|
תקציר: סכנת התבוללות קיימת במדינות אירופה נוסף לסכנה של התעוררות תנועות אנטישמיות. בהבדל מן השנים הנוראות של שנות ה- 30 יש היום ליהודים לאן ללכת. מילות מפתח: התבוללות, אנטישמיות, ניהליזם. |
|
אילו היו מטילים על מישהו לפני 30 שנה לכתוב על חייהן ובעיותיהן של הקהילות היהודיות בגרמניה, צרפת, אוסטריה, שוויצריה ובלגיה, היה לבטח מתיישב ועושה חמישה מחקרים נפרדים וכותב חמישה חיבורים שונים. כל אחת מהקהילות הללו, היו לה לפני 30 שנה מבנה סוציאלי משלה, סגנון חיים ואווירת תרבות שונים ומהות רוחנית וחברתית נפרדת. אמנם היו להם אי אילו יסודות לאומיים משותפים במידה והם נתגלו בכלל - החיים הדתיים בארצות אשר היו אוניפורמיים, פרט לשוני המסורתי בין היהודי הספרדי בצרפת לבין האשכנזי בגרמניה ובאוסטריה, הפעילות הציונית הייתה פחות או יותר אחידה וההבדלים אשר נתגלו היו יותר ארגוניים מאשר רעיוניים איכותיים. אך פרט למכנה המשותף הזה היו השבטים הללו במידה רבה מראה נאמן של החברה והתרבות בהן הם חיו, וזאת בגלל השורשים העמוקים אשר כמעט כל אחת מהקהילות הללו הכו באדמת המולדת הזרה: היהודי הגרמני היה יותר גרמני מאשר הפרוסי בקוניגסברג או האלזאסי בסטראסבורג; היהודי האוסטרי היה נושא התרבות האוסטרית וה"גמויטליכקייט" האוסטרית, ושמות כמו סטיפן צווייג ופרנץ ורפל העידו על כך; היהודי בפאריס היה יותר צרפתי מאשר הגאלים בנורמנדיה או הרומנים במרסיי; ואותו הדבר כוחו יפה בנוגע ליהודי בלגיה ושוויצריה. בכל אחת מהמדינות האלה היו היהודים יותר "קאתוליים מהאפיפיור", שפכו את דמם במלחמות שחרור ובמלחמות כיבוש, ויש אומרים שעל יד וורדן לחמו יהודים צרפתיים נגד יהודים גרמניים, כאילו היה להם להכריע במערכה העתיקה בין הצדוקים לבין הפרושים על אדמת פלנדריה. ואל יאמרו דברים אלה לגנאי: המדינות הללו נתנו לאזרחיהם היהודיים את מלוא החופש והזכויות האזרחיות, ולא הפלו בין צרפתי בן דת משה לבין צרפתי קתולי או אתאיסטי ואם פה ושם היו עניין דרייפוס הרי היו אלה "סטיות" מהקו הדמוקראטי - ההומאני והאוהד כלפי היהודים, תופעות מיושנות בתהליך של הבראה חברותית, אשר בא להשכיח ולפייס על עוול וייסורים של ימי הביניים, כאשר עוד שרפו קהילות שלמות בטירול או כאשר גירשו קהילה שלמה אל היערות והזאבים בחורף מחריד דוגמת הקהילה בבאזל. מה הפלא אפוא, שהיהודים ידעו לגמול למארחיהם על הזכויות תוך קבלת חובות ותוך חיבה ומסירות למולדת החדשה. שונה לגמרי הוא המצב כיום במדינות הללו. פרט לשוויצריה אשר קהילתה היא בגדר יוצאת דופן יש לישובים היהודים בגרמניה, אוסטריה, צרפת ובלגיה מכנה לאומי משותף, ושמו - חורבן משותף של העבר הקרוב, אי יציבות חברתית ותרבותית בהווה, חורבן או לכל היותר חיסול שברצון בעתיד. בכל אחת מהמדינות הללו חלו בראש וראשונה שינויים דמוגראפיים יסודיים באוכלוסייה היהודית. אין זו כבר הקהילה היהודית העתיקה, אשר מתגאה בשושלת היחוסין הכרונולוגית של מאות בשנים; הקהילות ההן, בנות הפנקים העתיקים, נחרבו ונשרפו בדם ובאש על הנאציזם המשתולל פרט לצרפת, בה מספר הניצולים מתאי הגאזים ומזרוע של הגסטאפו הוא במקצת יותר גדול, מורכבת כל קהילה וקהילה באותן מדינות רק מקומץ קטן של שרידים ופליטים מהקהילה העתיקה - ורוב אוכלוסייתה מורכבת מיהודים אשר הגיעו לשם אחרי המלחמה ממחנות הפליטים וממזרח אירופה כגון יהודים מפולין, שרידי יהדות ליטא, יהודים מרוסיה, רומניה והונגריה. דומני שלא צריך להיות נביא ולא בן נביא על מנת לחזות מראש מה צפוי לקהילות הללו במשך הדור הבא: אם אירופה תיכנס לתקופה של יציבות פוליטית וכלכלית, ואם שוב לא יעבור עליה זעזוע עולמי דוגמת המבול אשר פקד אותה בימי מלחמת העולם השניה. דומני, כי לא יהיה שום כוח בעולם אשר יבלום את ההתבוללות המחרידה בקהילות אלו. כבר כיום מגיעים נשואי התערבות באירופה ל- 40-30 אחוז, אם לא יותר מזה; כבר כיום לא יודעים 80 אחוז מבני עמנו קרוא וכתוב אות יהודית, וזה לדאבוננו נכון גם בנוגע לילדים של אותם יהודים "גרמניים, אוסטריים, צרפתיים ובלגיים", אשר הגיעו ממזרח אירופה לארצות אלו. אמנם קיימת התעוררות לאומית מסוימת בצרפת, בעיקר בין האינטלקטואלים היהודים הצרפתים, אשר הודות לעבודה המבורכת של הקונגרס היהודי העולמי, מחפשים תוך מבוכה התחדשות רוחנית במקורות של ישראל סבא. אך הבריחה אל היהדות של אותם אנשי רוח יהודיים בצרפת, היא למעשה בריחה מהתרבות המערבית המתנוונת אשר עוברת משבר בעקבות המלחמה מזה ואי בהירות המחשבה הפילוסופית מזה. האינטלקטואלים היהודיים פוחדים מהייאוש ומהניהליזם, אשר האקזיסטנציונליזם הצרפתי מביא בתורתו והם נמצאים בחיפוש אחרי יסודות איתנים יותר בחיים דוגמת אבותיהם, אשר חיו תוך ביטחון בנצח ישראל לפי תורתם ומורשתם. דומני שבמידה וגם התרבות והפילוסופיה האירופית יחזרו מהתנודות הקיצוניות גם כלפי ימין וגם כלפי שמאל, וזאת לאיזה שהוא שביל אמצעי בטוח ויוצר - ומסתמנים סימנים מובהקים לתהליך כזה במערב אירופה, הן מבחינה חברתית והן מבחינה רעיונית, עלולים גם היהודים האינטלקטואלים למצוא מחדש את הקרקע האיתנה מתחת לרגליהם במולדת הרוחנית המחודשת, ואז לא יהיה שום מחסום בלם או מציל מהתהליך של ההתבוללות המוחלטת. במידה והכוח המושך של היהדות ייחלש, עלולה לא לעזור גם הרומנטיקה של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא כוח גראביטציוני ליהודים אשר זקוקים לה מבחינה נפשית, כלומר מבחינת הבחירה החופשית או בתוקף הנסיבות החיצוניות המכריחות את היהודים להזדקק לה. מה שנכון בנוגע לתהליך ההתבוללות בצרפת, נכון פי אלף בנוגע ליהודים בגרמניה. קיומה של קהילה יהודית על אדמה זו, בה נולד הרעיון של השמדת יהודים במאה העשרים, בה הוא נתקבל כעין רעיון משיחי, בה הוא בוצע בתכנון מדעי מדויק - כשלעצמו סטירה לאומית. אינני רוצה להתווכח, לא עם התנועה הציונית ולא עם הקונגרס היהודי העולמי, שקיבלו את הקהילה היהודית בגרמניה אל חיקם הארגוני. עבורם, עצם קיומה של קהילה יהודית הוא הצדקה לקבלה לחיק משפחת התפוצות. הבעיה היא, איזו הצדקה נותנים היהודים "הגרמנים" בעצמם לחיים מחודשים על אדמת הדמים. בין המנהיגות כביכול של קהילה יהודית זו מתהלכת התיאוריה, שעל הקהילה היהודית בגרמניה מוטלת שוב השליחות הלאומית, להיות המחנך הדמוקרטי וההומאני של העם הגרמני; שהקהילה היהודית בגרמניה חייבת לעזור לכוחות הפרוגרסיביים והדמוקרטיים בגרמניה לבנות את המדינה מחורבותיה של הרייך השלישי. אינני חושב שהנמקה זו לקיומה של קהילה יהודית בגרמניה היא הגונה. היה הרבה יותר הגון להודות בשרירות הלב, בחוסר גאווה לאומית, ברדיפת הבצע ובהתנכרות לכל ערכים תרבותיים יהודיים. אני חושב שהדור היהודי הצעיר בגרמניה, במידה וכזה ישנו או יצמח (כי כעת 70 אחוז של האוכלוסייה היהודית בגרמניה היא בגיל מעל 50) לא יוכל לחיות בשקר זה, כי אף נוער לא מסוגל לקבל רמאות קונבנציונאלית, והוא יעדיף להתבולל כליל ולהשתלב מחדש ועד תום בסביבה הגרמנית, מאשר לחיות כל ימי חייו בתסביך של פרדוכס לאומי. נזדמן לי לפני שנתיים בגלל מקרה מוזר ומצער, לשהות במינכן ביום הכיפורים. בית הכנסת הגדול היה מלא מפה אל פה ורבים מהמתפללים נשארו ברחוב. האמת היא שאחרי "כל נדרי" חזרו רובם לבתיהם במכוניותיהם המפוארות. ואווירה דיום כפור נשתכחה חיש מהר. בתי כנסת חדשים קמים כמעט בכל ערי גרמניה - בהן נחרבו. בפרנקפורט חידשו את בית הכנסת העתיק בתוספת של תפארת זהב ושיש. אך בשבתות ובימי חול, ואף במועדי ישראל ריקים מקדשים אלה מאדם. מה שקרה במינכן הוא בגדר יוצא מן הכלל. ההיכלים הריקים הזהב והשיש הקרים, עד וסמל הם לעובדה, שכל החיים היהודיים בגרמניה נתרוקנו מתוכן. הבניינים המפוארים אשר מקימים בברלין מהכספים של הרכוש היהודי הנגזל והמוחזר בחלקו, וכל הספרים על יהודים ועל היהדות שמדפיסים ומפיצים שוב בגרמניה, אין בכוחם לפייס אף פעם את שרידי העם היהודי ואת המצפון היהודי אשר שמע במשך שנים מחרידות את ההפך הרצחני - "יודן ראוס". באוסטריה נמצאו עם תום המלחמה רק יהודים פליטים מפולין ומרומניה, אשר רובם נשארו תקועים כאן בדרכם לארץ ישראל ולארצות הגירה אחרות; אך כיוון ויהודי אוסטריה הוכרחו ע"י שלטונות הכיבוש הנאצי (אייכמן!) לעזוב את אוסטריה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם, מספר הניצולים שביניהם גדול מאשר בארצות אחרות במרכז אירופה, ובשנים האחרונות חזרו יהודים אוסטריים אל "מולדתם" מכל פינות העולם, במיוחד משנחאי, שם נמצא ריכוז די ניכר על יהודים אוסטרים. היהודים באוסטריה סובלים פחות מהתסביך של שיבה לארץ הרצח, מאשר יהודי גרמניה. הם טוענים, וזאת טוענים גם האוסטרים עצמם, שאוסטריה לא הייתה ארץ נאצית, אלא להפך: היא נכבשה ע"י צבאות היטלר ונפלה קרבן לו לא פחות מארצות כיבוש אחרות באירופה. אך למרות ה"רחמנות ההיסטורית" הזאת נושאים החיים היהודים במדינה זו אותו אופי של מקריות וארעיות; יתר על כן - אוסטריה משמשת מחנה מעבר גדול לכל זרמי הפליטים, אשר באים ממזרח אירופה ושואפים מערבה: פליטים יהודים מימי המהפכה האחרונה בהונגריה, יהודים מפולין וכו', אשר וינה המקסימה האטה את קצב התקדמותם, והם התיישבו לזמן מה בארץ זו, על מנת לרפא פצעים ולהתכונן להמשכת הדרך. במחנה מעבר לא בונים תרבות חדשה ולא מחדשים נכסים עתיקים. מה טראגי וגרוטסקי הוא גורלה של הקהילה היהודית באוסטריה, שעליה למחות ולהיאבק נגד גילויים ניאו-נאציים, נגד חילול בתי-קברות ונגד סירובם של השלטונות לשלם פיצויים ליהודים, קורבנות הנאצים, יותר מאשר הקהילה בגרמניה. מספר השרידים מבין היהודים הבלגים העתיקים קטן גם הוא; בל נשכח שבלגיה הייתה אחת הארצות הראשונות לפלישת הנאצים בפרוץ המלחמה, גם משם נשלחו יהודים לתאי הגזים במזרח, וגם כאן האוכלוסייה היהודית מורכבת בעיקר מפליטים יהודים מגרמניה וממזרח אירופה; אך למרות הקונפורמיזם הדמוגראפי והתרדמה החברתית והתרבותית המשותפת עם הקהילות בצרפת, גרמניה ואוסטריה (יתר על כן - בלגיה היא ארץ היחידה, בה לא קיים סניף הקונגרס היהודי העולמי; פשוט לא הייתה מנהיגות יהודית, אשר תקבל על עצמה את העול) קיים שוני אחד, אשר יש להבליטו לשבח: יהדות בלגיה השתתפה, יותר מאשר כל ישוב אחר במערב אירופה, במחתרת הבלגית נגד הפולש הנאצי, ולוחמיה וגיבוריה, נושאי מדליות והצטיינויות, העניקו לקהילה המתחדשת מעמד מיוחס ומכובד יותר בעיני השלטונות והאוכלוסייה. הודות להשתתפות במחתרת הבלגית ניצלו גם כמה אלפי יהודים, הן בכוחותיהם הם והן הודות לשכבות אוהדות של האוכלוסייה הלא-יהודית. שום גלים ומשברים לא עברו על יהודי שוויצריה. בימי השואה היהודית האפוקליפטית הם המשיכו את דרכם המסורתית (ודרך זו מתחילה מלפני כמה מאות בשנים) - הדרך להתבוללות ולהשתלבות מלאה בחברה ובתרבות המקומית. גם זרם הפליטים היהודים, אשר בדרך נס הצליחו להימלט לחוף מבטחים זה ממחנות ההשמדה בהונגריה וגרמניה (והיהודים השוויצרים קיבלום באהבה ויד עוזרת, כי גם בשוויצריה היו הפליטים היהודים מרוכזים במחנות) לא זעזע את השקט הנפשי של היהודי השוויצרי ולא עוררוהו למעשים ורעיונות לאומיים חדשים. כמו מארחו שקוע היהודי השוויצרי כולו ורובו בענייני מסחר. לא שמעתי על משורר יהודי, על הוגה דעות או מנהיג האומה ממוצא שוויצרי. כל אלה - המשוררים, הפילוסופים והמנהיגים היהודים באו תמיד לבלות את חופשתם בשוויצריה אחרי חיים של עמל, החל בשלום עליכם וכלה בד"ר גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. אך נוכחותם של גדולי הדור האלה כנראה לא השפיעו במאומה על היהודים המקומיים, ותהליך ההתנכרות לאומה ונשואי התערובת עושים כאן חריש עמוק בגוף האומה. דודי המנוח, הרב אברהם ליקוס זצ"ל בטור-לא-פיי (לא רחוק ממונטריי), ממוצא רבני ליטאי, היה קורא להם "בית עולם יידן" (יהודי בין העלמין), מפני שטען, שיהודים שוויצרים חוזרים ליהדותם רק כאשר קוברים אותם בבית קברות יהודי. בשוויצריה מתהלכת בדיחה - מה ההבדל בין יהודי לבין שוויצרי? אין הבדל; שניהם מוכנים למכור את חותנתם שלהם בעד פראנק; ההבדל היחידי הוא, שהשוויצרי גם מספק אותה לקונה. ואם בכל זאת קמה תנועה ציונית צנועה בשוויצריה; ואם קם לנו שם נוער חלוצי, אשר עלה לישראל והצטרף לשורת הבונים והסוללים, הרי זוהי המהפכה היהודית: התקוממות הצעירים נגד ריקנות החיים וחוסר האידיאלים, מרד הרעב האנושי והתרבותי נגד השובע המרדים. - מה צפוי ליישובים היהודים בגרמניה ובצרפת, בבלגיה, אוסטריה ושוויצריה במקרה של זעזוע חברתי או כלכלי או, חלילה, של מלחמה באירופה? - האם שוב יהיו היהודים ראשונים לגרדום דוגמת יהודי גרמניה? אנו רשאים ומצווים לשאול שאלה זו. כי שוב לא יהיה דינם של היהודים כדינם של כל התושבים. גם על גרמניה לא האמינו. אמרו - לא במדינה נאורה זו. ובצער ויגון יוגד, להבדיל אלף הבדלים: יסודות ניאו-נאציים קיימים ופועלים לא רק בגרמניה ואוסטריה, אלא גם בצרפת, גם בשוויצריה, גם בבלגיה; ואין זו אגדה פסימית. ואין זה ניחוש סתם. ידועים ומוכרים לנו היטב היטב שמותיהם של מנהיגים ניו-נאציים, של פרסומיהם, כינוסיהם וכוונותיהם הפוליטיות במדינות אלו. ויש בנבואה שחורה זו נחמה אחת באשר לביטחונם ולנשמתם של היהודים בארצות אלו: כי דבר אחד בכל זאת למדו היהודים מהשואה באירופה, וכבדי אשכולת הם באשר לסכנה פיזית: היהודים לא יחכו כבר באף מדינה עד השעה האחרונה. הם יקומו זמן רב לפני חצות וימלטו על נפשם. לא רק היהודים הלאומיים, מלומדי הניסיון, ולא רק הציונים והיהודים "הטובים"; אלא גם היהודים המתבוללים, היהודים המושרשים, היהודים הנאמנים למולדת (למולדת הבוגדת) כולם כולם יצאו. והעיקר הגדול הוא - ובזה השוני מהיהודים באירופה במלחמה הקודמת: יש להם לאן לברוח, ויש מדינה אשר עומדת ומחכה להם בזרועה הידידותית ומוכנה - היא מדינת ישראל. |
