|
תוכן המאמר:
מה כתבו? כיצד כתבו? מרכזי כתיבה תקציר: עם ישראל מכונה עם הספר. ביהדות הספר הוא האומה והאומה היא הספר, מעין חומר וצורה, שאין האחד מצוי בלעדי השני. בכל פזורי ישראל כתבו, אך מי הם הכותבים, למה כתבו, וכיצד כתבו, בכך נחלקה הפזורה, ובכל מקום היו גורמים נוהגים ומנהגים מיוחדים. במסגרת זו נשתדל לסכם תופעה זו בתימן. מילות מפתח: סופר סת"ם, לבלר, ר' סאלם צאלח, ר' שלום שמן, שלום בן דוד חבארה, ר' יהודה הלוי, ר' סעדיה ב"ר יצחק לוי, שלום קרח, דיוואן. |
|
העם היהודי והספר נוצרו כאחד, ואין כל אחד מהם קיים במציאות בלעדי השני. אמרתי במציאות כי כבר אמרו חז"ל שהתורה. קדמה לבריאת העולם. ועוד - לא כהרי יתר העמים העם היהודי, יתר העמים גובשו על ידי שפה מסוימת או חבל ארץ מסוים, או אף שלטון כללי, כובש אדיר אשר שם ידו על פרודות מספר. ואין הספר גורם כל שהוא לכיבושם ולאיחודם לעם אחד, ואף אינו גורם מפריע ומונע גיבוש בעל ספרים שונים ואינו מעכבם מלהיקרא עם אחד, כי הספר להם תופעת לוואי, גוון לבוש ולא מהות, אפשר עם ספר א' ואפשר עם ספר ב', ואף גם בלעדי שניהם. היהדות אינה כן, הספר הוא האומה והאומה היא הספר, מעין חומר וצורה, אשר אמנם באופן תיאורי מבחינה עיונית-מופשטת כבר הכירו בהם הקדמונים כווני דברים, אך הרי הכל מודים שאין האחד מצוי בלעדי השני. קיימת בעם היהודי מצווה לכתוב: "כתבו לכם", אף נכפלה וחזרה ונכפלה בצורות שונות ובמקרים שונים "כתב לך את הדברים האלה" "וכתבתם". אפשר לומר, כפי שמסרו לנו חז"ל, מאתים ארבעים ושמונה אברים יש באדם ומוצאים אנו כי כמעט כמספר הזה חזרה ונכפלה בכל התנ"ך מלת הכתיבה לצורותיה השונות. ולמעשה לא פסקה כתיבה מישראל מעולם בכל מקום בכל דור ובכל זמן. אף זכה להיות נפוץ בין ההמונים הכינוי לעם היהודי "עם הספר" על אף מקורו הזר שהוא כידוע מדברי מחוקק האיסלאם, יתכן בגלל המחמאה הכללית שבו והרי אין ההמונים בוחלים במחמאות, ויתכן משום שכך היא באמת המציאות, שבכל שבטי פזורי ישראל כתבו וכתבו אך מי הם הכותבים, למה כתבו, וכיצד כתבו, ומרכזי הכתיבה, בכך נחלקה הפזורה, ובכל מקום היו גורמים נוהגים ומנהגים מיוחדים לו לפי מקומה שיעורו ותנאיו. ואנו במסגרת זו נשתדל לסכם לעצמנו תופעה זו או יותר נכון תכונה זו בתימן. מי הם הכותבים? ולמה כתבו? התשובות על שתי נקודות אלה חופפות, וגם אנו לא ננסה להפרידן, כי ההפרדה לא תהא מעשית ואף לא תצלח. וחמישה סוגי כותבים היו שם. הסוג האחד, אותם שהתמחו באות המרובעת, ואלה כתבו ספרי תורה, תפילין ומזוזות ולא עסקו כלל בכתיבת יתר ספרי הקודש, ועל אף חיוניות מלאכתם-מקצועם שבלעדיהם היו בטלות חלילה שלוש מצוות מישראל, מצוות כתיבת ספר תורה ומצוות תפילין ומצוות מזוזה, ועל אף האחריות הגדולה שההלכה הטילה עליהם, ועל אף המאמץ האומנותי שהם משקיעים וחייבים להשקיע במלאכתם, הרי המציאות אכזרית כלפיהם, אלמונים היו בחייהם ואלמונים נשארו לאחר מותם, כי אין יצירותיהם נקראות על שמם כי אם על שמו של מי שלא עמל בו ולא גדלו אלא שהיו לו כמה מטבעות ובהם קנה לעצמו שם עולם. מאות ואלפי ספרי תורה מונחים בהיכלי וארונות הקודש, ומהם כאלה המפליאים אותנו בחנם ויפי כתיבתם ואין אנו יודעים מי היה הכותב, ורק שם הקונה חקוק על התיק או הנרתיק. עוד רעה חולה, פעמים שבלה התיק או הנרתיק, ובא אדם זר והתנדב פרוטות ספורות עבור התיק או נרתיק וללא בושה חוקק עליו את שמו כאלו הוא הרה וילד את היצור המופלא הזה, ובמשך הדורות נשכח גם שם היוצר-הכותב וגם שם הבעלים, ונשאר רק שם בעל הפרוטות. וכאן איני יכול שלא להזכיר כותבי סת"ם בני עירי שהכרתי. בקרב הלבלרים בעירנו היה ר' סאלם צאלח ז"ל שהיה לבלר אומן מהיר ועל כתב ידו חן קדומים כי האותיות שכתב רחבות וקצרצרות היו, דבר המזכיר בהרבה את כתיבת הראשונים. אמרו עליו: שהיה כותב ארבעים ס"ת לשנה, ועם זאת היה גם חזן מחונן בעל קול ערב. הוא היה ראש בית הכנסת "בית צאלח". והשני בן משפחתו ר' יוסף חכם צאלח. השלישי הרה"ג ר' יוסף ב"ר שלום שמן זצ"ל הוא היה ת"ח מובהק, רב ומורה בבית הכנסת אלריעאני. הוא זכה ועלה לארץ והיה רבה של הרצליה. כתיבתו מפליאה ביופיה כאילו חקוקה בדפוס, כל אות ואות אחידה מתחילת הספר ועד סופו ואין אות שונה מחברתה כמלוא נימה, גם עובי קווי גגיהן ותחתיותיהן אחת היא בכל הספר. הוא היה אמנם איטי בעבודתו אך הוציא מתחת ידו עבודה תקינה נטולת כל טעויות ושגיאות דבוקים ופירודים וכדומה דברים שהם מנת חלקם של רוב הסופרים. לבלר זה הכין בעצמו את הקלף ואצלו למדתי אני מלאכה זו. וכדאי גם לציין כאן דבר הידוע כי הקלף של תימן לא היו מורחין אותו בשום משחה, ורק כאן, לצערנו, החלו לטוח על הדיו. הרי אף לבלר לא קנה דיו מן המוכן וכל אחד הכין בעצמו כפי שיתואר להלן. הרביעי היה הרה"ג שלום בן דוד חבארה ז"ל. הוא היה לבלר מהיר מאוד שהיה כותב שישה ספרי תורה בשנה מלבד פרשיות של תפילין ומזוזות למכביר. היה שקדן עצום בלמודו, ובשעה אחת אחר חצות הלילה היה משכים קום לבית המדרש, וכל למודו היה רק ש"ס ומפרשיו. מן הצעירים שעסקו במלאכה זה ר' יהודה ב"ר אברהם הלוי ור' סעדיה ב"ר יצחק לוי ועוד. סוג לבלרים אלה אין צריך לומר למה כתבו הרי פשוט הייתה זו מלאכתם וזה היה מקצועם וממנו התפרנסו וכלכלו את ביתם. |
סופר סת"ם תימני
|
|
וכאן חייב אני לספר את סיפורו. |
אבי זצ"ל סיפר, כי לפני כשמונים שנה היו בתימן שני אחים תלמידי חכמים מופלגים, ושניהם סופרי סת"ם. האחד הרה"ג יחיא צארם זצ"ל שעלה ארצה ונעשה ראש רבני יהודי תימן בארץ ישראל. והשני אחיו הצעיר, בעל מום מלידה שתי ידיו ורגליו היו עקומות ועקושות שאינו יכול לעשות בהם מאומה, ורק קרוביו היו מעבירים אותו ממקום למקום. אבל, היה נבון מאד ולבלר מהיר ואומן, על אף שאינו יכול לכופף ולפשוט את אצבעותיו. היה תוחב את הקולמוס בסדק צר שבין דמויי אצבעות שבידו וכותב. בשנת תרל"ב, לפני פורים, הזמין סבי אצלו מגילה, בערב פורים סמוך למנחה הלך לקבלה וזה ענה שאינה מוכנה אבל הראהו כל הקלף משורטט וכל היריעות תפורות והבטיח למסרה עם שחר כתובה כולה. לאחר תפילת ערבית בליל פורים ולאחר הסעודה שאחרי התענית ישב כל הלילה וכתב. ובבוקר עם שחר פנה סבי אליו בהתאם להבטחתו מלא ספקות היאך בעל מום כזה יכול לעשות זאת במשך הלילה. הסופר בהרגישו את צעדיו, פתח את החלון ומסר לו את המגילה כתובה כולה, כתב נאה ויאה, מגילה זו. נמצאת בידי עד היום.
|
|
הסוג השני היו כותבי כתבי קודש וזה היה מקצועם. אלה התמחו יותר באות רש"י הנקרא בלשונם "שכ'ט". לבלרים רבים ידועים לנו במשך הדורות אשר הנחילו לנו ספרים רבים בכתב ידם. לבלרים אלה כתבו לכל דורש ולפי רצון המזמין. ספרי הלכה ומדרש, מחשבה ופילוסופיה, שירים וסידורי תפילה וכדומה. משום כך אנו מוצאים כמה סידורי תפילה בכתב יד סופר אחד בנוסחים שונים. לדוגמא: הסופר החכם והמחבר כה"ר יחיא בשירי זצ"ל, חי לפני כמאתיים וחמישים שנה בכפר אלרחבה, ידועים לנו מכתב ידו לא פחות מארבעים כתבי יד מדרשים ובעיקר מדרש הגדול, משניות וסידורים שונים, סידורי תפילה שונים זה מזה בנוסחתם, מפני שכתב לפי רצון המזמין, כי בזמנו כבר החל הסידור נוסח ספרד להדור לתימן על ידי השד"רים והנוסעים למיניהם. לפי עדותו של ר' יעקב ספיר בספרו "אבן ספיר" חלק א' דף ק"ב הייתה בצנעא גם אישה לבלרית, שבודאי לא כתבה ספרי תורה ונמנית על סוג לבלרים זה. וכך כתב: |
"גם בת הייתה לו (לבניה הסופר) סופרת אומנת והראוני ממנה חומש כתב יד כתוב בסופו אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בו שגיאות כי, אישה, מינקת אנכי מוריס בת בניה הסופר. והוא מדויק וכתיבתו יפה ומאושרת מאד".
|
|
אנו אמנם כבר לא ראינו חומש זה ואף לא היו נשים לבלריות בימינו. או כגון הלבלר הפרשן, הידוע ר' יצחק ונה אשר כפי השמועה ביקר בארץ ישראל והיה בעיקר בחברון וחכמי חברון כבדוהו בשל בקיאותו באגדה ובקבלה. הוא חזר לתימן והמשיך לעסוק שם במקצועו, ואף החדיר לסידור יהודי תימן שינויים רבים מסידור ספרד כפי שקיבל מחכמי חברון.
הסוג השלישי היו הלבלרים החובבים, היו אלה אומנים במלוא מובן המלה אשר יותר ממה שכתבו ציירו את האותיות. הם אמנם כתבו בשכר לכל דורש אך בתנאי שיסכים המזמין לתנאיהם ליפות ולקשט ולשכלל את יצירותיהם. ויכלו לעמוד בתנאיהם כי לא היו תלויים בחסדי המזמין מפני שמקצוע אחר היה להם. מסוג זה הכרנו בימינו את הרה"ג שלום קרח זצ"ל שהיה מגדולי הרבנים בעיר, דרשן, מטיף פייטן וחרזן, והיה גם צורף במקצועו. היו תקופות שלמד תשכ'ר: את כתיבותיו קישט בשערים מצויירים בפרחים ובקישוטים שונים בכל צבעי הקשת. גם בפנים הספר כתב אותיות מסוימות בדיו אדומה, ירוקה וצהובה ועוד. חוש מעודן היה לו בבחירת הצבעים המתאימים. זכורני כאשר הייתי נכנס אליו היה כל שולחנו מלא קסתות של כל מיני דיו שונים ולפני כל קסת קולמוסים שונים: עבים, דקים ובינוניים שהיו מיוחדים לכל צבע. |
כתב יד מתימן
|
|
סוג רביעי של כותבים היו המחברים עצמם אשר בדרך כלל היו עניים, ולשלם שכר לבלר שיעתיק את ספריהם לא היה להם, אף אינם לבלרים אומנים, אבל דייקנים היו מפני שרצו שיהיו ספריהם מדויקים עד גבול היכולת. אותם מהם שהיו גדולי תורה באמת הרי היו להם תלמידים רבים ואלה השתדלו להעתיק תורת רבם ולפרסמה, וכך נתקיים בהם מאמר חז"ל (ברכות לה, ב) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, אבל אותם שלא היה להם תלמידים העתיקו את ספריהם במו ידיהם, מכרו לאחרים. נספחים לחוג זה הם אותם בעלי בתים ואנשים של צורה שהיו נזקקים מדי פעם לומר דרשה בבית משתה או בבית אבל בהעדר תלמיד חכם, אלה נזקקו להעתיק לעצמם מדרשים שלמים ואף ליקוטי דרשות וטעמים הנחוצים להם. ומכאן הכניס אל חוברות מסוג זה בפרט במאות האחרונות בתימן. |
סופר סת"ם תימני
|
|
הסוג החמישי הם תלמידים הלומדים לפני רבן, במלים אחרות תינוקות של בית רבן. נהוג בתימן שבהגיע הנער לחביבות שנתו השמינית מעט לפני או מעט אחרי כן, הכל לפי פקחותו של הנער וחריפותו, לאחר שכבר בשנים קודמות אמן את ידיו להחזיק את הקולמוס ולשרטט צורת האותיות ואף לשמור על ניקיון הניר שעליו הוא כותב אשר על דבר זה הקפידו מאד המלמדים, אביו לוקח לו כמות ניר אחידה ומטיל עליו לכתוב ספר. בדרך כלל מתחיל הנער בכתיבת סידור תפילה, או ספר הפטרות, או ספר השירים "דיוואן", ספרים אלה שימושיים מאד גם לילד וגם לבית, ומכאן ריבוי מציאותם של ספרים אלה בכתבי יד מתימן. בדרך זו משיגים שלוש מטרות בבת אחת: * הנער לומד לכתוב באופן מסודר ואחראי ביודעו שכל עמוד וכל דף נשאר לדורות. * הנער משנן היטב אותו החומר שהוא כותב ונעשה שמור ומורגל בפיו ולפחות מכיר הוא את החומר הכרה מלאה. * והמטרה השלישית היא עצם הספר. כאשר הנער מגיע לגיל גבוה יותר, מטילים עליו לכתוב ספרים רציניים יותר וגדולים יותר. קיצורו של דבר, כל נער כותב לפחות שני ספרים בתקופת שהותו הקצרה יחסית בין כותלי חדר הלימוד, לכן אין פלא שספריות העולם מלאות כתבי יד מתימן. אמת, לא בכל ערי וכפרי תימן כתבו, המדובר הוא במרכזים הגדולים כפי שידובר להלן. |
|
כאשר אנו מעיפים מבט מקיף על כתיבות הדורות שחלפו מתגלים לעינינו גלים גלים, תקופה תקופה וכתובתה. בתקופות הקודמות, כלומר, לפני שבע מאות ושמונה מאות שנה הרבו לכתוב ספרי המקרא עם המסורת או גם עם פירושי רס"ג וכן ספרי הלכות רי"ף והגאונים. בתקופה יותר מאוחרת כתבו אמנם גם מקרא, אך הרבו לכתוב משנה עם פירושי הרמב"ם ואף ספרי פילוסופיה, בפרט האמונות ודעות של רס"ג, חובת הלבבות של רבנו בחיי בן פקודה, מורה הנבוכים להרמב"ם, ואף ספרי פילוסופיה ערביים רציניים כגון: "כתאב אלמיער" של אעוגבאלי, חוברות "אכ'ואן אלזפא" וכדומה. לפני כחמש מאות שנה הייתה נטייה יותר למדרש, ואף נתחברו בתקופה זו מדרשים פילוסופיים הלכתיים רעיוניים בהרכבה אחת כגון "מאור האפלה", "לב לו אלאלבאב", "כתאב אלחקאיך" ורבים רבים כאלה. מתקופה זו מצויים בידינו גם הרבה ספרי אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בתקופה יותר מאוחרת עברו לכתיבת ספרי מדרש ואגדה שהם על טוהרת העברית, ואשר הקו הפילוסופי מועט בהם. אחריה באה תקופה שכתבו סודות, רמזים וגימטריות. בתקופה האחרונה, כלומר, בשמונים השנים האחרונות בהשפעתו של אבי זצ"ל הייתה שוב חזרה לתקופות הקדומות, ועשרות רבות משניות עם פירוש הרמב"ם נכתבו על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, וכן ספרי מקרא עם פירושי רס"ג, מדרשי תימן העתיקים כגון מדרש הגדול ומאור האפלה, ספרי מחשבה ופילוסופיה, ספרי פרשנות המקרא כגון ספר השורשים של ר' אבן ג'נאח, וספרי פרשנות המשנה כגון "אלמרשד אלכאפי" של ר' תנחום הירושלמי ועוד ועוד. |
|
החומר היחיד שהיו צריכים לקנותו ואשר היה יקר יחסית הוא הניר, שבכל הדורות הביאוהו מחוץ לתימן, בתקופתנו הרבו להביא מתורכיה ניר שהיה נקרא "אבו שבאך" והייתה עליו חותמת "איסטנבול" מעטים היו שכתבו על הניר הלבן כמו שהוא, הרוב צבעוהו במי משרת עלי ה"חנא" ובה נתן לו גוון צהוב אדמדם, או חום בהיר, סבורים היו כי צבע הנייר הכהה מגן על מאור העיניים, יתר חומרי הכתיבה עלו פרוטות, את הקולמוס עשו מן הקנים המצויים בשפע באגמי הנהלים וגדות הנהרות המרובים בשפלות תימן את הדיו עשו מעפצים המצויים אף הם בתימן, כתשו את העפצים ושרו אותם בשמש יומיים או שלושה עד שהמים נעשים צהובים וכל לשד העפצים נפלט למים, מסננים אותם ונותנים עליהם מי משרת קנקנתום שגם הוא מין מלח צהוב. מניחים אותו בשמש יום או יותר כדי שיקבל ברק, היו שהוסיפו בו מעט "צמג" שרף אילני ה"טלח" שהוא מוסיף לו ברק, ויש שנמנעו מלעשותו מפני שהדיו נעשה דביק, מייבשים אותו בשמש, וכל פעם שנזקקים לכך שורים כמה גיליונות לפי הצורך וכותבים, את הקסת עשו מחומר שרוף, ילדים חרוצים עשו לעצמם ואף מכרו לאחרים בפרוטות. נהוג היה לעשות את הקסת שני תאים מרובעים קטנים וחור קטן באמצע המחיצה המבדלת בין שני התאים, באחד שמים את הדיו ועל הדיו שמו צמר גפן כדי שיספוג את כל הדיו, ובמקום לטבול את הקולמוס בדיו טבלו אותו בצמר הגפן, ברכתה של שיטה זו מרובה, שאם נהפכה הקסת אין הדיו נשפכת, ואף אין חשש שתעלה בקולמוס דיו מרובה העלולה לטפטף על הניר ולטשטש את הכתב. ידועה היא ההלכה: |
"הטובל את הקולמוס לכתוב את השם לא יתחיל מאות השם, אבל מתחיל הוא מאות שלפניו" (רמב"ם הלכות תפילין פ"א)
|
|
והטעם ברור כדי שלא תיפול טיפת דיו על אות השם, ואילו לפי שיטה זו הנהוגה בין לבלרי תימן חשש זה נמנע. צמר גפן זה הספוג דיו נקרא "בוה". שיטת השרטוט מעניינת אף היא, כי לא שרטטו בסרגל, אלא לקחו קרש באורך ארבעים ס"מ ורוחב שלושים ס"מ עשו חורים במרחקים מדויקים והשחילו בהם חוט חזק והדקו את החוט על פני הקרש, וכאשר רצו לשרטט הניחו את הניר על הלוח והעבירו את הבוהן על הנייר מלמעלה וזה משרטט לפי החוטים שעל הקרש. שיטת שרטוט זו מדויקת ומהירה ואפשר לשרטט עשרות דפים ברגעים ספורים. לוח זה היה נקרא "מחטרה".
|
|
כפי שכבר אמרנו לא בכל מקום כתבו. ישנם מחוזות שלמים המאוכלסים יהודים רבים ועד כה טרם ראינו שום כתב יד מאיזה סוג שהוא שנכתב באותם מקומות. במחוזות אחרים המצב לא אחיד, במאה מסוימת אנו מוצאים כמה לבלרים ושוב הפסקה, והגל עובר למרכז אחר וכן הלאה. בתקופות הקדומות יותר שמשו הערים: גבלה, צעדה, צנעא, תנעם כמרכזי כתיבה. בתקופה יותר מאוחרת בלטו הערים טוילה, חמדה, ועוד. דומה שבקום לבלר אחד קמים לו מתחרים. |
סופר סת"ם בעבודתו
|
|
ולסיום הערה אחת: כותבי ספרים, תפילין ומזוזות ויתר כתבי הקודש וספרי חכמה לא נקראו בתימן "סופרים", כי סופר נשאר בתודעתם שם להוגה דעות, חכם, כלשון הכתוב, "והוא סופר מהיר בתורת ה'". (עזרא, ב', ה) גם השם "לבלר" לא היה שמושי בפי כל, כי אם בפי תלמידי החכמים בלבד. ואילו בפי כל נקרא "כותב" אלא שסופר סת"ם נקרא בשם העברי "כותב" ואילו הכותב יותר כתבי הקודש בתרגומו הערבי "כתב". ואף נדמה לי כי רצוי לחדול מלקרוא את הלבלרים "סופרים". |
|