בראשית שנת תרע"ד יצאה משלחת רבנים למסע ראשון במושבות השומרון, הגליל התחתון והעליון. ראש המשלחת ויוזמה היה הר' אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו והמושבות שנתן את דעתו לקירוב לבבות בין הישוב הישן לבין הישוב החקלאי החדש. הוא האמין ביסוד הסגולה הגנוז בכל יהודי, יסוד המצפה להתעוררות רוחנית, ולכן ייחס ערך רב לפגישה בין איש התורה לבין חלוצי ההתיישבות העובדת. הוא היה אומר וחוזר ואומר לרבני הישוב הישן בירושלים, טבריה וצפת:

- דור בונה הארץ במסירות הגוף והנפש מוכשר ביותר לתשובת אמת. נשמתו גבוהה ועמוקה ויש למצוא מפתח לגניזה. כל המיידה אבנים בצעירינו ודן אותם ברותחים, מחטיא את המטרה. היפוכו של דבר: אוצרות יקר שקועים בנפשם ויש להעלותם בדברי נועם, בהסברה שכלית ורגשית מאירה. דורנו עומד על פתחי תשובה. העלייה לארץ ישראל, עיבוד אדמותיה וההגנה על הנפש והרכוש, גילויים נפלאים אלה גילויי תשובה הם. ולכן, כאשר לפני עינינו מתקיימת הבטחה: "ואתם נרי ישראל ענפיהם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל" - בימים אלה מצווים שלומי אמוני ישראל לקרב כל יהודי לתורה ולמצוות. ניצוץ קודש מהבהב מתחת לערמת דעות-כזב סופו שיתלקח ללהבה. בימי אתחלתא דגאולה יש להפגיש אנשי ירושלים עם אנשי זיכרון יעקב, מרחביה ופורייה. פגישה זו עשויה להשיב בנים לגבולם.

הדברים השפיעו. הורכבה משלחת מגדולי הרבנים בארץ: הר' יוסף חיים זוננפלד - רב קנאי ותקיף מראשי אגודת ישראל, הר' משה קלירס מטבריה והר' רפאל זילברמן מצפת - שניהם נודעים בלמדנותם וביראתם. נלוו אליהם מצעירי הרבנים בירושלים, ברוכי כישרון וערנות ציבורית, הלא הם: ר' משה חרל"פ, ר' יונתן הלוי איש הורביץ ור' בנציון ידלר.

המשלחת הקיפה אפוא, את כל חלקי הרבנות, מהאגף הקיצוני ועד האגף המתון, מהרב זוננפלד ועד להרב קוק. הרבנים הגיעו להרבה יישובים ובכל מקום היו משוחחים על מתן חינוך-תורה לילדים, על שמירת שבת ועל קיום מצוות התלויות בארץ - בעיקר הפרשת תרומות ומעשרות. ארבעה שבועות טלטלו עצמם בדרכים ועברו מחדרה אשר בשומרון ועד למטולה אשר בגליל העליון. נסעו בעגלות, רכבו על סוסים, השתמשו ברכבת והלכו ברגל. לא פסחו אף על מושבה נידחת ביותר, ובכל מקום בואם דרשו באסיפות, שוחחו ביחידות עם מתיישבים קשישים וצעירים, וטרחו לקרב יהודים לתורה ולמצוות.

שיחותיו של הרב קוק, ראש המדברים, שנאמרו בהתלהבות פנימית ותוכנם היה קריאה לגאולה מדינית, רוחנית ונפשית, הרעידו לבבות. בזמן ההוא, לפני ארבעים שנה ומעלה, כבר בישר להם שמהיישוב הקטן עתידה לצמוח ממלכת ישראל, ומן הראוי לכוון ולעצב את דמות המדינה עם ראשית צמיחתה. פניו של הרב קרנו מרוב שמחה למראה עובדי-אדמה יהודיים, שומרים יהודיים ולמראה מושבות פורחות, והוא נשא את משאותיו על ימות-המשיח הקרבים ובאים.

בעגלה רתומה לצמד פרדות יצאה המשלחת מיפו ותחנתה הראשונה הייתה במושבה חדרה. מאשמורת הבוקר עד שקיעת החמה נתמשכה הנסיעה. העגלה טבעה בחולות וחצתה וואדיות, עברה כפרים ערביים ועלתה גבעות. הדרך הייתה קשה, מעייפת, גם בחזקת סכנה, אך שליחות המצווה המתיקה את תלאותיהם. כל הדרך היו משוחחים בדברי תורה ומזינים את עיניהם במראות הנוף של ארץ הקודש. משבאו למקום מצאו מושבה מאוכלסת איכרים ופועלים, יוצאי רוסיה ותימן, שפרנסתם משלושים אלף דונמים אדמות פלחה ומטעים. המושבה בת עשרים השנים התבססה מבחינה משקית ואף רבו סיכויי גידולה והתפתחותה. אלא בית העלמין שלה היה מלא קברים, חללי מארת הקדחת, ואותות המחלה היו חרותים על פניהם של לא מעטים מבין המתיישבים.

למחרת בבקר אחר תפילת שחרית ישבו הרבנים בחורשת האקליפטוסים והאזינו לסיפורי המתיישבים על מלחמתם העיקשת בביצות-תרעלה, בשכנים השודדים, בבדידות, אלא ככל שגבר השכול כן העמיקה חיבתם לאדמתם. לעתים קרובות נשאו את יקיריהם לבית העלמין ובכל פעם חידשו את שבועתם להידבק בחולות ובביצות אלה ולעשותם בוסתנים משגשגים לבניהם ולבני בניהם אחריהם.

המתיישבים ייבשו את הביצות, חרשו וזרעו חיטה ושעורה ונטעו כרמים. אבל טרדותיהם ותלאותיהם זנחו את הטיפול בעסקי תורה ורוח וחינוך ילדיהם. הרבנים פגשו בדרכם נער בן שלוש עשרה והם בחנו את ידיעותיו בחומש. למרבה הצער נתברר, שמעולם לא הציץ בחומש וידיעותיו המועטות שאובות מ"סיפורי המקרא". שוב פגשו בדרכם פועל תימני אחד, שסיפר להם בקול רועד ובדמעות בעינו:

-בית הכנסת נעול בימות החול מחמת חוסר מניין מתפללים, ואף בשבת מתכנס מניין בדוחק; מטבח הפועלים אינו מדקדק בכשרות ובשמירת שבת; ישנם איכרים הרותמים יחד סוסים ופרדים ונכשלים בעוון כלאיים; אשר לעבודה בשבת במשקים - הנה מתיישבים וותיקים מעסיקים ערבים בו ביום, בעוד שהפועלים מתנגדים לעבודה זרה מטעמים לאומיים ודורשים להעסיק יהודים גם בעבודות של יום השבת. אין במושבה לא תורה ולא תפילה. וכיפר אדמתו עמו.

הרבנים בחנו את אמיתות דבריו, של הפועל הדתי ונודע להם, שאם הוא אומנם הפריז כאן ושם, הרי בעיקרם הם מתאימים למציאות. הם כינסו אסיפה ורבה של יפו, הרב קוק, עם שהעריך מאוד את גבורתם וחיבתם לארץ, תבע מהם ללמד תורה לבניהם, לשמור שבת וכשרות ולהפריש תרומות ומעשרות מיבולם.

- הרואה בתי ישראל ביישובם אומר: ברוך מציב גבול אלמנה - פתח הרב את דבריו, - ולבנו סמוך ובטוח שבשיבתכם לארץ ובקניית נחלתכם בייסורים עמוקים יש משום אור התשובה. כל זמן מאיר בתכונתו. תשובה בדורנו כוללת שיבה לארץ הקודש. אך אי אפשר להישאר בראשית הדרך. תשובה אמיתית מבוססת על ארבעה יסודות:

כבוד,
חיבה,
דעת,
וחיים.

בראש ובראשונה כבוד כלל ישראל וקנייניו המקודשים, ללא זלזול אף באחד מהם. אחרי הכבוד מופיעה החיבה הנפשית למורשת אבות. כבוד וחיבה מעוררים צימאון לדעת תורה על כל פרשיותיה. אתם גילתם כבוד, חיבה ודעת לארץ ישראל, גילוי זה יקנה לכם חיים יהודיים שלמים.

בערב שבת הגיעה המשלחת לזיכרון יעקב. הרב קוק סיפר לחבריו הרבים קורות מושבה הררית זו, שנוסדה בשנת תרמ"ב על ידי חלוצים יהודיים מרומניה. הם חרשו בסלעים ונטעו גפנים ושקדים. שנה אחת אכזבו המטעים ושוב חזרו לחרוש ונטוע. הברון רוטשילד עמד לימינם ועזרתו החומרית אפשרה להם להכות שורשים במקום. תוך כדי שיחה באו הרב המקומי וחברי וועד המושבה,להקביל פני האורחים. הם הלכו יחד לבקר בבית-הכנסת ומצאו, לתימהונם, שפקידי הברון, בוני בית-הכנסת, שינו ממנהג ישראל וקבעו את הבימה ליד ארון הקודש. מעל גבי קיר אחד הציצה כתובת בלשון צרפתית. כמו כן הנהיגו כאן לערוך חופות בתוך בית-הכנסת ולא תחת כיפת השמים, שלא כמנהג המקובל בישראל. הרב קוק נפגע מהתיקונים האלה ואמר לחברי וועד המושבה:

-הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם. בכל בתי כנסיות יהודיים קבועה הבימה באמצע האולם ולא ליד ארון הקודש. בכל מקום עורכים חופות תחת כיפת השמים ולא בתוך בית-הכנסת. כתובת בלשון לעז פוגמת בקדושת המקום. מנהגי ישראל הוא קודש קודשים וכל העוקרן הריהו כפוצע בנפש הכלל. זוהי רפורמה על כל סימניה הקשים. הנני דורש ממכם לשוב למנהגים המקובלים מדור לדור, ולשמור עליהם לכל פרטיהם ודקדוקיהם.

בסוף דבריו הודיע הרב לחברי הוועד, שהרבנים האורחים מתנים תפילתם בבית-הכנסת בהבטחה למלא אחרי דרישותיו, אחרת יקבעו תפילתם בבית פרטי. הוא קבע מועד תשובתם לשעת הצהרים. בינתיים ביקרו ביקב ובבית-הבד ודנו בשאלות הלכה הכרוכות בתוצרת יינות ושמנים. בשובם מביקורם בא יושב ראש הוועד והודיע להם, שבראשית השבוע הבא ישיבו את הבימה באמצע בית-הכנסת, ובשבת זו יעמידו במקום שולחן לקריאת התורה.

משנענו גם לשאר הדרישות ניאותו הרבנים להתפלל בבית-הכנסת. לפני הקריאה דרש הרב קוק מעניינא דיומא. היא שיבח את חלוציותם של אנשי זיכרון יעקב, שהחזירו נחלה לבית ישראל, אך חלוציותם לא תהא שלמה כל עוד אין תלמוד תורה במקום וכל עוד שבת אינה נשמרת כהלכתה.

במוצאי שבת, לפני ההבדלה, מיזג יין הבדלה בקצת מים ואמר:

-תמיד נוהג אני שלא למזג כוס הבדלה במים. יין קידוש ושאר שתיות מצווה - הן, אבל לא בהבדלה, משום שהיא צריכה להיות חזקה במהותה. הבדלה מוחלטת. יש הבדלה בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, ויש גם הבדלה מבפנים, בין קודש לקודש. כיוון שאנו עוסקים עכשיו בעבודת הקודש של הרמת קרן האחדות הישראלית וגילוייה הממשיים בחיי הארץ, מן הראוי לעשות דרך הוראת שעה, יוצא מהכלל ולמזג הבדלה במעט מים. סימן לדבר, שיש להמתיק את גבורת ההבדלה ולחזק אחדותו של גוי אחד בארץ.

ביום ראשון בבוקר יצאו לדרכם וביקרו בבת-שלמה ובשפיה. אחרי שהתקינו סידורים בהפרשת תרומות ומעשרות עברו למושבה עתלית. בהילוכם לאכסניה פגשו בילד בן שמונה והרב זוננפלד שאלהו:

פסוק פסוקך מסידור התפילה?

הילד משך בכתפיו ולא הבין את השאלה. מעולם לא ראה בעיניו סידור-תפילה. תוך כדי שיחה עם הילד בא במרוצה מורה מבית-הספר המקומי ואמר ברוגזה אל הרבנים:

-כיצד אתם מרשים לעצמכם לבחון תלמיד בלי רשותי?

הרב קוק הרגיע אותו בדברי נחת, טפח על כתפו ושאלהו:

-נניח שעברנו עבירה ובחננו את תלמידך ללא נטילת רשות ממך, אבל מדוע אינך מחנך את תלמידיך לתורה ולתפילה לתפילין ולציצית?

המורה התרתח, נעץ בהם עיניים כועסות והתחיל להטיח דברים כלפי הרבנים:

-אתם, מרוחקים מהחיים אתם. אין לכם ידיעה כלשהי מהנעשה במושבות. דעו לכם שאנשי המקום אינם מתפללים, אינם שומרים שבת, אינם מדקדקים בכשרות - מדוע אפוא תדרשו תורה ומצוות מילדיהם? דת אינה נקנית אלא בירושת אבות בלבד. כיון שהאבות לא הורישוה לבניהם שוב אי אפשר לנו לחנך את התלמידים בניגוד לדעת הוריהם. והאמת אגיד, שהדת היא למורת רוחנו ואין כל צורך בה בארץ ישראל החדשה.

הרבנים לא השיבו לו, אלא הסתכלו באהבה וברחמים בילד ועיניהם זלגו דמעות. הם ליטפו את ראשו של הילד וביקשו מהמורה לשקול מחדש את דעותיו ודרכי חינוכו. אפשר יעמוד על טעותו, שאין תחיה לאומית בלי יהדות ואין יהדות בלי תורה ומצוות.

בפגישתם עם אנשי המקום נתברר להם שנמצאים כאן יהודים תמימים וישרים, המבקשים חינוך תורה לבניהם, אלא שמורים שונאי דת השתלטו על בית הספר והם מחנכים אותם בניגוד לדעת אבותיהם. הרבנים הבטיחו להם, שבשובם ממסעם ישלחו מורים דתיים למקום.

בערב נערכה סעודה לכבוד האורחים ונתגלגלה שיחה על מתן שם עברי למושבה. כיון שבאותו פרק זמן נתפרסמו בכתב עת עברי רשמיו של סופר אחד, שביקר במקום והציע לכנות את עתלית בשם מגדיאל, קם הרב קוק והציע שם מקורי משלו:

-התחילו לתקן הפרשת תרומות ומעשרות ולאות קבלת המצווה תכנו את המקום הזה בשם תרומיה. בו ביום נשוב אליכם ונקבע יום טוב למושבה.

ההצעה נתקבלה בעין יפה. בסיום הסעודה ברך הרב ברכת:

"נברך לאלוקינו שהשמחה במעונו",

ואחרי כן יצאו כל המסובין בריקוד -מצווה ובשירות לכבוד התורה ומקיימיה.

ר' בן-ציון ידלר, הממונה על הפרשת תרומות ומעשרות, נשאר במקום לתיקון התבואות, והרבנים עזבו את המושבה בשמחה רבה, שעלתה בידם להשפיע השפעה טובה על תושביה.


משהגיעו הרבנים לחיפה עלו למרומי הכרמל והתפללו תפילת מנחה במערת אליהו. בשובם לעיר התחתית נקהלו טובי הקהילה לבית הכנסת וביקשו לשמוע דברי תורה מפי האורחים. הרב קוק שוחח ברוב העמקה והיקף על קדושת ערים וקדושת כפרים בארץ ישראל.

למחרת בבקר יצאו ברכבת למרחביה. בקרון פגשו יהודים וצירפום לתפילת שחרית בציבור. בברכת כוהנים פרש הרב קוק את כפיו ובירך בדביקות, כשכל הנמצאים בקרון, לרבות נוסעים ערביים, עומדים על רגליהם. התפילה שנאמרה בהתלהבות, עוררה סקרנותם של הערבים והם ביקשו לדעת משהו מתוכנה. הרב יונתן איש-הורביץ הסביר להם, שיהודים מתפללים בין השאר לשלום ארץ הקודש וברכת יבול שדותיה.

בתחנת הרכבת של מרחביה עמדו וחיכו להם תושבי המושבה רחביה ואף פועלים מחוות רחביה. יישובים בעגלה מרופדת ירק ומלווים רוכבים הם הגיעו לחווה. בחדר האוכל התפתחה שיחה בין הרבנים לבין אנשי המקום. הפועלים הודו שאינם מדקדקים בכשרות ואינם שומרים שבת. וודאי לא השתמשו בגוי לחליבה בשבת. מבין המשתתפים בדיון היו כאלה שדיברו בלשון פוגעת ברבנים, ש"מחמירים בדיניהם הגלותיים", בעוד שאחרים הביעו את זיקתם למסורת אבות ואת הכבוד שהם רוחשים לתלמידי-חכמים, אלא "שיש להתאים את השולחן-ערוך למסיבות זמננו". אחד ממתיישבי מושבת רחביה, חקלאי שומר-תורה, דיבר בכאב נגד אלה שפרקו מעליהם עול מצוות ואף אינם מבקרים בבית-הכנסת בראש השנה ויום הכיפורים. הוא סיפר בקול בוכים, שפעם אחת נרצח פועל בידי ערבים וחבריו סירבו להגיד קדיש אחרי מיטתו.

באמצע השיחה התפרצו שומרים לחדר האוכל והודיעו לנוכחים, שלפני שעה קלה הגיעה ידיעה מחרידה מדגניה, שבשדותיה נרצחו שני יהודים בידי שודדים ערביים. בחדר השתררה דומיה מעיקה. הרב קוק ביקש רובה כדי לצאת עם חברי המקום לרדוף אחר המרצחים. לפנות ערב שב הרב עם החברים לחווה. בו בערב נערכה אסיפת אזכרה. הרב יוסף חיים זוננפלד פתח הספדו בדברי חז"ל וסיים באמירת אב הרחמים ותפילת קדיש. הרב קוק דיבר על המשך של קידוש ה' בימינו. אנשי דגניה ככל חברי המושבות והקבוצות מגלים מסירות נפש, כאבותיהם, על עמם וארצם. הוא תיאר את דרך חייהם של הנרצחים, פרץ בבכי כשהכל בוכים יחד עמו, וסיים בבקשה לכבד את זיכרון הנופלים באמירת קדיש כל ימות השנה, בשמירת שבת ובשמירת שולחן כשר. הם נפלו כיהודים, בני העם הנצחי - אמר - אוי אפשר להפריד עם זה מתורתו.

הם התפללו תפילת ערבית בציבור. אחד מאנשי החווה עבר לפני התיבה והתפלל ברגש רב. למחרת, אחר תפילת-שחרית בציבור, קרבו חברי מזכירות המקום אל הרב קוק והבטיחו לו הפסקת העבודות בשבת וכשרות המטבח. שלושה רוכבים ליוו את הרבנים, שיצאו בעגלת שדה גדולה לעבר כפר תבור.


שתי העגלות שהובילו את הרבנים עברו את הר-תבור עגול הכיפה והתקרבו למבואות הכפר. משנכנסו האורחים לרחוב המרכזי יצאו כל התושבים מבתיהם וקיבלום בשמחה. צעירי הכפר רכבו על סוסים, ירו יריות כבוד באוויר וליוו את הרבנים לאכסנייתם. יהודים פשוטים וישרים אלה, שעיבדו את אדמתם בצלו של התבור, ירשו מסורת של הוקרת תלמידי-חכמים, הרבו להסתכל בהם ואמרו:

"לא ידענו שישנם עוד רבנים בארץ. בבקשה לשהות אצלנו ימים מספר".

לא כן היה יחסם של מורי בית הספר המקומי, שראו בכל רב "מורד אור", והם סירבו להיענות לבקשת האיכרים ולצאת עם תלמידיהם לקבלת פני המשלחת. אחד האיכרים אמר באנחה:

"המורים אינם שומרי תורה - מנין קיום מצוות לבנינו?"

ר' בנציון ידלר התייצב באמצע הרחוב ונשא דרשה מלהיבה. הוא המשיל את משלחת הרבנים לקונסיליום של רופאים, שבודקים את טיב המחלה, וביקש מהאיכרים לעזור לרבנים בתפקידם. שעה ארוכה הקשיבו אנשי המקום לדרשן הירושלמי, שקרא אליהם:

"לכו בנים... יראת ה' אלמדכם".

אחרי הדרשה עבר הר' יוסף חיים זוננפלד לפני התיבה, שהועמדה באמצע הרחוב והתפלל תפילת מנחה. איכר אחד אמר:

"זו הפעם הראשונה שאני טועם טעם אמיתי בתפילת מנחה".

לפי תוכניתם היו צריכים להתארח בלילה בכפר סג'רה. אולם לפנות ערב ירדו גשמים, ששיבשו את הדרך בביצות ואנשי כפר תבור יעצו להם ללון במקום ולמחרת, אחרי תפילת שחרית, יצאו לדרכם. אחד מהם הוסיף ואמר, שתוך כדי נסיעתם עלולים לירד גשמים עזים, שגורפים בשוטפם עגלות מהדרך אל הוואדיות. הנסיעה כרוכה בסכנת נפשות. נחלקו הדעות בין הרבנים: הללו אמרו להישאר ללון בכפר תבור והללו אמרו להמשיך עד סג'רה. קם הרב זוננפלד על רגליו ואמר:

-אני הולך ברגל עד סג'רה.

שלוש שעות היו בדרך. צעד בביצות בתוך ערפילי הלילה, הגיע לסלע וקינח את מנעליו והמשיך לצעוד בצעדים נמהרים לעבר האורות שהבהבו מחלונות הבתים של הכפר.

כיון שראו הרבנים את חברם יוצא יחידי לדרך, הלכו אחריו. רתמו אנשי כפר תבור סוס ועגלה, הושיבו את הרבנים ונסעו אט אט בדרך המשובשת בשלוליות וביצות. אחד האיכרים הלך ברגל כשפנס בידו וחיפש את צעדיו של הר' זוננפלד. חששו שמא תעה בשדות. כשהגיעו אחר חצות הלילה לסג'רה ומצאו את הר' זוננפלד יושב ועוסק בתורה, אמר העגלון:
-בטוחני שהוא בא בקפיצת הדרך.

בשעות מוקדמות בבוקר יצאו הרבנים החוצה, כשהשמים התבהרו ונהנו מזיו הנוף הגלילי. מכל עבר התנשאו הרים גאיוניים והעמקים הוריקו בירקות ראשונה אחר הגשם. שומרים רוכבים חזרו בדהרה משדות השמירה והם סיפרו לרבנים, שהלילה ניסו שודדים ערביים לגנוב עדר מאחד המשקים הקיצוניים של הכפר. אחרי חילופי יריות ברחו השודדים יחפים, כשסנדליהם נשארו תקועים בביצות. מששמעו הרבנים נסעו בלילה לסג'רה ואחד מהם הלך ברגל כל הדרך, אמרו, שאירע להם נס, מפני שדווקא בליל גשם זה שוטטה כנופיה ערבית בסביבה.

הרבנים פרשו לחדרם והתפללו תפילת-שחרית. ואילו הרב קוק המשיך לשוחח עם השומרים והקשיב בקשב רב לסיפוריהם על מלחמתם בישמעאלים השכנים, שפושטים בשדות וגונבים תבואה ומתפרצים לאורוות ולרפתות וגונבים פרדות ופרות. אומנות השמירה אומנות מסוכנת היא, שכל העוסקים בה מטרתם להוכיח לערבים, שכל הפוגע ברכושם של יהודים לא ינקה. אחרי שיחתו עם השומרים ביקר במשקים וקשר שיחה עם איכרים על ענפי עבודתם. עניין מיוחד גילה באיכרים ממוצא רוסי, שהתגיירו ועלו לארץ והתנחלו בסג'רה. אנשים פשוטים ותמימים, שאלוקי ישראל נגלה להם תוך קריאה בכתבי הקודש והם דבקו בעמו ובארצו.

הרב קוק היה מלא התפעלות. עיניו הגדולות דלקו באור לא מזה ופניו התרחצו בזוהר המרחבים, בגבורת השומרים, בעמל כפיים של האיכרים ובתמימותם של גרי הצדק. הוא אמר לתלמידו, ר' יעקב משה חרל"פ, שתקפה אותו אהבה עד כלות הנפש לישראל ולארץ ישראל, ויקוד רגשותיו פירק במקצת בשיחותיו עם אנשי המקום. משום כך איחר לתפילתו.

בשעת הצהרים נערכה מסיבה לכבוד האורחים והאיכרים אמרו להם, שיתנו את דעתם לשפר את המצב הדתי במושבה, לעומת זה קם מורה מבית הספר המקומי ואמר:

- אתם, הרבנים דורשים היום שלוש מצוות: שבת, תלמוד תורה והפרשת תרומות ומעשרות. מחר-מחרתיים תדרשו שלוש מצוות נוספות. הרי ישנן תרי"ג מצוות. אני יודע מהי מטרת נסיעתכם ממקום למקום. אתם רוצים לספר ליהודים בגולה, שהטרחתם את עצמכם ויצאתם אל הנקודות החקלאיות כדי להציל את התורה מאויביה. דעו לכם, אין אנו אויבי העם היהודי ותרבותו. אך דעתנו היא, שיש לקחת מהתרות העתיקה רק החלק המתאים לחיינו החדשים. ואגב, עד שאתם משתדלים לתקן אותנו צאו ותקנו את היישוב הישן בירושלים, שאינו פרודוקטיבי והוא מתפרנס מכספי חלוקה.

דיבורו היה עוקצני והלעג בצבץ מכל משפט ומשפט. הרב קוק השיב לו, שצורת דיבור זו אף היא מסימני הגאולה.

"בעקבות המשיח העזות תרבה... האמת תהא נעדרת, נערים ילבינו פני זקנים"...
רבני ישראל לא ראו מעולם בשום יהודי אויב של תורה. רבנים לא יוציאו דיבה על יושבי ארץ ישראל. אמונתנו העמוקה בקדושתו של כל יהודי, שבקצת התעוררות הוא יחזור ללימוד תורה ולקיום מצוות, הביאה אותנו לסג'רה ולנקודות יישוב אחרות. פגישות אלו ערכן רב בשבילנו ובשבילכם. נשוחח יחד, נמצא את המאחד אותנו ואולי נגיע לידי הבנה הדדית בדברים הנראים כמפלגים אותנו. כאן הטילו דופי ביישוב הישן שהוא מתפרנס מ"חלוקה". אין כל בושה להתקיים מעזרתם של יהודי הגולה, שרואים את עצמם חייבים להחזיק את היישוב העברי בארץ-ישראל. אך מיליונות יהודים זיקתם לארצנו היא הזיקה לארץ התורה והנבואה, ואי אפשר לתאר ניגוד קשה יותר מפריקת עול תורה בארץ ישראל.

הרב קוק הסביר את לבטי הדור, שאורות וצללים משמשים בו בערבוביה, והוא ביקש מהמורים להיות עצמאיים במחשבתם ולחנך את תלמידיהם לעצמיות יהודית בדעת ובמעשה. משסיים את דבריו פנה אל המורים ואמר:

- הגיעה שמועה לאוזני, שאחד המורים המקומיים נשא אשה נוכרית וילדם נימול על-ידי רופא ולא על-ידי מוהל מוסמך. לא יהיה כדבר הזה בישראל ורצוני לברר את הדבר.

אחד המורים קם ואמר בקול רועד, שאשתו התגיירה והילד נימול כדת משה וישראל.

בדרך ליבנאל שקעו העגלות מספר פעמים בבוץ והרבנים עזרו בידי העגלונים להעלותן וגם לנקות את גלגליהם. באמצע הדרך יצאו לקראתם שמונה רוכבים מיבנאל. הרב קוק, הרב איש-הורביץ ור' בנציון ידלר ביקשו מהם להתחלף, ירדו מהעגלות והתיישבו באוכפי הסוסים, כשהרוכבים תפסו מקומם בעגלות. הרב מיפו רכב בראש ואחריו הרבנים ואנשי יבנאל. הם עברו ברכיבה את מושבת בית וגן, נעמדו במרכז הרחוב והזמינו את המתיישבים לבוא במוצאי שבת ליבנאל, שם תיערך אסיפה גדולה. מתיישב אחד, גר צדק זקן, נאם ברוסית, ובדמעות בעיניו ביקש מהרבנים להקים בית-ספר דתי בכפר. הרב קוק השיב לו תוך כדי ישיבה באוכף, שעם אברהם יצחק ויעקב, שזכה למעמד הר סיני ולגילויי הנבואה, סופו לשוב בלב תמים לאלוקיו ולתורתו. הרבנים מוכנים לבוא לעזרת הנאמנים לדבר ה' בכל מקום ומקום.

כארבעים בתי-אב ישבו ביבנאל, רובם מבוססים מבחינה משקית, אלא העניינים הרוחניים לא היו מתוקנים. החינוך היה מסור בידי מורים שהביעו בגלוי דברי כפירה ואף דיברו דברים בוטים ברבנים, ש"אין להם כל קשר לחיים". הרב קוק, הרב חרל"פ והרב איש הורביץ דרשו בשבת בבית-הכנסת ובמוצאי שבת באסיפה וקראו את המתיישבים לחנך את ילדיהם לאנונה בה', לאהבת התורה ואהבת ישראל.

בשבת לפנות ערב באו שני צעירים מפוריה, חווה סמוכה ליבנאל, וביקשו מהרבנים לכבדם בביקור למחרת היום. משנודע להרב קוק, שמרחק הילוכם משם הוא למעלה מתחום שבת, ציווה עליהם להישאר כאן עד אחרי צאת הכוכבים והבטיח ביקור המשלחת ביום ראשון בערב.

פוריה שכנה על גבעה נאה שהשקיפה מזרחה אל פני הכינרת, מערבה אל הרי הגליל העליון, דרומה אל עמק-הירדן על יישוביו הטובלים בירק ומוקפים חלקות אדמה מעובדות, צפונה אל החרמון בראשו הלבן, ודרומה אל יבנאל השוכנת בעמק ועטורה בחורשת זיתים מכסיפות. מקום הדור, מהנופים המפוארים ביותר בארץ. בשעת זריחה ושקיעה היו אנשי המקום עומדים מוקסמים מול משחק הצבעים של שמש, תכול כינרת, רצי-הכסף של הירדן וירק החורשות והשדות. משבאו הרבנים למקום הראו להם פועלי החווה את הסביבה לכל ארבעת צדדיה. הנה הדגניות ושם כינרת המושבה במורד וכינרת הקבוצה למעלה, כאן יבנאל ובית-וגן ושם שדות והרים גליליים באופק. אף סיפרו שמחמת גובה המקום הריהו פתוח לרוחות זעף ומטרות עוז, שבהשתוללם עוקרים הם צריפים ממקומם ומכלים נטיעות רכות ותבואה בצמיחתה. אולם הם גברו על קשי-האדמה, הרוחות והגשמים, נטעו עצי שקדים ותאנים, הם מפתחים ענפי הרפת והלול, גם עובדים עבודה שכירה בעונות מסוימות במושבות הסמוכות ומפרנסים את עצמם בצמצום. בימי שבתם כאן, בסביבה שורצת שודדים, למדו להכיר כל ערוץ ונקיק סלע מתמצאים הם בשטח ביום ובלילה, יודעים להשתמש בכל כלי חבלה ונשק ומטילים אימתם על הבדווים והפלחים שבאזור. שישים הפועלים במקום, המעבדים ארבעת אלפים דונמים, הנה בו בזמן שישים שומרים של היישובים העבריים בכל הסביבה.

שעה שהרבנים ישבו בחדר האוכל ושוחחו עם אנשי המקום הדהדו יריות בחלל האוויר. פעמון האזעקה צלצל. הכל תפסו מקלות, נבוטים ורובים ורצו לעבר השדות. כעבור שעה קלה נודע, שהשומרים תפסו שלושה גנבים ערביים שניסו לגנוב כבשים מהעדר. הם חקרו-ודרשו את הגנבים, רשמו הכל וכלאום בחדר עד למסירתם בידי המשטרה. אחד הרבנים שהיה נוכח בשעת החקירה פרסם אחר כך בדין וחשבון שבכתב את הערה הבאה:

"פלא היה לראות הנהגה נימוסית שהתנהגו הפועלים עם הגנבים השפלים שהיו בידם. נתנו להם אוכל ושתייה וגם מקום הגון ללינה. כאן ראינו קרן אור מיושר הלב הישראלי הטבעי".

אחרי סעודת הערב שרו אנשי המקום והרבנים שירים גליליים, יצאו בריקוד, ומשהגיעו לכלל התעוררות התעטף הרב קוק בגלימת שומר, עלה על סוס ורכב יחד עם השומרים סביב שדות המשק. המחיצות נפלו ונוצרה התקרבות לבבות אמיתית. הרב קוק אמר להם, שבין יהודים שומרי תורה שוררת מרירות על אשר בהרבה נקודות חקלאיות אין שומרים שבת וכשרות ואין מחנכים את הילדים לאמונה ושמירת מצוות. מרירות גוררת התרחקות וכך גבה הר בין היישוב הישן לבין היישוב החדש. הנה באנו אליכם - המשיך הרב לומר -

כדי להתקרב אליכם וללמוד ממכם חלוציות בבניין הארץ והגנתה. התקרבות זו מחייבת גם אתכם. קיים אורח חיים קבוע מדורי דורות. בחיבתכם לעמכם אי אפשר לומר אין אנו מקיימים כל מה שמיליונים יהודים מקיימים במסירות נפש והגוף. יהודים חרדים מגיעים מאהבת תורה לאהבת ישראל. אתם בואו מאהבת ישראל לאהבת תורה.

הפועלים הקשיבו ביראת כבוד לדבריו, גם מחאו-כף וקראו הידד בסיום השיחה. אחד מהם אמר, שהוא מעריך מאוד את בואם של הרבנים לפוריה. ההתקרבות יישוב העובד והמגן תביא בהכרח גם התקרבות ליישוב של תורה ומצוות. זהו תהליך איטי, אבל הוא יתמיד כאשר צעירי הדור ימצאו הבנה והערכה אצל רבני ישראל.

המסיבה התארכה כל הלילה. הרבנים והפועלים רקדו בזרועות משולבות, שרו שירים וספרו מעשיות מעוררות בדיחות הדעת. הרב זוננפלד, הקנאי הגדול, ישב בין חבורת חלוצים וסח להם ארוכות על חיי הכוללים בירושלים, ושומר גלילי אחד ותיק סיפר לו ולחבריו על הרפתקאותיו בלילות השמירה ביישובי הגליל העליון והתחתון. משהלבינו פני המזרח וכבר עמדו להתפזר כדי לנוח במקצת, דיבר לפניהם הרב קוק בלבביות על אחוות ישראל ועל הגאולה המשיחית שכולם מצפים לה. יהי רצון שנזכה כולנו לימי כיבוש הארץ מידי נוכרים. בשעת מלחמת הכיבוש לא נבוא אליכם בתביעות של שמירת שבת וכשרות. הלכה פסוקה היא ברמב"ם:

"צרין על עיירות של עכו"ם שלושה ימים קודם השבת, ועושין עימהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת, בין במלחמת מצווה למלחמת רשות".

ועוד פסק רבנו המימוני:

"חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו בהן, מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו אסורים".

כיצד אנו מקרבים את ימי הכיבוש וכינון מדינת ישראל?

על ידי קידוש ה' וישראל בשמירת מצוות התורה, ביישוב הארץ, בנכונות להגן עליה ובעליית יהודים לארץ-הקודש. שבת תפילה וכשרות, הפיכת שממות ארצנו לגנים פורחים וכיבוש כל נחלה מידי זרים, כל המצוות האלה מידי רועה אחד נתנו. כל המפריד בין מצווה למצווה מעכב את הגאולה, שכן אין יהדות לחצאין, לשליש ולרביע. כל המזלזל במצוות גורם לרוגז וכעס ומרחיק יהודים מן הארץ. לקראת כיבוש הארץ והקמת המדינה כשלבים ראשונים לביאת גואל צדק אנו מוכרחים לילך יחדיו. על-כן אבקשכם לקבל אבקשכם לקבל עצמכם, שמהיום ואילך תפסיקו את העבודה בשבתות, תכשירו את המטבח ותחנכו את עצמכם ואת ילדיכם להיות יהודים כאבותינו ואבות אבותינו.

הוא הפסיק לדבר והתחיל לשיר בקול נרגש, כששתי זרועותיו מחבקות את הרב זוננפלד ואת ראש - השומרים, ותוך כדי טפיפה ברגלים שר וכל הנאספים שרו עמו:

"אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב, אל בנה, אל בנה, בנה בתך בקרוב".

בתוך הריקוד החליף גלימתו והשטריימל שלו בגלימתו וכומתתו של השומר והוסיף לשיר:

"בחור הוא, דגול הוא, יבנה ביתו בקרוב".

שיחתו, שירתו וריקודו הביאו את כולם לידי התעלות בלתי שכיחה. הם פגשו מאמין בכל מהותו, שרואה בעיניו את הגאולה מתקרת ובאה והוא מבקש מהם לא לעכבה בחילול ובמאכלים בלתי-כשרים.

כשעמדה המשלחת לעזוב את פוריה מסרו חברי הוועד של פוריה מכתב בידי הרב קוק, שבו הם מתחייבים להכשיר את המטבח, לקיים מנוחת-השבת ולהזמין מורה שומרי תורה לילדיהם.

בליווי שומרים מזוינים יצאו הרבנים ברכיבה לעבר מטולה, הנקודה האחרונה במסעם. דרך קוסמת במראות במראות הרים אבירים בקעות ירוקות וברק אגמים. עטופים אדרות חורף רכבו שעות מרובות דרך הרים וגבעות והגיעו בשתיים אחרי חצות הלילה למטולה.

למחרת בצהרים כינסו את התושבים בבית-הכנסת ותבעו מהם גבורה נפשית-רוחנית כשם שהם מגלים את גבורתם החלוצית בבניין יישובים המבודד בתוך אזור של פורעים ושודדים. התושבים ביקשו מהרבנים עזרה להקמת בית-ספר דתי במקום.

בשובם ליוו אותם עשרה אותם עשרה פרשים יהודיים, צעירי המושבה, עד צפת.


ביו חברי המשלחת היה, כמוזכר, הרב יעקב-משה חרל"פ, שהורתו-לידתו בארץ ישראל והיה נזהר לא לפסוע אף פסיעה אחת מחוץ לתחומיה של ארצנו. במסע זה אירע, ששלושה מחברי המשלחת יצאו פעם ברכיבה להכיר את דרכי הארץ. הרב קוק רכב על סוס, הרב זוננפלד רכב על חמור והרב חרל"פ רכב על פרד. משהתקרבו לעיבורה של עכו החזיר ר' יעקב משה את פרדו ואמר:

-הואיל ומכאן ואילך לא החזיקו בהם עולי בבל הנני נמנע להמשיך נסיעתי.
איני יוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ.

הרב קוק נתרגש מהחלטתו של תלמידו, שעמד בניסיון, נשקו על מצחו ואמר:

-אשריך שאינך פורש אף לשעה קלה מאדמת הקודש.

פעם אחרת הם התקרבו לבית-שאן ושוב סירב ר' יעקב משה להיכנס לתוך העיר, שנמנית בין הערים שלא כבשוה עולי בבל.

כיון שהר' חרל"פ סירב להיכנס לעכו שמחופה הפליגו ספינות ליפו, נסעו חברי המשלחת לחיפה ובנמלה ירדו בספינה קטנה המוליכה לנמל יפו. בדרך סער הים והספינה נטלטלה בין גלים זועפים ועמדה להישבר. הרבנים אמרו פרקי תהילים ודעתם הייתה שחוחה, כדעת כל הנוסעים באותה ספינה. והנה קם הרב קוק ויצא בריקוד נלהב, כשהספינה מתנדנדת ככדור מצד אל צד. כשראה ר' יעקב משה את רבו רוקד, קם אף הוא ממקומו, אחז באבנטו של הרב ורקד.

"שלוחי מצווה אינן ניזוקין, שלוחי מצווה..."

-שר הרב קוק ברגש רב, שר ונתן עיניו בים הזועף, שר ופרש ידיו כנגד הגלים הקוצפים, כרוצה להדפם אל המעמקים. כאשר שכח הים מזעפו וכל הנוסעים סובבו את הרב ועיניהם הפיקו הערצה למאמין המופלא, פנה הוא אליהם בהצביעו לעבר תלמידו ר' יעקב משה:

-עמדה לנו זכותו, שלא יצא מעולם מארץ הקודש לאוויר ארץ העמים.

מסע תשובה ראשון זה של גדולי הרבנים ברחבי הארץ הפגיש את היישוב הישן והיישוב החדש ויצר גשר בין שניהם. בחוברת "אלה מסעי", דין וחשבון מפורט של המסע, כתובה בידי הרב יונתן איש הורביץ, רשום משפט מסכם:

"נטייה דתית של הלב הישראלי תמיד מצויה לצדנו".