המסורת מייחסת לאשה העבריה זכות גדולה בעיצוב אפיו הלאומי של עם ישראל, בחיזוק רצונו לגאולה ובחישול כוח עמידתו ביום מסה.

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" ¹.
"לא גלגל הקדוש ברוך הוא והוציא ישראל ממצרים אלא בשכר שרה, רבקה, רחל ולאה" ².
"אילולי זכות אשתו של עובדיהו כבר כלו ישראל באותה שעה" ³.
בימי אחשורוש נגאלו היהודים על ידי אסתר ⁴.
ובחנוכה על ידי יהודית ⁵.
בדרך כלל "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" ⁶.

כשרצו העברים לחזור למצרים בעת נדודיהם במדבר לא רצו הנשים בכך, וגם לעגל הזהב סירבו לתת את תכשיטיהן ^7.

בספרות הרבנית מימי הביניים, האשה מוארת כמחוננת מלידה בסגולות טובות העולות על אלה של האיש, ומחמתן על האיש לכבדה, להעריכה ולרחוש לה רחשי דרך ארץ.

"שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל" ^8.

ואין למנות את התקנות הרבות שחכמי התלמוד, הגאונים וגדולי הרבנים עד הדורות האחרונים תקנו לתועלת האשה העבריה.

הנישואין הועלו לדבר שבקדושה, והמונח "קידושין", להתקשרות הזוג מוכיח זאת, והם חובה על כל איש. כל מי שאינו ממלא חובה זו "אינו אדם" ^9.
חלילה לו לאדם לקחת אשה לשם ממון או מטעמים תועלתיים אחרים. כי לא זו בלבד שהוא דבר מגונה, אלא שאף התוצאות מנישואין אלה הן רעות מאד. כסף זה אין בו סימן ברכה ועליו הכתוב אומר:

בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש את חלקיהם, חודש נכנס וחודש ייצא והממון כלה" ^10.

"דרך בעלי דעה - אומר הרמב"ם - שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך, בסוף ימיו, יחזר לבקש אמנות, או יתפרנס מן הצדקה"^11.

הרמ"א אומר:

"מי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה, ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו. ומי שעושה כן איני מצליח ואין זווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר. וכל העושה כן, מקרי הנושא אשה לשם ממון" ^12.

המעסיק הרופא ר' יהודה אבן תבון (נולד 1120, מת בסוף המאה הי"ב) ציווה לבנו ר' שמואל, גם הוא רופא ומעתיק:

"אני מצווך שתכבד אשתך בכל יכולתך - - - לא יכבדו (את נשיהם) כי אם נכבד, ולא יבזון כי אם נבזה" ^13.

הרמב"ם בצוואתו כותב:

"כבדו את נשיכם כי הן כבודכם"¹⁴.

גם ר' אליעזר מווירמייזה (1176- 1238) בהקדמתו לספרו "רקח", כותב

"אשרי [לו לאדם] עושה בקשת אשתו, מכבדה ידבק בה -
אשריו, אשרי בניו, נפשו בטוב תלון"^15.

ר' יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמעון ב"ר אנטולי (1256-1194) בספרו "מלמד התלמידים" ^16, מוסר במלים נרגשות:

"אשה אחת נבראה מצלע האדם להיות עזר כנגדו ולא נבראו שתים, כי הן על הרוב לצער ולנזק. והיא שאמר: ודבק באשתו והיו לבשר אחד. ואף על פי שלא נאסרו בתורה שתים נשים או יותר, כבר קדם לנו, כי הדברים שירחיקם השכל יספיק לתורה במניעתם בדרך סיפור. וכשם שלא אסרה התורה לקחת נשים רבות, כי מי זה אשר ימלאנו לבו לעשות כן - והלוואי שיספיק האחת ובניה. אמנם המלכים שממשלתם רבה בעושר ונכסים, הם שהיה הצורך להזהירם, כי נזהרים הם מעצמם על זה.
ואף על פי שהאבות, אברהם, יצחק ויעקב, בא הסיפור עליהם שלא הספיקה להם אשה אחת, כבר בא הסיפור בסיבה שגרמה לכל אחד מהם לקחת אשה על אשתו. אבל יצחק הספיק לו ברבקה, שהייתה משכלת, ונאמר עליה: ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'. וכמו כן אמר החכם: ומה' אשה משכלת. והמשכלת היא שיודעת ערכה אצל הבעל ומתנהגת עמו כפי המכוון בה, להיות אל אישה תשוקתה והוא ימשול בה הממשלה הראויה.. והוא שהבעל יאהב אותה ויכבדנה, והיא תאהבנו ותיראנו ותעבור אותו עבודת מלך. ובזה תגדיל חבתם ויגדל שלום הבית ויזכו לבנים הגונים. ולפיכך בא הסיפור שהאשה נבראת מאחד מאברי האדם, שבהם ייבנה הגוף, לפי שתהיה נמשכת לעבודתו, והוא יחמול עליה וידבק בה כהדבקות איברי גוף אחד זה בזה, שאין קיום לאחד מהם אם יסלק השגחתו ועזרו מחבריו. וכאשר ישגיח כל אחר מהם על האחרים כהשגחתו על עצמו, אז ישלם הגוף".

ר' אליעזר בן שמואל הלוי (1238-1175) מורה בצוואתו לבניו ובנותיו:

"מאד מאד יכבדו את בעליהן, ויהיו רצויות להם לילה ויום. וגם הגברים יכבדו נשותיהם יותר מגופם".

ר' יוסף אבן כספי (1338) בצוואתו, מורה לבנו:

"קח לך אשה - - - נאה בגופה ובמעשיה ולא תתן עיניך בממון" ^17.

ר' אברהם הורוויץ (מת 1607), אביו של השל"ה, מביע בצוואתו את בקשתו שבניו יקפידו על אהבה בין איש לאשתו ^18.

כמה נמרצים דברי ר' שבתי שפטיל (בנו של השל"ה, מת 1660) בצוואתו, שבה הוא מזהיר את בניו שלא יבואו לידי ריב את נשותיהם:

וראו שתמיד תהא השכינה שורה בבתיכם, והיה מחניכם קדוש ^19. ואם רוצה האשה שתתנו לה הרבה יותר מיכולתכם, תאמרו לה בנחת: אהובתי, מה לי לעשות כי אין ביכולתי, האם דעתך נוטה לגנוב או לגזול, חס ושלום? ואין ספק שתשמע לקולכם, וטובה ארוחת ירק וכו'. אתן בנותיי וכלותיי וצאצאיכן וצאצאי צאצאיכן, החזיקו בעליכן בכבוד ובאהבה רבה ואל תצערו לבעליכן. אם יתכעסו עליכן, תלכו חוצה, ולאחר שיכלה זמן הכעס תוכיחו לבעליכן על זה, ותזכירו להם צוואתי מה שאני מצווה על זה" ^20.

ר' נפתלי הכהן (1727-1649), באותו חלק מצוואתו שהוא מדבר על אשתו, כותב:

"אף אם זקנתי, אולם בשל אהבתי הגדולה אליך, אני פונה בדברי אליך: אני אתפלל עליך, והיי חמדת לבי ואהובת נפשי, נאמנה לי בעולם הבא כשם שהיית בעולם הזה - - - הרי מזומנת את לעולם הבא; יהא חלקך-חלקי וגורלך-גורלי" ^21.

כמה אופיינית היא התפילה של האשה העברית, הנמצאת בספרו של ר' רפאל מילדולה (1828-1754) כדלהלן:

"יהי רצון מלפניך שתשרה שכינתך ביני ובין בעלי, ותייחד עלינו שמך הקדוש - - - ולא נתן עינינו אנחנו שנינו בשום אדם בעולם, כי אם עיני בבעלי ועיני בעלי בי, ויהיה בעיני כאילו אין אדם טוב ויפה ובעל חן בעולם כמו בעלי - - - וכן יהיה בעיני בעלי, כאילו אין אשה יפה ובעלת חן והגונה בעולם כמותי, ויהיו כל מחשבותיו בי" וכו' ²²

רבני ימי הביניים פסקו, שאסור לו לבעל לדרוש מאשתו לעבוד באותם הימים שהנשים נהגו בהם לא לעבוד, אף שמן הדין מותר. למשל: במוצאי שבת, בחנוכה עת שהנרות דולקים, בלילות ימי הספירה, בימי הצום, בראש חודש ועוד. "הכל כמנהג המדינה". ובמקומות שהנשים אינן עובדות, על אחת כמה וכמה שאין הבעל יכול לכוף עליה עבודה. אף בעבודת הבית "הכל כמנהג המדינה", ואין הבעל כופה את אשתו לעשות יותר מהנהוג. ^23.

גדולי החכמים בימי הביניים היו מטילים עונש חמור עבור עלבון כלשהו לאשה ^24.

אשה חכמה נוהגים בה כבוד חכמים, וחייבים לקום מפניה. יש להדר גם פני זקנה וחייבים לקום מפניה, מן הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" ²⁵

אין לסתור מנהגי נשים זקנות מבני עמנו על פי הקבלה שיש בידן. ואפילו אם יש ששים ריבוא מופתים המראים סותרם. ואם אינן נביאות - בנות נביאים הן וגדולי הדור, ויש לסמוך על מנהגן ^26.

בן עזאי אומר: "חייב אדם ללמד את בתו תורה --- ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה כאילו לומדה תפלות" ²⁷,

מאמרו של בן עזאי נאמר, כנראה, להלכה, שכן מוכיחה הלשון "חייב", אבל בדרך כלל נתקבלה דעתו של ר' אליעזר.

אנו מוצאים בימי הביניים הרבה נשים למדניות, ואפילו למדניות מפורסמות. בנסיבות שלא היה משום חשש פגיעה בחוקי הצניעות לימדו גם את האחרים, נתנו שיעורים בישיבות, דרשו דרשות, כתבו שאלות ותשובות וכו'.

הרמב"ם אמר:

"המלמד את בתו תורה שבכתב --- אינו כמלמדה תפלות... אלא יש לה שכר, אבל אינה כשכר איש, מפני שלא נצטווית" ^28.

בתשובות הרמב"ם ²⁹ כתוב:

אשה אחת הלך בעלה (ממצרים) לארץ מרחק, ועמד שם ד' שנים, וכאשר בא מצאה מלמדת תינוקות".

ושם ³⁰:

"אשה אחת בעלה לא היה מוציא עליה שום הוצאות דבר קטנה או גדולה, ולה ב' בנים ממנו. והיא צריכה גם כן לפרנסם משלה, והיא הייתה יודעת ללמוד קטנים. לקחה קטנים והתחילה ללמד אותה ומהשכירות שלהם הייתה מתפרנסת היא ובניה".

הרב חיד"א, בספרו "ברכי יוסף" ³¹ מקשה על הרמב"ם, אשר פסק בעניין לימוד תורה שבעל פה לאשה כר' אליעזר: הלא "קי"ל אין הלכה כר' אליעזר, דשמותי היא".

בעל ספר חסידים אומר, שלא מן הראוי היא ללמד את האשה סתרי תורה ו"עומק התלמוד". אבל דינים ומצוות אנו מחויבים ללמד אותה, שכן אם לא תדע, למשל, את דיני שבת, איך תדע לשמור את השבת? וכן כל מצוות שבתורה -

"בזמן חזקיהו מלך יהודה ידעו האנשים והנשים, גדולים וקטנים, אפילו דיני טהרות וקדשים" ^32.

על לימוד תורה לבנות במאה ה-11-10 בבבל, נודע לנו מתוך השיר "מוסר השכל" המיוחס לרב האי גאון (1038-939).

"ואם תוליד לך בנים ובנות
בכל עת ייסרם, אכן בחנות,
קנה להם בכל כחך ספרים
ושים להם מלמד מנעורים".

במאה השתים עשרה למדו, כנראה, לבנות תורה, לא רק בבבל ובמצרים אלא גם באשכנז, כפי שאנו רואים מצוואתו של ר' אביעזר בן שמואל הלוי (1238-1175) החזן ממגנצה, הכותב:

"בני ובנותי, אם יוכלו בשום פנים ידורו בקהילות,
למען ישמעו ולמען ילמדו בניהם ובנותיהם תורה" ³³

בספר "מעין גנים" לר' שמואל ארקוולטי (מאה השש עשרה), כתוב:

"אמנם הנשים אשר נדבה לבן אותנה לקרבה אל המלאכה-המלוכה, מלאכתה מצד בחירתן בטוב, במה שהוא טוב, הן הנה תעלן בהר ה', תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה. ועל חכמי דורן להדרן, לאדרן, לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן, לחגור מתניהן, לאזור חלציהן ועוד מעט תרתי לטיבותא ומהן תצא תורה. - וממה שאמרו חז"ל: נשי במאי זכיין וכו', אל תתאונני, כי יש להשיב שחכמים לא דברו אלא בהווה, כי רובא דרובא שבהן אינן זוכות רק במה שאמרו חז"ל, ולא באו להוציא העוסקות בטהרת התורה" ³⁴

הרב ד"ר משה גידמן, כותב על נשי ישראל בימי הביניים בארצות אשכנז, שאם בעצמן לא למדו תורה היו

"נוטלות עליהן חלק בעסקי בעליהן, היו עוסקות במשלוח יד, ומפרנסות את בעליהן המחזרים על בתי כנסת ובתי מדרש ונעים ממקום למקום לעשות חיל בתורה".

בקבלן עליהן עול הבית וטרדות הפרנסה עשו את בעליהן חופשים מעסקי העולם, ויהיו עתותיהם בידיהם להקדיש עצמם ללמוד התורה. והזכות הזאת היא שהייתה עטרת תפארת לנשי ישראל הפשוטות והתמימות בימי הביניים.

הרבה סיפורי מעשיות יש לנו מימי הביניים, המספרים בשבחן של הנשים ההן, אשר הגדילו לעשות לכבוד התורה ולומדיה, הנשים היו עוסקות באוסף כסף לצדקה והיו שוכרות להן סופרים "לכתוב פירוש ופשטים ותוספות" בכדי "לזכות בהם את הרבים" ^34א.

המקובל המפורסם ר' אלעזר מווירמייזא (-1176 1238) בעל ה"רקח", מספר לנו על אשתו, דולצה, שהיא פרנסה אותו "כדי שאלמד אני ובני"; "האכילה בעלה לעסוק בתורה", "ידיה תפרו בגדי תלמידים וספרים קרועים" וכי' 4'ב).

איידל (מתה 1605), חותנתו של המהרש"א (ר' שמואל איידלש. 1631-1560), יסדה מכספה ישיבה, שהתקיימה עשרים שנה (משנת 1585 עד 1605, שנת מותה). גם את כתבי היד של החידושים שנתחדשו בישיבתה הדפיסה על חשבונה. המהרש"א חתם עצמו שמואל איידלש, מפני שהכיר טובה לחותנתו על תמיכתה בישיבה.

ר' שמואל אבן וירגה, שחי בזמן גירוש ספרד (1492) כותב:

"בכתב שבא מפיס (Fez - מארוקו) מצאתי כתוב, כי רבים מהמגורשים שיצאו מספרד לא יכלו לסבול מה שאירע להם בדרכים, ושבו לספרד. וכן בדרכים היו האנשים הולכים לכפרים ולא היו שבים עוד. וכשהגיע אנשי הגירוש למלכות פיס, נמצאו שתי מאות נשים, קצתן עגונות וקצתן זקוקות ליבם. ונאספו כולן בעיר נקרא שאליה, ובנו בית גדול, ונכנסו כולן שם ועושות מלאכה, ומהרווח היו ממציאות להן לחם ומים לבד, וכל השאר נותנת לתלמידים להתפרנס. זכות נשים צדקניות עומדת לעד" ^34ג.

ר' מנשה בן ישראל (1651-1604) אומר שהנשים "חלשות במזגן" ומשום כך פטרה אותן התורה מהמצוות שהזמן גרמא. הוא כותב:

"וכבר נתרעם בעל אבן הבוחן, במה שהוטל על הזכרים כמה מהמצוות ועול כבד, באמרו: אוי למי שבניו זכרים - אם כן אין לנשים תרעומת על ה', כי אם שלפום צערא אגרא, די להן באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן וכו' " ³⁵.

היות שהנשים חייבות בקריאת שמע, בתפילה ובברכת המזון, והיו נשים שהתפילות היו להן כדברי הספר החתום, שלא למדו להבין את פירוש המלים, תקנו להן להתפלל "בכל לשון שהן יכולות לשמוע" ^36.
בתלמוד כתוב:

"הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור" ^37.

בתקופה יותר מאוחרת הוצאו הנשים וקטנים מכלל העולים לתורה, אולם בהגהות מיימוניות ³⁸ כתוב:

"והנה מורי רבינו (המהר"ם מרוטנבורג) כתב בתשובה - ועיר שכולה כוהנים, ואין בה אפילו ישראל אחד, נ"ל דכוהן יקרא פעמיים ושוב יקרא נשים וכו', עד היכא דלא אפשר ידחה כבוד הציבור" ^38.

יש פוסקים שנשים מוציאים אף "זכרים ידי חובתם" בקריאת המגילה והמצטרפות למניין עשרה לעניין מגילה" ^39.

אשה מוציאה את חברתה בקידוש, הבדלה ובהדלקת נר חנוכה, נשים חייבות בברכת המזון ומזמנות לעצמן, אבל אם יש שלשה חוץ מנשים מצטרפות אף הנשים "וליכא למיחש לפריצות"^40.

ר' שמחה ב"ר שמואל (מאה השתיים עשרה) ראש ישיבת שפייער, היה מצרף אשה לברכת המזון.
בנותיו של בעל התוספות, ר' אברהם מאורליאנש (חמיו של ר' יהודה סיר ליאון מפאריס, 1224-1166) היו מתאספות ("ע"פ אביהן") לברך כדרך הגברים ^41.

ואמנם, היו נשים שהחמירו והכניסו עצמן בעול מצוות, בחיובים שונים שלפי הדין הן פטורות. היו נשים שהתפללו בטלית ותפילין, ישבו בסוכה וכו'. הנבחרות שבהן, על ידי השתלמותן הגיעו לדרגות גבוהות בציבור העברי. היו "פוסקות" שאלות לנשי עירן, ועוד יותר - תפשו משרות של ראשי ישיבות ולפניהן למדו בחורים מופלגים; היו שוחטות בעלות תעודות "קבלה", מנקרות, מעתיקות ספרי פוסקים וספרים אחרים, מגידות, דרשניות וכו' וכו'.
על אודות כמה סוגים של נשים שעל ידי השתלמותן הגיעו לדרגות גבוהות בציבור העברי, פרסמתי עבודות אחדות. אולם הפחות ידועות מכולן - הן השוחטות. לכן אני מוצא לנכון להביא את דלהלן.
המשנה אומרת:

"השחיטה כשרה בזרים ובנשים - ואפילו בקודשי קודשים".

והגמרא מוסיפה:

"ואפילו לכתחילה" ^42.

לדעת הרמב"ם, מותר לנשים להיות שוחטות ⁴³. וכן פסק מהר"ם מרוטנבורג. היא אומר:

"כבר משמע בזבחים שהשחיטה כשרה בנשים ואפילו לכתחילה" ^44.

בשאלות ותשובות לר' יצחק מלאטאש ⁴⁵ נדפסו שתי נוסחות של ה"רשות", שנתן בשנת שי"ו (1556) לשתי בחורות לשחוט, אחר שכל אחת מהן "נחקרה על הלכות שחיטה ונבדקה ונמצאת כל הדינים", וליווה בברכה

"שתזכה לחופה ולבנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל בימי אביה ואמה, אחיה, דודה ודודתה אשר יראו בטובתה".

בדין וחשבון של בית המדרש לרבנים בניו יורק לשנת 1929, עמ' 137, נמצא, שבאוצר הספרים הגדול יש שם שתי תעודות. האחת ניתנה בשנת שע"ד (1614) במנטובה למרת איזוטה בת ר' אלחנן די פאני לראיה שמותר לה לשחוט, והשניה מכילה רשיון לנקר הבשר, שנתנו רבני העיר לאשה זו עצמה בשנת שפ"ג (1623) ^46.

הרב חיד"א, בספרו "ברכי יוסף" כותב: "הרב פרי חדש (ר' חזקיה די סיליוה. מת 1650), העד העיד בנו שראה נשים שוחטים.
וכן כתב בספר "גור אריה" (ד' דוד גור אריה. מת 1697) בהגהותיו:

"ובגלילית אלו ראיתי נשים שוחטות בנטילת רשות -
ונהרא ונהרא ופשטיה" ^47.

הוא גם מספר ⁴⁸

"ראיתי רשות (לשחיטה) על קלף משבת של"ו (1576) לרב קק"י מנטובה, הרב אברהם שמשון באזילה (שנתן) לבחורה אחת".

איסור שחיטת נשים על ידי אלדד הדני (מאה התשיעית) עורר הד חזק בין הגאונים וראשוני הפוסקים, וזה מוכיח שגם אז היו נשים שוחטות.


האשה חייבת בכבוד הורי הבעל, והבעל חייב בכבוד הוריה. מי שמת חמיו או חמותו נוהג עמה אבילות, וכן היא שמת חמיה או חמותה נוהגת עמו אבלות, "וקורעין על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו" ^49.

לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים. "נשכחתי כמת מלב" ^50, באלו שלש תיבות יש י"ב אותיות, מכאן למת שנשכח אחר י"ב חודש. - "נשכחתי כמת מלב", בגמטריא: חוץ מן אשת נעורים והיא חביבה. ומכאן לאשת נעורים החביבה שאינה נשכחת מלב לעולם ^51.

כשם שמספידים אנשים כך מספידים נשים כראוי להן ^52,
אשה חשובה מכבדין אותה בלוויתה, מספידין אותה "כמאן דקרי ותני" ^53.

כשמתה אשתו של ר' יצחק ב"ר יהודה (מת 1105) עשו לה כבוד גדול בהלוויתה ובנה הלך יחף אחר מיטתה ^54.
המרי"ל (ר' יעקב הלוי מולין, 1427-1365) מספר על הכבוד הגדול שעשו לה בהלווייתה של הצדקת מרת יוטא ^55,
ר' יאיר חיים בכרך (1702-1639) מספר על "פלא מכבוד שעשו במותה" של הסבתא שלו, הרבנית חיה בכרך ^56.

"אדם שנפטרה אשתו לא יתכן שישא אשה אחרת, כל זמן ששומע מרבים שמזכירים המתה ומצערים עליה, כאדם שאומר: 'זכר פלונית לברכה', כמה קשה לנו מיתתה וצר לנו עליה מאוד" ^57. לפחות לא ישא אשה אחרת עד שיעבור עליו שלוש רגלים "שיהיה שלשה רגלים בלא שמחה ולא ישכח אהבת אשתו" ⁵⁹ ואם יש לו ממנה בנים גדולים, לא ישא אשה עד שישיא את בניו ^59. מחובת הבעל אף להקים מצבה על קבר אשתו ^60.

חוץ מן האזהרות המרובות שבתנ"ך ובתלמוד שלא לענות את האלמנה, תקנו חכמי ימי הביניים תקנות גדולות לטובתה. דרשו טובתה עד כדי כך, שאם אפילו הבעל כתב בצוואתו, שהאלמנה לא תיזון מעזבונו, אין דבריו קיימים ^61. מדגישים וחוזרים ומדגישים לרחם על האלמנה "שלבבה שבור" ^62.

אף על פי שיותר מהגבר נתונה האשה לסבל ולעינויים במבחנים מכריעים, כי היא מהווה אובייקט מיוחד, המפלה אותה לרעה - אף על פי כן, הייתה היאבקותה של האשה העבריה עם ההתנגשות בעולם זר, כפולה ומכופלת, ובפרט בשעת סכנה. העובדות ההיסטוריות מוכיחות ומראות, שבמרטירולוגיה היהודית בימי הביניים, במסירות נפש על קודשי האומה והדת, גבורת נפשה של האשה לא רק שלא נפלה משל האיש, אלא פעמים רבות עוד עלתה עליו. דברים אלו אמורים בפרט, במה שנוגע לצניעותה ובהגנה על כבודה, שדורות על דורות חישלו את אפייה בשטח זה.

- הרוצחים הגויים היו גם משוכנעים, שהנשים מעודדות את בעליהן לקדש את השם. במסע הצלב הראשון, בראותם שהמוני היהודים מוותרים על כל טוב הארץ, סובלים ייסורי שאול, עולים לצליבה, על הגרדום ועל המוקד ואינם מסכימים להמיר דתם, אמרו נוסעי הצלב איש אל אחיו:

"כל זאת עושות הנשים שמסיתות את בעליהן
להחזיק ידם למרוד בתלוי".

בגלל זה התאמצו נוסעי הצלב לפתות להמרת הדת את הנשים דווקא, אולם הן עמדו בניסיון ומתו על קידוש השם. עמידתן האיתנה ורוח הגבורה שפיעמה בלבותיהן של נשי ישראל במסירות נפשן לקידוש השם העלתה עליהן, לפעמים, את חמת זעמם של הרוצחים והמושלים גוזרי הגזירות. ובהרבה מקרים התנקמו באופן איום ואכזרי בנשי ישראל ^63.

ההיסטוריון י' בער, בספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית" ^64, כותב, שאם השתמד אחד מהזוג, האשה היא "כרגיל נשארה ביהדותה".

ססיל רות בספרו "תולדות האנוסים" ^63, כותב, שמראשית תקופת האינקוויזיציה בספרד, הנשים היו איתנות בקיום מצוות אמונתן לא פחות מן הגברים, "ואולי עוד יותר מהם - הנשים היו הרוב המכריע, שעמדו ביהדותם עד הקץ וקידשו את השם במותם".

החוקר לודוויג באטו, בספרו על תנועת השמד בין בין יהודי וינה, מעיר: בהמרה של אחד מהזוג "נשארה לרוב האשה נאמנה ליהדות". והוא מסיק את מסקנותיו על סמך עובדות רבות ⁶⁶.

בגלל הנימוק הזה הוציא מלך צרפת, לודוויג התשיעי (1270-1215) בשעתו פקודה, שבני המומרים, אשר נשיהם נשארו נאמנות לדתן, ייגזלו מחיק אמותם.

בעל "שבט יהודה" מספר, שבשנת ר"ג (1490), בזמן הגזירות בסרדיניה, סאבויה, פימונט, לומברדיה, סיציליה ורושיאה, שהייתה אז תחת ממשלת ספרד, המירו את דתם הרבה יהודים וחיו חיי אנוסים, אבל ביתר עוז שמרו הנשים על יהדותן ^67.

ר' יוסף יעבץ, שהיה בעצמו מגולי ספרד בשנת 1492, מספר בספרו "אור החיים", שבזמן הגירוש "רוב המתפארים בחכמה כמעט כולם המירו את כבודם ביום מר, והנשים - מסרו גופן על קדושת בוראן" ^68.

ר' יום טוב צהלון (1638-1558) כותב, שבזמן גירוש ספרד ופורטוגל "הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם" וגם אלה "מן האנוסים שמתו על קידוש השם - רובם נשים" ^69.

על ההתלהבות העצומה של האשה העבריה בספרד למסירות נפש וקידוש השם ועל עמידתה בכל הניסיונות שיהודי ספרד נתנסו בהם, מעידה העובדה, שבין קורבנות האינקוויזיציה היה מספר הנשים היהודיות פי שלשה מהגברים.


יסוד החברה בימי הביניים אצל היהודים, הייתה המשפחה. על האיש לישא אשה בצעירותו, לכבד ולהוקיר את האשה, להתייחס אליה בדרך ארץ, לראותה כרעיה בחיים וכן להוקיר את זיכרון האשה אחרי מותה.

האשה - אומר התלמוד - כמוה כגבר, בצלם אלוקים נבראה. בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם "דו פרצופין זכר ונקבה בראו", שתי יצירות יצר "יצירה לאדם ויצירה לחווה" ^70.
"חביב אדם שנברא בצלם - שנאמר: בצלם אלקים עשה את האדם ^71. וידוע שבכל מקום שבא בתורה סתם "אדם", אף אשה במשמע.

שורת דמויות של נשים דגולות ומצוינות, שלקחו חלק בשעתן בחיי האומה הישראלית בשטח הדת, המוסר, החינוך, הספרות, המדע והעסקנות הציבורית - נותנת לנו מושג מה על האשה העבריה, שהייתה מעורה בחיי האומה ולא רק בזמן שעם ישראל ישב על אדמתו, אלא אף אחרי החורבן, בכל התפוצות ובכל הזמנים - באחת, מימי היותנו לעם ועד היום הזה.
שעה שאנו מתבוננים כיצד חכמי ימי הביניים בישראל, הטיפו וחזרו והזהירו בדברים נמרצים על אהבה הדדית שתהא שרויה בין איש לאשתו, בהעבירם לנגד עיני רוחם את קיפוחה של האשה אצל העמים האחרים שביניהם גרו - מתקבל הרושם, שמגמתם הייתה לשפר את גורל האשה.

הדת היהודית העניקה לעם ישראל כוח עמידה וסבלנות בגלות, שמרה עליו מהשפעות זרות, מהתבוללות וטמיעה בעמים. ולאו דווקא בגלל התנאים המיוחדים שבהם חיו היהודים בגולה במצב הסוציאלי, המדיני והרוחני המשונה, אלא מפני שהיהדות היא השקפת עולם מקיפה הכוללת בתוכה יסודות מוסריים, פילוסופיים ומדיניים שאין להפרידם מהחיים. וביתר יחוד באים בה לידי ביטוי התשוקה והכיסופים לצדק סוציאלי ולגאולה, לא רק בשביל האומה הישראלית, אלא על ידי האומה הישראלית לה ולאנושות כולה.

הערות:

1. פסחים קט:; סוטה יא:; שמו"ר פ"א.
2. ילק"ש. תהלים סח.
2. תנחומיו תשא, ה.
4. רש"י, פתחים קט:
3. בתוס' שם, ד"ה "היו" ובתוס' מגלה ד. ד"ה "שאף וראה".
5. מדרש זוטא, רות, מהדורת ש. באבער, ברלין, תרנ"ד, 51.
7. דברים רבה. שכ"א, י; פדר"א, מובא בשו"ע א"ח 2' תי"ז; תוס ר"ה כג ד"ה "משים".
8. כתובית ב. זה. ועוד.
9. במס' יבמות (סג.) אומר ר' אליעזר: "כי אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם - -- - ויקרא (ואחר כך קרא) את שמם אדם" (בראש.ת ה, ב).
והנה Marco Marino הנזיר רווק כמו כל הנזירים, צנזור של הוצאת התלמוד בבאזיליה, נתקל ונפגע מאותו ביטוי. מה עשה? הלך והוציא את המלה "אדם" והכנים במקומה את המלה "יהודי". כיוצא בו שינה במס' פסחים ק"ג: את המימרא: "שבעה מנודין לשמים - -- --
מי שאין לו אשה" -- שינהו ל"יהודי שאין לו אשה"
(א. ברלינר: כרכים נבחרים, כרך שני, ירושלים, תש"ט 97). מעניין שאפילו בתלמוד, הוצ' ראם, וילנה, נשארה במקום זה המלה "יחידי".
קוריוזים כאלה מספרים על הצנזורים בימים ההם: בש"ס סלאוויטא, בכל מקום שהיה כתוב "יון" תקן הצנזור ל"עכו"ם". למשל, במקום שכתוב: "לשון יונית לחוד וחכמת יונית לחוד" הכניס: "לשון עכו"ם לחוד וחכמת עכו"ם לחוד". וזה בגלל שהיהודים היו מכנים את הרומים בשם "יונים".
ר' יצחק בער לעווינזון מעיר לזה, שהוא תמה, למה לא שינה הצנזור גם את הפסוק "מטיט היון" והפסוק "ביון מצולה". ומוסיף: "ומקרהו כמקרה המדפיס ששמענו עליו שהיה בור גדול, ומאימת הצנזורה היה מוחק בכל ספריו התיבות "מין", "גוי", "נכרי" והעמיד במקומם "עכו"ם". ומצאו אחר כך בספריו שיצאו מתחת ידו, במקום "גוי קדוש" -- עכו"ם קדוש" ובמקום "מין קטניות" - "עכו"ם קטניות" וכו' (ריב"ל: תעודה בישראל, ורשה, 1901, עמ' 47).
בימי מלחמת רוסיה ותורכיה. בשנת 1830 ניתנה הוראה, מתוך שנאה עזה לתורכיה, להחליף בכל מקום שנמצאת המלה "גוי" - לא במלה "עכו"ם" אלא במלה "ישמעאל". וכך נתגלגל הדבר, שאיזה צנזור בור ציווה להחליף את המשפט שבתפילת "שומר ישראל": "שומר גוי קדוש, שומר שארית עם קדוש ואל יאבד גוי קדוש" למלים: "שומר ישמעאל קדוש, שומר שארית ישמעאל קדוש ואל יאבד ישמעאל קדוש."
הנה כי כן, אותו מבקר בער עשה מעשה בגידה - אמנם שלא מדעת - וכמקום לבקש מאבינו שבשמים, שיביא קללה על ראש האויב, הוא ציווה: שיתפללו לשלום האויב ושתחול ברכה על ראשו (ברלינר. שם).
ב"הגדה של פסח" שנדפסה בסדילקוב, בשנת תקצ"א, אנו קוראים: "חד גדיא חד גדיא, דזבין אבא בשלושים קופיקות" במקום "בתרי זוזי" כמו שהוא לפנינו. הגרסן של נוסח זה היה הצנזור, שהיה "עם הארץ" ופטריוט רוסי, ובעת שצנזר את ההגדה, פרץ מרד הפולנים, ו"זוזי" (גולדן) הייתה מטבע פולנית ולא רצה להזכירה. מחק את ה"בתרי זוזי" וכתב במקומן "בשלושים קופיקות" - מטבע רוסית.
עוד קוריוז "נפלא" של צנזור חרוץ: את שם העיר "עכו" שבמשנה אהלות יח, ט, שנדפס באמשטרדם 1721. תקן לשם "נכרים".
10. ר' שלמה אלעמו: אגרת מוסר, ירושלים תש"ו, לב.
11. רמב"ם, דעות, ס"ה, הי"א.
12. אהע"ז סי' ב, א' ברמ"א.
13. לפי: Dr. M.GUdemann: Geschichte des 197, 1884 Erzichungswesens U.S.W. Wien
14. אגרות ותשובות לרמב"ם, ירושלים, הוצ' לוין אפשטין, אגרת המוסר לאברהם בנו.
15. רוקח, דפוס זאלקווי, תקס"ו, בהקדמה.
16. לוק, 1866, קא.
17. פרופ' אברהמס: צוואות גאוני ישראל, פילדלפיה. תרפ"ז, 145. גם בתלמוד: "איזה עשיר -- כל שיש לו אשה נאה במעשים" (שבת כה:
18. לפי: U.S.W. .ten -Dr. M. Gudeimann: Quellenschrif.
19. כנראה דתכוון למאמרי התלמוד: "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז: נתחממו שניהם, הרי שם מסתלק מביניהם ונשאר: אש אש" (מס' כלה רבתי פ"א).
השם "קידושין" להתקשרות הזו מוכיח. "קדושת הגוף" י"א "קדושת דמים" (נדרים כט.; קידושין ב:). "כמו הרי הן מקודשין לשמים - להיות לשמים", תוס' קידושין ב. ד"ה "דאסר").
אחר שהנחש השליך זוהמא בחווה על כן יצטרך אדם יקדש את האשה. ואז מסתלק ממנה הזוהמה שנשארה בה מששת ימי בראשית ושורה עליה קדושה כבתחילה (ספר מאה שערים המיוחס לרקנטי, לובלין תרפ"ד. דף כא).
20. צוואת וגם דברי קדושים, מהדורת ר' יעקב אליעזר עדלשטיין. וורשה:, 1878, דף יב ואילך.
21. שם.
22. חופת חתנים, לובלין תרל"ב, דף יח. ומה רב המרחק בין תפילה זו לבין התפילה של הנוצרי המתפלל אל אלוהיו כי יעזור לו לפתות את אשת חברו (דר. ווילהלם הרצברג: כתבי משפחה עבריים, ירושלים, הר"ץ, 175).
23. רש"י". מגילה כ"ב: ושם בתוס' ובמרדכי תוס' ר"ה כנ, ד"ה "משום"; אהע"ז סי' פ.
24. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' רצ"ג
25. ס' חסידים, סי' תקע"ח ושם בפירושו של אזולאי: עיקרי דינים, יו"ד כ"ו; זרע יצחק, קונטרס פלפלת פ"ה ובית יהודה יו"ד ס"ח.
26. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, שם; שו"ת השב משה, בשם הרשב"א.
27. סוטה כ.
28. רמב"ם: תלמוד תורה. כ"א, הי"ג.
29. הוצ' מקיצי נרדמים.: ס' קסט.
30. סי' קפב.
31. יו"ד, סי' רמו,ז.
32. ס' חסידים, ס' שיג.
33. לפי צוואות גאוני ישראל לאברהמס.
34. ש. ארקוולטי: מעין גנים, מכתב י. לפי הרב א. ליפשיץ: אבות עטרת לבניך, ורשה, תרפ"ז, ע.
34א. M.Gudenann. Dr שם, 230-232, ו, 1880.
34ב. שומר ציון הנאמן, קנ"ח:; ש. אסף; מקוריה לתולדות "חינוך. כרך ד,ג.
34ג. הוצ' וורשה, תרע"א, 99-97.
35. נשמע חיים, מאמר שני, פ"י.
36. אור זרוע, ח"א, סי' קפו; ס' חסידים, הוצ' ויסוינעצקי, סי' תקפה.
37. תוספתא מגילה פ"נ, ה', ושם בבבלי כג:
38. הל' תפילה, פי"ב, יז.
39. רש"י, ערכין ג. ד"ה "לאתויי"; ר"ן, מגילה ב"ב במשנה אחרונה ד"ה "הכל"; מרדכי פ"ק כמגילה, סי' תשעט.
40. הר"ן, מגילה פ"ב במשנה אחרונה. ד"ה "הכל"; רמב"ם ברכות פ"א, ה"ה: וה"ז.
41. תוס' ברכות מה: ר"ה "שאני"; סיני, שנה ז, קטו.
42. נדרים לא-לב: חולין ב, ובתוס' שם, ד"ה "הכל".
43. שחיטה פ"ד. ה-ד.
44. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפיס פראג,: " קצג.
45. הוצ' פריעדלענדער, ווין 1560, סי' קלט. 46. לפי: הרב ש. אסף: מקורות לתולדות החינוך, כרך ב, עמ' תלט.
47. ברכי יוסף. יו"ד ס" א, ד. 77.
48. שיורי ברכה, סי א.
49. יו"ד פי' ר"ת; ברכי יוסף כי' רכו, יז; מדרש תהילים פ"ז; ס' חסידים סי' שפט.
50. תהילים לא, יג.
51. תשב"ץ לרבנו שמשון בר צדוק, סי' תמג.
52. טיו"ד סי' שמ"ד.
53. רא"ש, כתובות יז.
54. ראב"ן דף פ"ד; מרדכי; חי"ק, הל' אונן סי' תתקב.
55. שו"ת מהרי"ל, סי לח ו-נח.
56. ר' יאיר בכרך חות יאיר, בהקדמה.
57. סי חסידים. סי תרמג
58. תוס' מו"ק כג. ד"ה "עד"; אקע"ז פי' כ וב:.
59. שו"ת מהרי"ל סי' לה ונח. ראה גם תנחומא.
60. אהע"ז, סי' פט, א.
61. רמב"ם; מתנות ענים ת"ח. טו; אהע"ז סי' צג. ג
62. החינוך, מצווה תקצא ועוד. לעומת זה אנו מוצאים יחס רע לאלמנה אצל עמים שונים, בייחוד בארצות המזרח. אפילו במאה התשע עשרה היו עוד מקומות (אצל הבראמינים בהודו) ששם שרפו את האלמנה בזמן קבורת הבעל. יש מקומות, "גם היהודים הגרים בארצות אלו הושפעו מהם. אפרים ניימרק בספרו "מסע בארץ הקדם" מספר מנסיעתו בשנות -1886-1883, כדלהלן: "האלמנה, בין יהודי עיראק, לא תמצא אחד אשר יאות לקחתה והמחרף את רעהו יאמר לו: "זוג אל ארמלה". לאמור: "בעל אלמנה". הספרים מדפוס ווילנה לא ימצאו להם קונים בבגדד, כאשר נכתב עליהם "בדפוס האלמנה והאחים ראם". יהודי איטליה לפני כשלוש מאות שנה דיברו בגנות נושא אלמנה. וראו גם סכנה בנשואי אלמנה וחמירא סכנתא מאיסורא. יש מצאו סמוכים לזה בפסוק "על סוס לא נרכב" (הושע יד, ד) "אלמנה בגימטרייה סוס" וכו' אבל לאמיתו של דבר רעיון זה בניגוד לדין כי סכנה יש רק בנושא קטלנית (ראה: יהודה אריה די מודינה: ארי נוהם, ירושלים. תרפ"ט, עמ' מט ושם הערותיו של נ. ש. ליבאוויטש עמ' קנא--קנג). יש כאלה שמתירים להינשא לקטלנית אם יש לה בנים (שדי חמד, מערכת אישות אות כג, בעלה נהרג מת מחמת זקנה, מגפה (שואל ומשיב, ח"ג, סי' פז) ויש כאלה (הרמב"ם בשו"ת, קע) שממריצים בכלל לא לשים לב לחששות בנוגע אשה שמתו עליה שני בעלים.
בתשובות הרמב"ם (הוצ' מקיצי נרדמים, סי קע) אנו מוצאים; "הלכה אצלנו בארצות אנדלוס תמיד, ימות לאשה בעל אחר בעל הרבה פעמים, והיא לא תמנע להינשא, וכל שכן כשהיא בשנות הבחרות -- כדי לא יישאר מכשול לפריצים".
63. שלמה אשכנזי: גיבורות בישראל. הוצ' "יבנה' ת"א, תש"ך, 113--76.
64. כרך ב, עמ' 369, 397, 392.
65. עמ' 126.
66. L. Bato: Die Juden in alten Wien 111, 1928.
67. שבט יהודה, הוצ' טרקלין", עמ' מז.
68. לפי:Portugal Juden in der Gesihichte M. Kayserling: 1867, , , Leipsig.
69.ש. אסף: באהלי יעקב. ירושלים, תש"ג 163.
70. עירובין יח. וברש"י שם: בר"ד יד, ב.
71. אבות פ"ג, יד.

---