מינויו של שמעון החשמונאי

ד"ר יהושע בראנד

מחניים ל"ד, חנוכה


תקציר:
מינויו של שמעון החשמונאי לתפקיד לנשיא (=מלך) ולכהן גדול לא הייתה בחירה דמוקרטית ולא הייתה מקובלת על כל חלקי העם.

מילות מפתח:
שמעון החשמונאי, דיקטטורה, פרוקלימאציה, כהונה, נשיאות.


לאות תודה על פעולותיו ומלחמותיו הגדולות של שמעון בן מתתיהו כוהן גדול לטובת עמו וארצו, נאספו לירושלים "בקהל גדול של כוהנים ועם וראשי אומה וזקני הארץ" (מקבים א' יד, כח) בשנת שלוש לכהונתו, בי"ח באלול שנת מאה שבעים ושתים למניין שטרות, היא שנת 141 לפנה"ס הרגילה והודיעו את הפרוקלימאציה הבאה:
"אחרי אשר פעמים הרבה היו מלחמות בארץ ושמעון בן מתתיהו בן בני יריב ואחיו שמו את נפשם בכפם ויעמדו נגד אויבי עמם לקיים את מקדשם ואת התורה ובשם גדול פארו את עמם. ויקהל יונתן את עמו ויהי להם לכהן גדול ויאסוף אל עמיו, וכו' אז יקום שמעון וילחם בעד עמו ויוצא רכוש רב מאשר לו הוציא ויחמש את אנשי החיל מעם וייתן להם שכר. ויבצר את ערי יהודה ובית צור ועל גבולות יהודה אשר היה שם לפנים נשק האויבים וישם שם מצב אנשים יהודים. ואת יפו בצר אשר על הים ואת גזר אשר על גבול אשדוד אשר ישבו האויבים לפנים שם ויושב שם יהודים ואת כל הצורך לתקן אותן שם בתוכן. וירא העם את אמונת שמעון ואת הכבוד אשר רצה לעשות לעמו וישימוהו נשיא להם כהן גדול יען עשותו את כל אלה ובעד הצדק והאמונה אשר שמר לעמו ויבקש בכל דבר את עמו. ובימיו הצליח בידו לגרש את הגויים מארצם ואשר בעיר דוד אשר בירושלם אשר עשו להם מצודה, אשר ממנה היו יוצאים ומטמאים מסביב למקדש ויעשו רעה רבה בקודש. ויושב שם אנשים יהודים ויבצרה לביטחון הארץ והעיר ויגבה את חומות ירושלם. והמלך דימטריוס קיים לו את הכהונה הגדולה בגלל אלה. וישימהו באוהביו ויכבדהו כבוד גדול. כי שמע אשר נקראו היהודים מאת הרומיים אוהבים ובני ברית ואחים כי פגשו מלאכי שמעון בכבוד. וכי היהודים והכוהנים נאותו להיות להם שמעון לנשיא ולכהן גדול לעולם עד אשר יקום נביא אמת. ולהיות להם לשר צבא ולדאוג למקדש ולהעמיד בידו מלאכתו ועל הארץ ועל הנשק ועל המבצרים וכי ידאג למקדש וכולם ישמעו בקולו וכי יכתבו בשמו כל השטרות בארץ וכי ילבש ארגמן וזהב ישא. ולא יוכל איש מן העם והכהנים לבטל דבר מאלה ולדבר נגד דבריו ולאסוף אספה בארץ בלעדיו וללבש ארגמן ולקרס קרס זהב. ואשר יעשה דבר נגד כל אלה, או יבטל דבר מאלה אשם יהיה. ויאות כל העם לקיים לשמעון לעשות כדברים האלה. ויקבל שמעון ויאות להיות כוהן גדול ולהיות שר צבא ונשיא היהודים והכוהנים ולעמוד על כיום" (מקבים א, יד, כט-פז).

אין ספק שמאחורי האסיפה הגדולה הזאת עמד שמעון בכבודו ובעצמו, ואף הפרוקלימאציה הזאת נוסחה על ידו, אלא שתכנן את הדברים בצורה, כאילו זה בא באופן ספונטאני ע"י העם. פרוקלימאציה זו, שכתבה על לוחות נחושת ונתונים על עמוד בהר ציון (שם יד, כו), העבירו אחר כך, על פי צו, ונתונים במקום מצוין, כלומר בולט ונראה לרבים בגדר אחד בתוך המקדש (שם יד, מח). אין ספק שצו זה אף הוא ניתן על ידו.

מתוכן פרוקלימאציה זו אנו למדים שהעניינים לא היו כל כך חלקים כמו שרגילים לחשוב. היו, כנראה, גם מתנגדים, מטעמים שונים, למינוי זה של שמעון המכבי. משום כך נאמר בה:

"ולא יוכל איש מן העם והכוהנים לבטל דבר מאלה ולדבר נגד דבריו ולאסוף אספה בארץ בלעדיו" (שם יד, מד).

במונחים מדיניים שלנו היינו צריכים לקרא לזה פשוט: דיקטטורה! אין אספות חופשיות, ואסורה הביקורת הגלויה. כל הכוח הצבאי, לכלכלי והסקראלי רוכזו ביד איש אחד. כולם מחויבים לציית לו ואף נפתח תאריך חדש על שמו, אשר בו ישתמשו בכל השטרות בארץ. עם שנלחם לחרות מלחמות כה קשות, וסבל סבל על אנושי לקיים חופש זה, לא היה מקבל עליו מדעתו שלטון יחיד כזה, אלא ודאי, שהמנסח והמתכנן של פעולות אלה היה שמעון עצמו ואנשיו הקרובים. יתכן שראה בכך צורך דחוף ושאלמלי היה חופש דמוקרטי בעניינים אלה ואיש יחפוץ ידבר ויעשה, הייתה סכנה צפויה לכל החופש ולקיום המדינה, כאחד. אדם קרוב לענייניו הוא יותר מאשר לעניין הכלל וטובתו. פעולות המתייוונים והבגידות, אפילו של קרוביו ואחרים, הם עדות חותכות לכך.

אין ספק, שסוד זה של האספה והפרוקלימאציה הזאת והאיש העומד מאחוריהן, היה ידוע לרבים, דבר שלא היה הולם את השעה ההיא, לפיכך מזכירה פרוקלימאציה זו את מינויו של שמעון מלפני זה לנשיא וכהן גדול (שם, יד, לה), היינו עוד במהלך המלחמות, והכוונה כנראה לשעה שאחיו יונתן נתפס בערמתו של טריפון בעכו (שם, יב, מח). העם היה מיואש ופחד מאוד, כי הלא נשארו בלי שר ומנהיג, דבר שעודד את העמים השכנים למלחמת השמד נגד היהודים (שם, יב, נג). אז קם שמעון ועודד את העם בדברים אלה:

"אתם ידעתם את אשר עשינו אני ואחי ובית אבי למען התורה והמקדש ואת המלחמות והמצוקות אשר ראינו. בגלל זה אבדו אחי כולם בעד ישראל ואוותר אני לבדי. ועתה חלילה לי לחוס על נפשי בכל עת צרה כי לא טוב אנכי מאחי. אבל אנקם נקמת עמי והמקדש ונשיכם וטפכם כי חברו כל הגויים להשמיד אתכם בשנאתם" (שם, יג, ג--ו).

העם היה מיואש, לפי שהחשיבו את שמעון כאיש חכם גדול ובעל עצות ותחבולות נכונות, אבל כאדם זהיר מאוד, לא נחשב גיבור מלחמה כפי שהיו יהודה, יונתן, אלעזר, אשר בהעזתם ובאומץ לבם הפליאו את כולם וינסכו בהם רוח גבורה. אחרי דברים אלה נאמר:

"ותחי רוח העם לשמע הדברים האלה. ויענו בקול גדול לאמר אתה נשיאנו תחת יהודה ויונתן אחיך. הלחם מלחמתנו וכל אשר תצונה נעשה" (שם, יג, ז--ט).

מינוי זה בשעה זו היה באופן ספונטאני ולרצון לכל העם, באופן שהאספה הזאת, שנקראה, כאמור למעלה, על ידו, אינה מחדשת שום דבר, היא רק מקיימת עובדה ידועה.


ועולות כאן כמה שאלות:
א) מה הייתה טענת המתנגדים למינוי זה של שמעון על אף כל הנסים והנפלאות שהביא לעמו? מה מום מצאו בו ואיזה פסול יכול היה להעיב על אופיו הטהור?

ב) מה בא לחדש תנאי זה: "עד אשר יקום נביא אמת" (שם, יד, מא), כלומר המינויים האלה יהיו שרירים וקיימים עד אשר יבוא נביא אמת, ברגע שנביא זה יופיע יתבטלו מינויים אלה, והיו כלא היו (לדעת המו"ל כהנא וכן המו"ל Charles של ההוצאה הגדולה האנגלית. זה רק משגרת לשון ואין בזה שום משמעות מחייבת). אין להניח שדברים אלה נאמרו בלי כל כוונה מחייבת ורק כביטוי עממי רגיל.

ג) כידוע נתמנה שמעון אז לשלושה תפקידים:
לנשיאות המדינה,
לכהונה גדולה
ולראשות הצבא,

על כל התפקידים הכלכליים והמשטרתיים הקשורים בהם (שם, יד, מז). והשאלה: ההייתה התנגדות זו נגד כל המינויים האלה, או כנגד חלק מהם בלבד ואיזה הם?

ד) מה מקום ביטוי "נביא אמת" כאן? במגלה זו נזכר עוד כמה פעמים נביא או נביאים (השוה שם ד, מו: עד בוא נשיא להורות עליהם, שם ט, נד: מעשה הנביאים ושם ט, כז) ואילו כאן הודגש נביא אמת!

ודאי שהיו לשמעון אויבים רבים מבפנים. המתייוונים בגלוי ובסתר לא ויתרו על שאיפתם. הרי הוא רדף אותם, גרש אותם ממקומותיהם והושיב במקומם שומרי תורה, כמו שנאמר:

"ויסר ממנה (מגזר) כל טומאה וישבו בה אנשים המקיימים את התורה" (שם, יג, מח).

אף הקללה המפורסמת חרותה על אבן גיר כך שנמצאה ביסוד הארמון המיוחס לשמעון זה, שהוא בנהו לאחר כיבוש גזר, מראה שהבנאים שבנוהו לא היה לבם שלם עם שמעון הנשיא. אלה היו בלי ספק יהודים שהיו במקום. אבל יש להניח בודאות, שלא אלה השפיעו על מהלך העניינים, ולא בדעתם התחשבו בזמן ניסוח ההודעה הנ"ל והשאלה חוזרת למקומה:

מי היו היסודות מאנשי שלומנו מחוגי החסידים שהתנגדו לו בכוח או בפועל ואשר כתוצאה מזה באה האספה הגדולה ובעקבה הפרוקלימאציה הנ"ל?

ודאי שאפשר לחשוב על צאצאי משפחת המלוכה בישראל, היינו בית דוד. להם הלא שייכת הנשיאות או המלוכה בישראל, אבל זה מאות שנים מזמן שזרובבל עזב את מקומו בארץ וחזר לבבל, עברה הנשיאות מבית דוד לרשות הכוהן הגדול. הלא כה דבריו הברורים של זכריה הנביא:

"לקוח מאת הגולה מחלדי מאת טוביה ומאת ידעיה וכו' ולקחת כסף וזהב ועשית עטרות ושמת בראש יהושע בן יהוצדק הכוהן הגדול. ואמרת אליו לאמר כה אמר ה' צבאות לאמר, הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'. והוא יבנה את היכל ה' והוא ישא הוד ושב ומשל על כיסאו. והיה כוהן על כיסאו ועצת שלום תהיה בין שניהם" (זכריה ו י-יג).

הפסוקים המוקשים האלה מתפרשים ללא תיקונים וללא סילופים אלא כפשוטם כמות שהם בנוסח שלנו. אנו רואים את העידוד הרב והשידולים שהנביאים חגי וזכריה שידלו את זרובבל לבנין ההיכל והשלמתו. זכריה אומר, למשל, לזרובבל את המלים הנפלאות האלה:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי" (שם, ד, ו),
"ידי זרבבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה" (שם, ד, ט), ועוד כאלה.

חגי עולה עליו בהיקף ההבטחות על חשבונו. הוא מסלק את כל חששותיו בעניין זה. כנגד החשש שלא יהיה די הכסף לבצוע המשימה, אומר הנביא:

"והרעשתי את כל הגויים ובאו חמדת כל הגויים ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה' צבאות. לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות. גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבאות" (שם, ב, ז-ט).

כנגד החשש למלחמות ומריבות שהיו מרובות בתקופתנו במלכות פרס הגדולה, ואין בונים מקדש בשעה כזו, אומר לו הנביא:

"והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכות הגויים והפכתי מרכבה ורכבים וירדו סוסים ורכביהם איש בחרם אחיו. ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה' צבאות" (שם ב, כב-כג).

כלומר מלחמות אלה הם מסימני הגאולה, והן מבשרות עליה גדולה לזרובבל שישמש כנראה כמלך בשטחי המריבה במלכות פרס לאחר שזו תיפול: כל זה מראה לנו את יחסו הצונן והמלא פקפוקים של זרובבל לבנין המקדש. ולבסוף הוא נעלם לגמרי מן האופק. דעות שונות בעניין זה בין ההיסטוריונים. יש אומרים שהורד מגדולתו ע"י המלך הפרסי שבימיו; יש אומרים שחזר לבבל להשתדל בעניין המקדש, ברם נראה יותר שחזר לבבל בשל המצב הכללי הרע. חוסר פרנסה, חוסר בטחון לחיים ולרכוש, כפי שתארו זכריה (ח, י). מעשה זה נחשב בצדק לבגידה באינטרסים החיוניים ביותר של העם, לפיכך כאשר הובא הזהב מתנת יהודי הגולה שהיה מיועד לשם עטרות, כנראה, שתים, אחת לנשיא זרובבל והשניה להכוהן הגדול יהושע בן יהוצדק, מצווה הנביא לעשות את העטרות לראש הכהן הגדול והוא יהיה "איש צמח", כינוי למשיח בפי הנביאים הגדולים (ישעיה, ד, ב, ירמיה, לג, טו) והוא יבנה את היכל ה' וכו' והוא "ישב ומשל על כיסאו. והוא כוהן על כיסאו" (זכריה ו, יג), כלומר- על כיסאו של זרובבל שעזב את המערכה. זרובבל אינו קיים בשבילו. מאז משמש הכוהן הגדול גם ראש השלטון המדיני בארץ. ודאי שהיו צאצאי משפחה זו מקוים בסתר לבם לחזור למקומם, אבל זו הייתה תקווה רחוקה וחסרת ממשות, דרכה נוצרה מסורת חדשה על שם שלום בן יאשיהו "שלום (דהי"א, ג, א) שבימיו שלמה מלכות בית דוד" (ירושלמי הוריות ג, מז, ג; הוריות יא, ב).

עלינו לחזור כמה דורות לפני זה. ברשימת הכוהנים שעלו מן הגולה בזמן זרובבל, נזכרו רק ארבע משמרות (עזרא, ב, לו; נחמיה, ז, לט):
בני ידעיה,
בני אימר,
בני פשחור,
בני חרם,
ואילו משפחת יהויריב שהייתה המשמרת הראשונה בחלוקת המשמרות ע"י דוד (דהי"א, כד, ז) לא נזכרה. זאת אומרת שהיא לא שבה מן הגולה עם העולים הראשונים האלה. זאת מוסרת לנו הברייתא בברור:
"ארבע משמרות עלו מן הגולה ידעיה וחרים ופשחור ואימר. עמדו נביאים שבירושלים ועשאום ארבע משמרות ועשרום ובללום והטילום לתוך קלפי: בא ידעיה ונטל חמש והוא הרי שש וכו', וכך התנו עימהם נביאים שאפילו יהויריב עולה מן הגולה לא יהא אחד מכם נדחה מפניו אלא יעשה טפילה לו. עמדו ראשי משמרות וקבעו את עצמן בבתי אבות" (תוספתא תענית ב, א)

עונש חמור זה היה כנראה מוצדק בשעתו. בזמן נחמיה מופיע השם יהויריב "מן הכהנים ידעיה בן יויריב יכין" (נחמיה יא, י). ויתכן שזה שם פרטי ללא קשר למשמרת זו כמו השם הזה (שם, יב, ו), אבל זה ברור שאנשי משמרת זו עלו בזמן מאוחר קצת. ממנה הלא באה משפחת החשמונאים. והשאלה: מה עשו בני משפחה זו להחלטת הנביאים הנ"ל? אין ספק שהם ערערו, הם ניסו לחזור למקומם הראשון, אבל ללא תועלת. שני האישים הגדולים שבידם היה לעזור בעניין זה עזרא ונחמיה היו טרודים בבעיות משלהם, ולא רצו לערער בשעה זו על שווי המשקל היחסי. משפחת יויריב הנכבדה לא רצתה להסתפח לאחת המשמרות שתפסה את מקומה, זה היה למטה מכבודם, הם עזבו את ירושלים מלאי אכזבה ועקרו למודיעין. שם "עיר אבותם" (מקבים א, יג, כה) ושם קבר אבותם מדורות רבים (שם ב, סט). מעז זה יצא מתוק. בני המשפחה לא נסחפו בזרם ההתייוונות, הם שמרו על מסורת האבות הטהורה, על דרכי חייהם הפשוטים והבריאים בעיר מולדתם ובזכות זה אירע אח"כ הנס הגדול, ששינה את פני העם וייעודו, ואף השפיע על התרבות העולמית עד ימינו. נתקיים בהם הפסוק: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה. מהם גם כוהנים גדולים, מהם נשיאים וגואלים ובידם כלכלת המדינה כולה. ודאי שהיו כאלה שערערו בדבר בין מתוך קנאה, ובין מתוך אהבת המסורת. הם טענו, יש תקנת נביאים קדומה בעניין.

משפחת יהויריב אינה צריכה לעמוד בראש ואין עוברים על דברי נביא! ואילו אלה שכנגד טענו: נכון, אבל אלה לא היו נביאי אמת! החלטתם לא מחייבת! שמעון שהיה איש חכם וזהיר ביותר, נתן דעתו לטענות אלה, אפילו היו רק בכוח, סידר את האספה הגדולה בהשתתפות הכוהנים וראשי העם, השיג את הסכמתם למינויו אלה, מובן בתנאי אחד "עד אשר יקום נביא אמת" ואז יחזור העניין לקדמותו. זוהי הפשרה הנבונה שאפשרה לו לצאת ידי חובתו גם כלפי מתנגדיו האפשריים, בין בנוגע לכהונה הגדולה ובין בנוגע לנשיאות העם, הגם שזה מאות שנים והכוהן הגדול משמש נשיא המדינה, אבל משפחת יהויריב הייתה חדשה, ללא כל מסורת של שלטון, משפחת בית דוד מבחינה זו עלתה עליה, ואין ספק שהיו כאלה שערערו בדבר.