בתורה נאמר:

"וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש. בקע לגולגולת 'מחצית השקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה..." (שמות ל"ח, כ"ה-כ"ו).

השקל נחלק לעשרים גרה; היינו, הבקע נחלק לעשרה גרה.

בתקופת המקרא, היינו לפני המצאת המטבע, היו יחידות המשקל והתשלום זהות. יחידת המשקל והתשלום היא השקל, מלשון שקול. משקלו של השקל היה לערך 11.4 גרם. הוא נחלק בעיקר לשני בקעים. כל בקע כסף משקלו היה אפוא 5.7 גרם. יחידת המשקל הקטנה ביותר היא הגרה, היינו גרגר כסף, שמשקלו הוא לערך 0.5 גרם.

היחידות הגדולות יותר הן המנה, כנראה 50 שקלים, היינו, כדי 570 גרם, והככר, שהיא 3000 שקלים, היינו, כדי 34 קילוגרם של כסף.

את סכום הכסף (או הזהב) שהיו צריכים לשלם היו שוקלים בכל פעם. זו כאמור הסיבה, שיחידת המשקל והתשלום נקראה בשם שקל. המתכת היתה עוברת לסוחר בצורת טבעות, עגילים וכיו"ב. מסתבר, שהיו יודעים את משקל הכסף, בייחוד אם חתיכת הכסף היתה קטנה, מבלי לשקלה.

"ויוסף הנער לענות את שאול ויאמר הנה, נמצא בידי רבע שקל כסף" (שמואל א', ט' ח').

במלים אחרות - למעשה כבר הכירו את חתיכת הכסף שהיא הנה בעלת משקל קבוע, "עוברת לסוחר", אלא שטרם היתה קיימת המטבע הרשמית שיש עליה חותמת מטעם הגוף הטובע המאשר את משקלה ואת חותמת טוהרה המתכתי של חתיכת הכסף.

כאמור היו שוקלים כמויות כסף גדולות בכל מקרה של תשלום כאמור בספר בראשית כ"ג ט"ו:

"וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".

שקילת הכסף מתוארת בתבליט מצרי, שבו אנו רואים היאך שוקלים טבעות כסף או זהב. למשקלות צורת בעל חיים או צורת ראשו של בעל חי.

המצאת המטבע היתה צעד חשוב קדימה להקלת התשלומים בכלל והמסחר בפרט. נתעכב פה רק על כמה ראשי פרקים בתהליך המצאת המטבעות. השלב האחרון לפני טביעת מטבעות על ידי המושלים היא כנראה טביעה של סוחרים על גבי חתיכות מתכת אלקטרון (תערובת של זהב וכסף) באסיה הקטנה ידועה בייחוד טביעה של אסטטר העשוי אלקטרון מיוניה, מן המאה השביעית לפני סה"נ. על פני חתיכת המתכת טבועה דמות צבי, וכתובת "אני הנני סמלו של פניס". פניס היה כנראה סוחר ידוע באזור, והצבי היה סמלו.

במהרה הפקיעו המושלים את טביעת המטבעות מידי אנשים פרטיים. המטבעות הראשונים היו אף הם עשויים מתכת האלקטרון, והם נטבעו על ידי מלכי לוד (לידיה) אשר באסיה הקטנה, סביב שנת 625 לפני סה"נ, היינו, בזמן שיאשיהו מלך בארץ יהודה.

על פני המטבעות הקדומות הלו מופיע סמלם של מלכי לוד, ראש אריה. המטבעות הראשונים הנזכרים במקרא הם האדרכונים, מטבעות הזהב של מלכי פרס, הנזכרים למשל בעזרא ח' כ"ה, כ"ו וכ"ז. על האדרכון הפרסי אנו רואים את דמות מלך פרס הרץ קדימה, בימינו קשת, ובשמאלו כידון או חץ. בצד השני של המטבע נראה רק שקע, ללא טביעת דגם כל שהוא.

המטבעות שעברו לסוחר ביותר בארץ היו מטבעות אתונא; לא מזמן נגלתה בארץ מטבע קדומה ממין זה על ידי יעקב משורר, שפרסם אודותיה רשימה קצרה במאסף "עתיקות" האחרון. בנחמיה נזכרת תרומה של שלישית השקל בשנה למקדש (נחמיה י' ל"ג).

פרופסור א. רייפנברג ז"ל סבר בזמנו, שמסתבר, שאחד המטבעות המצויים באוספו, הוא בקע שנטבע על ידי נחמיה. על פני מטבע כסף זו, שמשקלה 3.88 גרם, נראה ראשו של גבר בעל זקן. בצד השני של המטבע נראה ראש אישה, היא האלילה עשתורת (אפרודיטי). באוזנה קבוע עגיל. לימינה של עשתורת טבועות שתי אותיות בכתב הפיניקי הקדמון, שיש לקראן "בק" או "פק". כידוע, לאות "עין" בכתב העברי הקדמון צורת עגול. רייפנברג הניח, שהעגול אשר באוזנה של אופרודיטי משמש בעת ובעונה אחת גם אות, היינו, זו היתה לדעתו האות "עין" המשלימה את הכתובת שעל גבי המטבע. לפי הצעתו טבועה אפוא על המטבע המלה "בקע".

אולם ברור הוא, שהעיגול אשר באוזני האלילה אינו אלא עיגול גיראד, ואינו משמש יחד עם זאת כאות המשלימה את הכתובת. הכתובת שעל המטבע אינה אלא "פק" או "בק" בלבד, כנראה שמו של המושל שציוה לטבע מטבע זו. מסתבר ביותר, שמטבע זו נטבעה בקפריסין. עצם ההצעה, ליחס לנחמיה טביעת מטבע שעליה טבוע פרוטומי של עשתורת אינו מתיישב עם דמותו של נחמיה, כפי שהיא משתקפת במקרא. כדאי לציין, שייחוסה של מטבע זו לנחמיה נתקבל על דעתם של מספר חוקרים נודעים, שהסיקו מכאן מסקנות לגבי נחמיה ותקופתו, שאינן עומדות בפני הביקורת.

תרומת מחצית השקל היתה ההכנסה הסדירה החשובה ביותר של המקדש בימי הבית השני. את מחצית השקל היו משלמים לא רק יהודי הארץ, כי אם גם יהודי הגלויות. לא פעם היו מושלים ונציבים בחו"ל משתדלים למנוע את העברתם של סכומים גדולים אלה ארצה.

התשלום נעשה בסוף ימי הבית השני בדרך כלל בשקלים צוריים. וכן נאמר בבכורות נ' ע"א "כל כסף האמור בתורה 'כסף צורי'".

במשנה (שקלים ב' ד') נאמר:

"כשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעים, ובקשו לשקול דינרים ולא קבלו מהם"

(מקבל אני נוסח אחרון זה).

דרכונות - הם מטבעות הכסף של מלכות פרס. סלעים - כאן הכוונה כנראה לשקלים הצוריים. טבעים - אלו כנראה השקלים שנטבעו בירושלים בעת המרד הגדול כנגד הרומאים, בשנים 70-66 אחרי סה"נ. כנגד זה לא הסכימו חז"ל, שישקלו את השקל בדינר הרומאי, שמשקלו לערך 4-3.5 גרמים, ואשר עליו היתה טבועה בד"כ הפרוטומי של הקיסר הרומאי.

צור טבעה מטבעות כסף מרובות, שהיו משתמשים בהן בארץ כאמצעי תשלום. גם מושלי בית חשמונאי לא טבעו מטבעות כסף, כיון שארץ יהודה לא היתה מדינה מסחרית מפותחת, כי אם התפרנסה בעיקר עם החקלאות. על שקלים צוריים אלה טבועה בצד האחד הפרוטומי של האליל מלקרת הוא הרקולס, ובצד השני - הנשר הצורי.

שקלים צוריים אלה נגלו במספר רב בארץ. לאחרונה נגלו אלפי שקלים צוריים וחצאי שקלים צוריים יחד עם מטבעות כסף רומיות במטמון שהיה טמון באדמה בעוספיה שבכרמל. טרם פורסמו פרטים מלאים על מטמון זה. מסתבר, שלפנינו כספו של אדם עשיר שטמנו באדמה סמוך לפרוץ המרד כנגד הרומאים. כי נשמעה דעה, שלפנינו כאן כסף שהיה מיועד למקדש כיון ששקלים צוריים היו להם מהלכים בארץ גם שלא בקשר למקדש, והם נגלו במטמונים שונים, אין דעה זו נראית בעיני. אולם אין אני רוצה להביע דעה סופית בעניין זה, כל עוד לא פורסמה רשימה מלאה של המטבעות שנגלו במטמון זה.

כמויות הכסף והזהב שזרמו למקדש ואשר הופקדו בו היו עצומות. בדעתי לחזור ולעסוק במפורט בבעיה זו. לפי השערתי מסתבר, שהאוצרות המרובים המנויים במגילת הנחושת אשר במגילות ים המלח מכוונים לאוצר המקדש. בעל המגילה רצה לקבוע ברשימה והיכן לפי דעתו צריך לשמור על האוצרות. מעניינת העובדה, שגם הר גריזים נזכר שם כאחד המקומות אשר בהם יש להסתיר את אוצרות המקדש, "בהר גריזין תחת המעלות של השוחה עליונא שדא אחת וכל כליה וכסף ככרים ששים".

לפי סיכומו של הד"ר אלגרו מנויים במגילת הנחושת האוצרות הבאים: למעלה משלושת אלפים מאתים שמונים ושנים ככר כסף; 1280 ככר זהב; למעלה מששים וחמשה עשתות (היינו מטילי) זהב, וכו'. לפי חשבוני זהו סכום תרומת מחצית השקל ושאר תרומות למקדש לערך בתקופת דור אחד - היינו, כמות סבירה של אוצרות המצויה במקדש בעת כתיבת המגילה הזאת, כנראה בסוף ימי הבית השני. כאשר פרץ המרד הגדול כנגד הרומאים מיהרו אבותינו לציין את עצמאותם על ידי טביעת שקלים עצמאיים, די שלא יצטרכו לשקול את השקל במטבעות אשר בהן טבועים דגמים נוכריים. השקלים נושאים את התאריכים של חמש שנים, שנה א' עד שנת ה', היינו, של השנים 66 עד 70 אחרי סה"נ; משקלם לערך 13.5 גרם. חצאי שקלים נטבעו בשנים א' עד ד', היינו, עד שנת 69 אחרי סה"נ, ומשקלם לערך 6.8 גרם.

על פני המטבע של שקל מהשנה הראשונה כתוב בכתב עברי קדמון "שקל ישראל". מעל לגביע מצויה האות "א'", היינו, השנה הראשונה לחרות ציון, היא שנת 67-66 אחרי סה"נ. על מהותו של הגביע נחלקו הדעות. אני נוטה לסברה, ששימש לניסוך המים.

בצד השני רואים אנו ענף ועליו שלושה רימונים, אשר לדעתי הם סמל של הכהונה. מסביב לרימון מצויה הכתובת: "ירושלים קדשה", היינו, ירושלים עיר הקודש, מקום טביעתן של מטבעות אלה. על פני מחצית השקל, שנטבע בשנה השניה למלחמת החורבן חרוטה מסביב לגביע הכתובת: "חצי השקל", והתאריך "שב". בצד השני של מטבע זו מופיעה הכתובת: "ירושלים הקדושה".

זה שני דורות שקיימת הסכמה בין החוקרים, שהשקלים וחצאי השקלים נטבעו בעת המרד הגדול כנגד הרומאים, ולא בימי שמעון החשמונאי. אולם חובבים, שאין דרכי המחקר נהירים להם, עדיין עדיין "מוכיחים" את שיוכם של השקלים לימי המרד, בעוד אשר חוקרים אחרים עדיין מנסים לשייכם לימי שמעון, או לתקופות אחרות - דעות, שאין להן על מה לסמוך.

בשנה הרביעית למלחמת החורבן, היינו בשנת 69 עד 70 אחרי סה"נ, כאשר התלקחה בירושלים מלחמת האזרחים בין שמעון בר גיורא לבין יוחנן מגוש חלב, נטבעו חצאי שקלים ורבעי שקלים העשויים ארד (ברונזה). במאמר שפרסמתי בכתב עת מדעי השתדלתי להראות, שמטבעות ארד אלה נטבעו בידי מפלגתו של שמעון בר גיורא.

על פני המטבע של חצי השקל הזה אנו מוצאים שני לולבים מאוגדים וביניהם אתרוג. מסביב מופיעה הכתובת "שנת ארבע חצי". היינו: שנת ארבע, חצי השקל. בצד השני רואים דקל, ומתחתיו שני סלים המלאים כנראה תמרים. מסביב נראית הכותבת: "לגאלת ציון".

לדעתי, הוכרחו אנשי בר גיורא לטבוע מטבעות ארד, כיון שאוצרות הכסף היו במקדש, שבו החזיקו יוחנן מגוש חלב ואנשיו. ואילו בר גיורא וסיעתו, שצרו על הר הבית, הוכרחו לטבוע מטבעות ארד במקום מטבעות כסף.

המניין שנהג בשנים הראשונות של מלחמת החורבן היה מנין לחרות ציון. היינו, לפי דעתי, מנין המציין את השגת החרות המדינית. ואילו סיעתו של בר גיורא היתה לפע"ד סיעה שעלתה לשלטון בעטיה של צפייה לגאולה קרובה: כאשר נרצח בשנת 68 אחרי סה"נ נירון קיסר, ואחריו התחלפו בזה אחר זה שלושה קיסרים, היינו, גלבה, אוטו וויטליוס, הפסיקו אספסינוס והצבא הרומאי את ההכנות למצור על ירושלים. הנצורים ראו בכך לפע"ד אות להתמוטטותה של מלכות רומי כעונש על מלחמתם ביהודה, וסברו, שהגאולה קרובה. מסיבה זאת טבע בר גיורא על מטעות אלה את המניין "שנת ארבע לגאלת ציון".
כן טבע בר גיורא גם רבעי שקלים מארד.

אחרי החורבן הכריחו הרומאים את היהודים בכל העולם לשלם את מחצית השקל, ששקלו תחילה לבית המקדש בירושלים, למקדשו של האליל יופיטר הקפיטוליני ברומי.

בימינו חזרה ונדפסה צורת השקל על גבי השקל הציוני. התפתחות המטבע על כל שלביה, וכן אוסף מצוין ומסודר יפה של המטבעות העבריות ייפתח בקרוב לציבור בביתן קדמן למטבעות של מוזיאון הארץ בתל-אביב.