לשון חכמים במדרש האגדה הארצישראלי

ד"ר יצחק גלוסקא

מחניים, רבעון למחקר, להגות ולתרבות יהודית, סיוון תשנ"ד


תוכן המאמר:
דברי מבוא
מאפייני-לשון כלליים בלשון חכמים שבמדרשי ארץ-ישראל
קווי לשון ארצישראליים בלשון חכמים שבמדרש "ויקרא רבה"
קטע א' (עמ' 47 בכתב היד)
הכתיב
פונולוגיה
המילון
קטע ב' (עמ' 57 בכתב-היד)
הכתיב
פונולוגיה
המילון
סיכום

תקציר: מחקר אחר הסימנים הלשוניים והאלמנטים המילוניים האופייניים ללשון חכמים, המופיעים במדרש "ויקרא רבה".

מילות מפתח: לשון חכמים.

דברי מבוא

ספרות חז"ל כוללת, כידוע, ספרות תנאית וספרות אמוראית, והלשון העברית שבשתיהן קרויה בשדה המחקר במונח המטעה "לשון חכמים" (= ל"ח)1. המדרשים כחלק מספרות זו נבדלים אף הם דיכוטומית לשני סוגים: מדרשי ההלכה, השייכים לספרות התנאית, ומדרשי האגדה, השייכים לספרות האמוראית.

בתחילת דרכו של מחקר ל"ח ראו החוקרים בתחום זה את הספרות הזאת ואת רובד הלשון שלה כחטיבה אחידה, דבר שהשתקף בדיוניהם בהדגמה מעורבת מכל המקורות התלמודיים ומכל המדרשים כאחד,2 בעוד שמרחק של מאות שנים מפריד בין תקופת התגבשותה של משנת רבי והספרות התנאית ובין תקופת התגבשותם של ספרות התלמודים והמדרשים. מרחק זה יוצר בהכרח לא בלבד הבדלים מבניים וספרותיים, אלא אף הבדלי לשון. חוקרים אלה התעלמו מעובדה זו בלא יודעין, כנראה, ואף חוקר מעמיק כחנוך ילון, שנחשב כמייסד מחקר לשון חז"ל במאה זו, ושגילה את תרומתן של מסורות הלשון ומסורות הקריאה של עדות ישראל במשנה לגילוי טיבה המקורי של ל"ח - השתמש בדוגמות בערבוביה מן המשנה והתלמוד, מן המדרשים ומן התפילה והפיוט, ובהבאת גרסות להוכחת דעותיו לא הבחין בין אלה שמכתבי-יד מהימנים ובין אלה שמכתבי-יד ומקורות מפוקפקים3. קוטשר היה הראשון שקבע, שיש להפריד במחקר ל"ח בין לשון הספרות התנאית ובין לשון הספרות האמוראית,4 והראה את הדרכים להכרת כתבי-יד מהימנים ולקביעתם כ"אבות טקסטים"5. לדעתו, לא שימשה לשון האמוראים בדיבור ועל כן הייתה "קפואה", והוא אף מנה מספר סימני הבחן בלשון האמוראים, כמו הכתיב "-אי" של הסופית המציינת בעלי מלאכה ושמות פרטיים (כגון "בנאי", "שמאי" וכיו"ב בהשוואה לכתיב "בני(י)", "שמי(י)" שבלשון התנאים); השפעה לא קטנה של לשון המקרא, וכן התגברות השפעת הארמית6. בנדויד הסביר את השפעת המקרא על לשון האמוראים בבבל בכך, ש"האיש היושב בחוץ לארץ נזקק לסגנון הספרים יותר מן האיש היושב בארצו, שלשונו ניזונת מן הדיבור"7. מורשת השווה בין ברייתות שבמקורות תנאיים ובין ברייתות המקבילות בתוכנן המצויות בירושלמי ובבבלי ומצא הבדלים בלשון, ולדעתו "יש מקום לחשד, שמא הייתה יד האמוראים בלשונן ובסגנונן"8. לאחרונה מתברר, שהאבחנות הללו נעשו לפי דפוסים או לפי מהדורות מדעיות9 וכתבי-יד בלתי מהימנים, וי' ברויאר, העוסק בחקר עברית האמוראים בתלמוד הבבלי10 טוען, בצדק, שאבחנות כאלה צריכות להיות זהירות ולהיקבע על פי כתבי-יד מהימנים11. טענתו של ברויאר עשויה להיות נכונה, לדעתנו, גם לגבי חקר הלשון במדרשי ארץ-ישראל, שהם נושא דיוננו במאמר זה. נמנה תחילה את הקווים המאפיינים שכבר נמצאו במחקר לשונם של מדרשים אלה, ולאחר מכן נבדוק את מידת הופעתם בשני קטעים ממדרש "ויקרא רבה", שעדיין לא נחקר, למיטב ידיעתנו12.

מאפייני-לשון כלליים בלשון חכמים שבמדרשי ארץ-ישראל
הטקסטים העיקריים של ל"ח במדרשים אלה הם הקטעים הכתובים עברית בתלמוד הירושלמי; במדרש "בראשית רבה"; במדרש "ויקרא רבה", וכן גם בפסיקתא דרב כהנא. גוף-הלשון בקטעים אלה מורכב משלושה אלמנטים: עברי-חז"לי, ארמי ופסוקי מקרא. מן הצד המילוני, כבר גייגר הבחין בהבדלים שבין לשון משנת רבי ובין היסוד העברי שבירושלמי ושבבבלי וטען, שבירושלמי מעורב היסוד העברי החז"לי באלמנטים מן הסורית העממית, ובבבלי - מעורב יסוד זה באלמנטים מן הארמית הבבלית13. בנדויד קבע קו נוסף: שאילות מן היוונית והלטינית מרובים במיוחד במדרשי ארץ-ישראל, "וצורת המלים הלועזות קרובה יותר לנוסח היווני והרומי מצורתן שבתלמוד הבבלי"14.

אולם הצד המילוני הוא רק אחד האספקטים הלשוניים. סוקולוף הוא הראשון שחקר את הצד הדקדוקי בלשונו של מדרש "בראשית רבה" בכלים בלשניים מודרניים לפי כתב-יד מהימן,15 ומצא קווים מאפיינים אחדים:

א. השפעה בלתי מבוטלת של הארמית16. לדעתו, הייתה זו בלתי נמנעת, כיוון שלשון מדרשי ארץ-ישראל הייתה באותה תקופה לשון מתה בדיבור, ששימשה לצרכים ספרותיים באיזור שהארמית שימשה בו כלשון דיבור; עיקר השפעה זו חדרה מן השפה הארמית הסורית17.

ב. שאילה מן המקרא, המשתקפת בחזרתן של צורות-לשון מן המקרא, שנעלמו בלשון התנאים;18 לדעת סוקולוף, מוכיח הדבר, שלשון האמוראים הייתה לשון כתובה ולא מדוברת, ששאלה בדרך הטבע באופן חופשי מלים ממקורות שבכתב;19

ג. חידושי לשון טבעיים בהתפתחות פנימית, ללא השפעה מקראית או ארמית20. נוסף לחידושים אלה, מציין בר-אשר שני חידושים נוספים ממין זה: הצורה הכללית לגוף "מדבר" בזמן עתיד הוא "נפעל" ולא "אפעל" הרגיל;21 החידוש השני הוא הצרף "כל שהוא", בהשוואה ל"משהו" שבלשון אמוראי בבל22. התפתחות טבעית זו מוכיחה, שאף לשון ספרותית כתובה מתפתחת בתחומים מסוימים בתהליכי-לשון ידועים, אך מובן, שהתפתחות זו אינה מהירה כמו בלשון מדוברת, כפי שקובע צרפתי בעיון משווה בין מקורות שונים של ספרות חז"ל:
"עוד גורם אחד, אשר לא שמו עליו לב אף-על-פי שהוא כביר כוח... והוא התפתחות פנימית שחלה בטקסטים של לשון חכמים, הדומה ביסודה להתפתחות של לשון חיה: במסירת טקסטים אלו, במשך הדורות, העתקה אחרי העתקה... חלו בגרסאותיהם תופעות של אנאלוגיה, של גרירת המיעוט אחרי הרוב, של השוואת מערכות... אולם ההתפתחות שחלה במסירת הלשון הכתובה פעלה בקצב הרבה יותר איטי ובשינויים הרבה יותר זעירים ממה שהיא רגילה לפעול בלשון מדוברת"23.

נראה לנו, שדברי צרפתי, שבאו להסביר את ההבדלים בין ייצוגם של הטקסטים של לשון חז"ל בכתבי-היד המהימנים ובין ייצוגם בדפוסים - יפים אף להסבר ההתפתחות בלשון הכתובה של מדרשי ארץ-ישראל.

סיכומו של דבר: מנינו אפוא כמאפיינים את השפעת הארמית בכללה, ובייחוד של הניב הסורי; שאילות מקראיות; שאילות רבות מהיוונית והרומית; חידושים טבעיים. אין כל ביטחון, שאלה הם כל המאפיינים, שכן מדרשים ארצישראליים רבים עדיין לא נחקרו24. אחד ממדרשי האגדה שעדיין לא נחקר, גדול בהיקפו ורב בערכו, הוא מדרש "ויקרא רבה".


קווי לשון ארצישראליים בלשון חכמים
שבמדרש "ויקרא רבה"

מדרש זה יצא במהדורות דפוס אחדות,25 אך רובן אינו בגדר של מהדורה מדעית26. אחד החסרונות הקשים במדרשים כאלה, הן בכתבי-יד והן במהדורות דפוס מדעיות ובלתי-מדעיות הוא חוסר הניקוד, המקשה על הדיון המורפולוגי27. אמנם אפשר להסתייע בכתיב המלא של טקסטים אלה, אך סיוע זה הוא מטבע הדברים מוגבל. על כן נרכז את עיוננו בצד המילוני, ובאותם צדדים מורפולוגיים, שאינם קשורים בניקוד. מקוצר המצע, ייערך העיון בשני קטעים קצרים מכתב-יד וטיקן של המדרש28. הקטעים נבחרו באקראי ממקומות שונים בו, כדי לקבל מדגם טבעי של ממצאי לשון, שכן מטרתנו היא מוגבלת: לבדוק את הלשון בהם ולקבוע, אילו מן המאפיינים הכלליים שנמנו לעיל משתקפים אף במדגם קטן זה. הקטעים, שכל אחד מהם יידון בנפרד לצורך השוואה, יובאו לפי סדרם במדרש.

קטע א' (עמ' 47 בכתב היד)29
"תאני ר ישמעאל כמעשה [---]30 וכמעשה ארץ כנען לא תעשו אני י'י א-להיכם ואם לאו כביכול איני י'י א-להיכם תני ר' חייה אני י'י א-להיכם שני פעמים אני הוא שפרעתי מדור המבול ומאנשי סדום ועמרה וממצרים אני עתיד ליפרע ממי שעושה כמעשיהם דור המבול מלכים היו ולא ימחו מן העולם אלא על ידי שהיו שטופין בזימה א"ר שמליי כל מקום שאת מוצא בו זנות אנדרולומוסייה באה לעולם והורגת יפים ורעים רב חונא בשם ר' יוסי א' דור המבול לא נמחו מן העולם אלא על ידי שכתבו גממסיות לזכר ולנקבה ולבהמה".

הכתיב
הכתיב נוטה להיות מלא, כמו בלשון התנאים, כגון "סדום"; "ליפרע"; "בזימה". כך אף במלים ארמיות, כגון "תאני", ואף במלים יווניות, כגון "אנדרולומוסייה"31. עניין לכאן גם הכתיב המלא בסופית ay- בשמות פרטיים, המצוי ב"אבות טקסטים" של הגלילית,32 כגון "שמליי" כנגד "שמלאי" שבלשון אמוראי בבל. חריג הוא הכתיב החסר "עמרה", אך קל להסבירו:

1. כל היקרויותיה של צורה זו בספרי המקרא הם בכתיב חסר.

2. רובן מצויות בתורה, שהרבו ללמדה ולקראה, ועל כן השפיע הכתיב של הצורה במקרא על הכתיב שלה בל"ח33.

קו אורתוגרפי ארצישראלי נוסף הוא הכתיב של הסופית -a ב-ה"א בשמות פרטיים, כמו "חייה": : "חייא" שבלשון אמוראי בבל, ומצוי גם בצורות יווניות, כצורה שנזכרה לעיל. כתיב זה ב-ה"א אופייני הוא ללשון התנאים וללשון כתובות בתי-הכנסת בארץ-ישראל34.

פונולוגיה
מצד זה נמצאו מספר תופעות:

א. בתחום הגרוניות יש להדגיש את שימור הגרונית ח' בשם הפרטי "חונא": : "הונא" בלשון אמוראי בבל. בלשון זו התחולל תהליך של טשטוש העיצורים ע' ו-ח', טשטוש שהוא, קרוב לוודאי, פרי ביצוע בלתי תקין של שני ההגאים הלועיים הללו;35

ב. המעתק המורפו-פונטי -n < -m משתקף בצורת הבינוני-הפעול "שטופין". מעתק זה אינו בולט הרבה בדפוסי ספרות חז"ל עקב ה"תיקונים" שנעשו בידיהם של מעתיקים ומדפיסים, במגמה לקרב את לשונה של ספרות זו ללשון המקרא, שנחשבה בעיניהם לעברית המקורית. אך המעתק מצוי, כידוע, בכל כתבי-היד המהימנים של ספרות חז"ל36.

ג. אליסייה של עיצורים. זו מצויה בתיבה "ליפרע" (> "להיפרע"), שהיא צורת מקור נטוי בנפעל משורש "פרע" = נקם, העניש - משמעות השאולה מארמית37. תחילת האליסייה של ה' בבניין נפעל מצויה כבר במקרא,38 והמשך התפתחותה ניכר בלשון התנאים39.

ד. תופעה מעניינת היא סופית הריבוי -ָיות, המצויה הן בצורות שמניות עבריות והן ביווניות, כגון "גממסיות"40, שנזדמנה לנו בקטע דלעיל. אמנם אפשר לטעון, שהיא בריבוי -יות, אך ריבוי זה מצוי בעיקר בשמות המסתיימים בסופית -וּת; נוסף לזה, "רק לעתים משקף הניקוד בכי"ק (= כתב-יד קאופמן, י"ג) את צורת הריבוי -יות"41.

המילון
ניתן לקבוע, שכמעט כל האלמנטים שמנו החוקרים ב-ל"ח שבלשון המדרשים הארצישראליים מצויים בקטע הנ"ל:

1. עברית מן הטיפוס של לשון חז"ל התנאית;

2. פסוקים מקראיים, והשפעת כתיב המקרא על כתיב הצורות שבקטע;

3. יסודות ארמיים, כגון "תאני"; "את" לגוף הנוכח במקום "אתה" הרגילה במקרא - בהשפעת הארמית, המשתקפת גם בשאילת משמע (ראה "פרע" לעיל), ובשינוי מין דקדוקי של הצורה "פעם" בצרף השמני "שני פעמים" (כנגד "פעמיים" שבמקרא) בהשפעת השם "זמן"42, השאול מארמית כבר במקראית המאוחרת;42

4. שאילות מיוונית43.

קטע ב' (עמ' 57 בכתב-היד)44
"ר' יהודה משלו משל למה הדבר דומה למלך שגזר ואמר כל שילקוט ויאכל מפגי שביעית תהו מחזירין אותה בקומפון והייתה צווחת ואומרת בבקשה ממך אדני המלך תלה את הפגין הללו בצוארי כדי שלא יהו הבריות אומ' דומה שנמצא בה דבר ערוה או דבר שלכשפין אלא מתוך שהן רואין את הפגין הללו בצוארי הן יודעין שבשבילן אני מחזרת כך אמ' משה לפני הק' ריבון העולמים כת' בתורתך מפני מה איני נכנס לארץ יש' שלא יהו יש' אומ' דומה שזיף משה את התורה או דומה שאמר דבר שלא נצטוה אמ' לו הקבה חייך שאני כותבה שלא הייתה אלא על המים הדה היא כאשר מריתם פי במדבר צן וגו".

הכתיב
הכתיב נוטה להיות מלא, כמו בקטע א', אף במלים זרות, כמו "בקומפון". ה-וי"ו משמשת לציון העיצוריות, כגון צורת הבינוני-הפועל לגוף יחידה "צווחת"; יש חריגים, כגון הצורה השמנית הנטויה ל"מדבר" "אדני", בהשפעת המקרא;45 את הפועל "זיף", השאול מארמית,46 אפשר לראות כמקרה של כתיב היסטורי.

פונולוגיה
מן הצד המורפו-פונטי בולט המעתק -n < -m בתפוצה גדולה יחסית לגודל הקטע. הוא מצוי בכל סוגי הצורות:

א. בצורות שמניות "פגין" (X2); "שלכשפין";

ב. בצורות פועליות: "רואין", "יודעין", "מחזירין";

ג. במלית נטויה ל"נסתרים": "שבשבילן";

ד. בכינוי הגוף הפרוד: "הן"; "שהן". תופעה בתחום המורפולוגי משתקפת בצורות "יקטול" מקוצרות משורש "היה": "תהו" במקום "תהיו"; "יהו" במקום "יהיו".

צורות אלה הן על דרך הארמית47. תופעה נוספת בתחום זה משתקפת בצורה "מחזרת": בגלל היעדרו של הניקוד בכתב-היד, אפשר להבינה בשני אופנים: כצורת בינוני יחידה בבניין פיעל, או כאותה צורה בבניין הפעיל. אולם כיוון שקדם לה הפועל "מחזירין" שהוא צורת הפעיל וודאית, יש להניח, שאף היא צורת הפעיל. לכך יש חיזוק מן העובדה, שהיא מצויה גם בלשון התנאים, וייחודה הוא בכך, שהיא "באה בנפרד במשקל הסגולי בלבד"48. תופעה נוספת היא מן התחום המורפו-סינטקטי: הצורן "של" חבור לתיבה שלאחריו בצורה "שלכשפין". דרך זו קיימת בכתבי-היד המהימנים של ספרות חז"ל,49 בעוד שבדפוסים - פרוד הוא ממנה50.

המילון
בתחום זה מצויים גם בקטע ב' כל האלמנטים שנמנו לעיל. מלים אופייניות ללשון התנאים מצד אחד, כגון הפעלים "צווחת", "מחזרת"; השמות "כשפין", "בריות"; כינויי הגוף, כגון "הן", וכינויי רמז, כגון "הללו"; צרפים שמניים ופועליים, כגון "ריבון העולמים". "למה הדבר דומה"; אלמנטים מקראיים, כגון פסוקים; אלמנטים ארמיים, כגון "הדה היא", הפועל "זיף" שהוא שאילה מארמית; ושאילות מיוונית, כגון "קומפון"51.


סיכום

הסימנים הלשוניים והאלמנטים המילוניים שמנו החוקרים ב-ל"ח שבלשונו של מדרש "בראשית רבה", וכן אלה שנתגלו במחקרים הספורדיים של מדרשים ארצישראליים אחרים - נמצאים אף בקטעים הקטנים ממדרש "ויקרא רבה", שנבדקו במחקר הנוכחי. ההבדלים שנתגלו בין שני הקטעים הם הבדלים כמותיים, המשקפים יחס שונה בין מאפייני הלשון שבהם. מזה ניתן להבין, כי הבחירה האקראית של הקטעים השיגה את מטרתה. עם זאת אנו מודעים יפה לעובדה, שבעבודתנו נפתח "פתח כפתחו של מחט" בלבד, ועל כן אף המסקנות מסויגות מאוד לגבי ל"ח במדרש זה, והן נותרו "בצריך עיון" נרחב בו.

הערות:



1. כי עשוי להשתמע ממנו, שלשון זו לא הייתה עממית, אלא הומצאה על ידי חכמי ישראל בתקופת בית שני לצורכי בית-המדרש, דעה שהובעה לראשונה על ידי לעוויזאהן, מחקרי לשון, ת"א תש"ז, עמ' 93 ואילך; גייגר, שייצב דעה זו, מכנה לשון זו בצרף"eine religiose Gelehrtensprache" ראה A. Geiger, Lehr und Lesebuch zur Sprache der Mischna, Breslau 1845, s. 1/1.
2. כמו שעשה מ"צ סגל בספרו ("דקדוק לשון המשנה", ת"א תרצ"ו), וראה על כך את סיכומו של שרביט, התגבשות מחקרה של לשון חכמים, ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יח-יט, עמ' 224.
3. ראה את סיכומו הדייקני של שרביט, הערה 2 לעיל, שם, עמ' 231-230; השווה הנ"ל, לשון חז"ל - הישגים וצרכים, דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, עמ' 62.
4. י' קוטשר, מבעיות המילונות של לשון חז"ל, ערכי המילון החדש לספרות חז"ל א' (בעריכתו), רמת-גן תשל"ב, בעיקר עמ' 30 ועמ' 40.
5. הנ"ל, לשון חז"ל, ספר חנוך ילון, ירושלים תשכ"ג, עמ' 250-248, אך הוא נתן את הדעת בעיקר לאורתוגרפיה, לפונומורפולוגיה ולסמנטיקה; מו"ר פרופ' מ"צ קדרי יבלח"ט מתאר את ההתפתחות גם בתחום התחביר, ראה למשל את מאמרו: "מה ל-צ(ירוף) ש(מני) הקודם למשפט כלשון חכמים", ערכי המילון החדש לספרות חז"ל ב' (בעריכתו), רמת-גן תשל"ד, עמ' 95-85 וכך כספריו ובמאמריו הרבים.
6. הנ"ל, הערה 4 לעיל, שם, עמ' 45 ועמ' 54יד.
7. א' בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים א', ת"א תשכ"ז, עמ' 204.
8. מ' מורשת, הברייתית העבריות בבבלי אינן לשון חכמים א', ספר זיכרון לחנוך ילון (בעריכת קוטשר-ליברמן-קדרי), רמת-גן תשל"ד, עמ' 276; בנדויד, הערה 7 לעיל, פרקים כא-כב.
9. לא תמיד אפשר לסמוך עליהן בחקר הלשון, בייחוד אם הן אקלקטיות.
10. י' ברויאר, על הלשון העברית של האמוראים בתלמוד הבבלי, מחקרים בלשון ב-ג (בעריכת מ' בר-אשר), ירושלים התשמ"ז, עמ, 153-127.
11. הנ"ל, צורות "ארץ-ישראליות" בתלמוד הבבלי, מחקרים בלשון ה-ו (בעריכת מ' בר-אשר), עמ' 173 ואילך.
12. כך נתחוור גם בשיחה עם מו"ר פרופ' ש' שרביט נ"י.
13. A. Geiger, Zur Geschichte des talmudischen Lexicographie, ZDMG XII, s. 148.
14. בנדויד, הערה 7 לעיל, שם, עמ' 183 ואילך.
15. מ' סוקולוף, העברית של בראשית רבה לפי כתב-יד ואטיקן 30, לשוננו לג (תשכ"ט), עמ' 42-25; 149-135; 279-270.
16. סוקולוף, הערה 15 לעיל, שם, עמ' 277.
17. גייגר, הערה 13 לעיל, שם; בנדויד, הערה 7 לעיל, שם עמ' 199.
18. כגון "מביט" במקום "מסתכל" וכיו"ב, ראה סוקולוף, שם; השווה בנדויד, הערה 7 לעיל, שם, עמ' 200 ואילך.
19. סוקולוף, שם, שם; השווה בנדויד, שם, שם.
20. סוקולוף, שם, שם.
21. מ' בר-אשר, לשון חכמים, דברי מבוא, ספר היובל לרב מרדכי ברויאר חלק ב' (בעריכתו של בר-אשר), ירושלים התשנ"ב, עמ' 667 מדגים בעזרת הצורה "נבור" (= "אבור") מפסיקתא דרב כהנא, פסקה ה', "החדש הזה", מהדורת מנדלבוים, עמ' 80.
22. בר-אשר, הערה 21 לעיל, שם, עמ' 668-667.
23. גד ב"ע צרפתי, מסורת לשון חכמים - מסורת של "לשון ספרותית חיה", מחקרי לשון (ספר היובל לפרופ' ז' בן-חיים, בעריכת בר-אשר/דותן/טנא/צרפתי), ירושלים תשמ"ג, עמ' 452.
24. ישנם כאלה שנחקרו בתחומי-לשון מסוימים בלבד, וראה למשל: ל' חירון, שימושי "עתיד" ו"סוף" בלשון חז"ל המאוחרת (על פי שיר השירים רבה), מחקרים בלשון ה-ו (בעריכת מ' בר-אשר), ירושלים התשנ"ב, עמ' 224-215.
25. ראה עליהן את דברי מ"א מירקין, מדרש רבה כרך ז', עמ' לד-לה.
26. מהדרה מיוחדת היא זו של מ' מרגליות, מדרש ויקרא רבה (5 כרכים) עם ביאורים וחילופי גרסות, ירושלים תשי"ג-תש"ך; זו של הרב מ"א מירקין מנוקדת ע"י שבטיאל (11 כרכים), תל-אביב תשי"ז-תשכ"ז.
27. הניקוד במדרש "ויקרא רבה" שבמהדורת מירקין, הערה 26 לעיל, אינו משקף לשון חז"ל מקורית, אלא את הניקוד המקראי, וכך בכל הכרכים, ראה דברי המהדיר בכרך א' עמ' יז, ועדותו של המנקד, יצחק שבטיאל, בדברי הספדו על המהדיר, כרך יא, עמ' ז, פסקה אחרונה.
28. מדרש ויקרא רבה, כתב-יד וטיקן VAT. EBR 32 מהדורת תצלום, הוצאת "מקור", ירושלים תשל"ב/1972.
29. נמצא במהדורת מרגליות, עמ' תקלח, שורה 6-5, וההמשך בעמ' תקלט, שורות 5-1. בנוסח אין הבדלים, פרט לדילוג אחד, ראה ההערה לקמן.
30. מעתיק כה"י דילג על הצרף "ארץ מצרים" שבפסוק. נראה לנו, שזו שגגה, משום שמתקבל מדילוג זה הצרף האבסורדי "כמעשה וכמעשה".
31. ראה S. Kraus, Griechische und Lateinische Lehnworter im Talmud, Midrasch und Targum, Hildesheim 1964, s. 65a.
32. קוטשר, הערה 5 לעיל, שם, עמ' 32; בנדויד, הערה 7 לעיל, שם, עמ' 218, מסביר את הכתיב המלא שבלשון התלמוד הבבלי.
33. הנ"ל, הערה 4 לעיל, שם, עמ' 31, סעיף 17.
34. בנדויד, הערה 7 לעיל, שם, עמ' 217; י' נווה, על פסיפס ואבן, ת"א תשל"ח, עמ' 14.
35. בנדויד, הערה 7 לעיל, שם, עמ' 214.
36. קוטשר, הערה 5 לעיל, עמ' 13; בנדויד, הערה 7 לעיל, עמ' 218.
37. ראה י' גלוסקא, השפעת הארמית על לשון המשנה, רמת-גן תשמ"ח (עבודת דוקטור), עמ' 992-990.
38. ראה Gesenius' Hebrew Grammar, Oxford 1910, p. 139/511.
39. ג' הנמן, תורת הצורות של לשון המשנה, ת"א תש"ם, עמ' 132.
40. לפי Kraus, הערה 31 לעיל, שם, עמ' 178, ערך "גמיקון" = חוזה נישואין; שיר זיווג.
41. בר-אשר, משנה כת"י פארמה "ב" לסדר טהרות, עמ' 8.
42. גלוסקא, הערה 37 לעיל, שם, עמ' 968-967; צרף זה הוא למעשה תרגום שאילה (loan translation) לפי "תרין זמנין" הארמית.
43. ראה הערות 31 ו- 40 לעיל.
44. מצוי במהדורת מרגליות, עמ' תשי"ט, שורה 5 עד עמ' תש"ך, שורה 6.
45. נטיותיה של הצורה בכל ספרי המקרא כתובים בכתיב חסר. על השפעת הכתיב המקראי בלשון חז"ל, ראה הנ"ל בהערה 33 לעיל, שם, שם.
46. גלוסקא, הערה 37 לעיל, שם, עמ' 364.
47. ראה ש' שרביט, נוסחאותיה ולשונה של מסכת אבות, רמת-גן תשל"ו (עבודת דוקטור), עמ' 14-12.
48. הנמן, הערה 37 לעיל, שם, עמ' 423/144.
49. ראה ילון, מבוא לניקוד המשנה, עמ' 27-26, וכן עמ' 189 ואילך.
50. השווה למשל: מירקין, הערה 26 לעיל, שם חלק ב', עמ' 131.
51. לפי Kraus, הערה 30 לעיל, שם, עמ' 510b = מקום פנוי, מגרש משחקים.