היהודים בברית המועצות
ממלחמת העולם האחרונה עד ימינו
ממלחמת העולם האחרונה עד ימינו
יעקב לישצינסקי
מחניים ס"ו, תשכ"ב
|
תקציר: המאמר סוקר את מצב היהודים תחת השלטון הסובייטי, מאחרי מלחמת העולם השניה , דרך שלטון סטאלין ועד חרושצ'וב. נבחנות תופעת היהודים הקומוניסטים, סגירת בתי הספר היהודיים ורצח הסופרים ואנשי הרוח. מילות מפתח: היסטוריה יהודית-רוסיה, שואה, קומוניזם, אנטישמיות, |
א. הסכם סטאלין-היטלר
היישוב היהודי ברוסיה הסובייטית, שהיה מבודד במידה רבה מכלל ישראל גם בשנים כתיקונן, בודד לחלוטין מכלל האומה מראשיתה של המלחמה. הוא דמה לציפור כלואה בכלוב. היו חלקים ביהדות הסובייטית, שהגיעו אליהם שמועות או הדים, כי בשטחים שכבש היטלר נערך טבח המוני ביהודים, אולם מרובים מהם היו המוני היהודים, שלא מצאו ידיהם ורגליהם במצב הטראגי שנוצר ונקטו את הכלל, כי "לא יתכן, שיורידו לטבח בני אדם חפים מפשע, והעולם ישתוק". הללו לא ניצלו את שנות הסכם סטאלין-היטלר כדי לעקור ממקומותיהם וכדי להעמיק חדור ברחבי האימפריה הסובייטית. אדרבא, הם קיוו, כי מתוך השטחים הנכבשים על ידי רוסיה הסובייטית, הקרובים יותר אל מדינות מערב אירופה, ייקל להם לחמוק מן הכלוב הסובייטי. אולם הנחה זו נתבדתה למרבה הצער והאסון, כי למעשה נלכדו ונתפסו על ידי כך ברשתם של הרוצחים ההיטלריים.
הסתפקנו במלים מעטות לתיאור הנחתה המוטעית של האוכלוסיה היהודית בראשית המלחמה, שתוצאותיה העגומות והאיומות נראו, משתקף היטלר את רוסיה הסובייטית ומצא באוקראינה, ברוסיה הלבנה ויותר מזה בגליציה, במחוזות הפולניים, הליטאיים והלאטיים המוני יהודים, ולא רק יהודים היושבים שם מקדמת דנא אלא מאלה שבאו לשם מן המחוזות הסובייטים הותיקים.
מה היו תוצאות המדיניות הסובייטית בשתי שנות החברות בין סטאלין ובין היטלר לגבי האוכלוסיה היהודית? מדיניותם של הסובייטים היתה מרובת-צדדים. מצד אחד נמשך חיסולם של מוסדות היהודיים במחוזות הסובייטים הותיקים, ומצד אחר הקימו זמנית מוסדות- תרבות יהודיים במחוזות שנכבשו. אנו מדגישים "זמנית", שכן התחיל בשטחים הנכבשים חיסולם של בתי- ספר ושל שאר מוסדות התרבות היהודיים מיד עם גמר המלחמה, ובמקומות רבים אף לפני סיומה.
ניתן-נא רשות הדיבור לקומוניסט מושבע. מ. מירסקי כתב ("פאלקסשטימע" 1957, 24 בינואר):
"התהליך התקדם במהירות הבזק. תוך זמן מועט ביותר נעלמה כליל רשת החינוך היהודית באוקראינה וברוסיה הלבנה. רשמית נתפרש הדבר, שהאוכלוסיה היהודית מסתלקת מרצון מבית-הספר היהודי. למעשה היתה רצוניות זו בעלת אופי מפוקפק וכללה יסוד של רוסיפיקאציה. כעדות לכך, שהיו כאן יסודות של לחץ אדמיניסטרטיבי, תשמש העובדה, כי אף לאחר זמן, בשנות 41-1939, הורגש לחץ זה במערב אוקראינה ובמערב רוסיה הלבנה (שטחי פולין שסופחו לרוסיה - י. ל.) ששוחררו על-ידי , הצבא הסובייטי אחר התקפת היטלר על פולין בספטמבר 1939. במחוזות הסובייטים החדשים הוקמה רשת נרחבת של בתי-ספר לאומיים. תוך שנתיים ואף פחות מזה, עד אשר תקף היטלר את ברית-המועצות, קם בסערה מפעל-חינוך יהודי-סובייטי. נטוותה רשת רחבה של בתי-ספר יהודיים, יסודיים ותיכוניים. התרבות הסובייטית היהודית זכתה באותם שטחים לתקופה של תחיה. אולם עוד בשנת הלימודים 1940-41 ניכרו פה ושם ניסיונות של לחץ אדמיניסטרטיבי על האוכלוסיה היהודית במגמה להפוך את בית הספר היהודי לרוסי".במתכוון הבאנו לעיל את דבריו של קומוניסט נאמן, כדי להוכיח עד היכן הגיעו קומוניסטים יהודים בקלות דעתם ובכחשם. ומה היה המצב במציאות? במקומות הכבושים היתה אמנם רשת בתי-ספר יהודיים משגשגים, אך הללו היו בתי-ספר של "תרבות", אשר בהם היתה שלטת העברית. בוואהלין (פולין) היתה רשת בתי-הספר העבריים מפותחת ביותר, אך משכבשו הסובייטים את המחוזות החדשים, התחולל נחשול של רדיפות על המורים העבריים. רבים נאסרו ורבים אף הוגלו. דומה, הקומוניסטים היהודים שראו את אחריתם של בתי-הספר האידישיסטים בגן העדן הקומוניסטי חייבים היו לנהוג ביתר זהירות במחוזות החדשים. אך לא מניה ולא מקצתיה: גם בשנת 1940 נהגו באותה מדיניות תוקפנית, שנהגו בה עשרים שנה לפני כן. וסטאלין אשר ראה כל אלה פסק, שאין כל צורך בבתי-ספר יהודיים.
המדיניות הרשמית בשטחים הכבושים היתה כפולה: מצד אחד חנופה והעדפה לאוכלוסיות הרוב: באוקראינה לאוקראינים, ברוסיה הלבנה לבילורוסים, ומצד אחר נוצלו היהודים להפצת הלשון הרוסית ותרבותה במחוזות חדשים אלה.
נביא להלן מספרים אחדים, שיסבירו וידגימו יפה את המצב. נקח את ביאליסטוק. הרכב האוכלוסיה בשנת 1940 היה בה: יהודים - כ- 50 אחוז; פולנים - כ- 30 אחוז; בילורוסים - כ- 5 אחוז. השאר קבוצות קטנות של רוסים וגרמנים. ומי נתמנה לראש העיר? בילורוסי ולא יהודי. כמזכיר המפלגה הקומוניסטית מונה רוסי. והרי מזכירות המפלגה כמוה כריבונות על העיר. והנה נתונים רשמיים על הרכבה הלאומי של המועצה העליונה. בעתון "דער שטערן" (הכוכב, עתון יומי בקיוב - י. ל.) גליון 211, מ- 11 בספטמבר 1940, פורסם מאמר מאת יושב ראש נשיאות המועצה העליונה של הרפובליקה הבילורוסית. שם נאמר: "בין צירי המועצה העליונה של ס.ס.ס.ר. מיוצגים המחוזות המערביים כך: בילורוסים - 136 ציר, רוסים - 33, אוקראינים - 4, יהודים - 12, פולנים - 15, גרוזים - 1, ליטאים - 1; ובסך הכל 202 צירים".
היהודים מהווים 6% , מחצית מן המגיע להם לפי אחוזם באוכלוסיה. אולם נזכור, כי היהודים היו אוכלוסיה עירונית, וכי מבחינה תרבותית עמדו במדרגה גבוהה משאר אוכלוסיות, והיה מקום לשער, כי חלקם בייצוג יהא גדול מחלקם באוכלוסיה הכללית. כידוע שייכים היהודים באותם מקומות ליסודות התרבותיים שבאוכלוסיה, והם מסוגלים יותר משכניהם לעסוק בפעולה מדינית. ואמנם כך היה המצב בעשרים השנים הראשונות לשלטון הבולשביקים.
ענין מיוחד יש בנתונים על מפעל החינוך באותו מחוז. ב"אקטיאבר" מ- 12 בספטמבר 1940 מוצאים אנו מספרים אלה על בתי-הספר במחוזות הבילורוסיים שסופחו: בסך הכל קיימים 5643 בתי-ספר. מהם בילורוסיים 4278 או 75.9% ; 932 פולניים או 16.5% ; רוסיים - 173 שהם 3.1% ויהודיים - 150 שהם 2.7%. השאר הם בתי-ספר ליטאיים או אוקראיניים. אחוז בתי-הספר היהודיים קטן כמעט פי חמשה מאחוזם באוכלוסיה. ושוב יש להביא בחשבון, כי היהודים הם אוכלוסיה עירונית, וכי הם החלק התרבותי ביותר של האוכלוסיה.
הצרה כאן כפולה ומכופלת: לא זו בלבד, שאין הילדים היהודים לומדים בבתי-הספר הלאומיים שלהם והם נטמעים והולכים על כל פנים מבחינת הלשון, אלא שהם לומדים בלי ספק ברובם בבתי-הספר הרוסיים ומעוררים בכך את חמת הבילורוסים. מרובים בתי-הספר הרוסיים מן היהודיים! למעשה היו בלי ספק הלומדים ב"בתי-ספר רוסיים" אלה ברובם ילדי יהודים. בעיתון "טקיאבר" מחודש ספטמבר 1940 רבים המאמרים על בתי- ספר, על מורים, על ספרי לימוד, אך חוץ מן המספר הערטילאי של 150 בתי- ספר יהודיים אין מאמרים מיוחדים בענייני בתי-הספר היהודיים. (ראה: יעקב לשצ'ינסקי, דאס סאוועטישע אידענטום, עמוד 380).
ב. היחס לציונות
"הציונות והסתדרויות , החלוץ' הן תנועה אנטי-מהפכנית השואפת בשיתוף הכוחות האימפריאליסטיים בעולם לחנוק את רוסיה הסובייטית ויש להלחם בה עד חרמה". ("נפתולי דור", תל- אביב, 1955, עמוד 11).למותר להעיר, כי הקומוניסטים היהודים לא העזו לסטות מקו-סטאלין, אך בלתי-מובנת או גרוע מזה, נפשעת היא מלחמתם הלוהטת והקנאית לא רק ב"חדר" הישן אלא גם בבתי-ספר מיסודה של "תרבות", שעמדו על רמה תרבותית-פדגוגית גבוהה, ושוב לא באמצעי-חירות אלא באמצעים משטרתיים.
כל זה אירע עד המלחמה בקלגסי היטלר, עד יוני 1941 - אך התמונה משתנה מעיקרה עם פרוץ המלחמה בין רוסיה הסובייטית ובין גרמניה. האיסור לקיים קשרים אל היהודים מארצות אחרות נחלש. יצוין שנחלש, אך לא נתבטל. הותר לגייס כוחות-יהודים מכל העולם כדי לעורר את הענין בנצחון רוסיה ובמפלת גרמניה ההיטלרית, אשר נהפכה בן-רגע מכבשה תמה למפלצת השואפת לשעבד את האנושות כולה. הותר להשתמש בלשון העברית לשם קשר אל יהדות ארץ-ישראל והותר לכנות יצירה יהודית בשם עברי, כגון: הדרמה של דוד ברגלסון המכונה: "לא אמות כי אחיה". הותר להביא דוגמאות וראיות מתוך ההיסטוריה היהודית הארוכה כדי להפיח רוח גבורה בחיילים ובמפקדים יהודים. כללו של דבר, הותרו מעשים המשוועים וזועקים, כי חי וקיים עם יהודי, אף כי הוא מפוזר ומפורד בעשרות לשונות. מותר אפוא לכפור בתורת לנין-סטאלין במאמרם "איזה עם יהודי הוא זה המורכב מיהודים גיאורגיים, רוסיים, אמריקאיים ואחרים?". כל האיסורים האלה הותרו לרגל המצב החמור בחזית. אף התירו את אמרת "הכפירה" של "כל ישראל ערבים זה בזה", הזועקת בבהירות מכל שורה שבחוברתו של דוד ברגלסון ז"ל.
בפעולתו של הוועד האנטיפאשיסטי, שנוסד סמוך לפרוץ המלחמה בין רוסיה הסובייטית ובין גרמניה, מורגשת התלהבותם של בני-אדם, שפותחו כבליהם המעיקים. סוף-סוף הותר לדבר על עבר יהודי, הותר להתקשר אל אחים ללאום. סוף-סוף נשמו נשימה יהודית, שהיתה כלואה עשרות שנים ושלא ניתן לה להתגלות.
לכאורה יש כאן סתירה בין תיאור הקנאות וההתחרות בקרב בקומוניסטים היהודים לעלות איש על חברו בהשמדת שרידי היהדות ובין אותה נשימה חופשית שתיארנו לעיל. ברם, לאלה שנהירים להם תנאי החיים במדינות הקומוניסטיות לא ייראה הדבר כחידה. הרי איש לא בטח ברעהו, והחשש שמא ייחשב בין שונאיה של המדינה הקומוניסטית הראשית הוא שקבע את אורח התנהגותם של הקומוניסטים, רובם ככולם. רובם ככולם ולא כולם, שכן היו במדינה הסובייטית צדיקים מעטים, שלא הסתגלו ושחיו לפי תביעות מצפונם. ככה כותבים אנשים שעשו ברוסיה הסובייטית בשנות מלחמת העולם האחרונה ותקופת מה לאחריה. הם מספרים על כך ואף שמות הם נוקבים, אלא שאין אנו רוצים לחזור על כך, שכן מכלל הן אתה שומע לאו, ואין כוונתנו להטיל חשדות בחללי משתה הדמים של סטאלין.
כבר הבאנו לעיל נאומים אחדים באסיפת הועד האנטיפאשיסטי. מן הראוי להוסיף רק משפטים אחדים, שיעידו על עומק הרגשתם הלאומית של מדענים יהודים אף 25 שנה אחר המהפכה הבולשביסטית. בספר "נפתולי דור" (עמ' 16) אנו קוראים:
"ספיבאק, חבר האקדמיה למדעים באוקראינה צייר את תמונת הגבורה היהודית בימי המקרא ובתקופת המכבים ואת תמונת רמת תרבותם של היהודים מאז ימי ר' יהודה הלוי והרמב"ם ועד ימינו";ברגלסון תיאר תמונה בעלת תוכן זה:
"שוב התחילו ענוייו של עם ישראל כבימי הביניים, כשהעלו יהודים על מוקד האינקויזיציה. כנופיות היטלר טובחות ומענות ואונסות נשים יהודיות. כוונתו להביא כליה על עם ישראל. באו מים עד נפש".על המלים העבריות חזר בנאומיו פעמים אחדות.
האקדמאי היהודי אלכסנדר פרומקין פנה בקריאה אל המדענים בלונדון, בניו- יורק ובירושלים להציל את העם היהודי מאגרוף הרצח של גייסות היטלר. נאמו רופאים יהודים, אשר הזעיקו את הרופאים בעולם החופשי לחלץ את העם יהודי מצפרני קלגסיו של היטלר.
כל אותם נאומי-אזעקה שודרו ברדיו לעולם כולו. במאי 1943 יצאה משלחת בהרכב איציק פעפער ושלמה מיכאעלס לאמריקה כדי לעורר את יהודי היבשת ההיא לסייע בתרומות לרוסיה הסובייטית במלחמתה בהיטלר ובגייסותיו. שני שליחים אלה שהו בארה"ב ובקנדה חודשים מספר ונאמו נאומים לאומיים נלהבים. הם תיארו בהרחבה את תמונת החירות, בה שרויים היהודים ברוסיה הסובייטית, ואת הסכנות המאיימות על קיום הקיבוץ היהודי המגיע למיליונים מצד קלגסי היטלר. הם זכו להצלחה ניכרת ולאוזן שומעת מצד עשירי היהודים יותר מאשר מצד המוני היהודים שתבעו זכויות ליהודי רוסיה הסובייטית: זכות לאיחודם עם משפחותיהם שמחוץ לרוסיה, זכות לייסד בתי- ספר עבריים, זכות להגר מ"גן עדן" הרוסי ויותר מכול - חופש הדת.
ברוסיה הסובייטית עצמה לא חל כל שוני לגבי התרבות היהודית. בפינות נידחות שבסיביר מצאו להם מקלט מאות אלפי יהודים, אך לא נעשה כל נסיון לפתוח בתי-ספר יהודיים, להוציא עיתון יהודי כל שהוא, לייסד ספריה יהודית. אין לדעת, אם היעדרם של כל אלה הוא תוצאה מאדישותם של הקומוניסטים היהודים או שהיה זה רצונם הברור של מחסלי החיים היהודיים הלאומיים. חיסולם של המוסדות הלאומיים היהודיים נבע, כמובן, לא רק מהגשמת תורת סטאלין אלא גם מהתבוללותם של המוני היהודים, אך אין להעלות על הדעת, שהטמיעה התקדמה בקצב מזורז עד כדי כך, שהיהודים שוב לא גילו ענין בגורל אחיהם בשאר מדינות העולם.
ג. התעלמות מן החללים
בכך דלינו כמעט את כל הידיעות שפורסמו על היהודים שנרצחו במקומות היישוב הסובייטיים. זמנן של ידיעות אלה חל בשבועות הראשונים שלאחר המלחמה בטרם תפסו, כי ידיעות מסוג זה עשויות להבהיר ללא צל של ספק, כי האוכלוסיה הסובייטית לא זו בלבד שלא הצילה ושלא נתנה מקלט ליהודים אלא שהשתתפה השתתפות נרחבת במעשי הרצח. הן בגרמניה עצמה הצליחו אלפי יהודים להינצל מכל הרוצחים. אף בפולין, אשר היטלר "בחר" בה לשמש בית קברות ליהדות האירופית, נמצאו אלפי יהודים שניצלו בעזרתם של נוצרים. יוצא מן הכלל משווע הם מקומות היישוב הסובייטיים. בהם השתתפה האוכלוסיה המקומית בחלק הארי הרציחות, אך לא השתתפה כלל בהצלת יהודים. כיום נקבע בוודאות, כי באחת מועידות של הפרטיזנים האוקראיניים פעל חרושצ'וב לקבלת החלטה המטילה עונשין על בוגדים אוקראינים, ששיתפו פעולה עם הצבא הגרמני, אך לא על אלה שרצחו יהודיים. למותר להוסיף, כי לאמיתו של דבר היתה ההתעלמות מעונש לרוצחי יהודים כעידוד להוסיף ולרצוח, שהיא אין כל ספק, כי לבונדורובצים נודע עד מהרה תוכן ההחלטה והם הגבירו את מעשי רציחותיהם.
היהודים שחזרו ממרחקים אל מקומות מגוריהם הקודמים - באוקראינה וגם ברוסיה הלבנה - נתקלו באוירה של שנאת ישראל, עד כדי כך שהתחרטו מיד על שובם. לא פורסם אם היו פרעות, אך ידוע בוודאות, כי בקיוב הגיעו הדברים לידי התקפות על יהודים ואף לידי רציחות, עד אשר סטאלין ראה לשלוח לשם את קאגאנוביץ להשליט סדר.
שאלה זו טעונה בירור מקיף כדי להוציא מסקנה כל שהיא נדחה בירור זה למועד אחר. דבר אחד ברור: בישובים האוקראיניים והרוסיים, שהיהודים היו שם מאות בשנים, מצאו היהודים אחרי מיגור המרצחים ההיטלריים אוירה כזאת, שהחלו מיד לחפש דרכים לברוח משם. ברם, הגבולות נשארו חסומים, וגם כרכיה של רוסיה האירופית, ובייחוד מוסקבה ולנינגרד, היו מסוגרים לפני מהגרים חדשים. לא נותרה אלא בירוביג'אן. על אפיזודה זו של בירוביג'אן לא נתעכב אלא בקצרה מתוך הנחה, שלקוראינו ידועה כל צרכה אותה תכנית גרנדיוזית שהתנדפה עד מהרה ושהוכיחה, כי לא תיתכן גאולה יהודית אלא באותה הארץ המושרשת עמוק מבחינה היסטורית בנשמת האומה. עוד בסוף שנות השלושים הסתלקו הקומוניסטים היהודים, ויותר מהם השלטונות הסובייטיים, מן התכנית הנעלה. ועוד בשנת 1939 לא היו בבירוביג'אן אלא 23-22 אלף יהודים מקרב אוכלוסיה שלמעלה ממאה אלף נפש.
בכך מתפרשת העובדה, שלא העלו כלל על הדעת בשעה שנכרתה ברית השלום לכוון את זרם הפליטים היהודים, שהתרכזו בימי המלחמה באסיה הרוסית, אל בירוביג'אן. המחוזות הסובייטיים השתחררו מגייסות האויב עוד בשלהי 1944. בראשית 1945 פרץ זרם גדול של מהגרים-חוזרים אל המחוזות שבהם היתה מרוכזת מרבית האוכלוסיה היהודית. רק בשבעה במאי 1946 פורסם בעיתון האידי "אייניקייט" מאמר גדול, שכלל קריאה נלהבת להפנות את זרם הפליטים לבירוביג'אן. אגב כך מסופר, כי בחודשים האחרונים קיבלה המערכת 1500 בקשות ממקומות שונים ברוסיה הסובייטית, שתוכנן - שיגור לבירוביג'אן. בין המבקשים שישגרום לבירוביג'אן היו: אחד אגרונום, יהודי בעל השכלה גבוהה, שניהל 15 שנה בית-ספר טכני ואשתו, דוקטור לרפואה. הוא השתתף במלחמה וזכה לחמישה אותות-הצטיינות - רצונו להגר לבירוביג'אן. אחד - איש פולטאבה, ששמו חסקאליבץ, ששימש 25 שנה בהוראה וגם אשתו - מורה. הם מתחננים, שיעבירום לבירוביג'אן. אחד - נחום פויניצקי, מחברם של ספרי לימוד רבים בטכניקה - משתוקק לבירוביג'אן.
יכולים אנו להמשיך ולהמשיך ברשימה זו, כפי שפורטה בעיתון הקומוניסטי אלא שאין כוונתנו להקדיש מקום רב מדי לבעיה זו. נביא משום כך רק את הבקשה המעניינת ביותר, שפורסמה ב"אייניקייט" מ- 4 ביוני 1946. בה כתוב:
"אנחנו, קבוצת יהודים מוויניצה, ששוחררה מן הצבא האדום וחזרה אל מקומות מגוריה הקודמים החלטנו להגר אל המחוז היהודי ולהקדיש כוחותינו ומרצנו לבנין המחוז היהודי האוטונומי. לעקירה זו כבר נרשמו כמאה משפחות. בקבוצה הראשונה יהגרו 25 משפחות, כ- 125 נפש. בין המהגרים שני רופאים שני מהנדסים, שלושה טכנאים, חמשה יוצאי קולחוזים, אחד פועל-טרקטור, אחד חשמלאי ואחרים בעלי מקצועות שונים. עז רצוננו לעקור מכאן בהקדם האפשרי ולעבור אל המחוז היהודי האוטונומי כדי להתמסר שם בלב ונפש להגשמת תכנית סטאלין לבנין מולדתנו".מכתב זה הוא מעין בקשת-דחף, שיזדרזו להוציאם מוויניצה, בירוביג'אן היא מפלט, אך לא משאת-נפש. והלך הרוח להקדים ולהימלט ממקומות המגורים הישנים שמלפני המלחמה הקיף לא רק את יהודי אוקראינה. באותו גליון ה"אייניקייט" אנו מוצאים מכתב מאורשה שברוסיה הלבנה, ובו כתוב:
"בקרב רבים מיהודי אורשה מפעם רצון עז להגר אל המחוז היהודי האוטונומי". וכאן באה רשימה של נפחים, מורים, מוסיקאים המתעתדים להגר. והכתבה מסתיימת במלים אלה: "אנשים בעלי מקצועות שונים, מומחים בשטחים שונים, מתעניינים ומבקשים אינפורמציה מדויקת על מחוז בירוביג'אן, אשר לשם רוצים הם להגר ולעבוד שם".ב"אייניקייט" מ- 13 ביוני 1946 פורסם מאמר בעל כותרת צעקנית: "בדואר האחרון", בו נמסר תוכנם של 25 מכתבים שנתקבלו בבירוביג'אן, ובהם מבוקשים רשיונות להגר לשם. "כותבים אנשים שונים, בני גילים שונים, גברים ונשים, חיילים משוחררים, משכילים, מורים ומנהלי חשבונות, עורכי דין, ורופאים ואגרונומים. כותבים פועלים: חשמלאים, פועלי-רכבת, חייטים, סנדלרים, קולחוזאים, טרקטוראים". והמאמר מסתיים כך: "המכתבים באים ממקומות שונים ומשונים: מערים ומעיירות, מלנינגרד, ממוסקבה ומערי השדה".
ד. היהודי הופקר!
ואם לא שמענו במשך שנים דבר על התקפות על יהודים או בכלל על הופעות אנטישמיות, הרי זה משום שבמדינה קומוניסטית מחכים תמיד ליזמת הממשלה, ליזמת השלטונות. אין פעולה עצמית אף לא לאותה שכבה, שבימי המלחמה הותר לשדדה ואף להשמידה. בימי מלחמה שאני; בימים כתיקונם מצפים לפקודה או לרמז מצד האדון.
יש לשער, כי בתום המלחמה נקט סטאלין קו חדש לגמרי לגבי רבות מן האומות הקטנות. לא נתעכב כאן על נישולם של עמים שסרחו בשעת-מלחמה ובגדו ברוסיה הסובייטית. אך ברור, כי לגבי יהודים ננקטה שיטת ההטמעה כתביעת תורת לנין-סטאלין, אלא שהדבר לא אושר בהכרזות, ומשום כך לא נותרו כל עקבות מאותה תקופה, אך החיים עצמם דיברו בשפה ברורה.
הבה נעיף עין על העתון "אייניקייט". ששיקף כראוי או שלא כראוי את החיים היהודיים המציאותיים. על אף הלכי-הרוח האנטישמיים באוקראינה וברוסיה הלבנה שצוינו לעיל נתרכזו עד מהרה בכרכים המונים יהודיים ניכרים. רבים חששו מפני נסיעה אל ערי השדה, אך אודיסה, קיוב וערים אחרות מסוג זה נעשו תוך זמן מועט לנקודות-ריכוז לאוכלוסיה יהודית צפופה. הנה מוצאים אנו ב"אייניקייט" מ- 19 ביולי 1946 כתבה מקיוב מאת אווראם קאהאן (אברהם כהן - י. ל.), כתבה שהיא מזמור תהילה לפועלים היהודים המשקיעים מיטב אונם לשיקום העיר, בה רצחו אוקראינים רבבות יהודים והכוללת רשימה של יהודים משכילים: טאלאלאיאבסקי, בארנבוים, גורוויץ - טכנאים ומהנדסאים ורבים אחרים השוקדים על בניינה של קיוב. הכתבה משבחת את ארבעת אלפי הפועלים היהודים המאורגנים בקואופרטיבים; ושוב באים שמות של משכילים יהודים: אברהם לויפר, ראש הקוגרבטוריה, רזשאבסקי המלחין ובאלאבאן האדריכל - כל אלה עמלים על הקמת קיוב מהריסותיה, זו קיוב אשר בקרבתה, בבאבי-יאר, נערמו גוויותיהם של מאות אלפי יהודים נרצחים. זכר באבי-יאר לא יעלה ולא ייפקד. נזכר המדור היהודי על יד האקדמיה האוקראינית, אולם לא נאמר דבר, אם הוא פועל ואם הוא מבצע פעולת תרבות כל שהיא. נזכרים בשמותיהם סופרים יהודים אחדים: הופשטין, קיפניס ומעטים אחרים, אך שוב בלי שתצוין פעולה מצידם לחדש מפעלי-תרבות יהודים. ניתנת גם רשימה של יהודים רופאים, יהודים-עורכי דין, והכתב מוציא מסקנות:
"רואים, שהיהודים תופסים מקום נכבד בחייה המדיניים, הציבוריים והחרושתיים של בירת אוקראינה, המשגשגת והולכת מיום ליום והעתידה להזהיר בקרוב ביופיה פי כמה וכמה מאשר לפני המלחמה".אין כל רמז לתחיה יהודית, לפעילות יהודית, למוסדות יהודיים. אין כל אנחה על גורלם של החללים היהודיים המרובים בעיר זו ואין כל רחשי תקוה ליצירת מפעלי תרבות יהודיים. קשה להכריע, אם הסיבה האמיתית לאדישות יהודית זו נעוצה בטמיעה שהשחיתה עוד לפני המלחמה כל חלקה טובה בכוחות התרבות היהודיים או שכבר פעל תכתיב סטאלין שלגבי היהודים לא יחול כל שיקום לאומי.
נעיף נא עין על גליונות מעטים של ה"אייניקייט", על הד השרידים היהודים, שנותרו בחיים. הנה לפנינו הגיליון מ- 13 ביולי 1946. במוסקבה כבר היו בימים ההם למעלה ממאתיים אלף יהודים; באודיסה קרוב ל- 100,000 ובקיוב קרוב ל- 50 אלף יהודים. מאמר המערכת מעלה על נס את התפתחות מפעל החינוך. אולם אין כל זכר לבתי-ספר יהודיים! בגיליון "אייניקייט" מ- 2 ביולי מושר שיר הלל לסטאלין על דאגתו לילדים. מסופר, כי 549 אלף ילדים באוקראינה ייהנו מחופשת הקיץ, וכי על חוף הים הבלטי כבר הוקמו 11 מושבות ילדים אולם אין שומעים מלה על בתי-ספר יהודיים, על חינוך יהודי בכלל.
עד כאן על ישובים סובייטיים ותיקים. לא כן, אמנם לא לזמן רב, היה המצב במקומות שצורפו מקרוב. בגיליון מ- 19 ביולי 1946, שמתוכו הבאנו קטעים לעיל, מסופר, כי בווילנה קיימים שני בתי-ספר יהודיים, אשר בהם לומדים 200 מילדי ישראל, ולשון הלימודים בהם אידיש. ממקור אחר אנו יודעים, כי גם בקובנה היה בית-ספר יהודי, אשר האידיש היתה לשון הלימודים בו. ובצ'ארנוביץ היו שני בתי-ספר יהודים, ששפת הלימודים בהם היתה אידיש. תאריך מדויק להיעלמותם של בתי-ספר אלה לא נודע לנו, אך אין כל ספק בכך, שבשנת 1947 שוב לא היו בתי-ספר אלה קיימים.
אנו מדפדפים בגיליונות "אייניקייט" משנת 1947, הארץ קמה לתחיה. הנה גיליון 16 בינואר 1947. כמעט כולו מוקדש לתחיית אזבאקיסטן, ובו שירים ותשבחות לפריחתו של אותו מחוז שהיו בו באותה תקופה רבבות אחדות של יהודים. מציינים, כי יהודים רבים השתקעו שם אחר המלחמה, אך לגבי פעולת התרבות היהודית יוצא מנהל מערכת העתון, שחזר באותם ימים מאוזבאקיסטן, ידי חובתו במלים מעטות, ואין הוא מגלה מה טיבה של אותה פעולת תרבות יהודית. מקום נרחב מקדיש עתון "אייניקייט", בשנת 1947 להתעורותם של העמים השונים שבאימפריה הרוסית, אך כמעט שהוא עובר בשתיקה על ההתעוררות היהודית.
הבה נעיף עין על ערים אחדות הידועות כערים יהודיות מקדמת דנא. בגיליון "אייניקייט" מ- 15 בפברואר 1947 אנו מוצאים כתבה מסוינסק (דאוופילאס בלאטבית) המספרת, כי כבר נמצאים בעיר אלפים אחדים של יהודים. בשמחה מתוארת החייאת בתי-החרושת הישנים ותקומתם של בתי-חרושת חדשים. מסופר כי היהודים עובדים בשקידה בשיקום הארץ, אך על פעולת התרבות היהודית - הס מלהזכיר!
בעיתון הקומוניסטי "מארגען-פרייהייט" מ- 31 בינואר 1947 (ניו-יורק) ומ- 15 באפריל 1947 ניתנות שתי כתבות על התפתחותה של רוסיה הלבנה. מסופר מתוך שמחה, כי כבר פתוחים שם 1800 בתי-ספר, וכי מספר בתי-הספר יגיע שם עד 11,375, אך לא נאמרה מלה על מוסדות תרבות יהודיים אחרים.
מכאן נמצאנו למדים, שהחורבן היה ניכר למדי עוד לפני טרגדית שנת 1948. הוא היה תוצאה משני הגורמים: הקמוניסטים היהודים שמו עניבת-חנק על הנשמה הלאומית היהודית וסטאלין השלים את המלאכה. אמנם במחוזות האוקראיניים והבילורוסיים, שסופחו זמן קצר לפני כן, היו כוחות רעננים, שניסו להמשיך בפעולת התרבות והחינוך היהודית, אלא שבמלאכת ההרס שיתפו גם פה פעולה הקומוניסטים היהודיים והיטלר. פעולתו של סטאלין היתה בסתר. עד 1948 לא נודעה כל פעולה שלילית גלויה לגבי מוסדות-תרבות יהודיים, אולם ידועים יפה המעשים. קוצ'רגינסקי, הפרטיזן ממחוז ווילנא מספר בזכרונותיו, כי משלחת שיצאה מווילנא ב- 1946, השתדלה להתיר פתיחת בתי-הספר ושאר מוסדות התרבות. המשלחת פנתה אל ארנבורג, שהלך אל קאגאנוביץ', אלא שהעלו חרס. הקומוניסטים היהודים בכל העולם ידעו יפה, כי אין מתירים פעולת תרבות יהודית, אך הם שתקו. סטאלין עדיין היה האליל, אשר סגדו לו. להלן נראה, כי בשלהי 1948 גילו את הקלפים אך במקצת.
ה. 1948 - שנת מפנה בגורל היהדות הסובייטית
רק תמימים התייחסו ברצינות לדברים אלה והאמינו כי הנה חל שינוי עקרוני ביחס השלטונות הסובייטיים אל הציונות, ובמיוחד לא יכלו להאמין בכך היהודים הסובייטיים. הן ראה ראו, כי אף בשנות המלחמה לא נטשו הסובייטים את מדיניות ההטמעה לגבי היהודים בארצות הכבושות: פולין, רומניה, בילורוסיה והונגריה. הרשת הרחבה של בתי-ספר יהודיים חוסלה עוד לפני תום המלחמה. ניצול היהודים כנושאה הפעיל של הפצת הלשון הרוסית היה גורם חשוב מדי במדיניותה הלאומית של הממשלה הסובייטית משתוותר עליו. בידוד היהדות הסובייטית מכלל ישראל, ובייחוד מן הישוב היהודי בארץ-ישראל, לא נחלש כמלוא הנימה.
בחוגי השכבה המשכילה היהודית-לאומית הורגשה תחיה מסוימת, שלא יכלה לבוא לידי גילוי אלא בספרות ובתיאטרון. בשנת 1947-48 הופיעו 6 כרכים של "היימלאנד" (מולדת) במוסקבה וכרך אחד "שטערן" (כוכב) בקיוב. בהקדמה לכרך א' של "היימלאנד" נאמר בגלוי, כי המלחמה עוררה את רגשותיו הלאומיים של ההמון היהודי, וצוינה עובדת התפשטותו הגוברת של הספר היהודי. אני נוטה להאמין, כי את העליה בתפוצת הספרות יש לזקוף על חשבונם של מאות אלפי היהודים מן השטחים שסופחו ולא על חשבונם של היהודים הסובייטיים שהביטו בעין רעה על הספרות הסובייטית-יהודית החדשה. היהודים בשטחים שסופחו לא נתנסו ברדיפות על "חדרים" ועל "ישיבות" ובהחרמת בתי-מדרשות כדי להפכם למועדונים קומוניסטיים, אשר בהם חיללו לא רק את דת ישראל אלא גם את ציון ואת הלשון העברית, את החגים ואת המנהגים היהודיים הלאומיים. הוצאות הספרים והתיאטראות היהודיים היו השרידים המעטים ששרדו מן החיים.
בראשית ספטמבר 1948 ביקרה גולדה מאיר, באותה תקופה שגרירת ישראל במוסקבה, באחת השבתות בבית-הכנסת הגדול שבבירה. הדבר נודע לאוכלוסיה היהודית אשר הציפה ממש לא בלבד את בניין בית-הכנסת ואת מבואותיו אלא את כל הרחובות סביב.
היתה זו הפגנה עצומה הפגנת איתנים, שמשמעותה היתה ברורה: קשר נפשי עמוק מצד ההמונים הרחבים אל נכסיו הלאומיים של העם היהודי, נאמנות לארץ-ישראל, וכמובן - נאמנות למדינה המתעוררת לתחיה, ולשאיפותיה ולחלומותיה. וכל זאת אחרי שלושים שנות הטמעה במידה שלא היתה בשום מדינה מאז האמנסיפציה, הטמעה הנתמכת והמוגברת על ידי מדיניותם האנטי-לאומית למעשה של הקומוניסטים היהודים; אחרי שלושים שנות מלחמה בדת ישראל, בשבת היהודית, בחגים היסטוריים ויותר מכל בארץ-ישראל ובלשון העברית - היתכן כשלון-תעמולה גדול מזה?
סטאלין, שהיתה בידו, בלי ספק, אינפורמציה מהימנה על התפתחות היהדות הסוביטית ובייחוד על יחסה לארץ-ישראל ולמדינה היהודית החדשה, הופתע ביותר. המסקנה היתה בהכרח - בולשביסטית-טיפוסית: אסור לסמוך על מהלכה האובייקטיבי של ההיסטוריה. את המהלך האובייקטיבי הזה יש להחיש או להפסיקו כליל ולחסל לחלוטין את כל שרידיהם של חיים יהודיים לאומיים.
ב- 21 בספטמבר 1948 הופיע ב"פראבדה" המוסקבאית מאמר מאת איליה ארנבורג בשם "על מכתב אחד". מאמר זה תורגם לאידיש מלה במלה ופורסם יומיים לאחר מכן, ב- 23 בספטמבר, בעיתון האידי המוסקבאי "אייניקייט". נביא להלן פסוקים אחדים ממאמר זה, הראוי להיחשב לתעודה היסטורית חשובה, שכן למעשה הוא עושה רושם שנכתב לפי תכתיבו של סטאלין וכאילו הועתק מאותה ברושורה משנת 3191, אשר מתוכה הבאנו ציטטה ארוכה יותר בראשית מאמרנו בחוברת הקודמת.
על השאלה "אם פותרת ישראל את השאלה היהודית" משיב ארנבורג:
"החשוכים בדו מאז ומעולם מעשיות-הבל, שהיהודים בארצות השונות מאוחדים ביניהם, וכי חייהם מיוחדים ונבדלים".בלהטו להוכיח, כי היהודים ברוסיה מעורים במדינה זו, בתרבותה ובלשונה, וכי היהודים בפולין מעורים בתרבות פולין וכן בשאר מדינות העולם, כותב ארנבורג:
"מצויים בין היהודים בעלי-מסתורין, לאומנים, והם שיצרו את תכנית הציונות. אולם לא הם שיישבו בפלשתינה יהודים. את פלשתינה יישבו ביהודים אותם אנטישמיים, שהגלו בני-אדם ממקומות מגוריהם הקבועים והכריחום לחפש לעצמם לא אושר, אלא זכות לכבוד אדם, אי-שם בקצה עולם".למותר הבאת הוכחות, כי לפי התוכן, ויותר מזה לפי הסגנון, דומים הדברים לדבריה של הברושורה המפורסמת של סטאלין על השאלה הלאומית.
אומר ועושה - זה מנהגם של הבולשביקים מעולם, וסטאלין הקפיד ביותר לנהוג כן. אולם שתי שאלות לא נתפרשו - רצחנות זו לשם מה ומה טעם ההעלמה? ברם לגבינו חשובות העובדות. ועובדות אלו מדברות בלשון ברורה - המיעוט היהודי חייב להשתלב ברוב הרוסי ולשרת את הרעיון הלאומי-בולשביסטי, רעיון יצירת אימפריה קומוניסטית רוסית אחידה.
אפילו סטאלין אשר לא נרתע מהשמדת מיליוני איכרים בשל רעיון-כפייה של קולקטיביזציה לא העז להוציא בגלוי לטבח את שכבת המשכילים היהודים כדי לזרז את "שילוב" ההמון היהודי ברוב הרוסי, משום כך לא נודע הרצח ההמוני של הטובים, כלומר: גם "המסוכנים" מבחינת ההמשך היהודי-לאומני, אלא כעבור שנים.
ב- 20 בנובמבר 1948, כחודש אחר פרסום מאמרו של ארנבורג, נפסקה הוצאת ה"אייניקייט", החוליה היחידה שקשרה את יהודי רוסיה הסובייטית אהדדי.
אמנם, ביטאון זה, ככל הפרסומים הקומוניסטיים היהודיים, לא שירת אלא מיעוט קטן מקרב היהדות הסובייטית הן משום שהטמיעה הלשונית ניתקה מן האידיש חלקים ניכרים מן היהדות הסובייטית, הן משום שהיהודים הדתיים והציונים-לאומיים קיימו מעין חרם על העיתונות הקומוניסטית היהודית. לגבי הקומוניסטים היהודים בכל העולם ובייחוד לגבי הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית היתה זו מהלומה ראשונה שבישרה רעות. עוד לפני כן הטיל רצח שלמה מיכאעלס 13) בינואר 1948) אימה על האוכלוסיה היהודית. מתוך המאמרים בעיתונות הורגש, כי המעשה במותו המקרי אינו חלק, אולם איש לא העז להביע חשד בגלוי. הפסקת ה"אייניקייט" הנחיתה מכה כבדה על הסופרים היהודים.
לא נודע בבירור זמן התחלת מעצרם של הסופרים היהודים ותורם להיעצר, על כל פנים יש לשער, כי בראשית 1949 עכר נעקרו משורות הסופרים היהודים איברים לא מעטים. האימה היתה ללא נשוא, במיוחד משום שאסור היה להתריע, ואף מי שהשיח דאגתו בענין זה לפני רעהו חייב את ראשו. הסופרים היהודים נהגו בימים ההם לישון בכסות-יומם, כדי שיהיו נכונים בכל שעה להילוות אל צירי הבלהות. מספרים כי "דער נסתר", שנאסר לאחר זמן קידם את פני סוכני המשטרה החשאית בחיוך והודה להם על שבאו סוף-סוף - הציקה לו המחשבה, שנשאר בן-חורין, כשמרבית חבריו כלואים.
אולם לא נתעכב הרבה על ענין זה, כי תשומת לבנו מרוכזת הפעם על קווי ההתפתחות הרחבים של מצב היהודים בגן העדן הסובייטי.
ב- 13 בינואר 1953 פורסמה ב"פראבדה" ידיעה, שאסרו קבוצת רופאים-מרגלים, ששירתו את הג'וינט, ארגון הריגול המרכזי. אין לתאר את מצבה הנפשי של האוכלוסיה היהודית. בגלוי ויותר מזה ברמזים ובקריצות-עין ירקה האוכלוסיה הנוצרית בפני היהודים בכל מקום, בבתי המסחר ובבתי-החרושת, אשר שם עבדו יהודים ונוצרים; באוניברסיטות, אשר שם למדו יחד; ומכל שכן ברחובות ובדרכים. בין האסורים בבתי הכלא היו גם נוצרים, אך השם "ג'וינט" כמרכז ריגול הספיק כדי להפוך ענין זה לעסק יהודי טהור.
לא נודע לנו כל נסיון לברר פחות או יותר את כוונתו של סטאלין בעלילת-דם זו. אולם צדקו אלה שראו בפעולה זו הוכחה ברורה למצבו הנפשי המעורער של סטאלין, אף כי אין דבר זה המתקבל על הדעת. ואולי צדקו אלה, הטוענים, כי אין טעם לחקירות: אנטישמיות במובנה האלמנטרי מצויה בכל נוצרי...
ב- 6 באפריל 1953 פורסמה ב"פראבדה" הכרזת הממשלה החדשה אחרי מות סטאלין, כי כל אותו מעשה במרכז הריגול אינו אלא עלילה, וכי הרופאים המשוחררים (הם שוחררו שלושה ימים לפני כן!) לא יובאו במשפט. האוכלוסיה היהודית, ולא רק זו שברוסיה נשמה לרווחה.
אנו מוותרים על כל נסיון להשיג אינפורמציה כל שהיא על גורל הסופרים היהודים שנאסרו ועל גורל התרבות היהודית, נכון מזה - גורל הספרות היהודית, שהרי סימנים אחרים של חיים יהודיים לאומיים שוב לא נמצאו בימים ההם ברוסיה הסובייטית. הנסיונות השונים שנעשו עד כה בכיוון זה העלו חרס. המנהיגים החדשים שתקו או שדחו את השואלים בקש של תירוצים, שלא היו אלא שקרים גלויים או הבטחות-סרק בעלמא.
ו. המכאוב והנחמה
רק כעבור חדשיים, ב- 4 באפריל 1956, הופיע מאמר בעיתון היהודי-קומוניסטי בוארשה, כי אמנם נרצחו לפי פקודת סטאלין עשרות סופרים יהודיים, ודווקא מן החשובים, מן היושבים ראשונה במלכות הספרות היהודית-הסובייטית; כי בהתאם לרצון סטאלין חוסלו כל מוסדות התרבות היהודיים כגון: הוצאות הספרים שבמוסקבה, קיוב ומינסק, התיאטראות יהודיים והועד היהודי האנטיפאשיסטי.
המאמר פורסם ללא חתימה, והיה הרושם, כי עיתון יהודי-קומוניסטי זה שימש להם לשליטים הפוליטיים שבמוסקבה אמצעי לגלות סוף סוף לעולם היהודי על המאורעות בשנות שלטונו האחרונות של סטאלין ולהרגיע את רוחות הקומוניסטים היהודים בכל העולם בהבטחות ובנחמות: בידיהם של ששים סופרים יהודים כתבי יד מוכנים לדפוס, והם יפורסמו בקרוב במוסקבה, באותה העיר אשר בה אמרו לחסל את ספרות אידיש. אך לא רק בשטח הספרות יש לצפות לישועה אלא גם בשטחים אחרים: תיאטרון ומדע. הקיצור, המשיח הקומוניסטי חי וקיים, ושוב ניתן לרקוד בחתונות קומוניסטיות. המאמר הוכתר בשם צעקני: "אונזער ווייטאג און אונזער טרייסט" ("מכאובנו ונחמתנו"), החלק השני - הנחמה - הוטעם, כמובן, הרבה יותר, כדרכם של קומוניסטים.
אך שוב מיהרה לבוא האכזבה - נציג העיתונות ליד משרד החוץ הסובייטי, הפקיד הבכיר בעל הידיעות המהימנות איליצ'אב הכריז בראיון עם סופרת שבועון ניו-יורקי ("נישאונל גוארדיאן"), כי המאמר באותו עתון קומוניסטי וורשאי הוא "בוגדני ואנטיסובייטי" ("מארגען-פרייהייט" ניו-יורק, 1 בספטמבר 6591). רק ב- 3 בנובמבר 1956 באה תשובה בעיתון הוורשאי "פאלקסשטימע" אל הח' אליצ'אב. ברור אפוא, כי במפלגה ניטש מאבק ממושך וכבד, וניצח הצד שגילה יתר העזה, כפי שנראה להלן. תשובה זו נראית לנו חשובה ביותר, לא רק משום שמעיזים לדבר כאן בלשון שונה מן הלשון הרגילה. חשובה הרבה יותר האינפורמציה שניתנה זו הפעם הראשונה ממקורות קומוניסטיים, המעידה כי עבדרי מוסקבה היהודים ידעו זה כבר על מגמת ההרס שטיפח סטאלין, - ושתקו.
העתון "פאלקסשטימע" מ- 3 בנובמבר 1956 כותב:
"אדרבא, חבר איליצ'אב, נסה נא להוכיח, כי בשנות 1936-37 לא נסגרו על ידי הרשות בתי-ספר יהודים סובייטיים! התוכל להוכיח, כי באותן שנים לא הושבתו החיים הציבוריים היהודיים הסובייטיים ולא הושמדו רבים מעסקניו העיקריים, שהיו נאמנים בלב ונפש למטרתה הנעלה של מהפכת אוקטובר!
"זכותנו לתבוע ממך, חבר איליצ'אב, שתוכיח, כי אין נכונה בדברים שכתבנו, כי בשנות 1948-49 הושמדו ללא יוצא מן הכלל כל המוסדות היהודים הציבוריים והתרבותיים כגון: הועד האנטיפאשיסטי, שמילא תפקיד חשוב במלחמת העולם השניה, הוצאת הספרים "עמעס' ('אמת') על מסורתו הנעלה, העתון 'אייניקייט', התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה. המוסדות האלה לא נתפוררו מעצמם אלא חוסלו בתורת מוסדות יהודיים. כלומר כל זה דמיוננו הוא?"
העיתון הקומוניסטי, החותם על המאמר הזה שממנו לקוחה המובאה דלעיל, מוסיף לכתוב:
"ושוב אנו מעוררים את שאלה: משום מה מתמהמהים הריהביליטציה הגמורה של החיים היהודיים התרבותיים-ציבוריים בברית המועצות ושיקומם?"מכאן אנו למדים, שהקומוניסטים היהודים ידעו עוד לפני המלחמה, שמחסלים מוסדות יהודיים. הם ידעו ושתקו! גם חיסולם של בני-אדם היה לו אופי אחר לגבי היהודים עוד בשנות השלושים.
המשפטים השונים ופסקי דין המוות לגבי יהודים נגעו לעסקנים מדיניים. אפשר היה לפרשם כתוצאה ממאבקים מפלגתיים ומחילוקי-דעות מדיניים. אולם מה יכלו להיות חילוקי הדעות בין סטאלין ובין חוקרי תולדות הספרות כצינברג וכמקס אריק, בין סטאלין ובין המשורר איזי כאריק ורבים אחרים? הייתכן שהיו לו או למפלגה לגבי אלה חשבונות פוליטיים? משום מה שתקו הקומוניסטים היהודים? אין אנו שואלין שאלה זו את הקומוניסטים היהודים שישבו ברוסיה הסובייטית. שאלות כאלה עלולות היו לסכן חייהם של השואלים. אולם עורכי "פאלקסשטימא" הן ישבו בפולין. הם יכלו להשמיע קולם מברלין, מפאריס, מניו-יורק. משום מה מילאו פיהם מים? בהודאתם שידעו על חיסול מוסדות התרבות היהודיים וגם על חיסולם של נושאי התרבות היהודית חלה עליהם אחריות כבדה לחללי השנים שבאו אחר כך, לחללי שנות 49-1948. אם סטאלין אנוס היה להעלים את פשעיו לגבי היהודים, ורק לגביהם, הרי ברור שהיה נאלץ להימנע מאותו רצח ההמונים שבוצע למעשה בשנות 49-1948.
אולם נחזור לענייננו - כבר הראינו פעמים אחדות, כי לאמיתו של דבר שואפים הבולשביקים לאימפריה רוסית אחידה, אמנם קומוניסטית, אולם אחידה מבחינה תרבותית, והדבר מובן מאליו - הפיצול הזה לעשרות לשונות ותרבויות עומד לשטן בדרך ההתפתחות החברתית- מדינית. זימן לי הגורל בימים אלה את ספרו של סופר יהודי, המיטיב להסתכל בחיים, אשר עשה שנים אחדות ברוסיה הסובייטית וחדר יפה בהבנת מדיניות השלטון הבולשביסטי, כוונתי ליצחק ינוסוביץ ולספרו "מיט אידישע שרייבער אין רוסלאנד", (עם סופרים יהודים ברוסיה) בואינוס אירס 1959. בעמ' 68 הוא כותב:
"מטרתם הסופית של מושלי הקרמלין היא - רוסיה כולה עם סובייטי אחיד. קיומם של עמים מרובים ושונים עדיין הוא בחינת סכנה לשליטים הרוסיים החדשים".ינוסוביץ מפתח את הרעיון, כי אין לטעון שהבולשביקים הם רוסים לאומנים, אך למעשה מהווה העם הרוסי את היחידה הלאומית האחת העשויה להגשים את טמיעת שאר העמים הקטנים יותר והחלשים יותר מבחינת תרבות, והוא מוסיף וכותב:
"כלפי חוץ מבצעים פעולה תרבותית בלשונות העמים, אך בינתיים משתלטים על חינוכם ומרוקנים את תרבותם מסגולותיה הלאומיות, שבזכותן יש קיום לתרבות עממית זו והצדקה לקיומה. בכל הלשונות בולט שלטון הרוח הרוסית הדוחקת את רגלי הייחוד הלאומי של כל עם אחר. נקוטה שיטה של ימין דוחה ושמאל מקרבת או שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור. ברוסיה מדברים רוסית בכל הלשונות".במדיניות כגון זו לא ייפלא, שביצועה האינטנסיבי ביותר חל על המיעוט היהודי. כאן משיגים מטרה כפולה: משתחררים ממיעוט ואף זוכים בסוכנים מצוינים להפצת הרוח הרוסית והלשון הרוסית, שהרי נפוצים כיום היהודים בכל רחבי האימפריה הסובייטית.
ז. סיכום
ההתקפות על צמרת השלטון הסובייטי בתביעה להחזיר ליהודים את הזכויות היסודיות לעיתונות, לתיאטרון, לספרות ולהתארגנות, כפי שנהנות מהן קבוצות לאומיות רבות בארץ הסובייטים, נשארו תקועות בחלל או שהן נדחו לחלוטין ובבהירות. קומוניסטים בעלי-עמדה כגון: הפרופסור הימן לוי מלונדון, הסופר האמריקאי פאסט וקומוניסטים נכבדים אחרים פרשו מן המפלגות הקומוניסטיות בכל ארצות העולם, אך הדבר לא עשה כל רושם על חרוש'וב, שנשאר נאמן למדיניות הרצח וההפליה של סטאלין.
נסתפק בהבאת החלטתם של הקומוניסטים האמריקאים, החלטה שנתקבלה בכינוס המפלגה הקומוניסטית האמריקאית בראשית 1957 ("מארגן-פרייהייט" מ- 7 באפריל 1957). וזה לשון ההחלטה:
"ביוני 1956 הודיע ראש אגודת הסופרים הסובייטיים לעסקן-תרבות יהודי, כי קיימת תכנית: א. לייסד הוצאת ספרים יהודית, ב. לפתוח תיאטרון יהודי, ג. להתחיל בהוצאת עיתון יהודי, שיופיע שלוש פעמים בשבוע, ד. להוציא לאור ירחון, ה. לכנס ועידה של סופרים ועסקני-תרבות יהודים. אף הבטיחו, כי תפורסם הצהרה ממשלתית בגנות האנטישמיות.הממשלה הסובייטית אינה נוהגת בדרך כלל להתעלם מטענות ומתביעות של חבריה בארצות זרות, ומכל שכן מחברים בארץ כאמריקה. אולם במקרה דידן התעקש חרושצ'וב והוא דוחה כל פשרה וכל ויתור. ונשאלת השאלה: משום מה? מגוחכת ההנחה, כי הענין כאן בחסכון הוצאות. כל ההוצאות על המפעלים הלאומיים היהודיים האלה לא היו מגיעות אף לאחוז אחד מן התקציב הסובייטי. קרוב יותר להניח, כי מקור הדבר באנטישמיות. אולם אף כי ידוע לנו, כי רחוק חרושצ'וב מאהבת ישראל (לא מדינת ישראל!) הרינו סבורים, כי אין רצונו להימנות עם האנטישמיים. המפעלים היהודיים הנזכרים לעיל לא היו מונעים אותו מהישאר מה שהוא: אנטישמי סביל או אנטישמי בעל ידיים כבולות.
חלק מהצעות אלה צריך היה לבצע ב- 1956 וחלק ב- 1957. המציאות היא, כי אין תכנית מוצהרת בגלוי לשיקום חיי התרבות היהודים, לרבות עיתונות יהודית, הוצאת ספרים, תיאטרון ומוסדות אחרים לחינוך ולתרבות. עובדה זו הגבירה את חרדתם של היהודים, של לא-יהודים הנוטים לדמוקרטיה ושל שכבות שונות ממעמד הפועלים".
קומוניזם ואנטישמיות - והרי אין מושג זה מזדווג לתורות-גזע וסכסוכי-עמים; ואף ראש הקומוניזם העולמי לא ירשה לעצמו מותרות כאלה. הגיוני ומוצדק הרבה יותר העקרון הזה: עמים קטנים הנתונים בתהליך הגוויעה, בתהליך התבטלותם בתרבות העם השליט,רסיסי- אומות כאלה חייבים להשתלב ברוב הגדול, הזכאי והראוי מבחינה היסטורית ומבחינת עשרו התרבותי לבלעם. וככל אשר תוחש היעלמותם של רסיסי עמים אלה - כן ייטב לקומוניזם; כן יגדלו סיכוייו לכיבוש העולם. על אחת כמה וכמה כשמדובר באוכלוסיה העשויה לשמש ביעילות את העם השליט מבחינה תרבותית ולהחיש בדרך זו את הקץ, את מועד הפיכת האימפריה הקומוניסטית לשלטת-עולם.
רבות מן הסקציות הקומוניסטיות היהודיות כבר הרכינו ראשון ונענו לתורות חרושצ'וב. קומוניסטים אדוקים כאלה הם רוב "חסידי" מוסקבה שבצרפת. הם מצויים גם בארגנטינה ובארה"ב. לעת עתה הם נוהגים בפסיביות, שכן אין ברצונם להרגיז את החברים המהססים. מתמיהה ממש שלוותה של העיתונות הקומוניסטית היהודית בצרפת, בארצות הברית ובארגנטינה, ובמיוחד - בישראל. כמעט ששותקים, והרי שתיקה כהודאה דמיא.
מסתבר, שחרושצ'וב זה אין כוחו רב בידיעת תולדות ישראל: השפלות ורדיפות מחזקות ביהודים את הלאומיות, את הדתיות ואת השמרנות. אף כיום מורגשת תחיה לאומית מסוימת - לא בגלוי, כמובן, אך היא קיימת. גם בעבר, כפי שהראינו לעיל, פעלו ברוסיה בסתר "חדרים", "ישיבות" ואף בתי-ספר יהודיים מודרניים. יש לשער, כי כיום נתפתחו הדברים בממדים נרחבים יותר. ראשית, נמצאים כיום יהודים אדוקים במספר רב יותר משטחי מדינות פולין ורומניה שנספחו לרוסיה. שנית, אפסו "מהרסיך ומחריביך", המלשינים והדילטורים המסוכנים ביותר, והגורם העיקרי - מצבה הממשי של האוכלוסיה היהודית.
מצב האוכלוסיה היהודית בשנים האחרונות, בעיקר בשתי השנים האחרונות, נעשה טראגי ביותר. יחפש לו חרושצ'וב יהודים הפורשים מציבורם או אנוסים, הנכונים לכתוב מאמרים ואף ספרים נגד הציונות ונגד מדינת ישראל - האוכלוסיה היהודית תופסת דבר זה כרדיפות. חמורה וטראגית יותר היא תפיסתה של האוכלוסיה הנוצרית לגבי ההתקפות הגידופים על מדינת ישראל. יותר מאשר היהודים רואים את עצמם קשורים אל מדינת ישראל חושבים הנכרים, כי במונח ישראל כלולים כל היהודים באשר הם שם. הכלל של "כל ישראל ערבים זה בזה" נתרופף אולי בשנים האחרונות בקרב היהודים, אך לגבי יחסה של האוכלוסיה הנוצרית אל היהודים עדיין כלל זה בחינת חוק ולא יעבור, וכל מאמר בעיתונות הסובייטית נגד ישראל הוא למעשה התקפה על היהודים הסובייטיים.
כל אלה שביקרו ברוסיה הסובייטית מעידים, כי האוכלוסיה הנוצרית מרגישה את עצמה חופשית הרבה יותר מאשר לפנים. שוב אין חוששים לחטוף שיחה עם אורח מאמריקה או ממדינה אחרת ואף להזמינו הביתה. ואילו בקרב היהודים גרוע המצב כיום בהרבה משהיה בימי סטאלין. הפחד מפני ריגול ומפני חשדות גבר מאוד. ייתכן, כי היהודים מפחדים יתר על המידה - אך אין בכך כדי לשנות את המציאות, אלא שהדבר מעיד עד כמה הם מבוהלים ומפוחדים.
