|
תוכן המאמר:
הגירת יהודים למצרים בתי כנסיות עתיקים יחסים חברתיים עם השכנים תקופת השלטון הממלוכי תקציר: המקורות אשר בידינו לתולדות היהודים במצרים, בימי הביניים ובייחוד לגבי שלהי תקופת הגאונים מועטים, מלבד מגילת "אחימעץ", אשר הסתום בה מרובה על המפורש. עם גילוי ה"גניזה" נמצאו, נוסף על כתבי תורה, תשובות ופסקים, שרידי ספרים, גם רשימות משלמי מסים, כתובות וגטין, צוואות, חוזים ומכתבים פרטיים לרוב. תעודות אלה כתובות ברובן ערבית באותיות עבריות. מתוך שרידים אלה ניתן לאסוף אבני פינה לתולדות יהודי מצרים בתקופה זו. מילות מפתח: מגילת אחימעץ, גניזה, הרמב"ם, כליף אל חאכם, צאלח א-דין, כליף אל מעז, ממלוכים, צלבנים, אל מלך אנ-נאצר, בנימין מטודלה. |
|
רושמי הקורות חלוקים בדעותיהם לגבי תחולת ימי הביניים לגבי היהודים, ויש הטוענים כי הגדרת ימי הביניים, המקובלת בתולדות העמים שהיא מסתיימת בגילוי אמריקה, שונה לחלוטין לגבי דברי ימי העם היהודי, שהוא בבחינת "עם לבדד ישכון" גם בנידון זה, ולגביו נמשכו ההפליות גם בתקופה החדשה, בדברי ימי העולם. במאמרנו זה, כאשר אנו דנים בתולדות יהודי מצרים בימי הביניים, נצטמצם בתקופה שראשיתה בשלהי תקופת הגאונים, שהשפעתם הייתה פרושה גם על יהודי המזרח התיכון ובכללם מצרים, וסיומה בגירוש ספרדי כאשר הפליטים מספרד ופורטוגל מצאו מקלט במזרח, בארצות שנמצאו תחת חסותה של תוגרמה (תורכיה), וגדולי התורה שבהם הטביעו את חותמם על יהדות מצרים. המקורות אשר בידינו לתולדות היהודים במצרים, בייחוד לגבי ראשיתה של תקופה זו, מועטים היו, וכמעט שלא היו בידינו תעודות היסטוריות, מלבד מגילת "אחימעץ", אשר הסתום בה מרובה על המפורש, עד גילוי ה"גניזה" המפורסמת בעזרת הנשים של בית הכנסת בפוסטאט הסמוכה לקהיר. מקדמת דנא נהגו לגנוז בחדרים תת-קרקעיים או בעליות גג של בתי כנסת ספרי קודש קרועים ותעודות ישנות, וכך נתגלתה בבית כנסת עתיק בפוסטאט, גניזה עשירה מאוד, שבה נמצאו, נוסף על כתבי תורה, תשובות ופסקים, שרידי ספרים, גם רשימות משלמי מסים, כתובות וגטין, צוואות וחוזים וכן מכתבים פרטיים לרוב, ותעודות אלו כתובות ברובן ערבית באותיות עבריות. ה"גניזה" נתגלתה לראשונה על-ידי השליח ר' יעקב ספיר, איש ירושלים. הוא ברר ברפרוף כמה מתעודות, אולם השאיר את ה"גניזה" במקומה. רבי שלמה אהרן ורטהיימר, הוא הראשון שהחל לפרסם מכתבי הגניזה, עד אשר החוקר שלמה זלמן שכטר יצא למצרים, והביא אתו אלפי תעודות לקמברידג', שבה נמצא כעת האוסף הגדול ביותר של תעודות הגניזה, ומתוך שרידי כתבים, גווילי ספרים שנגנזו, שטרי בית דין, אגרות משפחה וכו', ניתן לאסוף אבני פינה לתולדות יהודי מצרים בתקופה זו. אחד מרושמי הקורות מציין כי מצרים לא סבלה הרבה מנחשולי הרדיפות, ששטף את מרוקו ואת ספרד. מצבה הגיאוגרפי של מצרים על אם הדרך בין המזרח ובין המערב, הכבוד שנפל בחלקה בגלל נצחונו של צאלח א-דין על נושאי הצלב, ביססו את עמדתה כאחד ממרכזי התרבות של ים התיכון. קרבתה לארץ ישראל ולארם נהריים גרמה לה לקלוט בקלות מיוחדת כל זרם רוחני שבא מאותן הארצות, ולאסוף אליה גם את שרידי תלמידי החכמים שלהן, ולשמור על חיבוריהם מפני הכיליון. וכך נתגלה בגניזה חומר רב, החל ממחקרים לימודיים שלמים בדיני ישראל ועד רשימות פרטיות משפחתיות, ותודות לה יש לנו ידיעות מפורטות על חיי הציבור והיחיד בין יהודי מצרים בתקופה ההיא. אף ר' יוסף סמברי, בעל "דברי יוסף", העלה רישומים חשובים לתולדות היהודים, ומתוך חומר זה הקימו רושמי הקורות של יהודי מצרים, ד"ר יעקב מאן וד"ר אליהו אשתור, וכך בזכותם אנו יכולים לסקור בקצרה את תולדות יהודי מצרים בתקופה זו. התקופה, הנדונה בתולדות יהודי מצרים מתחלקת לשלוש תקופות משנה: תקופת שלטון הפאטימיים, שנמשכה כמאתיים שנה עד עלייתו של צאלח א-דין, ותקופת שלטון האיובים שהוקם על ידו, והתקופה האחרונה והברוכה ביותר היא תקופת שלטון הממלוכים, שהשלטון העותומני התבסס בעקבותיו. התקופה הראשונה שבה שלטו מלכי בית הפאטימיים, הייתה מבחינה מסוימת "תור הזהב" ליהודי מצרים, הפאטימיים נהגו בסלחנות יתרה עם הנתינים הנוצריים, ואף היהודים נהנו מיחס הסלחנות של הפאטימיים, ותחת שלטונם חיו היהודים שנים רבות בשלום ושלווה. אמנם לא תמיד היו השמים בהירים, ולפעמים התקדמו ועלו עננים כבדים. במשך מאתיים שנות השלטון הפאטימי נזכרו כמה מן השליטים בחוקים שונים, שחקקו אבות האיסלאם נגד הכופרים, והחליטו לחדש אותם בהוציאם פקודות מיוחדות לתכלית זו. בין הוזירים הרבים שעלו לגדולה והורדו במהרה, נמצאו שונאי ישראל, שהציקו ליהודים ותיקנו תקנות שהגבילו זכויותיהם, ולפעמים קמו פקידים נוצרים שהייתה להם השפעה על גדולי המלכות והסיתו אותם נגד היהודים, ברם כמעט לכל הפקודות והתקנות האלו לא הייתה חשיבות רבה, כי כעבור זמן קצר נשכחו. כליף פאטימי אחד שנודע לשמצה בגזרותיו החמורות כנגד הלא מוסלמים, והביא תלאות וצרות רבות על היהודים הוא הכליף אל חאכם, שהיה משוגע ואכזר, ובכרוניקות המצריות נמסרות פרטים ופרטי פרטים על פקודותיו המשונות. אל חאכם חידש את הגזרה העתיקה שעל היהודים. והנוצרים לסמן את עצמם ע"י סימני הבדלה בתלבושתם, ועל כן הורה להם לחבוש כובעים שחורים. הוא לא הסתפק בחיי הפרט, אלא השתדל לפגוע גם בחיי הציבור, וציוה להרוס את בתי התפילה של היהודים וגזר שעליהם להתאסלם, לצאת מן המדינה, או להסתמן ע"י סימנים בולטים, ראשי עגל שיישאו על הצוואר. בראשונה הוטל עליהם להסתמן גם במרחצאות ע"י סימנים מיוחדים, ואחר כך סידרו בשבילם מרחצאות מיוחדים. כמה מהוראות אלו התייחסו גם לגבי הנוצרים. אולם אנו נצטמצם כאן בתולדות היהודים בלבד. הייתה זו מבחינות מסוימות תקופת שמד, ומספר יהודים קיבלו את דת האיסלאם. אחרים ברחו לתימן וביזנץ, ומי שנשאר חויב לענוד את אות הקלון. כעבור שנים אחדות ביטל את גזרותיו ואז חזרו המשומדים ליהדות. אולם בשנים שבהן עמדו תקנות אלו בתוקפן, סבלו היהודים רבות, אבל הכליפים שמלכו אחריו היטיבו לתושבים שאינם מוסלמים ונטו חסד גם ליהודים. בתקופת השלטון הפאטימי היו יהודים שהייתה להם השפעה רבה בחצר המלכות מבלי שכיהנו במשרות רשמיות. הראשון משורת השרים הפקידים האלה ושמו פלטיאל הנזכר ב"מגילת אחימעץ", מילא כנראה תפקיד חשוב בכיבוש מצרים ע"י הפאטימיים. פלטיאל היה בן למשפחה מיוחסת באיטליה הדרומית, ובהיותו נער הוליכו אותו המוסלמים בשבי ואחר כך עלה לגדולה בחצר הפאטימים. אל מעז, הכליף, שעלה בידיו להשתלט על המצרים, הרים אותו במעלה ונתן לו משרה גבוהה. ב"מגילת אחימעץ" מסופר "שנעשה שליט על מצרים וממלכת ארמים עד ארם נהריים ובכל ארץ ישראל עד ירושלים". במקום אחד מסופר שביקש ממלך מצרים רשות לבנות את בית המקדש, ואמנם הורשה לו לפנות את הר הבית שהיה מלא אשפה. גם במאה השניה לשלטון הפאטימיים על מצרים מילאו יהודים תפקידים חשובים בשרות המדינה, אם כי היו לעתים גם תקריות מצערות. אחד היהודים ששימש כראש המשרד לחקלאות, בנה תעלה שהפרתה שטחים רחבי ידיים. בנין התעלה הזאת נמשך ארבע שנים, ועלה סכומי כסף עצומים, ולכן חרה בו אפו של השליט, והוא הוריד את השר היהודי לבור הכלא. אולם בדרך כלל הייתה תקופת הפאטימים תור הזהב בהיסטוריה של היהודים במצרים, ולא פעם עוררו השרים והפקידים היהודים קנאה וכעס בלב המוסלמים, עד שמשכיל מוסלמי בימים ההם, הביע את רוגזו על |
"היהודים של הזמן הזה שהגיעו לפסגת תקוותיהם ונעשו שליטים. להם הגדולה והעושר, עליהם נמנה יועץ הסתרים, וגם המלך. בני מצרים, זאת היא עצתי, התייהדו? הן אף השמים התייהדו".
|
|
תקופה זו באה לסיומה, כאשר בידי הכובש המוסלמי צאלח א-דין עלה להוריד את הכליפים מכסא השלטון, ולייסד את שושלת האיובים, שמשלה שמונים שנה על מצרים וסוריה.
הגירת יהודים למצרים בתקופה הצלבנית הגיעו לארץ זו יהודים גם שלא מרצונם, כלומר, בתור שבויים. במלחמות הרבות בין מצרים והצלבנים נתפסו שבויים במספר גדול, והשולטאנים העבירו רובם למצרים, סידרו להם מחנות קבועים והעסיקו אותם בעבודות שונות, ובעיקר בבניה. על קבוצות יהודים שנפלו בשבי הממליכים בשעת כיבוש עכו בשנת ה' אלפים נ"א נמצאו ידיעות במקורות עבריים, ואילו בכתבי נוסע גרמני שביקר במצרים, בימי אל מלך אנ-נאצר, אנו מוצאים תיאור מפורט של חיי השבויים, והוא מזכיר גם את השבויים היהודיים. בשלהי האלף החמישי נמנתה מצרים בין ערי המקלט לנמקים בגולה. מבחינה יחסית הייתה ארץ זו אי שקט בתוך ים סוער של גזרות ורדיפות. בספר המסעות של רבי בנימין מטודלה מצויים פרטים על גודל הקהילות היהודיות במצרים והוא מונה כ-15 קהילות שמנו 13600 יהודים. מדבריו מסתבר, כי בימי הפאטימים והאיובים נהנו היהודים במצרים, לא רק מסבלנות דתית ושוויון זכויות מבחינה יחסית, אלא הייתה להם גם נציגות פוליטית מוכרת על ידי השלטונות המוסלמיים. יתר על כן, ד"ר אשתור מציין כי, |
"זוהי אחת התקופות המזהירות של שלטון עצמי ואוטונומיה תרבותית, בהיסטוריה של הגלות. נציגות היהודים שהוקמה ע"י הכליפים הפאטימיים היא משרת הנגידות, שהתקיימה חמש מאות וחמישים שנה, והייתה לה חשיבות רבה, לא רק בשביל יהודי מצרים וסוריה, כי שלשלת הנגידים בארץ הנילוס שהיו להם סמכויות משרות ע"י הממשלה המוסלמית, נראתה ליהודים בארצות אחרות כעין שריד של שלטון שנשאר לעם היושב בגולה."
|
|
עם כינון השלטון הפאטימי אורגנו כל קהילות ישראל שבמדינה בארגון אחד, ובראשו הועמד שר יהודי שנקרא בתעודות היהודיות בשם "נגיד" ובמקורות הערביים "ראיס אל יהוד" (ראש היהודים).
הנגידים ייצגו את היהודים לפני הממשלה והיו. אחראים להם בפניה. בתעודות המינוי, שניתנו להם על ידי הממשלה, הוטל עליהם בין השאר לוודא שהיהודים ישמרו על חוקי ההפליה, כגון חוק התלבושת של בלתי מוסלמים. הנגידים תיקנו תקנות, שנראו להם כדרושות לטובת הקהילות, מינו דיינים ופיקחו על מערכת השיפוט היהודי, היינו, על בתי הדין ששפטו את היהודים במשפטים אזרחיים ובענייני אישות. כן מינו כלי קודש ופיקחו עליהם. נגידים רבים היו רופאים בחצרות השליטים על מצרים, ואחדים מילאו תפקידים נכבדים בשרות המלוכה ונמנו על שריה, נוסף על תפקידם בהנהגת העדה היהודית (ראה מחקרו של הרב י. ל. פישמן-מימון על הנגידות במצרים, ירושלים תרפ"ז.) ביחסים שבין יהודי מצרים ושלטונות האוטונומיה היהודית בבבל השתנה הרבה עם התנודות שעברו על הכליפית הפאטימית. ראשי הגולה שבבבל לא ויתרו אף פעם על השפעתם במצרים וההכנסות מקהילותיה, ובזמן הירידה של הפאטימים הצליחו הנשיאים מבגדאד להחזיר במקצת מה שאבד להם, אומנם ראשי הגולה בבבל זכו להצלחה זו לא רק מחמת הירידה של הכליפות הפאטימית אלא גם הודות למצב הפנימי של הישוב היהודי במצרים בגלל הסכסוכים הפנימיים, ובשעת המחלוקת שמח כל צד בתמיכת גורם חשוב, שמחוץ לגבולות הכליפות הפאטימית. מזמן שנתהדקו קשרי המסחר בין יהודי מצרים ותימן גדלה ההשפעה הרוחנית של יהודי מצרים על הקהילות שבארץ זו. כאשר נפוצו חיבורי הרמב"ם, נתקבלו בתימן דעותיו בכל ענייני דת ודין כמשנה שאין לערער עליה. מהזמן ההוא נוהגים יהודי תימן בענייני הלכה לפי דעת הרמב"ם בלבד. תלמידי החכמים החלו להגות בספרי הרמב"ם, ובכל חיבוריהם הם מביאים דעותיו. אף ב"קדיש" הוסיפו בחייכון וביומיכון ובחיי דמרנא ורבנא רבי משה בן מיימון, ואף לאחר פטירתו היו אנשי תימן פונים לבניו ובני בניו של הרמב"ם ומבקשים מהם להסביר להם את דבריו. בתי כנסיות עתיקים
עדת הארצישראלים
ועדת הבבלים. במשך תקופה ארוכה זרמו למצרים שני זרמי הגירה של יהודים, אחד מארץ ישראל ואחד מבבל, ומהם נתכוננו עדות אלו. עדות בבליות נוסדו גם בערים אחדות של ארץ ישראל ובשאר ערי מצרים. בין הבבלים והארצישראלים הפרידו בעיקר הבדלי מנהגים, כך למשל קראו את התורה בקהילות הארצישראליות במחזור של שלוש שנים, ואילו בקהילות הבבלים קראוה במחזור של שנה. "הרבנים", או כפי שנקראו "החברים הארצישראליים", היו חניכי הישיבה הארצישראלית, שמקום מושבה היה ירושלים, או שקיבלו תעודת היתר הוראה ממנה, ואילו בראש העדות הבבליות עמדו חניכי הישיבות הגדולות, שמושבן היה בגדאד. כל עדה פנתה אל הישיבה שלה בשאלות הלכה, ולשם קבלת הדרכה רוחנית, ותמכה בה בקביעות בתרומות לשתי העדות. בפוסטאט היו גם בתי דין נפרדים, שישבו בדין בכל שני וחמישי בשבוע. במקורות ההיסטוריים מתקופה זו נזכיר שני בתי-כנסת בפוסטאט, ואפשר לומר שתי קהילות. האחת "כנסת הירושלמים" או בערבית "כניסת אש-שאמיין", והשניה כנסת הבבלים או "כניסת אל עראקיין". היו אלה העדות של המהגרים שבאו מסוריה, ארץ-ישראל ובבל, והחזיקו בסדר התפילות ובמנהגי ארצם. לבתי כנסיות אלה היו גם בתי-דין משלהם. בסביבת גיזה שעל יד קהיר היה ליהודים בית כנסת עתיק בכפר דמות, והוא נקרא על שם משה רבנו, כי לפי אגדה שהייתה נפוצה בין יהודי מצרים היה שם מושבו, בזמן שנשלח לדבר אל פרעה. בימי הביניים נבנה בית כנסת זה כארבעים שנה אחרי החורבן. היה שם עץ אחד יפה ועתיק ועליו סיפרו שמשה רבנו היה תוקע מטהו באדמה, ובאותו מקום צמח אילן גבוה, וקורתו התרוממה אל על וענפיו היו רעננים מאות ואלפים שנה. כאשר שולטאן אחד רצה לבנות מסגד מתחת למבצר של קהיר וכאשר סיפרו לו על האילן בדמוח, שלח אנשים לגדוע אותו, כדי להשתמש בעץ לבניינו. התרחש נס. האילן התעקם והתכופף, ומראהו נשתנה עד כדי כך, שאנשי השולטאן מאסו בו והשאירו אותו במקומו מבלי לגדוע אותו. היהודים היו נוהגים לעלות לאותו בית כנסת בחג השבועות, ורבי יוסף סמברי מספר שבזמן הנגידים, כלומר, בתקופת הפאטימים, האיובים והממלוכים, היו שולחים בזמן חנוכה מכתבים לכל קהילות מצרים ומזמינים אותם לעלות לבית הכנסת בדמוח ביום ז' אדר, שהוא יום פטירתו של משה רבנו ולצום ולהתפלל שם באותו יום. אך יום ח' אדר היה להם לשמחה וששון והיו עושים שם משתה גדול, והוא מביא גם פתשגן הכתב שהיו כותבים בכל שנה. יחסים חברתיים עם השכנים |
"שאין עצה ואין תחבולה נגד המגפה, אלא לצעוק בחזקה לה' יתברך, גם המה וגם היהודים והנוצרים עובדי א-ל אחד קונה שמים וארץ, ולכן ביקשו מהם לצאת יחד אתם לתפילה, להסיר מעליהם את המוות הזה".
|
|
עובדה זו מסמלת את היחסים הבין עדתיים במצרים במשך דודות רבים.
יתר על כן היו תקופות שבהן גבר המגע החברתי בין המוסלמים והיהודים, עד כדי כך, שנימוסי ישראל התפשטו בין הישמעאלים. אחד הסופרים המוסלמים יצא באזהרה לבני דתו, להימנע מלחקות את מנהגי היהודים. הוא מוכיח אותם במלים קשות. בין היתר היא מספר שבזמנו היו נשים מוסלמיות נוהגות שלא לקנות דגים ביום שבת, ולא להכניס אותם לבתיהן ולא לאכול דגים, וזהו חוק יהודי, שכן היהודים אינם צדים דגים בשבת. נשים מוסלמיות נהגו בימי נידתן שלא לנגוע בחיטה ובשאר מאכלים ולא להסב למקומותיהן ולא לטבול ולא לכבס את בגדיהן ביום שבת. כנגד מוסלמים שאינם מבקרים בשבת אצל חולים - הוא קובל, ומבאר, כיצד חדר מנהג זה לבין המוסלמים, ויסודו ברופא יהודי שעמד בשרות מלך מוסלמי. פעם אחת חלה המלך והרופא היהודי בא אליו לבקרו, ובערב שבת, כאשר הרופא היהודי רצה ללכת, לא נתן לו המלך לצאת מארמונו, אך הרופא הצטדק בפניו שאין מטפלים בחולה ביום שבת אלא במקרים של פיקוח נפש, ומכאן נשתבש מנהגם של מוסלמים אלה שלא לבקר אצל חולים בשבת. לעומת הדו-קיום עם השכנים המוסלמים לא היו היחסים בין היהודים והנוצרים ידידותיים ביותר, אף על פי שהנוצרים עצמם נרדפו ע"י המוסלמים, לא החמיצו הזדמנות להתעלל ביהודים, אם רק ניתן להם. בשבת שלפני ה"פסחא" שלהם היו מחפשים יהודים כדי להכותם, וכמובן שהמוסלמים ראו בהנאה את השנאה ההדדית בין נוצרים ויהודים. היו תקופות שבהן גברה ההשכלה השכלתנית בין יהודי מצרים, ונמצאו משכילים יהודים שהתרגשו ביותר בגלל הקנאות המוסלמית, שפשטה בתקופה ההיא. אחרי גמר המלחמות עם הצלבנים, ומחסור בהכרה תורנית מעמיקה, ראו בהתקרבות לאינטליגנציה הערבית דרך למנוע תוצאות חמורות, והתקרבו לשכניהם. גם מבחינה חברתית היו שהסתגלו לסביבתם הערבית-מוסלמית בכל דרכי החיים, עד כי אפשר לדבר על התבוללות ניכרת. הם רכשו לעצמם עבדים ושפחות, ורבים מהם נשאו שתי נשים כדרך המוסלמים, ועל כן נמצא בכתובות רבות תנאי שלא ייקח הבעל אישה שניה או תנאי שלא יהיה על האישה לגור יחד עם צרתה. היו בין המשכילים היהודים שעסקו גם בספרות הערבית, כפי שיש להסיק מרשימות הספרים של ספריותיהם הפרטיות, שנמצאו "בגניזה" לרוב. כדוגמת הערבים חיברו גם הם שירים לעת מצוא לכל מקרה בחיי המשפחה. למשפחות העשירות והמכובדות היו משוררים קבועים, שאליהם פנו במקרים אלה. אף בחיים הדתיים הייתה התקרבות רבה למנהגי המוסלמים. במחצית המאה השניה לאלף השישי חל שינוי רב בחיי המדינה הממלוכית, אשר בתוכה הצטרכו היהודים לחיות ולמצוא את פרנסתם. במקום שלטון יחיד של השליט עבר השלטון לקבוצת מפקדים צבאיים, ובמקום שלום יציב, גברו מהומות וזעזועים, ולא ארכו הימים, והיהודים הועמדו בפני גזירות חמורות ביותר, חודשו הגזירות הישנות ונוספו גזירות חדשות. תקופת השלטון הממלוכי כאשר תפסו הממלוכים את השלטון, נשתנה במידה רבה מצבם של היהודים במצרים, בייחוד, שהיה זאת לאחר תקופת מסעי הצלב כאשר גברה הקנאות במחנה האיסלאם. הממליכים היוו הכוח החזק ביותר במזרח הקרוב, ובצעו שתי משימות גדולות. - הם הדפו את המונגולים שכבשו את רוב ארצות אסיה עד הים התיכון, - וגירשו את הצלבנים מארץ ישראל ומסוריה. ברם אם גם היו הצלחותיהם גדולות בזירות הקרב, היה שלטונם קלוקל, ובסופו של דבר הפך לרועץ לעצמם. הם סחטו מן האוכלוסים סכומי כסף גדולים בלי לחזות מראש את תוצאות חמסנותם. מדיניות זו גרמה להתמרמרות רבה בקרב תושבי מצרים המוסלמים, שהיוו את רובה המכריע של האוכלוסייה. כדי לפייסם, בעיקר בתקופות אי שקט וחוסר יציבות, היו השולטנים הממלוכים נאלצים מדי פעם להיכנע לדרישות הקנאים המוסלמים, לפטר את הפקידים הלא מוסלמים ולהגביל את זכויות המיעוטים הדתיים. חוקי ההפליה הקדומים הופעלו לגבי המיעוטים הדתיים. על הלא-מוסלמים הוטל לחבוש כובעים בצבעים מיוחדים: הנוצרים - תרבושים כחולים, היהודים - תרבושים צהובים, והשומרונים - תרבושים אדומים. כן חייבו אותם כי בבית המרחץ יתלו פעמון בצווארם. הרכיבה על חמורים הותרה להם רק בתנאי שישתמשו באוכפי משא כששתי הרגליים נמצאות מעבר אחד של האוכף. על היהודים נאסר להיכנס למרחץ אלא עם סימן על צווארם, המבדיל אותם מן המוסלמים, נאסר עליהם לשכור מוסלמי לעבוד בשבילם, ואם תופיע אישה מנשותיהם ברחוב, יהא אחד מנעליה שחור ואחד לבן. בתי יהודים אסור להם להיות גבוהים מבתי מוסלמים, וגם לא שווים בגובהם ולא יערימו על זה בשום אופן, אלא יבנו בניינים נמוכים - ולא ירימו קולם בבתי התפילה שלהם, ולא יצאו עם "הושענות" ולא ירימו קולם בשעת הקבורה של מתיהם ולא ידליקו נרות. עם פרסומן של תקנות אלף פרצו מהומות בבירת מצרים ובערים אחרות, ויהודים רבים הוכו ע"י ההמון המוסלמי. באלכסנדריה נהרסו בתיהם של יהודים שהיו גבוהים מבתי שכניהם המוסלמים, וכן נסגרו בתי התפילה שלהם בעיר הבירה ובערים אחרות. הייתה זו תקופה קשה ביותר ליהודי מצרים, אך גם תקופת הגזירות הזאת נסתיימה, ואם כי ספק אם הגזירות הללו בוטלו באורח רשמי, העלימו מהם לשלטונות את עיניהם. לדעת ד"ר אשתור יש יסוד להניח, שרוב התקנות הישנות והחדשות הופרו לאחר זמן קצר, שכן הקנאים מצאו לנחוץ לדרוש את חידושן, רק גזירת התרבושים הופעלה במשך כל ימי השלטון הממלוכי. הארגון העדתי של קהילות ישראל הוסיף להתקיים במשך כל התקופה הממלוכית. שליטתם של הממלוכים במצרים, בארץ ישראל ובסוריה, הביאה בעקבותיה את התאגדות יהודי כל הארצות הללו תחת כנפי "הנגיד", ושני סגניו ישבו: האחד בירושלים והשני בדמשק. עד סמוך לגירוש ספרד ישבו צאצאי הרמב"ם על כסא הנגידות והנחילו את המשרה הנכבדה לזרעם, ורק לעתים רחוקות קמו עליהם מתנגדים, שניסו להוריד אותם ופנו בעניין זה אל השלטונות המוסלמיים. נגידים אלה לא היו ענקי הרוח, אלא כדרך בני זמנם שמרו על מורשת אבותיהם, ובייחוד ראו מתפקידם לפרש את דברי הרמב"ם אבי משפחתם ולהגן על דעותיו בהלכה ופילוסופיה, בני הדור בכל ארצות המזרח ראו בהם מנהיגים רוחניים, ובשביל היהודים במצרים וסוריה היו גם נציגים פוליטיים. הממלוכים הצ'רקסים שבאו אחריהם היה בלתי יציב ופרוע, ופקידיה רדו באוכלוסים באכזריות. ה"שולטנים" היו מעונינים עוד יותר מקודמיהם להפגין נאמנות לאיסלאם ולא ראו לעצמם אמצעי בדוק יותר מאשר לגזור גזירות על ה"כופרים", וכך חודשו שוב חוקי ההפליה, על מנת להסיח את דעת ההמון מתלאותיו ולהפנות את התמרמרותו לאפיקים נוחים יותר. כדי להשיג את מטרתם זו וכדי להגדיל אגב כך את הכנסות האוצר, השתמשו בכמה אמצעים חדשים נוסף לשיטות קודמיהם. חיפושים תכופים נערכו בשכונות היהודים אחר מחסני יין, בטענה שהוא נמכר למוסלמים, בניגוד להוראות האיסלאם, והיין נשפך לרחובות. מדי פעם אף הועלה מס הגולגולת. ניתן תוקף חדש לתקנות האוסרות על הכופרים להיראות כמוסלמים בחיצוניותם. כן נאסר עליהם להעסיק משרתים מוסלמיים ולרכב על חמורים מסוג מעולה. חוק שכמוהו לא נודע עד אז בארצות המזרח המוסלמי פורסם אז, והוא הטלת איסור על מוסלמים להתרפא אצל רופאים יהודים ונוצרים. ניתן תוקף חדש לגזירת התרבושים, וגודלם נקבע מחדש. התופעה הבולטת ביותר בתולדות היהודים במצרים באותה תקופה היא ללא ספק התמעטות מספרם. בתקופת גירוש ספרד ביקרו בארץ הנילוס בדרכם לא"י שני יהודים איטלקים, ובסיפור המסע שלהם הם נוקבים את מספר היהודים בבירת מצרים ובערים אחרות. רבי משולם מוולטרא, שביקר בקהיר בשנת רמ"א מספר שבעיר התגוררו 800 משפחות יהודיות, ואילי ר' עובדיה מברטנורה שיבר במצרים שבע שנים לאחר מכן, מדבר על 500 משפחות של יהודים. מספר היהודים שגרו בעיר הבירה עלה על מספרם בכל ערי השדה גם יחד. כל יהודי הבירה התגוררו בזמנם בקהיר ואילו פוסטאט נעזבה על ידיהם כליל. בתי הכנסת בפוסטאט הוסיפו לעמוד על תלם, ובשבתות התפללו גם בהם. הקהילה באלכסנדריה נידלדלה מאוד ומנתה מתי מספר. סכנת כליון רוחני איימה על הישוב היהודי במצרים, בהעדרם של גדולי תורה בעלי שיעור קומה, שידעו להתייצב בשער, ורק עם זרם הגולים מספרד שמצאו מקלט בארצות הנתונות לשלטון עותומני, הגיעו גדולי תורה למצרים והם שהצילו את היהודים והיהדות בארץ זו, ותקופה חדשה נפתחה בחייהם שהטביעה את רישומה בדברי ימי ישראל. |
|