בבואנו לכתוב על "מעם לועז" ובייחוד על ר' יעקב כולי ז"ל, מניח היסוד לספר זה, איננו יכולים להגדירו כפירוש רגיל, שכן מטרת המחבר לא הצטמצמה רק בפרשנות, אלא הוא ביקש להקים היכל גדול בנוי לתלפיות, אשר יכיל את כל הסגולות היקרות הגנוזות בספרים שיצאו לאור עד לאותה תקופה (המחבר נפטר בשנת תצ"ט). מבחינה זו יש לראות בספר זה אחד מספרי הכינוס הגדולים שהופיעו בכל התקופות, שבאו לסכם ולרכז את כל הטוב שבספרים שנתחברו לפניהם.
המחבר שאב את פירושיו מדברי חז"ל והמדרשים, ומגדולי המפרשים שהיו לפניו. בייחוד שאב מפירושי רש"י, רמב"ן, אב"ע, רבינו בחיי והאברבנאל שמכנהו מהרי"א.

המחבר השתמש בפירושים רבים שבספרי הדרוש הנודעים, כגון "עקידת יצחק" וספרי ר' משה אלבילדה שהיו נפוצים מאד, וכך "בינה לעתים", שהוא ספר מופת בדרשנות ושימש מורה-דרך לדרשנים בכל הזמנים. בייחוד הרבה להשתמש בספר "יפה תואר" לר' שמואל יפה אשכנזי על מדרש-רבה, שהוא ספר עצום בכמות ובאיכות, והשכיל לכתוב את תמצית דבריו בבהירות. כמו כן הוא מביא מספרו הדרושי של הנ"ל "יפה עיניים" (ונציה שצ"א), ומספרי ר' יאשיהו פינטו, ומספר "כלי חמדה" לר' שמואל לאניאדו בעל הכלים (ד"ו שנ"ז). בין היתר השתמש הרבה בספר ה"אלשיך" וב"יד יוסף" לר' יוסף ב"ר חיים הצרפתי (ונציה שע"ו, אמסטרדם ת"ס), וכן בספרי ר' שלמה אלגזי הבקי והחריף, שנחשב לאחד מגדולי הדרשנים בארצות המזרח וגם בערי אשכנז. הוא גם מביא מספריו של ר' חיים אבולעפיא, מייסד הישוב בטבריה, שחיבוריו "עץ החיים" ו"מקראי קודש" מצטיינים בחריפותם, מיוסדים על ההלכה ומדקדקים בכל אות ובכל תג שבכתוב.

המחבר לא הסתפק בספרי חכמי המזרח, אלא נטל לבנים לבנין היכלו גם מספריהם של כל חכמי ישראל, כמו "ביאור האגדות" למהרש"א, "זרע ברוך" וכיוצא בהם.

הוא השתמש גם במדרשים השזורים בתוך הפיוטים, כמו למשל בימי מכת חושך במצרים גם הכוכבים לא הופיעו (שמות ד, סימן ח).
בהיותו בעל סברא ישרה שניחן בעט סופר מהיר, עלה בידו לחבר פירוש יסודי, מקיף וכולל, שלא היה כמוהו לכמות ולאיכות. ראוי לציין כי מפעלו היה חידוש גדול בעולם התורה, שכן גדולי החכמים היו עסוקים בהרבצת תורה לתלמידיהם ובהוראה, ולא היה להם הזמן הדרוש להתעסק במלאכה זו של ביאור התורה בשפת לאדינו.
וכך הוא כותב בהקדמתו הראשונה:

"ידעתי בינ"י יקשה מכם עלי וישאלו בני ישראל ויהיו מלעיבים עשות את הקודש זול... מי זה העלם שנתעלמה ממנו הלכה אחת להורות נתן בלבו כנגד מחנה ישראל... יחד עלי תלחשו התייצבו וראו חכמת נשים והוא דרך זול... הלא ממשל משלים הוא ונער יכתבום קטני ישראל... מעשה לסתור... הסכת ושמע ישראל הלא לאמונה אדם עשוי למשמש בקיצ"ו בכל שעה והחי יתן אל לבו ארבע אמות קונות לו... ועד בשחק נאמן עלי במסתרים תבכה נפשי זאת אומרת מדוע באתי אל ארץ נושבת עלמא דשיקרא, וכי לאכול מפריה... מתי אעשה גם אנכי לביתי... להשאיר אחרי ברכה בשם יעקב יישאו את שמו בישראל, ובכן תרתי אני בלבי אל תמנע טוב בהיות לאל ידך לעשות חטיבה אחת לישראל... ואי משום לעז מזקנים אתבונן הלא זה הדבר נפתח בגדולים המה לאלפי ישראל הנשר הגדול מהר"ין' מיגאש ומשנהו הרמב"ם ז"ל שר וגדול בישראל חיברו ספרים רבים מכמה הלכתא גברוותא. וגם רבינו סעדיה גאון פירש כל התורה בלשון ערבי להועיל לבלתי יודעים, ויעש כן גם רב אחא משבחא גאון ישראל..."

את השם "מעם לועז" שאב מדרשת חז"ל:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג) . כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים"

ונתכוון לקרוא לספר בשם "בית יעקב מעם לועז", היינו העם המבינים שפת לאדינו, ולשם הקיצור נקרא "מעם לועז". נראה שגם מצא רמז במקרא:

"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז וגו' מלפני אדון חולי ארץ"

רמז לשם המשפחה כולי.
האומנות הגדולה של המחבר היא אומנות השיזור. הוא שזר את הפשט עם האגדה וכך יצא הפירוש כמקשה אחת, שבה מתחברות התורה שבכתב עם התורה שבעל-פה כפי שניתנו בסיני.
לדוגמה, על הפסוק "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד) הוא כותב:

"אתם ראיתם שאין אלו דברים ששמעתם מפי אחרים וכו', אלא הדברים ראיתם אותם במו עיניכם. ...ומתחילת הלילה שבו נגאלתם הייתם פזורים בכל ארץ גושן ובפחות משעה אספתי את כולכם והבאתי אתכם אלי על ענני כבוד וכו', ...ושאר העופות נושאים את אפרוחיהם בציפורני ידיהם ומכסים עליהם, לפי שחוששים שמא יבוא עוף מלמעלה ויאכלם, אבל הנשר אינו חושש מכך, ולכן הוא נותן בניו על גבו, וטס עימהם, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. באותה הנהגה נהגתי עמכם, כי המצרים היו רודפים אחריכם והיו הולכים ומטילים בכם אבנים וחצים ושאר כלי-זין, ואני הסרתי הענן שהלך לפניכם ושמתי אותו אחריכם כדי שיקבל כל אותם חצים מזיקים... והנשר הוא המלך בעופות, ושום עוף אינו יודע לעוף כמותו.., העליתי אתכם למעלה נישאה ביותר... ואתכם נשאתי... כאילו טסתם על כנפי נשרים" (שמות תס"ג בקיצור).

אנו רואים אפוא כי בפניה "אתם ראיתם" נכללים כל הדברים שיסודם באגדה בלשון נוכח. וזו דוגמה אחת מני רבות. דוגמה נוספת למלאכת האיסוף והשיזור אנו מוצאים ברשימות הנסים שהמחבר מונה בכל עניין נסי. בקריעת ים סוף, למשל, הוא מונה חמישים נסים בשזרו את כל הנאמר במדרשים ומביא גם מן הפיוט (בשלח שכ"ט-ש"ע). ובסוף פרשה זו הוא מונה כ"ב הנסים שנעשו בירידת המן. וכן בפרשת יתרו (שמות י"ט, י"ז) הוא מונה חמישים הנסים שהתרחשו במעמד הר סיני ומתן תורה (תצ"א-תקי"א).
כדי להבין את המטרות שהציב לפניו המחבר, עלינו להתחקות אחרי הקדמתו הגדולה שכתב בלשון לאדינו (וניתרגמה ללשון-הקודש במהדורת ירושלים תשכ"ז), ובה עשר מטרות.

המטרה הראשונה: למען ידעו בני הדור את המצוות כיצד יש לקיימן, ואת העבירות כיצד להתרחק מהן, שכן לפעמים אדם נכשל בדברים מתוך אי ידיעת איסורם.

המטרה השניה: להיטיב להבין את הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו, הן האמורים במפורש והן הנרמזים ברמז, ובכללם כל הנסים שנתבארו במדרשים, כגון נסי קריעת ים סוף, מתן תורה וירידת המן.

המטרה השלישית : לקרוא בתורה שנים מקרא ואחד תרגום. שתיקנו חז"ל לקרוא בכל שבוע את הפרשה, כדי שיבינו אותה המוני העם, אשר באותם ימים ידעו לשון ארמית. אבל רבים אינם נזהרים בזה, כי אינם מבינים לשון הקודש ולא כל שכן לשון תרגום. עכשיו שכל התורה כתובה בלשון לאדינו יוכל כל אחד לקרוא את התורה עם הפירוש הזה. ומי שאינו מבין בלשון הקודש יקרא רק הפירוש הזה וישתדל לחלק הפרשה לשבעה ימים ויקרא בכל יום חלק אחד.

המטרה הרביעית: ליישב את כל השאלות המתעוררות בפרשה, כגון יתור לשון או סתירה לכאורה, או דברים שאין אנו מבינים. "כי משה רבינו ע"ה כתב התורה בדיו יקרה מאד מאד ולא כתב בתורה אפילו יו"ד אחת מיותרת בלי הכרח". ומציין כי לא האריך בקושיות ושאלות כדרך המפרשים שקדמו לו, כגון בעל עקידת-יצחק, האברבנאל והאלשיך, למעט אי אלו מקומות, כגון לפני פרשת העקידה, שנקט באומנות המפרשים והעלה עשרים קושיות.

המטרה החמישית: לתאר את המלחמות שאירעו בימי מלכי ישראל והנביאים, והאיגרות שכתבו זה לזה (בזה מתכוון המחבר לביאור הנביאים הראשונים שלא הספיק לחברו).

המטרה השישית: להביא דיני חושן-משפט.

"כי יש בזה תועלת גדולה לסוחרים, כי הרבה פעמים ראינו שבגלל חוסר ידיעה במצות התורה עלול אדם לרדת מנכסיו, לדוגמא הוא קונה דבר שלא בא לעולם, או שנכשל באיזה איסור ריבית והעסק הזה בטל".

המטרה השביעית: לאסוף בספר זה את כל המעשיות הנמצאות בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרים, כדי להרחיק מספרי ההיסטוריה הזרים שכל דבריהם הבל, ועוון גדול הוא לבטל הזמן בהם בכל ימות השבוע ולא כל שכן בימי שבת ומועד. "ובלילות החורף הארוכים יהיה לכם דבר להשתקע בו".

המטרה השמינית: לתאר את עבודת הקודש בבית-המקדש והנהגת הכהן הגדול. והתכוון לתאר ולבאר את סדר העבודה בפרשת אחרי-מות (אבל לא זכינו והשלימו בחלקו ר' יצחק מאגריסו, מגדולי רבני קושטה).

המטרה התשיעית: לבאר מעלת התורה, שכל הסיפורים הכתובים בתורה מכילים רמזים חשובים, שעל כך התפלל דוד ואמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהילים קיט).

והמטרה העשירית השקולה כנגד כולן: כי יש לקיים התורה ולעסוק גם בגמילות-חסדים, ובחיבור הספר זה, שיהיו לו מהלכים בעם, יועדו ההכנסות אחרי ניכוי ההוצאות לקהילות הקודש בירושלים ובצפת וחברון, לפרנסת בני ישיבה וכן למוסדות חסד ולקהילת קושטה. ועשה הסכם עם הגביר ר' יהודה מזרחי, שהעניק מכספו למען הדפסת הספרים. ומציין שזה שנה שנטל על עצמו בחיוב גמור לחבר ביאור כ"ד כתבי הקודש בלאדינו, כשם שמתחייב שליח א"י לסובב בכל הערים. והוא מספר כל זה כדי שכל הלוקח ספר זה, מלבד שיהא מתעמק ולומד נקודות היהדות, יהא גם תומך בכספו במטרה נעלה.
כאמור זכה הספר להתחבב מיד על המוני בית ישראל, שכן נתברר כי הוא אינו פירוש בלבד, אלא גם מורה ומדריך, והוא "מעוז לדל ומחסה לאביון", כאשר הללו היו רוב רובם של בני הפזורה במזרח. וכל אלה משתקפים יפה בדברים ששוזר המחבר בפירושיו. לדוגמה: בתחילת פרשת וירא הוא מביא את האגדה, שהלך הקב"ה לבקר את אברהם אבינו בהיותו חולה מחמת המילה, ומשלב דיני ביקור חולים וכותב שם:

"ואשרי האיש המטפל בחולים עניים והוא משתדל במצווה זו של ביקור חולים, ויש לו אנשים המודיעים אותו מי ומי חולה כדי לשלוח לו את סוכר הפרחים והעוף ושאר הכרחו. ומי שהוא עשיר נקרא בלשון הקודש גביר, מפני שצריך שיהיו בו ד' המידות האלה: גומל חסדים... בישן... ישר... רחמן".

והוא מבאר כל מידה לחוד (פרשת וירא שפ"ה) וכותב עוד:

"ובודאי שהעיקר לטפל בעניים כי אין להם יכולת להחיות עצמם, ולכן המחלה מתפשטת בהם הרבה, שאם הם בריאים יש בהם כוח לעבור הכל, אבל כשהם חולים הם זקוקים להרבה משקאות ותרופות, ובפרט בחורף שהקור מכלה אותם ומחליש כוחותיהם, ומי שמשתדל לתת להם פחמים שכרו הרבה. ואל יחשוב שהוא מחיה רק אדם אחד, כי הרבה נפשות הוא מחיה. שאם החולה הוא עני כל בני ביתו מתים ברעב, ובפרט אם הוא אורח נטה ללון ... בודאי צריכים גדולי אותה העיר למנות אדם שיטפל בו באופן נעלה" (פרשת וירא שמ"ו).

וברוח זו הוא כותב על מצוות הכנסת אורחים והלוויית המת, ובייחוד הנוסעים לארץ ישראל (בראשית שנ"ז). וכן הוא מדבר על חיוב ההלוואה לעני בשעת דחקו קודם שיתמוטט (שמות תת"ב), ומזהיר שלא להיות לו כנושה, שבזה מאבד את החסד שעושה (שם תת"ד). כמו כן הוא מרחיב את הדיבור על איסור אונאה לגר ומביא את המכתב שכתב הרמב"ם לר' עובדיה הגר (עמוד תתס"ט בלי הזכרת השם), וכן על איסור עינוי יתום ואלמנה (משפטים תשצ"ט). המחבר גם מזהיר את הרופאים שיתעסקו ברפואה, שלא יאמר הרופא מה לי ולצרה הזאת? הרי יתכן שאטעה ואהרוג נפש בשגגה. ועל כך אמר הכתוב: "ורפא ירפא", שמכאן דרשו כי ניתנה רשות לרופא לרפאות. ועוד, שלא יאמר כאילו הוא פועל נגד גזירת שמים, אלא חובתו להשתדל בכל כוחו להשיב את החולה לאיתנו, אבל יחד עם זה עליו להזהר מאד מאד במלאכתו, שכן בדיני נפשות הוא עוסק. כמו כן הוא מזהיר את גבאי הצדקה ליתן לחולה עני מקופה של צדקה כדי להחיות את נפשו ונפשות בני ביתו כל זמן שהוא מוטל על ערש דווי ואין בכוחו לעבוד, וכן יחפשו לו רופא שיבדקנו ויטפל בו עד שיבריא, וגם אם הקהל שרוי במצוקה אינו רשאי לזנוח אותו בדוחקו, כפי שמזהיר הכתוב: "לא תעמוד על דם רעך" (משפטים תש"ז). ובזה הוא מבאר את הדין שאסור להשקיע כספי צדקה בעסק, שאם יהיה עני נצרך לא יוכלו הגבאים למצוא עילה שאין בידם מעות. ומביא ראיה לחשיבות התמיכה בחולה, שתיקנו חכמים ברכת החולים בשמונה-עשרה, שאם לא אמר חייב לחזור. וכך הוא מאריך בדברים נלבבים כאלה, ואין ספק שהביא בזה לשיפור מצבם של העניים.
המחבר יודע לשזור יפה את הדינים בתוך הפירושים. בפרשת בראשית למשל, הוא מביא דיני קידוש לבנה וברכות השחר. בפרשת משפטים הוא מבאר בהרחבה דיני טריפות. בפסוק "לא תשא שמע שווא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א), הוא מבאר איסור לשון-הרע, וכן דיני עדות (עמ' תתנ"ו-תת"ס) ודיני הדיינים. בפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוא מרחיב את הדיבור על דיני בשר בחלב, ובסגנונו הבהיר הוא מבאר דיני תערובות באופן המובן לכל (תתפ"ד). בפרשת בא הוא מביא את כל דיני הפסח, ההכנות לפסח ודיני ביעור חמץ, וכן סדר ההגדה עם פירוש ממצה המלוקט ממבחר הפירושים, ובייחוד מספר "זבח פסח" של האברבנאל. (ההגדה הופיעה בזמן האחרון כספר בפני עצמו בשם "הגדת מעם לועז").

הדינים שהביא היו בעלי חשיבות ומשקל בעיני חכמי ישראל. לדוגמה ראוי לציין את הדין שפסק, כי אף על פי שהקידוש צריך להיות במקום סעודה, הרי בשתיית רביעית על ידי המקדש נחשב כמקום סעודה, ולא עוד אלא גם המסובים המכוונים לצאת נחשב להם כמקום סעודה. בפסק זה של המחבר נשאו ונתנו רבים מחכמי ישראל, כגון ה"שדי חמד" (מערכת ר"ה, ב, לא) ובספר "תעלומות לב" (י"ג סי' כ), וכן הוזכר בתשובות מהרש"ם. ובספר "יביע אומר" (ח"ב או"ח י"ט) האריך בעניין על סמך דברי הראשונים והאחרונים.
כמורה הדור מרבה המחבר לעסוק בענייני חובת החינוך, ומזהיר שלא להוציא את הנערים לעבודה קודם הזמן. יחד עם זה הוא מזהיר את המלמדים שיעשו את מלאכתם באמונה, ואוסר עליהם לעזוב מקומם כדי לעסוק במלאכה אחרת, בהסתמכו על מדרש הפסוק "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל יב), שגבאי צדקה נמשלו כזוהר הרקיע ומלמדי תינוקות של בית רבן - ככוכבים. שכן חובת הגבאים היא לסובב במקומות שונים כדי לגייס כסף לקהילה, ואילו המלמדים דומים לכוכבים, שעליהם נאמר: גלגל חוזר וכוכבים קבועים, כך צריכים המלמדים לישב במקום אחד (יתרו תרפ"ח, על פי "יד יוסף").

בפסוק "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (בראשית י"ב, ד) הוא מביא את המדרש, שכאשר נכנס אברהם לסולמה של צור ראה אותם עוסקים בחרישה וזריעה, אמר: יהי רצון שיהיה חלקי בארץ הזאת. ודרך אגב הוא מדבר בשבח האומנות:

"ואף על פי שמוצאו ממשפחה מיוחסת... אל יקשה בעיניו לעשות איזו אומנות כדי להתפרנס... כי אע"פ שבתחילה הוא יכול לנהוג בגדלות כי יש לו עדיין כסף... עלולה המערכה שלו להשתנות וירד מנכסיו, ובודאי אח"כ יתבייש לישב בחנות ולהרוויח מזונותיו וסופו למות ברעב".

כמו כן הוא מדבר על החובה לחנך את הבן בתורה, שידע לכל הפחות כ"ד כתבי הקודש עם פירוש רש"י, ושידע ללמוד משנה ושולחן ערוך, ושישתדל ללמוד מעט עין יעקב ומדרש. וכן: שילמדו אומנות

הכתיבה שיוכל לכתוב יפה בכתב יד ברור, ולאחר מכן ילמדו אומנות המפרנסת בעליה (בראשית רס"ט).
במצוות כיבוד-אב הוא מביא את המעשה של דמא בן נתינא, גוי מאשקלון ששיבחוהו חז"ל מאד שנהג כבוד באביו ולא רצה להעירו משנתו, כי היו רגליו מונחות על תיבת המרגליות ועל ידי כן הפסיד הון עצום, ואמרו שבשכר זה נולדה לו פרה אדומה שמכר בהון רב. והוא שואל: למה דווקא פרה אדומה? ומשיב, שזה בא לרמוז, שאף על פי שקיים הגוי מצווה זו בקפידה הרי עשה כן מצד השכל האנושי, ואילו ישראל מקיימים מצות פרה אדומה, שמחירה יקר מאד, אף על פי שהיא חוקה ואין עליה טעם לפי השכל האנושי. פירוש נאה זה נאמר בשם הרי"ם מגור, וכיוון בדבריו לדברי המחבר. ומרגליות כאלה אנו מוצאים לרוב בספר זה.

בין היתר מביא המחבר גם סיפורים ואגדות שנתחברו בתקופות מאוחרות יותר, כגון סיפור מספרו של ר' אליהו קפשלי "סדר אליהו זוטא" (סוף פרשת משפטים), שהיה אז בכתב יד ונתפרסם לאחרונה.
ר' אליהו קפשלי חיבר את ספרו לפני כארבע מאות וחמישים שנה, בזמן ששררה מגיפה בקנדיא שבכרתים, כדי שיהיה לאנשים המודאגים במה להסיח דעתם מן הצרות.

במאמר זה נסינו לציין מעט מן המעלות של ספר "מעם לועז", אבל אין ספק שיש בספר סגולות רבות נוספות, המקנות לספר איכות ייחודית. ואף שהמחברים שבאו אחריו השתדלו להמשיך את מפעלו אחרי הסתלקותו מן העולם ועשו כמתכונת החיבור המקורי, כפי שכתבו ר' יעקב כולי זצ"ל, בכל זאת לא הגיעו לתכונת הספר הראשון.