ לירושלים כתחליף לבית-המקדש המפואר הבלתי נשכח. מן הממצאים הארכיאולוגיים אנו למדין, שמסורת-המשך אמנותית, עממית, מקורית הייתה קיימת בישראל והבונים והאמנים ובכל הדורות שמרו על אופייה, עקרונותיה וחוקיה. בקישוטי הקברים והמבנים השונים שנבנו בארץ במאה הראשונה שלאחרי החורבן מופיעים נושאים מן העולם הצומח בלבד, זרי פרחים, פירות, עלים, אשכלות ענבים (גפן), כפרת תמרים ושושניות, גם שרשרות ודגמים גיאומטריים קשטו את העמודים, האפריזים והכרכובים, אבל אין זכר לדמויות מן העולם החי. כאשר שקטה הארץ והחיים המדיניים והכלכליים התבססו ויחסה של מלכות רומי כלפי היהודים נשתנתה במידה מסוימת, התחילה, בראשית המאה השלישית לספירה, בנית בתי כנסת להתפתח, בעיקר בגליל, ששם היה מרוכז רוב רובה של האוכלוסייה היהודית.


ציור דמיוני של ירושלים על קיר בית כנסת בפיטרקוב, פולין

באותם הימים רווחה הדעה בין החכמים מפי ר' יוחנן כי
"יצר הרע של עבודה זרה נעקר מישראל" ואין סכנה נשקפת מהאליליות שתחזור ותתפשט בעם (יומא סט, ב, שה"ש רבה ו, ח ובמקבילות).
בעלי האומנויות היהודיים, שעסקו במלאכתם בערים המעורבות נאלצו לצורך פרנסתם להתאים את תוצרתם לזאת של חבריהם למקצוע הנכרים ולקשט את מעשי ידיהם בקישוטי צורה לפי טעמם של הלקוחות (פרופ' אוירבך). רבים מחכמי ישראל התלבטו בבעיה כלכלית, חיונית זו 'וטרחו למצוא "אמתלא של היתר", (ראש השנה כד, ב), אולם נחלקו דעות החכמים בזה. בכל אופן היו כלי בית, תכשיטים וחפצי נוי עם צורות בני אדם נפוצים בישראל ויהודים השתמשו בהם, כשם שהיו מחזיקים אנדרטין בבית והיו מציירין דיוקנאות, עם "כתב" הסבירי על הכותל (שבת קמט, א ותוס' ד' ה ודיוקני).
לרבי חייא בר אבא היו ספלים עם צורות ורבי יוחנן התיר לשתות מהם, אם המים צפין על פניהן ומסופר שבימיו התחילו לצייר דמויות על הקירות ולא מחה בידם (ירושלמי עבודה זרה, ג, ב'). ר' אבין תלמידו (כתובות לג, ב, בב קמב, א), יליד בבל שלמד בא"י וחזר לבבל, לא מחה גם הוא, כשבימיו במאה הג' לספ. התחילו לצייר בפסיפס (ירושלמי שם, בהשלמה מתוך כ"י לנינגרד), ברם, על זהותו ותקופתו של ר' אבין נחלקו עוד הדעות.
עקב התנאים שהזמן גרמם הקילו אמנם חכמים בעניין הצורות, אבל רבים מן החכמים תפשו עמדה קיצונית והתנגדו בתוקף לכל הקלה בשטח רגיש זה, אם בגלל השש וספק עבודה זרה שלש להחמיר בה ואם לשם הרחקה מן הגויים ומנהגיהם. ואם בגלל השקפה שיותר נכון להחזיק בתלמידי חכמים שיוכלו לעסוק בתורה ולא לבזבז כספים על בנית בתי כנסת מפוארים (ירושלמי נסקלים ה, ד).
וכשר' אבין, שהיה נגר במקצועו (שבת כ"ג, ב) עשה בעצמו דלתות לבית הכנסת הגדול והתפאר ביופיין בפני ר' מנא, הוכיחו זה על המעשה בלשון הכתוב "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות" (ירושלמי שם).
מן השרידים שנתגלו בחפירות אפשר היה לעמוד על תהליך ההתפתחות של האמנות הפלאסטית הקדומה של היהודים, הכיור, החיטוב, הפיסול והקישוט התבליטי וכן גם על אמנות הפסיפס ברצפי-תמונות, אבל עד לתחילת המאה הנוכחית לא היו בידינו הוכחות ריאליות מספיקות לשחזר את תולדות האמנות הציורית היהודית ובמייחד את שימושה בבתי כנסת.


ציור של ירושלים ומקום המקדש, איטליה

בחיפושים אחרי מקדמה ושרידיה של עיר מבצר דורא אברופוס שהייתה מתחילה מושבה מקדונית, ששמה נזכר בספרות ההיסטורית הקדומה, נתגלה במפתיע, בשנות 1932-33, בניין של בית כנסת עתיק. הבניין היה הרוס בחלקו, אולם רוב קירותיו שרדו תחת דייק, כשהם מכוסים ערמות עפר וכך ניצל הנכס ההיסטורי והאמנותי מן ההרס והכיליון. הקירות של אולם התפילה היו, להפתעתם של החופרים, מכוסים בציורי פרסקו צבעוניים, שרובם נשתמרו, באורח פלא, במצב די טוב ונמצאים כעת בבית הנבות הממשלתי בדמשק.

התגלית עשתה לה כנפיים ועוררה התרגשות רבה בין חוקרי האמנות, כיון שעד אז לא היה ידוע כלום על מציאותם של ציורי דמויות של בני אדם בבתי כנסת קדומים. בכך נפתח דף חדש בחקר תולדות האמנות היהודית הסקראלית על יסוד חומר מקורי ומגוון, שיעורר ויכוחים בחוגי החוקרים וטרם נבדק די צרכו.


ציורים על קיר בית כנסת, פולין

העיר דורא אברופוס יושבת על חוף הפרת התיכון, בשטח (סוריה, ונמצאת מצפון לעיר פומבדיתא שבבל, העיר הנקראת בתלמוד בשם "גולה" בקשר עם השאת המשואות. ישבה שם קהלה יהודית לא גדולה, אבל די מבוססת מבחינה כלכלית, שהשיגה ידה לבנות בית כנסת יפה ולקשט אותו ברוב פאר. הבניין הראשון קם כמאה ושלושים שנה אחרי החורבן (בערך בשנת 200 לספירה) ומראשיתו היו קירותיו מצויירים בדגמים הנדסיים וחיקוי לטבלות שיש, בדומה לציורי הקירות שנתגלו לאחרונה בארמון הורדוס במצדה, אולם משוללים כל דמות של בעל חיים. בסוף תקיפת המשנה, בימי כהונתם של רב ושמואל בבל (246-045), הורחב הבית, שופץ ותוקן בהשתדלותו של זקן הקהילה, ,שמואל בן אידי הכהן", כפי שמעידה אחת מאבני הזיכרון המשובצות. בתקרה. מפליא הדבר, ונמצאו אז בעיירה זו אמנים יהודיים בעלי. שליטה טכנית די גבוהה שידעו לצייר על טיח הקירות, בכשרון במעוף דמיוני ובגוון מופלג, תמונות מסיפורי התורה ומחזיונות הנביאים, בשילוב אגדות. שנרקמו ומדרשות שהתהלכו בפי היהודים במסורת שבעל פה, שבחלקם אף לא הגיעו אלינו.

אוצר התמונות, ערכם האמנותי והדקורטיבי, עושר הצבעים ושיטת הביצוע המקצועי שלהן מוכיחים שוב שמסורת של אמנות חזיתית ציורית הייתה קיימת ונפוצה בין היהודים, כי לא מתקבל על הדעת שדווקא עיירה זו, הרחוקה ממרכזי הישוב היהודי בבבל, הייתה יחידה בעולם היהודי שהיציאה מתוכה אמנים בעלי חוש אסטתי ויכולת יצירה כזאת כנראה שתמונות אלו עוצבו לפי דוגמאות מכתבי יד ובמגילות מצוירות שאבדו במשך הזמן. לא זכו יהודי דורא ליהנות הרבה שנים מן הבית היפה, כי אחרי שהורחב וצויר בציוריו החדשים התקיים בשימושו אחת עשרה שנה בלבד. בשנת 256 לספירה נוצל הבית ע"י חייל-מצב רומאי כעמדת מגן במלחמה עם הפרתים שצרו על העיר וכשנכבשה על ידם, נתרוקנה מתושביה והבית נעזב ונשאר שמם עד שנתגלו שרידיו בחפירות.

ציורי הקיר המערבי, הפונה לירושלים, מוקדשים לזכר ביהמ"ק. במרכז הכותל נמצא בגובה של מטר מעל לרצפה, שקע ארכיטקטוני מקומר שבראשו קונכה בולטת בצבעי כחול, לבן וירוק, נוסף לציורי מלבנים בדמוי לשיש. (ראה תמונה עמ' 67). השקע יחד עם אשכולות הענבים בקשת הקמרון מזכירים את פני השער של מקדש הורדוס. תפקיד השקע ומטרתו שנוי במחלוקת החוקרים, אולם, נראה, שלא היה מיועד לארון קודש קבוע, אלא שימש כסימן המכוון את המתפללים לירושלים לצד המקדש, כדברי חז"ל
"שלבות של כל ישראל יהיו מכוונים למקום אחד" (ברכות ל, א).
מעל לשקע מצויר מקדש, שבחזיתו ארבעה עמודים, בדומה לזה, שעל המטבעות של בר כוכבא ובין העמודים שער סגור בעל שתי דלתות ולמעל לו מתנוססת. שוב הקונכה. משמאל, מנורת שבעת הקנים בגודל בלתי פרופורציונלי. המדגיש את ערכה המיוחד, לצדה לולב ואתרוג. שהם אטריבוטים בלעדיים יהודיים, המופיעים בקישוטי בתי כנסת, מערות קבורה, ארונות ותשמישי קדושה בארץ. ובארצות הגולה, מימין - העקדה, יצחק עקוד על המזבח ואברהם עומד והמאכלת בידו, מאחוריו איל נאחז בקרניו בענפי אילן ובפתח האוהל נראית דמות אשה נצבת שרה?). ה"קול מן השמים" עוצב על ידי הציירים בצורת יד המושטת מתוך ענן המסמלת את יד אלוקים העוזרת והמצילה את בני אדם בשעה שהם נתונים בסכנה. סמול זה שימש דוגמא לאמנים יהודים גם בתקופות מאוחרות יותר וגם באמנות הלא יהודית במשך הרבה דורות. כך היא מופיעה גם בפסיפס בית אלפא, שנוצר כשלש מאות שנה אחרי ציורי דורא גם בדורא עצמה בקריעת ים סוף, בחזון יחזקאל ובתמונת בן האלמנה השב לתחייה על ידי אליהו. אולי כאן מקור "החמשא", בצורת יד פתוחה, הנפוצה ביהדות המזרח כשמירה נגד עין הרע ומופיעה בשמיש בקמיעות, על צעיפים, חנר כיות וכלי בית ובבתי כנסת על מנורות, רקמות, תרשימים, ציורים ותשמישי קדושה.
גם בדורא עצמה נמצאת על אחת הלבנות בתקרה סגולה מצוירת נגד עין הרע בצורת עין ושלושה מסמרים תקועים בה ונחש מתקרב לבלעה, סגולות דומות נמצאות בשמיש לאותה מטרה במזרח גם אצל יהודים.

לא כל התמונות כבר פוענחו ופורשו ולמרות שכבר נוצרה ספרות עשירה בכמה שפות מסביב לאוצר נדיר זה, עדיין נטוש וכוח בין חוקרי האמנות על משמעותן של כמה מהן. ארוכה היא רשימת הציורים, שבכל אחד עשרות פריטים, כמו חיי משה, יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומי מרה, חיי יוסף, דוד ואליהו, שני המקדשים וחיי שלמה, חזון העצמות היבשות ועוד רבים. שרק שרידים נשארו מהם לפליטה. עוד יעמיקו חקר לפרש את הסתום, בתמונות מן המקרא, את העלילות הזרות ואת הסטיות מתוכן המקרא ולגלות את המדרשות, הסיפורים, האגדות והמקורות ששימשו מקור והשראה לציירים קדומים אלו.

לדוגמה: מאבקו של אליהו הנביא עם נביאי הבעל מתואר בשתי מערכות. העלאת הקורבן על ידי אליהו על האש שירדה מן השמים והמאמץ של נביאי הבעל להוריד את האש ללא הועיל. במרכז התמונה האחרונה מצויר מזבח, שעליו רובץ פר. שליחי אחאב ניצבים סביב, קוראים לבעל ואינם נענים, ידיהם מורדות למטה בתנועת ייאוש לעומת ידי האנשים בעלילה הראשונה המורמות למעלה בהתפעלות נרגשת. עד כאן הכל מתאים לכתוב, אבל יש בתמונה עוד פריט מעניין שאינו במקרא. בשקע. שבבסיס המזבח של הבעל מסתתר אדם שנחש מתקרב להכישו וכאן האגדה באה לעזרתנו. מספרת האגדה שאיש בשם יחיאל (מלכים א. טז, לד) עשה את המזבח נבוב, נכנס לתוכו עם אש ונעורת בידו ורצה להצית במסתרים את האש ברגע הנכון ולהוליך שולל את העם כאלו האש. ירדה מן השמים, זימן הקב"ה נחש נשכו ומת. (שמות רבה טז, ילקוט. שמעוני למלכים א, יט, לפי הסברו של סוקניק).


סורגים עם פיתוחים לבימה, מבית כנסת העתיק ביותר בקהילת פראג

בית כנסת זה על ציוריו יחיד הוא בסוגו ולא נתגלו עדיין באף מקום, מאותה תקופה, שרידים דומים. אולי גרמה לכך דעת חכמים המחמירים שלא הייתה נוחה מציורי דמויות, אף לא בולטות, בבית כנסת, המיועד לתפלה ולהתרכזות המחשבה. אפשר להניח שיהודים מאמינים לא המשיכו בשיטת הציורים ואף השמידו את הקיימים, כמו שקרה בארץ במאה השביעית בכפר נחום ובמקומות אחרים, שהדמויות התבליטיות טושטשו ונמחקו מתקשיטי בתי הכנסת ובדורא הלא ניצלו הציורים רק במקרה ובאורח פלא. יש יסוד להניח, שבהשפעת הנצרות הגבירו החכמים את התנגדותם לציורי בתי הכנסת הנעשים על ידיהם דומים "להיכלות' ורמזו במלה זו לכנסיות של הנצרות, שהחלה להתפשט בימים ההם במזרח, לבנות את היכלותיה ולקשטם בציירים. אגב, גם בדורא לא רחוק מבית-הכנסת נתגלתה באותן החפירות ורידים של כנסיה נוצרית אחת ליד כמה מקדשים מקושטים ומצויירים בתמונות אליליות ויתכן שציורי בתי הכנסת נאסרו אז כשם שמנהגים עתיקים בוטלו וטופסי תפלה נשתנו מפני דרכי וטענות המינים (ירושלמי, ברכות פ"א ה"ה ובבלי שם יב, א ועוד).

את עיקרי המסורת האמנותית של עיטורי וציורי בתי הכנסת יחד עם שירת הגונים וגוני גוונים נשאו היהודים אתם מארץ אל ארץ והתפשטו על פני הפרוכות, התקרות והקירות, דור דור לפי תחושתו ויכולתו.

על אף השפעת התרבות של העמים שנקלעו לתוכם והמגע עם הערכים הזרים, נשמר היסוד הייחודי-יהודי ביצירותיהם וחותם העתיקות לא נעלם מהם. לנושאי העיטור והציור העתיקים נשתרשו פסוקי תפלה, פתגמי רז"ל וצליליהן של אגדות עתיקות יומין התנגנו מבין קווי היצירות. למרות הויכוחים על הצורות שלא תמו מאז הימים הקדומים, דרך ימי הביניים ועד התקופה האחרונה קמו יצירות תפארת בכל תפוצות ישראל, יעידו על כך, מצד אחד החומר הספרותי ההלכות והשאלות והתשובות המריבות שנתחברו נמשך כאלפים שנה ומצד השני החומר הריאלי וההיסטורי, בצורת בתי כנסת וציוריהם החיות והעופות הדמיוניים, האריות. והנחשים, הצביים והנמרים, הטווסים והיונים, כלי הזמרה, פרחים ועצי החיים ולעתים לא נדירות גם פני אדם, אור ביד רחבה ובנפש חפצה הורישו לנו אמני ישראל ברובם עלומי שם ונחבאים אל הכלים.

עדים אנו לחורבן הגדול שהמיטו עלינו הנאצים בדורנו. אוצרות רוח וכשרון לאין שיעור הועלו בלהבות ללא השאיר שריד. חובתם הלאומית וההיסטורית של אמני ישראל בימינו לשאוב ממקורות ההשראה העתיקים מאוצר המוטיבים העממיים, ולהחזיר עטרת תפארת של המורשת האמנותית היהודית לבתי כנסת החדשים ההולכים ונבנים בארצנו לבל תיפסק השרשרת.