|
תוכן המאמר: האם יש עדיפות ללוחם מן המערב? קרב מרתון קרב ארבלה קרבות חניבעל - ההוכחה הנחרצת לעליונות בני-שם קרב בית-זכריה כיצד החל מרד הקנאים ברומאים? מתוך: מלחמת היהודים ליוסף בן מתתיהו יד הקנאים על העליונה מסע המלחמה של צסטיוס הקרבות בגליל יפו נכבשת הקרב במורדות העצמון האויב קרב לירושלים ונוחל מפלה ראשונה כוחות היהודים סביב צסטיוס וצבאו - וריב האחים צטיוס מנצל את המחלוקת בין היהודים הקרבות על החומות צסטיוס נרתע מהמשך הקרב היהודים מכתרים את הרומאים כיצד בא הקץ למרד הקנאים בירושלים הרומאים צרים על ירושלים היהודים מסתערים מן העיר בריחת הרומאים היהודים מפליאים בגבורתם המקדש בלהבות המופת של מצדה מילות מפתח: יוון, רומא, יהודה המכבי, מכבי תקציר: המאמר סוקר מספר קרבות מפורסמים במהלך ההיסטוריה על מנת להפריך את הטענה כי ללוחמים בני המערב ישנה עדיפות על לוחמים בני המזרח. |
|
|
|
בקרב ההיסטוריונים המערביים רווחת משום מה ההשקפה, כי ללוחם בן המערב היתה מאז ומתמיד עדיפות על הלוחם בן המזרח - ואצל בעלי ההשקפות הגזעניות שבהם "הנחה" זו היא בבחינת אכסיומה ממש. סיר אדוארד קריזי, למשל, בעל העבודה הקלאסית הנודעת על חכמת המלחמה "חמישה-עשר הקרבות המכריעים בדברי ימי העולם", כותב בהקדמתו לעבודתו, בין השאר, כי קרבות מרתון, סאלאמיס ופלטיאה אישרו את עליונות האירופים על עמי המזרח... ממש כך! אך לסיר קריזי אין "פטנט" על הרעיון (המופרך לגמרי, כפי שעוד נוכיח) הזה. אחד מאבותיו הרוחניים, ההיסטוריון הצרפתי מישאלא, מחווה דעתו ב"תולדות רומה" שלו, כי המלחמות הגדולות של העולם הקדום גיבשו בעצם בסוגיה "מי משני הגזעים העיקריים ישלוט בו" וכדבריו: "האם השליטה בעולם תהיה בידי משפחת העמים ההודו-גרמניים, או בידי משפחת-העמים השמיים?" והוא כמעט ואינו טורח להסביר מדוע מוכרח הנצחון לפול, כדבריו, דוקא לידי משפחת העמים ההודו-גרמניים. הוא פשוט קובע זאת! הנה לפנינו אסכולה רחבה, אשר בימינו אנו משתייך אליה, בין האחרים, גם הפרופסור טוינבי, שהוא מן השורה הראשונה של ההיסטוריונים והוגי הדעות של בריטניה בת-זמננו - אסכולה המצביעה על שרשרת של "הוכחות" - בעיקר קרבות נודעים בהיסטוריה - המאשרים וחוזרים את מה שלדעתם הוא מושכל ראשון - כי היתרון בסגולות לחימה היה תמיד לבן יפת במאבקיו עם בן שם... ושבכלל לבן המערב תמיד היתה עדיפות קרבית על בן המזרח... מאמר זה בא להזים השקפה זאת - כך אנו מקוים. דוקא מן הקרבות המשמשים יסוד-מוסד ל"אכסיומה" חסרת-השחר הזו נביא אסמכתות-שכנגד ונפריך אותה... כי לדעתנו אין צורך אלא בהצגת העובדות הנכונות, והעובדות כבר תדברנה בעד עצמן... נפתח בקרב-הקרבות של המצדדים בעדיפותו של בן המערב: בקרב מרתון הנודע - האהוב ביותר על חסידי העליונות המערבית בלחימה, משום שהללו סבורים שאין טוב ממנו להוכחתה. |
|
הרי מהלך הקרב לפי המקורות היווניים: לפני אלפיים וארבע מאות וחמישים ושלוש שנים נתכנסו אחד עשר קצינים אתונאים לצלעו של הר, שנשקף אל מישור מרתון, בחופה המזרחי של אתיקה, לשם חריצת החלטה - היאסרו קרב על האויב החונה בחוף הים שבקצה המישור, או לא? עשרה מן המשתתפים באותה מועצת מלחמה גורלית, ערב קרב מרתון, היו אותם עשרה מצביאים אשר היו נבחרים בבחירות שנתיות באתונה - ואשר כל אחד מהם היה נציגו של אחד מעשרת שבטי אתונה. כל מצביא פיקד במלחמה על אנשי שבטו שלו, וכל אחד מהם היה כשוה בין שוים בדרגתו, בקרב המצביאים השבטיים האחרים. ואילו המשתתף האחד-עשר באותה מועצת מלחמה שנערכה על צלעו של הר נוכח מישור מרתון היה בעל התואר "מושל-למלחמה", ולו היתה הזכות הרבה לפקד על האגף הימני המכובד של ה"פלנגה" היוונית. באותו מעמד היה זה אציל אתונאי ושמו גאלי מאכחוס. כל משתתפי המועצה היו אחוזי דאגה רבה והכרת האחריות העצומה המוטלת עליהם. נכחם ראו את צבא הפלישה ששיגרה עד הנה קיסרות אדירה, אשר במרוצת חמישים השנים האחרונות ניפצה לרסיסים ושיעבדה את כל ממלכות העולם (העולם שהיה ידוע לבני אותו עידן עתיק) - היא הקיסרות הפרסית. לעומתה היתה אתונה עיירה דלה בשולי התבל. והנה הפקידה אתונה את כל אשר יש לה במשאבים, בנשק ובלוחמים בידי אחד-עשר מצביאים אלה, למען הכות לאחור את החיל הגדול והרב ששלח דריוש מלך פרס כדי להענישה, על אשר העזה לסייע בידי היוונים תושבי אסיה הקטנה, להתמרד בשלטונו, ואף העלתה באש את בירתה של ארץ השייכת לקיסרותו, ההפרש ביחסי הכוחות של שני הצדדים המתמודדים היה עצום. אמנם האספרטאים האמיצים הבטיחו להושיט עזרה לאתונאים; ואולם חיל הפרסים נחת בחוף יוון בששה בחודש, עת עמד הירח ברבעו הראשון. ודת האספרטאים כפתה עליהם להשהות, עקב כך, את משלוח צבא אספרטה עד אשר יעמוד הירח במילואו. מדינת פלטאה הקטנה היתה היחידה מכל מדינות יוון הרבות, ששיגרה מבעוד מועד את כוחה הצבאי - הגם שהיה דל מאוד, לעזרת האתונאים, והאתונאים לא שכחו לעד את המעשה הרב הזה. וכך נתקבצו בקרבת מישור מרתון כעשרת אלפים חיילים אתונאים וכאלף חיילים פלטאים, החמושים כולם כהלכה ומאומנים כיאות למערכה בשדה הפתוח. יש להניח כי בנוסף לחיילים אלה נתקבצו שם מספר רב יותר של לוחמים בלתי-סדירים, החמושים בנשק קל בלבד; שכן לפי מנהג הימים ההם היה כל אזרח חופשי ובעל בעמיו המתייצב כחייל למלחמת ארצו מביא עמו עבד או שניים, שישמשו אותו במחנה, עבדים אלה חומשו אף הם לקראת הקרב והשתתפו בו בצדם של האזרחים החופשיים העניים, שהיו חמושים, כמו העבדים, בכלי-נשק מ"מדרגה שניה" - רמחי הטלה, חרבות ומקלעות אבנים. נשקם העיקרי של החיילים-ממש, היתה כמובן החנית הכבדה והארוכה, ה"סאריסה", הנישאת על הכתף והודפת יחד, עם נושאי "סאריסות" אחרות, בשורה מלוכדת, - היא ה"פלנגה", - כל מה שעומד לפניה. פרשים או קשתים לא היו באותו מעמד בצבא היווני. לעומת כוחות יווניים דלים אלה חנו הכוחות הפולשים לאורך חופו של מפרץ מרתון המתעקל. שם נטויים היו אהליהם ועוגנות היו אניותיהם. כמאה אלף חייל ומלח מבני כל העמים והלשונות, כמעט, של הקיסרות הפרסית האדירה. מפקדיהם היו הפחות הפרסיים דאטיס וארטאפרנס. הם העלו את חילם העצום בחוף זה, ולא הפליגו הישר אל אתונה כדי לשים עליה מצור, מתוך ערמומיות רבה. וזו היתה מזימתם: הם יגררו לכאן, הרחק מאתונה, את הצבא האתונאי, וכאשר תהיה אתונה ריקה כמעט מלוחמים וממצדדי המלחמה בפרסים, תקום שם הסיעה הבוגדת, השואפת לברית-שלום עם פרס, תשתלט על העיר, ותפתח את שעריה לפני צבא הפלישה, אשר ימהר להפליג לשם... מזימה זאת לא היתה ידועה, כמובן, לאחד עשר המצביאים האתונאים, הניצבים עתה על צלע ההר הנשקף אל מישור מרתון, אל מחנהו האדיר של האויב. אך דאגתם היתה כבדה עד לאין נשוא גם מבלעדי ידיעת המזימה המסוכנת שחרשו נגדם. שכן אימת צבא פרס ומדי היתה כל העולם העתיק, וגם בלבם של אחד עשר מצביאים אלה שכנה. חמשה מתוך עשרת המצביאים השבטיים נכנעו לאימה זו וחיוו את דעתם באותה מועצת מלחמה גורלית, שמוטב לצבא היווני להשאר בעמדתו הטובה בשטח ההררי, ולא לצאת למערכה גלויה במישור הפתוח כנגד צבא הפרסים המרובה ממנו פי כמה וכמה, מה עוד שלפרסים יש פרשים, הטובים לפעולה במישור. ואולם חמשת המצביאים השבטיים האחרים גילו נכונות לצאת למערכה גלויה שכזאת. אחד מהם היה איש יחיד ומיוחד במינו - נמרץ באופיו עד לאין שיעור וגאון באשר לאיסטרטגיה צבאית. מיליטיאדס שם האיש. מצביא יווני זה, שבסופה של המועצה הגורלית על צלע ההר נבחר פה אחד לראש המצביאים, וניצח בהמשך על קרב מרתון המהולל - היה בן לאב אתונאי, אשר נודע לתהילה בשל נצחונותיו המפוארים במרוצי המרכבות באולימפיאדה, והיה כנראה עשיר שבעשירים. אביו הוצא אמנם להורג על ידי בני העריץ האתונאי פיסיסטראטוס, שירשו את כס אביהם, אך בו - במיליטיאדס - נהגו העריצים הללו בנדיבות ומינוהו למושל צ'ארסונאזא, עיירה בהאלספונט, שסרה למרותה של אתונה. עשרים ושמונה שנים לפני קרב מרתון ארע הדבר, והיה לתחילתה של קריירה מדינית וצבאית סוערת ורבת תמורות, אשר הביאה כיום הזה את מיליטיאדס למועצת המלחמה הגורלית ביותר בתולדות יוון. הגורלית ביותר - שכן ברור היה הדבר, כי במקרה של תבוסה ליוונים ונצחון לפרסים, תשועבד יוון כולה לדריוש ותסופח לקיסרות הפרסית. האם תביא גיחת הצבא היווני מן השטח ההררי למישור מרתון לנצחון או לתבוסה? מיליטיאדס הכריז בבטחון גמור, שהיא תביא נצחון, ומה עשה ומה לא עשה כדי לשכנע את חבריו למועצת-המלחמה, שיסכימו לדעתו?! ברם, חמשה מן המצביאים השבטיים היו איתנים בדעתם, שעל הצבא היווני להשאר בהרים; רק ארבעה מצביאים שבטיים היו תמימי דעים עם מיליטיאדס. חמישה כנגד חמישה. רק גאלימאכחוס, "המושל-לימי-מלחמה" עוד לא חיווה את דעתו, ובדעתו שלו - איפוא - תלויה ההכרעה. ואליו פנה עתה מיליטיאדס ואמר מעמקי לבו: |
"בך הדבר תלוי, גאלימאכחוס, - אם יהיו האתונאים עבדים, או אם תזכה, בהבטיחך להם את החרות, בתהילת נצח... שכן מאז היו האתונאים לעם עוד לא ריחפה עליהם סכנה כסכנה המאיימת עליהם עתה. אם ירכינו ראשם לפני בני מדי אלה... אין צורך לספר מה ירבה הסבל שיפול בחלקם, ואולם אם תהיה יד אתונה על העליונה במערכה זו, הרי שסופה להפוך לעיר הראשונה במעלה ביוון. בקולך שלך יוכרע, אם נצא לקרב, או לא. אם לא נאסור מיד קרב על האויב, תביא איזו מזימה רעה לפרוד בין האתונאים, ובוגדים יסגירו את העיר לבני מדי. ואולם אם נצא לקרב עמם, הרי בטרם יגבר רקב-הבגידה באתונה, ובתנאי שהאלים לא יאירו פניהם לצד אחד בלבד, נצא אנו מן הקרב וידנו על העליונה".
|
|
ה"מושל-לימי-מלחמה" שמע דברים אלה ונשמע להם. הוא הודיע שמצדד הוא בדעתו של מיליטיאדס. וקרנו של מיליטיאדס עלתה עד כדי כך, שחבריו למצביאות, שהיו מפקדים על הצבא לפי התור, איש ביומו, הואילו למסור לידיו את הפיקוד על הצבא גם בימים שלהם. אך מתוך שלא רצה לעורר קנאה, בחר מיליטיאדס לאסור קרב על האויב רק בהגיע היום בו יבוא תורו שלו לפקד. ובשעות אחר הצהריים של יום סתיו בשנת 490 לפנה"ס פקד מיליטיאדס על צבאו להערך לקרב. לפי הנוהג המסורתי נערכו לוחמיו של כל שבט בצותא; איש-איש לחם שכם אחד עם בשר מבשרו ודם מדמו. ל"מושל-לימי-מלחמה", גאלימאכחוס, ניתנה הזכות הרבה לפקד על האגף הימני. הפלטאים, בעלי-בריתם של האתונאים, נערכו באגף השמאלי. על המרכז פיקדו אריסטידס ותמיסתוקלס. קו-המערכה-ה"פלנגה" - מורכב היה אך ורק נושאי חניתות כבדות; בדרך כלל היה עומק הקו שמונה שורות. ברם, גאוניותו הצבאית של המצביא היווני הראשי, מיליטיאדס, הניעה אותו לחרוג הפעם מקו-המערכה המקובל על בני ארצו. למען לא יוכלו הפרשים הפרסיים לכתר את הקו היווני ולהתקיפו מאחור, חייב היה הקו להתארך ולחסום את כל מישור מרתון כולו. הארכה שכזו היתה מחלישה את קו-המערכה היווני, שכן כל "התמתחות" היתה עושה אותו דק יותר. אשר על כן בחר מיליטיאדס שלא להאריך ולמתוח את הקו, אלא לנתק - תחת זאת - את האגפים מן המרכז ולחזקם במיוחד, למען ימנעו כל אפשרות של איגוף. החלשת המרכז לא הדאיגה אותו במיוחד, שכן אופי פני-הקרקע של מישור מרתון יאפשר לו למרכז הקו, אפילו יחדור דרכו האויב, להתלכד תמיד מחדש ולהתייצב שוב למערכה. החצוצרות תקעו את תקיעת הקרב, וכשהם פוצחים בשירת הימנון המלחמה היווני הגיחו האתונאים מפלטאים מעמדתם וירדו במורדות ההרים אל מישור מרתון. איסכילוס, אשר לקח חבל בקרב המפואר, שמע את התרועה האדירה, ואת מילותיה, והנציחם: |
"קדימה, בני יוון! הכו למען חרותה של המולדת! הם למען חרותם של ילדיכם ונשיכם - ולמען מלכות אלי אבותיהם, ולמען אנדרטות אבות העם! הכל הכל הוטל בכפכם, למען הנצחון! "
|
|
ועוד חידוש ארע בקרב מרתון. תחת להתקדם בצעד האיטי המקובל, למען לא יגיעו הלוחמים אל האויב קצרי נשימה, התקדמו עתה היוונים, לפי פקודתו של מיליטיאדס, בקצב המהיר ביותר שנתאפשר להם, למען יחצו בהקדם את אלף ושש מאות המטרים, שהפרידו בין מרגלות ההר ובין העמדות הקדומניות של הפרסים, ויגיעו אל האויב עוד בטרם יספיקו הפרשים לעלות על סוסיהם כדי לתמרן ולהגיע אל עורף היוונים. על אשר התרחש בצד הפרסי מספר לנו הרודוטוס: |
"בראות הפרסים את האתונאים יורדים עליהם במרוצה, ללא פרשים וללא קשתים, ומועטים במספרם, חשבו שהללו אינם אלא חבר מטורפים, הממהרים אל אבדנם הודאי".
|
|
עם זאת הכינו הפרסים את עצמם לפגוש את "חבר המטורפים" וערכו חיש-מהר את חילות עממיהם השונים בקו.
הרריים מהירקניה ומאפגניסטאן, פרשים פראיים מערבות חוראזאן, קשתים שחורי-עור מאתיופיה, שולפי חרב מגדות האינדוס, הפרת והנילוס, התייצבו נוכח אויבי המלך הגדול מכל המלכים. (ויש להניח כי גם מקום היהודים לא נפקד בחיל רב-הלאומים הזה). אכן, בני העממים הללו לא היו חדורים רוח לאומית אחת, אף לא איחדו אותם לא שייכות לגזע אחד, ולא דת אחת, ולא לשון אחת. ואולם רבים בהם היו גבורי מלחמה; כולם רגילים היו בנצחונות, ובזו לאויביהם. רק חיל הרגלים הפרסי הספיק להשלים את הערכותו מול היוונים ההורסים ובאים. קרב מרתון הוכיח עוד בשלבו הראשון את עדיפותו של הנשק הכבד היווני על הנשק הקל - הרמחים והחרבות המעוקמות -של בני המזרח. לפי המקורות היווניים עלינו להניח, כי הקו הקדמי של הכוח הפרסי נגדע ארצה כהרף-עין, ברגע ההתנגשות. ואולם חיילי הפרסים לא נרתעו. בגבורה נדחקו קדימה, בהתאמצם להכריע את הלוחמים היוונים בקרב גוף-אל-גוף, לוחם מול לוחם, ובהמונם הרב - בתקווה שגבורתם האישית והמונם העצום יפצו אותם על מגרעות כלי-נשקם הקלים. ואמנם במרכז, במקום בו ניצבו חיילים פרסיים מבטן ומלידה, עלה בידם להבקיע את הקטע המרכזי - החלש - של ה"פלנגה" היוונית; בקטע זה עמדו שבטיהם של אריסטידס ותמיסטוקלס הנודעים. שני השבטים הללו נהדפו לאחור ונרדפו על ידי הפרסים הלאה משם, לתוך הארץ פנימה. ואולם בהגיעם לפני קרקע הנאותים, ליכדו שני שבטים אלה את שורותיהם מחדש, והתייצבו בשנית מול האויב. ובאותו זמן עצמו - האגפים היוונים, שבהם ריכז מיליטיאדס את עיקר כוחו, היכו והניסו את מערכות בני אסיה שניצבו מולם. ועתה, תחת לרדוף אחר הבורחים, החזיקו המפקדים האתונאים והפלטאים את חייליהם הממושמעים ביד תקיפה על עמדם, והפכו אותם לאחור, ליכדו את שני האגפים לקו-מערכה אחד ועלו מאחור על המרכז הפרסי, שנאלץ עתה לסגת מפני שבטי תמיסטוקלס ואריסטידס, אשר נערכו מולו מחדש, ולהתייצב מול הסכנה החדשה, שאיימה עליו לאחר תבוסת אגפיו. כבד, מר, עקוב מדם, היה הקרב. רק בערוב היום, בשעת הדמדומים, עלה בידי היוונים לשבור כליל את עמידתם הנועזת של הפרסים, והללו פתחו במנוסה אל אניותיהם. היוונים רדפו אחריהם עד אל תוך המים, בהכותם על ימין ועל שמאל. "הביאו לפידים! הביאו לפידים!" צעקו היוונים שהגיעו אל האניות, אך משלא יכלו להציתן, רצו לשבותן. אפס, כאן לחמו חיילי הפרסים כאריות, ומבוקשם של היוונים לא ניתן להם. כאן מת מות גיבורים ה"מושל-לימי-מלחמה" גאלימאכחוס. שש אניות נפלו בידי היוונים. הפרסים הצילו את השאר. הן התרחקו במהירות מן החוף; והנה אפילו ברגע משבר זה הוכיח דאטיס, המצביא הראשי הפרסי, את שאר-רוחו כאיסטרטג, והפליג מיד לאתונה, בתקווה למצוא את העיר מחוסרת מגן, ולכבשה בעזרת סיעת תומכי הברית עם פרס, שבתוכה. ואולם מיליטיאדס צפה תמרון פרסי זה, ונקט מיד אמצעים נגדו. הוא השאיר את אריסטידס וחיילי שבטו לשמור על השלל והגויות המתגוללות על שדה הקרב, ובמסע מזורז הוליך את שאר צבאו המנצח בחזרה לאתונה. ובעקוף הצי הפרסי את כף סוניום, ובהפליגו - בהאיר הבוקר - אל נמל אתונה, ראה דאטיס ברמות החולשות על העיר את קוי-המערכה של החיילים היוונים, שמפניהם נסו אמש הוא ואנשיו. תקותו נגוזה. הצי הפרסי הפך איפוא פניו וחזר מחופי אירופה לחופי אסיה. לפי המקורות היווניים, ששת אלפים וארבע-מאות חללים פרסיים נמנו בשדה הקרב; מספר חללי האתונאים היה מאה ותשעים ושנים; חללי הפלטאים אינם נזכרים במקורות היווניים הקדומים, ומכאן שמספרם היה מבוטל. |
|
עד כאן נמסר תיאור קרב מרתון המפורסם אך ורק לפי המקורות היווניים; היה זה, לפי דבריהם, נצחון מפואר מאין כמוהו, שבו רבו אבידות הפרסים פי שלושים, בקירוב, מאבידות היוונים, הגם שיחסי הכוחות היו לטובת הפרסים. מלומדים למיניהם, חוקרי יוון, מנתחי קרבות וסתם היסטוריונים, מצביעים על קרב מרתון כעל אחת מנקודות המפנה הכבירות בתולדות האנושות - הקרב שבו הושם קץ להסתערותה של אסיה, שפרס שימשה לה כחוד-חנית, על אירופה, - על אירופה אשר יוון שימשה לה מוצב-קדמי. אכן, לא חסרות "סיבות" לפאר ולרומם קרב זה, אך עם זאת, שורת הצדק מחייבת להביא לפני הקורא דעה, שנתגבשה לאחרונה אצל חוקרים לא מעטים, דעה המפריכה במידה רבה את "הנצחון המפואר". דעה זו אומרת בפשטות, כי דאטיס, בראותו כי כל חיל האתונאים נמשך מתוך אתונה אל קרבת מישור מרתון, לבלום את חיל הפלישה הפרסי - ממש לפי המזימה שחרש - הורה לכוחותיו לשוב ולעלות לאניותיהם, כדי להפליג עמם לאתונה ולקחתה ללא קרב, שהרי סיעת דורשי-ברית השלום עם פרס הבטיחה לו להסגירה לידיו לאחר צאת חיל אתונה מתוכה... ומיליטיאדס, מצביא היוונים, בראותו שהפרסים חוזרים לאניותיהם, מיהר לערוך את חיל היוונים בקו-מערכה ולהתקדם עמם בריצה - אמנם שלא כנהוג! - כדי להספיק לפחות להטריד את הכוחות הפרסיים, בטרם יפליגו מן החוף. הקרב ניטש איפוא בין היוונים ובין משמרות המאסף הקטנים שהשאירו הפרסים... הפרסים לא נשברו ונסו, כמסופר באגדות היוונים, אלא פשוט עלו ברובם בסדר ובמשטר לאניותיהם והפליגו עוד בטרם הגיעו בכלל היוונים לחוף... ה"נצחון" היווני המפואר לא היה אלא התגברות על משמרות עורפיים של הצבא הפרסי, המשמרות שחיפו על העליה לאניות... כל זה התנהל ממש כפי שרצה דאטיס וכל מעשה גבורה שעשו היוונים לא היה ולא נברא אלא משל ואגדה היה. אכן, בבואו לאתונה נוכח דאטיס שאין מי שיסגיר לידיו את העיר, ומאחר שההוראות שקיבל ממלכו לא היו שעליו לצור על העיר זמן ממושך, אלא רק לכבשה בבגידה מבפנים, החליט שאין טעם להשתהות לידה, וחזר כלעומת שבא... שחזור זה של הקרב, המתאשר והולך בימינו, והסותר להפליא את התיאור שניתן לקרב במקורות היוונים, מזכיר לנו את האמת הישנה-נושנה - שלכל מטבע יש שני צדדים! והוא מזכיר לנו, שבמלחמה אין להסתמך על תיאוריו של צד אחד בלבד. אכן, לא בכל המקרים יש בידינו מקורות כתובים משני הצדדים, אלא שאז עלינו לדעת לפחות, להתייחס בהסתייגות לדבריו של הצד אחד, שהיו לו סופרים מהירים... |
| המשך המאמר |
|---|
