|
תוכן המאמר: א. מנהגי תפילה ליד הכותל ב. קריעה ג. קבלת שבת ד. ערב ראש חודש ה. ערב פסח ו. תשעה באב ז. כיבוי המאורות ח. השכינה בוכה ליד הכותל ט. הכותל בוכה י. יונה הומיה יא. ימים נוראים יב. תקיעה במוצאי יום- כיפור יג.תיקון חצות ליד הכותל יד. צהר תעשה לתב"ה טו.יום חברה תהילים טז. משמרות נטועים יז. אצבע לכותל יח. נרות קודש יט. מושב -- סמל הקנאה כ. כיבוד הרחבה כא. מדידת פתילות כב. בקשות מבין החרכים כג. יד ושם תקציר: תפילות מיוחדות נתחברו לאומרם בכותל, וסגולות רבות נקשרו סביבו. במהלך הדורות היו התנכלויות מצד הערבים כלפי היהודים שבאו לשפוך את שיחם לפני המקום, ולמרות כל הקשיים שמרו היהודים על מנהגם לבוא ולהתפלל בכל ימות השנה, ובמיוחד בתשעה באב, בימים נוראים, ובשלושת הרגלים. מילות מפתח: קריעה, תיקון חצות, תקיעת שופר. |
|
א. מנהגי תפילה ליד הכותל נוסף למזמורי התהילים, בהם מדובר על חורבן הבית והפיכת נחלתנו לזרים, גם חיברו גדולים ופייטנים סדרי תפילות מיוחדים - אבל לא נתקבלו אלה בישראל - מטעמים ספציפיים, בהם הייתה נתונה גישתנו לכותל. רבי משה גאלאנטי חיבר בסוף המאה הי"ז סדר תפילות מיוחד ליד הכותל. לאחר תפילת היום הרגילה - הוסיף תפילת דניאל, תפילת עזרא, מאמר הזוהר על דומה דודי לצבי (זוהר ג', קיד, ב') ועוד. נכדו, ר' משה חגיז סידר תכנית אחרת: ו"אני ברוב חסדך", מזמורי פ"ד, קכ"ב בתהילים. פרשת התמיד, מוסף היום (כיום שיש בו תפילת מוסף), פיטום הקטורת, ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו, וכו'. בשנת 1731 חיבר המקובל הירושלמי רן רפאל טריווש בספרו "צח ואדום" (קושטנדינה ת"ק) פרק מיוחד לאומרו ליד הכותל, בשם "פליטת אריאל". בין השאר: "אשת חיל מי ימצא", פרק א' ממסכת חגיגה, אנא בכוח ועוד. כמו-כן קבע לימודים מיוחדים לכל יום לבאי הכותל. כשנתיים לאחר זה ניסה ר' יהודה פוליישטרו ב"זיכרון ירושלים" להציע סדר תפילות מיוחד. זהו בעצם העתק מספר שקדם לפניו בשנת ת"כ בערך "איגרת מספרת יחוסתא דצדיקייא", ממחבר אלמוני. פוליישטרו הוסיף ושכלל את קודמו. אולם זכות מיוחדת נודעה לר' שמואל מדלהינוב, שספרו "שערי דמעה" נתקבל ונעשה ספר יסודי לבאי הכותל: |
"בבואו לכותל מערבי יחלוץ מנעליו וינשק אבני הכותל וישתחווה ויאמר: ד' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, יהי רצון שאומרים קודם אמירת תהילים "יום" תהילים, יהיה רצון שלאחר אמירת תהילים וכו'".
|
|
חיבר גם תפילה מיוחדת לאלה הבאים לכותל בפעם הראשונה, תפילה בעד ביתו ומשפחתו, תפילה לשלום אחינו בגולה, תפילה עבור תומכי הישוב בארץ הקודש.
הספר זכה למהדורות רבות, עם תוספות ותרגום לעברי-טייטש. גם הקראים טיפלו בסדר תפילותיהם ליד הכותל. תפילותיהם מתחילות: |
"זכור ד' מה היה לנו", "אלוהים באו גויים נחלתך", "מודים אנחנו לך", ברוך אתה השם, שהחייתנו וקיימתנו וזיכיתנו לביתך שבחרת ואהבת מכל משכנות יעקב ועיניך ולבך בהר הזה ובבניינו, אשר הראיתנו ככה - כן תזכנו לראות עם כינוס גלויות וקיבוץ נפוצות ועולי רגלים ועורכי זבחים ומביאי ביכורים להר זה קנתה ימינך וכו' וכו'".
יהי רצון מלפניך שתבנה ירושלים עיר קודשך ותכונן ציון משכן כבודך ותשכלל אשיותיה עם ספירים ותייסד חומותיה באבני פוך וכו' וכו'. לבסוף ממררים הם בבכי בקינות: על ארמון כי נוטש נשב בדד ונבכה וכו' (ראה ספר המועדים תשעה-באב, הכותל המערבי). |
|
אין תפילה אחידה לבאי הכותל לבכות ענותנו - אבל באים בלב אחד ובמשאלה אחת, כבירה ונחרצת: "ייבנה המקדש, במהרה בימינו". ב. קריעה |
אמרו חז"ל: הרואה ירושלים בחורבנה אומר: ציון מדבר הייתה - ירושלים שממה וקורע (בגדו) וכשרואה בית המקדש בחורבנו אומר: בית מקדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה וקורע (מועד קטן כו א,).
|
|
מנהג זה נהגו אבלי ציון וירושלים בכל הדורות. גם הקראים היו אדוקים במנהג זה.
ילידי ירושלים פטורים - לפי הדין והנוהג - מלקרוע בגדיהם בבואם לכותל. |
הדר בירושלים ועברו עליו ל' יום שלא ראה את הכותל חייב לקרוע. אמנם לא נזהרו בזה - כותב הרדב"ז בתשובותיו,
|
|
אבל הקפידו שלא לעבור שלושים יום מבלי לראות את הכותל.
כשהגישה לכותל הייתה כרוכה באי-נעימויות היו מעלים תיירים על גג - להשקיף משם אל הכותל, לומר כנ"ל ולקרוע. כרגיל לא עבר נוסח ה"קריעה" בשקט. הבא ליד הכותל היה משתחווה, בוכה ומקונן, אומר את התפילות שקבעו למעשה זה, כמו מזמור לאסף, אלוהים באו גויים נחלתך וכו'. |
וכשקורע - קורע מצד שמאל - כדי שיגלה את לבו, ומברך ברוך דיין האמת! כי כל משפטיו אמת, הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט וכו'.
|
|
ר' יהודה אהרן סג"ל ווייס מתאר גישתו לכותל, יחד עם אביו, כשאך עלו לירושלים וטרם דאגו למקום מנוחה ולינה. היה זה בצוהרי יום, בתפילת "תיקון חצות", באחד מימי "בין המצרים": |
"אבא הוציא אולרו מכיסו והתחיל לקרוע אגב התייפחות בלב שבור ורצוץ. זו הייתה כבר, אגב, קריעתו השלישית. הראשונה הייתה בספינה, כשראינו את מגדל יפו מרחוק וגלי הים נשקו שם באופק את אדמת הארץ. פעם שניה קרע בדרכו על אדמת ירושלים ועתה קרע בשלישית ליד הכותל. עבר זמן ממושך עד שאבא נרגע מבכיו. וכאשר התעודד ניגש סמוך לכותל ונשק את האבנים הדוממות הספוגות דמעות שירדו מעיני דורות, במשך אלפיים שנה. כל הקהל בכה ומתוך הבכי בקעו המלים "על נהרות בבל" --- רק לפנות ערב התעורר אבא, נשק לכותל, ניגב עיניו הרטובות מדמעות, התעודד ונזכר כי אין לנו עדיין אכסניה, להניח ראשנו בירושלים" (בשעריך ירושלים 29--28).
|
|
ג. קבלת שבת אולם בשנת תרכ"ט (1869) עשה יהודי אחד מביאליסטוק מעשה נועז. |
ר' הלל-משה (משלמעשיל) גלבשטיין, שנקרא גם "אבן השוהם" לא יכול לסבול את הכניעה ליד הכותל בכלל ובערב שבת בפרט. ארגן קודם כל קבוצת חסידים (היה מתנגד, ליטאי, מן הפירושים, שנתפס בקנאות לחסידות) שהייתה באה שלוש פעמים ביום להתפלל ליד הכותל בקביעות. רבנים התנגדו למשמרות ולמעמדות שלו, שמא יעוררו קנאת הגויים. אך הוא באחת: אין הגאולה באה על-ידי הרכנת ראש וקבלת השעבוד - נרימה ראש ונביא את הגאולה! בערב שבת, ברדת היום, מילא את שליחותו באמונה, משמרת השבת שלו הייתה מופיעה פתאום וכל אחד מחזיק דבר-מה מוצנע תחת כנף בגדו - שלא לעורר כל חשד. ומבלי להתייעץ עם ראשי העדה ורבניה ומבלי לקבל רשיון מאת הפחה - שליט העיר, היו מוציאים אנשיו ליד הכותל מתחת בגדיהם חלקי שולחן מתפרק, עשר מנורות, פח שמן זית, פתילות, גפרורים. ובין רגע היה מוקם במקום הקבוע שולחן ועליו מגש עם עשר מנורות שנראה מרחוק כפנס אחד גדול. נשים צדקניות שעמדו כבר בצד, מזומנות, ניגשו לפי התור להדליק נר של שבת ובאותו רגע בקע קולו של החזן: "לכן נרננה לד' נריעה לצור ישענו!" המשמרת עמדה מסביב לנרות כחומה,.. 'לאחר תפילת ערבית היה "ערבי של שבת", ששכרו משולם יפה, מכבה את הנרות מפרק את השולחן, מעמיסו על שכמו ויחד עם המגש והמנורות היה מחזיר זה לביתו של ר' הלל-משה אבן השוהם. "ערבי של שבת" שני היה מדליק פנס והולך בראש המתפללים להאיר להם את הדרך הביתה. במשך הזמן השלימו המושלים עם הנרות, כי קיבלו מס הגון עבור זה. וקבלת השבת באורים, ליד שולחן, נמשכה למעלה מארבעים שנה, בחיי ר' הלל-משה וגם בחיי בנו אחריו - עד שנת תרע"ב. בשנה זו באה השטנה על "תעלולי" היהודים ליד הכותל עד "השער העליון" ויצאה פקודה חמורה להסיר כל ספסל וכיסא ליד הכותל ולכבות כל נר בשבת ומועד.,. (השווה: תולדות חכמי ירושלים, מילואים 80; ירושלים י', לונץ).
|
|
בספרו "משכנות לאביר יעקב", שהוציא ר' הלל-משה, לנמק את תביעותיו ומנהגיו ליד הכותל ושאר המקומות הקדושים, מביא המחבר כי הגאון מקוטנא ר' משה-לייב כבר נהג לבוא שלוש פעמים ביום עם "מניין שכירים" להתפלל בקביעות ליד הכותל, כפי שמעיר על זה בספרו "זית רענן". עשה זאת בגלוי, ברשות הממשלה ואין מוחה בידו, אולם לאחר פטירתו, בשנת תשכ"ה (1865), בטל ה"מניין", כי הרבנים פחדו להמשיך... ד. ערב ראש חודש עניים רבים, פושטי-יד, היו מכוונים אף-הם להיות במקומם במבואות הכותל ולקבל מהמתפללים ובעיקר מהתיירים את מכסת ראש החודש שלהם. כי לפי גודל הנדבה לעניים - מקציבים לו לאדם, מלמעלה, בכל ערב חודש. ערב ראש חודש היו מבקרות גם כן הרבה נשים - כי הלא חודש היום והן פטורות מכל עבודה. יש שהיו עורכים ליד הכותל "יום-כיפור קטן" - בשעת תפילת המנחה היו באים היושבים בתענית עטופים בטלית ומניחים תפילין וקוראים בקול "תפילה לעני כי יעטוף" ושאר המזמורים והסליחות ומסיימים ב,,שמע ישראל", בקריאת ג' פעמים "ברוך שם כבוד" וז' פעמים "ד' הוא האלוהים" - כמו במוצאי יום-כיפור. מספרים שלפעמים היו גם מגניבים שומר ותוקעים בו בסיום תשר"ת. ה. ערב פסח |
ריבון העולם, אתה ציוויתנו להקריב קרבן הפסח במועדו... ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש ובטל קרבן הפסח ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו ונשלמה פרים שפתינו...
|
|
לאחר זה קוראים סדר קרבן שסח מתוך החומש (פרש בוא), סדר עבודת קורבן הפסח מתוך המשנה ומסיימים בתפילת: |
"מלך רחמן":. ..בנה ביתך כבתחילה... והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו והשב כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם וישראל לנויהם...
|
|
ו. תשעה באב שונה תשעה באב משאר הימים והמועדים. שכן בליל זה נהרו לכותל גם היהודים החופשים בדעות והציונים מכל המפלגות. כותב אחד העם (על פרשת דרכים א. כל כתבי, עמ' ל"ד): |
"ובחצי ליל תשעה באב (בשנת תרנ"ג - 1893) עמדתי לפני הכותל, קהל זקנים ונערים ישבו לארץ, הללו בכו על ספר הקינות, הללו למדו מדרש איכה, והללו פלפלו בהלכה - אם מותר לישב אחוריו כלפי הכותל. למרות חפצי זכרתי עוד הפעם את אשר הגיתי לפני שנתיים במקום הזה על דבר חורבן ציון וחורבן ישראל".
|
|
פנחס פלאי ("הכותל בוכה") מתאר בהתרגשות רבה את ההליכה ההמונית לכותל בליל תשעה-באב. מתרגש מן החלוצים והחלוצות, הצועדים אל הכותל ופסוקים מכתבי הקודש בפיהם. ולפני הכותל - מעגלים מעגלים. מעגל לפנים ממעגל ומעגל אצל מעגל היו יושבים על רצפת רחבת הכותל. |
רוב היושבים מאחינו הספרדים ומיעוטו מן האשכנזים ומחסידי בראצלאב שבאים אל הכותל בכל עת ובכל שעה...
|
|
בתשעה באב של שנת תרפ"ט שימשה תהלוכת חברי בית"ר אל הכותל עילה ל"רוגז גדול" בין הערבים ולאחר מכן פרצו מאורעות אב שנסתיימו בטבח יהודי חברון, בחורבן חולדה ובאה טוביה וכו'.
ז. כיבוי המאורות |
בשעה שיישמעו דברי הפייטן המקונן ר' אלעזר הקליר: "בליל זה קדרו וחשכו המאורות לחורבן בית קדשי וביטול משמרות" - כבים פתאום מאליהם המאורות שבמסגד וברק אור הלבנה הפגומה מתחיל מעמעם. כל עמל המוסלמים לשוב ולהאיר את אפלת מקדשם עולה בתוהו - עד שגם הם יושבים לארץ ופותחים כיהודים בקינות על שברם ומשבתם של בני אברהם יצחק ויעקב.
|
|
רבי משולם מוולטירה כתב באיגרתו מירושלים בשנת הרמ"א (1481): |
"ודעו רבותי כי זה דבר שאין להסתפק בו, כי בכל שנה ושנה, כשהיהודים הולכים לבית הכנסת בליל תשעה באב - כל הנרות שבעזרה נכבים מאליהם ואין יכולים לחזור ולהדליקם. והישמעאלים - הם יודעים מתי הוא תשעה באב, שהם עושים כמעט כיהודים בעבור זה וזה ברור ומפורסם לכל - בלי שום ספק.
|
|
והפרשן הגדול של המשנה, רבי עובדיה מברטנורא, שהיה שר ושופט בירושלים גם ליהודים וגם לנוצרים, כשנשאל על תופעה זו ענה (1489): |
"והנרות הדולקים בבית המקדש אשר שמעת שדועכו בליל תשעה באב - גם הלום שמעתי כזאת מפי השמועה אך אין אצלי דבר ברור"...
|
|
ח. השכינה בוכה ליד הכותל |
אף הקב"ה בוכה במסתרים בתשעה באב, שואג וקושר מספד על בניו שגלו מעל שולחן אביהם ועל ביתו שחרב.
ר' יוסי שמע בת קול המנהמת כיונה באחת מחורבות ירושלים ואומרת: אוי להם לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. |
|
ב"תנא דבי אליהו רבא" (ל') מסופר: |
שפעם אחת נכנס רבי נתן לבית המקדש ומצאו חרב וכותל אחד עומד.
אמר: מה טיבו של כותל זה? אמר לו אחד: אני אראך. מיד נטל טבעת אחת ונעצה בכותל ההוא והייתה הטבעת הולכת ובאה עד שראה את הקב"ה שהוא היה שוחה וזוקף ועומד ומיילל על חורבן בית המקדש ועל ישראל שגלו. |
|
רבי יוסף מביא ב"כסף צרוף": |
בהיותי בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן, שמעתי אומרים, כי בליל תשעה באב יוצא קול נהי ואנחה מבית המקדש וכל בני אדם שומעים. ואני רציתי לנסות הדבר. ובליל תשעה באב אחד יצאתי מבית הכנסת ישבתי על חלון ביתי שהיה סמוך לבית המקדש והכותל המערבי נראה ממנו. עמדתי מצפה לשמוע איזה קול. קול יללה גדר לה נשמע מבית קודש הקדשים ותסמר שערת בשרי ואתעורר בבכי גדול עד כי נתעלפתי"...
|
|
ט. הכותל בוכה |
בעלות טיטוס הרשע להחריב את הקיר המערבי של בית המקדש ירדו מן השמים שישה מלאכים וישבו על החומה ויישאו את קולם ויבכו. נספגו הדמעות אל תוך הכותל והתערבו בו ואין דמי להן.
|
|
בשנת 1872 סיפר תייר (ראווי דאז אטיד ז'וויף, 1884) |
כי בתשעה באב מוריד הכותל שתי דמעות והדמעות מתגלגלות בדרך נסתרת ונופלות לירדן. וכשיבוא המשיח תיהפך דרך זו לנחל...
גם המשורר היינריך היינה שר ב,,כותל המערבי":
"ובאמת כותל מערב בוכה ממש מדי שנה בצום החמישי, זאת ראיתי בעיני אשר מלאו דמע עת אבניו אבני גזית נטפו טיפות, אגלי דמע". דמעות הכותל ראו בעיני רוחם כמה וכמה אבלי ציון וחובבי ציון. ובשנת ת"ש, י"ט באלול (22 בספטמבר 1940) הקיפה השמועה בירושלים עיר הקודש שהכותל המערבי בוכה. קהל גדול נהר אותו יום אל הכותל לראות בפלא. רבים לקקו בפיהם את טיפות המים שנראו בין האבנים. הביאו מסות וסירים למלאם במים הנפלאים ולשמרם כסגולה. זקנים מסרו שגם בשנת תרפ"ז, כמה ימים לאחר הרעש - בכה הכותל וסילון של מים זינק מבין אבניו... (ראה ספר המועדים תשעה-באב, הכותל המערבי) |
|
י. יונה הומיה |
מעשה ברבי אליעזר שנכנס לחורבה בירושלים להתפלל ושאלו אליהו הנביא:
מה קול שמעת בחורבה זו? אמר לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי ביתי ושרפתי היכלי והגליתים לבין האומות. אמר לו: חייך, לא בשעה זו בלבד, אלא בכל יום ויום, שלוש פעמים, אומרת כך! (ברכות ג, א'). |
|
רבים מתוך באי הכותל לא היו זזים מהמקום בתשעה באב, מערב עד ערב - כדי לזכות ולשמוע קול הגות היונה, על אחת מאבני הכותל... וא"מ לונץ מספר (ירושלים, כרך י',: |
בהיותי בחוץ לארץ שאלוני אם אמת הדבר אשר שמעה אוזנם מיהודי ארץ ישראל, כי בכל ערב תשעה באב נוהגת לעמוד יונה אחת בפינת הכותל המערבי ומקוננת והוגה עד העת ההיא למחרתו?
ענה: אגדה היא ואין מקור במציאות, רק ברוח המשל והמליצה, על פי דברי רז"ל: כנסת ישראל נמשלה ליונה. |
|
יא. ימים נוראים למחרת הבוקר מעטו העומדים לפני הכותל. אולם לאחר תקיעות השופר בבתי הכנסת, לתפילת מוסף, מתחיל העם לנהור לכותל. בכמה בתי-כנסת נהגו לעלות לגג לתפילת מוסף ולכוון את התפילה לכותל. הנשים הרבו לבוא בראש השנה, לומר כאן את תחינותיהן וסדר תפילותיהן. בשנים תרמ"ג-תרס"ג (1903-1883) נהג ר' הלל משה אבן השוהם, שהזכרנוהו לעיל, להתפלל ליד הכותל כל התפילות של יום כיפור. בערב יום קדוש היה בא ומעמיד "אוהל מועד" ליד הכותל, מותח את יריעותיו ומעמיד שם ספר תורה לקריאה. אמרו אז שאוהל זה הנמתח - עולה לו יותר לר' הלל-משה מבית-חומה". כי שליטי המקום ידעו לגבות עבורו כופר רב. כאשר חלה הרב - בטל המנהג ולא העיזו עוד להעמיד אוהל. נהגו מאז לבוא לתפילת שחרית. עד הקריאה בתורה - ללכת לבתי הכנסת ולחזור למנחה - שלפי המסורת נעקד יצחק על גבי המזבח ביום הכיפורים, ברדת היום ותפילת מנחה הרי יצחק תיקן אותה. ואומרים שם פרשת העקידה. אולם הרחבה הייתה מתמלאת עד אפס מקום ביום הכיפורים לתפילת הנעילה. יב. תקיעה במוצאי יום- כיפור תקיעה ליד הכותל מעודדת את היהודים בכיסופיהם לגאולה - אמרו - וגוררת אחריה פעולות נגד המוסלמים. נוסף לכל זה הרי מחזקת התקיעה את זכויות היהודים לכותל. על כן הועמדו תמיד משמרות בסביבות הכותל בימי ראש השנה. בשאר ימות השנה הצליחו היהודים לא פעם להגניב תקיעות בימי צום ובה"ב, בתפילות על עצירת גשמים וכיו"ב. בחומרא יתירה נהגו הישמעאלים במוצאי יום-כיפור. תקיעה זו - הריהי אתחלתה דגאולה, שאחריה מצהיר כל הקהל: לשנה הבאה בירושלים הבנויה! על כן נהגו להעמיד משמרות ליד הכותל, לבדוק בכיסיו של כל אורח ומתפלל ולהזהיר בכל מיני הזהרות שעונש חמור צפוי לעבריין שיעיז לתקוע במוצאי הצום ליד הכותל. אולם נמצאו תמיד עזי נפש שהתעלמו מהאזהרות, הגניבו שופר ותקעו - לשמחתם של המתפללים ולהתרוממות רוחם. בהגיע זמן תפילת "נעילה" - הייתה מתמלאת הרחבה שלפני הכותל מתפללים וסקרנים עד אפס מקום. ושוטרים מוסלמים ובריטים היו מסתובבים ביניהם, עטורי קסדות ובולשים ובודקים בכיסי החשודים. אך תמיד היה בוקע, במפתיע, מאיזו פינה, קול השופר, רק תקיעה גדולה אחת. וקהל השומעים היה נחרד ונפעם, תוך תשוקה עזה לחיות, להגיע ולזכות לשמוע קול שופר של משיח, ועונה בקול: לשנה הבאה בירושלים הבנויה! אותה שעה היו מתפרצים ומשתוללים השוטרים, מכים על ימין ושמאל ומחפשים את התוקע. נתפס בידם - הובל מוכה ופצוע לבית הסוהר. ואותה שעה היו קופצים לעומתו חבורות-חבורות של בני עדות המזרח ומזמרים: |
"כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי! "
|
|
בשנת תש"ז (1947) התפלל כותב השורות האלה תפילת נעילה ליד הכותל. בכל הדרכים והשבילים שהובילו לכותל עמדו שוטרים מוסלמים ובריטיים. רק יחידי סגולה, עיתונאים, רופאים וכיו"ב, יכלו לעבור - לאחר בדיקה מעולה שמא יש בכיסם שופר... בזכותו של ידידי, יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים ומנהל סניף "דבר" שם יצחק בן-דור הי"ד, שאתו הלכתי, חמקתי ועברתי את המחסומים. דע לך, לחש לי בן-דור בדרך, שאת השופר מביא לכאן, לא אחר רק... אחד השוטרים. ליד הכותל שהמה מתפללים עמדו שוטרים בריטיים ורוביהם המכודנים מכוונים לציבור. על הגג הנמוך של הבניין הערבי שממול עמדה פלוגה מזוינת של הלגיון הערבי במצב כוננות. גם הם כיוונו רוביהם נגד המתפללים. והנה גמר הקהל את קריאתו "ד' הוא האלוהים" ונשתתק. שלוות-רפאים מסביב. אין פוצה פה. אך כל אחד מצפה לדבר-מה מרעיש העומד להתרחש. והנה מתוך הדממה בקע בעוז קול השופר - תרועה גדולה ואדירה - והקהל קפץ בהתרגשות וקרא: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. כמה מן הנוער פרצו בשירת התקווה. המוני השוטרים והחיילים קפצו משתוללים מהגגות והסמטאות חסמו את דרכי היציאה משם, הכו את כל הבא לקראתם, סרקו את המקום והניעוהו ככברה - עד שמצאן את השופר ואסרו כמה צעירים חשודים. החשודים הוכו ונחבלו, ידיהם נכבלו והועברו לבית הסוהר. השוטרים פיזרו בכוח, בעזרת קתות הרובים, את הקהל הנרגש והנפעם. לא נתנו אפילו לזקנים להישאר שם לתפילת ערבית. ובסמטאות שמסביב לכותל התקהלו מאות צעירים וצעירות, בכיפות ובלי כיפות ורקדו "הורה" תוך שירה בעליצות: דוד מלך ישראל חי-חי וקיים! על ידם עמדו קבוצות-קבוצות של מגורשי הכותל וקידשו את הלבנה, כשעל פניהם החיוורים מתענית מרחפת בת צחוק של ניצחון: "ואף על-פי-כן תקענו גם השנה! היה זה יום-כיפורים אחרון להתקהלות המוני ישראל ליד הכותל. לשנה הבאה זכו, אם לא עדיין לירושלים הבנויה, הרי קיבלו את מדינת ישראל וירושלים הוכתרה מחדש לבירת ישראל. לאחר שנה בקירוב, הורשתה אמנם, עם חתימת שביתת הנשק ברודוס, משלחת מיוחדת של רבנים, בראשותו של ד"ר אברהם בירן, מושל ירושלים בימים ההם, להתפלל ליד הכותל. אבל לא יותר מתפילה זכה, קצרה ושלווה. יג. תיקון חצות ליד הכותל המקובל והמשורר ר' שלום שרעבי נהג בתימן לקום בכל לילה לבכות על גלות השכינה. בבואו לירושלים היה עז רצונו לערוך תיקון זה בלילה, ליד הכותל. ידידיו ניסו לדבר על לבו שלא יסכן את חייו, כי גם ביום אורבת סכנה לבאי הכותל, לא כל-שכן בלילות. אך הוא עמד על דעתו ויצא כל לילה, בחצות, בלוית שמש אל הכותל - בהיחבא ובהסתר, שלא ירגישו בו הגויים. כך נהג לילות רבים לערוך ליד הכותל "תיקון רחל" ו"תיקון לאה" והגויים לא ידעו בבואו ובצאתו משם. באחד הלילות התפרצה מלבו אנקת ייאוש מרה. הרגישו בזה הדיירים הערבים שליד הכותל ובלילה השני ארבו לה כשבידיהם מקלות ואבנים. אך ידיהם יבשו והם נשארו עומדים מאובנים עד הבוקר. קמה בהלה בקרב הערבים והמופתי שלח אנשים לפייס את רבי שלום שרעבי ולבקשו שיתפלל על הנגועים. הסכים הרב בתנאי שיתחייבו המופתי ושליטי העיר לא לנגוע ביהודים ההולכים 'להתפלל ביום או בלילה ליד הכותל... גם הרב המקובל רחמים ענתבי נהג לילך לבדו לתיקון חצות-ליל אל הכותל. מכיוון שהיה מתפלל על הגשמים ומרפא חולים - לא ציערוהו הערבים וקראו לו "שיך רחמים". כשהיה הולך בלילות אל הכותל, בלילי סגריר ורוחות - היו יוצאים ערבים להאיר לו את הדרך. כאשר נסע נאפוליון בונאפרטה ממצרים לכבוש את ארץ ישראל והתקרב לשערי ירושלים הוציאו המוסלמים קול שהיהודים המה מתומכיו ויפתחו לו את שערי העיר. ורבה של ירושלים, הראשון לציון, ר' משה יוסף מרדכי מיוחס, היה נוהג לילך בכל ליל שבת אל הכותל עם שמשו והיה גומר שם את כל ספר תהילים, לומד בע"פ בזוהר עד הגיע תפילת שחרית. באותו ליל שבת נרדם ליד הכותל וראה בחלומו חמש אלפין. נעלם ממנו פשר הדבר. עד שהגיע לשירת הים: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל" - הבין שהראו לו מן השמים שנאפוליון לא יצליח במסעו זה, כשם שפרעה מלך מצרים לא הצליח ברדפו את בני ישראל. שלח הרב לומר לפחה שהראו מן השמים את נסיגת נאפוליון. מרוב שמחה ציווה הפחה לבטל את הגזירה של גירוש היהודים הדרים בקרבת מקום לכותל, וגם הרשה להם להתפלל שם. יד. צהר תעשה לתב"ה "צוהר תעשה לתב"ה" - חלון תעשה לתחנוני בית המקדש. ויש אמרו: חלון תעשה לתענית ב"ה, כי בימים ב' וה' נהגו לצום ולהפנות התחנונים לצד בית המקדש, או ללכת לכותל. מסורת זו למדו מדניאל איש חמודות, שעליו נאמר (דניאל ו, י-א): |
"וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם" - וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים.
|
|
אילו פעמים אסר הפחה ליהודים לגור ליד הכותל ואף לפתוח חלון לכיוון זה. בכופר רב
ידעו תמיד לבטל הגזירה ולרככה. ר' משה גאלאנטי (נפטר בשנת תמ"ט) ' - חלונות ביתו פנו לכותל. ואף על פי כן לא נמנע מללכת יומיום להתפלל ליד הכותל, כדי להרוויח שכר פסיעות (ע"פ נכדו ר' משה חגיו, פר' ואלה מסעי ט"ו, ב') בימי הרב רמי"ם מיוחס יצאה פקודת גירוש היהודים מסביבות הכותל ועקירה מן הדירות שחלונותיהן פונות לשם. אך הגזירה בטלה (ראה "תיקון חצות").
לעתים קרובות היו קבוצות מתפללים עולים על גג הבית - לכוון כל התפילה לבית המקדש. הקראי ר' משה ירושלמי (1655) מתאר את ביקורו ליד הכותל: |
"וכותל המערבי של בית המקדש עדיין עומד הוא שבנה שלמה המלך ע"ה. והוא ייראה מעל גגות בתי ההקדשות שלנו. ועלינו על הגגות וראינוהו וכן הלכנו אצלו ועשינו השתחוויה ורצינו את אבניה . ואת עפרה התחבקנו".
|
|
טו. יום חברה תהילים תהילים הוא הכותל המערבי, שם ניגן כינורו של דוד המלך לילה-לילה, לפני עלות עמוד השחר: |
"עורה כבודי, עורה הנבל וכינור אעירה שחר"! והכינור היה מנגן מעצמו שם, כמו שאמרו: כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד וכיוון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליה..
|
|
תיקנו אפוא אנשי "חברה תהילים" של ירושלים עיר הקודש שבכל יום, בבוקר השכם, תפליג לפי התור קבוצת חברים, מניין-יהודים לכותל לומר שם את "יום התהילים". וביום ד', שמזמרים בו: "אל נקמות ד', אל נקמות הופיע - הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים" - הייתה מתכנסת עם השכמה כל החברה ליד הכותל. טז. משמרות נטועים על תחיבת מסמרים מסופר בתלמוד (ירושלמי חגיגה ע"ח, עמ' ד): הלכו חכמים, בחשאי, לעבר את החודש בבקעת רימון בימי השמד. כשבאו ללכת אמרו: בואו ונראה מעשינו, כלומר: נעשה דבר-מה - זכר למקום ולמעשה. |
"והוה תמן חד כיף דשיש והוה כל חד והד נסיב חד מסמר וקבע ליה בגביה והוא נחת ושקע כהדין לייש. עד כדון מתקרי כיפא מסמרא"
- והיה שם סלע אחד של שיש והיה לוקח כל אחד מסמר אחד ותוקעו בסלע והיה יורד ושוקע כמו לש בעיסה. על כן נקרא "סלע המסומר". |
|
נטיעת מסמרים בכותל על שום מה? יש הרואים בזה סגולה ליוצא לדרך: הברזל מונעו ומגינו מסכנת דרכים, כשם שבליל ה"תקופה" מגן הברזל על המים שטיפת דם לא תחדור לתוכם ותטמאם. ויש המסבירים ברוח המימרא במדרש תנחומא (בהעלותך ט"ו): |
למה כתב "כמסמרות נטועים" (קוהלת יב, יא) ואוי קוראים כ"מסמרות"? ללמדך שאם קבעת אותם כמסמר בלבך הם משמרים אותך.
|
|
אולם מקובלת ביותר הדעה: תוקעים מסמר בכותל ככתוב: |
"ותקעתיו יתד במקום נאמן" - תקיעת היתד במקום נאמן כזה - כוח מושך לה לאריכות ימים. |
|
יז. אצבע לכותל יש המתירים (כמו הרדב"ז) ויש האומרים (באר היטב, או"ח תקסא א') שהנכנס למקום המקדש חייב כרת, שכולנו טמאים טומאת מתים כיום ואין אפר-פרה לחטאת. אולם לבוא ולהשתטח ליד הכותל המערבי - אין אוסרים אפילו טמאים לנפש, מכיוון שהמתפלל הוא מחוץ לחומת בית המקדש. ושנית - כבר הוכיחו שהכותל המערבי אינו אלא שריד מחומת הבית ולא מקדשי הקדשים. אולם פשט מנהג לתחוב אצבע לתוך בקיעי הכותל וזוהי סגולה בדוקה לעורר רחמים. אולם כמה קנאים וביניהם ר' הלל משה אבן השוהם, התנגדו בחריפות לזה, כי ראו את התוחבים אצבע כאילו נכנסים פנימה, לקודש הקדשים. ר' הלל-משה טען (בקונטרס "משכנות לאביר יעקב") שההלכה "ביאה במקצת שמה ביאה" מכוונת גם לתחיבת אצבע בכותל - שדינה כאילו נכנס האדם בראשו ורובו לפנים. וכמה חכמים הודו לו. יח. נרות קודש שמשים וסרסורים היו מציעים נרות קודש לתיירים במחירים מופקעים ולא הועילו חכמים בתקנתם ובאיסוריהם. יש נהגו אפילו לכתוב למוסדות ולעשירים-נדיבים שבתפוצות והיו מקבלים גם תרומות כסף עבור הספקת "נר-קודש" לבאי הכותל. השלטונות, שעה שאסרו על העמדת ספסלים וכיו"ב - אסרו גם להדליק נרות. אלא שהקפידו בעיקר על הדלקת הנרות בלילות ובערב שבת ויום-טוב. בתפילות היום לא הקפידו ביותר. (ראה לעיל קבלת שבת). יט. מושב -- סמל הקנאה כ. כיבוד הרחבה |
ונהגו נשים צדקניות לכבד בכל ערב שבת ואין דובר דבר מצד הישמעאלים.
|
|
אך לא פעם גם הציקו להן הישמעאלים.
כא. מדידת פתילות בירושלים נהגו לשלוח נשים הרות למדוד בחוטי משי או צמר את הכותל המערבי או לפחות כמה נדבכים. את החוט הזה הן קושרות אחר כך סביב למותניים והיה זה סגולה לאישה - שלא תקש בלדתה או שלא תפיל ח"ו. (ראה לונץ, ירושלים כרך י', מנהגים ליד הכותל). כב. בקשות מבין החרכים כג. יד ושם |
