|
תקציר: הכותל המערבי - סמל הוא לרצון הקיום של עם ישראל ולכוח-עמידתו בפני כל המתנכלים לו. תולדותיו כתולדות העם היהודי מאז חורבן עצמאותו. רבים היו גלגוליו ומאבקיו וכביכול לעולם נגזר עליו להתדיין במשפט העמים על זכות ייחודו. מבחינת דברי-ימי הכותל עשויה ארץ-ישראל רבדים-רבדים של היסטוריה. שלטון שלטון ויחסו לכותל וקביעת היקף זיקתו לעם עולם. מילות מפתח: וועדת חקירה, וועדת הכותל, הוואקף, חאג' אמין אל חוסייני, הספר הלבן, חוק השעריה, מסגד, סטאטוס קוו, הרברט סמואל. |
|
הכותל המערבי - לא זו בלבד ששריד ועדות הוא לעברנו המפואר, אלא שכל-כולו סמל הוא לרצון הקיום של עם ישראל ולכוח-עמידתו בפני כל המתנכלים לו. תולדותיו כתולדות העם היהודי מאז חורבן עצמאותו. רבים היו גלגוליו ומאבקיו וכביכול לעולם נגזר עליו להתדיין במשפט העמים על זכות ייחודו. מבחינת דברי-ימי הכותל עשויה ארץ-ישראל רבדים-רבדים של היסטוריה. שלטון שלטון ויחסו לכותל וקביעת היקף זיקתו לעם עולם. רבות דובר עליו ובו - בסוד שערי השולטן ובשליחות אצל פחות תורכיים, בחוגי השלטון המנדאטורי בירושלים ובפרלמנט הבריטי, בחבר הלאומים, בוועדת-המנדאטים, ולבסוף - במשא-ומתן לשביתת-הנשק ברודוס. אך דומה, כי הפרק המסוער ביותר בתולדותיו חל בשנת תרפ"ט. משהסיר הקצין הבריטי דאז את המחיצה, המבדילה בין גברים לנשים ברחבת הכותל, ביום-כיפורים של אותה שנה, עורר במעשהו הד בינלאומי שאת היקפו לא יכלו לא הוא ולא שולחיו לשער מראש. הייתה זו לא רק התנקשות זדונית בזכויותיהם המסורתיות של המתפללים היהודים, אלא ניסיון לקעקע את כל הבניין הציוני כולו. שני כוחות עוינים עשו יד אחת להניף את הגרזן על "הבית הלאומי", שעדיין היה חלוש, רעוע, בראשית דרך התפתחותו: - הפקידות הקולוניאלית הבריטית והקיצוניים שבמחנה הערבי, שנתבצרו ב"מועצה המוסלמית העליונה". שניהם חברו יחד במעשה השטנה והקטרוג, בסתר ובגלוי. הכוח הראשון נתגלם באישיותו של הארי לוק, שהיה באותו פרק זמן הפקיד המנהל את ענייני הממשלה (בהיעדרו של הנציב העליון צ'נסלור מן הארץ), והשני - באישיותו של חאג' אמין אל-חוסייני, "המופתי הירושלמי". אכן, הסכסוך סביב הכותל שימש למופתי מנוף לעלייתו בזירת המנהיגות הערבית בארץ - ובמידה רבה גם בכל העולם המוסלמי. שנת 1928 הייתה שנת-משבר במנהיגותו. רבים קמו עלון להפילו. העיתונות הערבית מתקיפה אותו ללא הרף על פשעיו ותכסיסיו, אף הזכירה לו עוונות ראשונים: הוא מעל בכספי ה,,וואקף" (ההקדש המוסלמי), השתמש בכספים אלה גם למטרות פוליטיות, למתן שוחד לעיתונים ולצורכי משק הבית. כן סופר עליו, כי הסכומים הגדולים, שנאספו מחוץ לארץ-ישראל, למען פליטי סוריה, לא הגיעו לתעודתם; רוב הכסף נכנס לכיסו הפרטי, והוא הדין בתרומתו של מלך מצרים (10,000 לירות בשביל הקמת בניינים באל-אקצה, בתחום מסגד עומר), שבוזבזה על-ידי המופתי לצורך תעמולה לטובת מועמדותו כנשיא "המועצה המוסלמית העליונה". האשמות אלה צוטטו בהרחבה על-ידי פרקליט הצד היהודי בוועדת-החקירה של שאו - סיר בויד מרימאן - שאף הסביר, כי כל עניין הכותל המערבי שימש רק אמתלא לחזק את מצבו של המופתי הלה הבין, כי רק על רקע דתי יעלה בידו ללכוד את אהדת הערבים, כדי להנציח את משרתו, שהייתה משרה ממשלתית ואשר זיכתה אותו במשכורת ניכרת מקופת הממשלה. "הקלף הכי חזק שבידו - אומר מרימאן - היה להתייצב כמגן על קודשי האיסלאם בא"י. למרות ההצהרות הרשמיות והחגיגיות של המוסדות היהודים, כי אין להם שמץ כוונה להפקיע מרשות המוסלמים את רכושם, אלא כל חפצם היא רק לשמור על הזכויות הקיימות של היהודים - הפיץ המופתי ידיעות ברחבי האיסלאם, כי היהודים מאיימים על קדשי האיסלאם בא"י, וכי דת האיסלאם עצמה בסכנה. הוא הצליח להסעיר את העולם המוסלמי בכרוזיו... כי הפלחים רחוקים מאד מהתעניין בהצהרת בלפור, אולם הם נענים מיד לצעקה, כי קודשיהם בסכנה". המופתי היה, כידוע, יציר-כפיו של הנציב העליון היהודי - סיר הרברט סמואל. ב-1920 היה חאג' אמין אחד מראשי המארגנים של פרעות ירושלים, אף נדון (שלא בפניו, משום שחמק מן הארץ) לעשר שנות מאסר עם עבודת-פרך. אך סמואל, ברוב "ליברליותו" האמין כי ניתן להשיבו למיטב; הוא נתן לו חנינה, ומועמדותו לנשיאות המועצה המוסלמית נתמכה על-ידי מושל ירושלים, סיר רונאלד סטורס. מועמד אחר קיבל רוב דעות, אך הפקידות הבריטית רצתה דווקא ביקרו של המופתי. בסופו של דבר, קם ה"גולם" על יוצרו, והפקידות הבריטית, ברוב עיוורונה, הוסיפה לטפחו. אחד מראשי תומכיו היה הארי לוק, ששעתו ה"גדולה" באה לו, כאמור, בתקופת היעדרו של הנציב העליון מן הארץ. תוך שבועות מספר הביא את הארץ אל עברי פי פחת, ולימים קשה היה לקבוע בבירור, אם שונא-ציון מושבע היה בסתר לבו, וכיד הצביעות הבריטית הטובה עליו ביקש לכסות את מערומיו, או, שמעצם טבעו היה רפה-רוח ורפה-יד; בתקופת שלטונו הקצרה התיר את רצועת הסמכות, גילה אוזלת-יד גמורה בדיכוי ניצני המרד הערבי, הפקיר את הביטחון בידי פורעים ופירק את הנשק מעל היישוב העברי. מכל מקום, בו תלוי במידה רבה קולר האשמה בפרעות-הדמים של תרפ"ט ובפוגרום שהשתולל ברחבי הארץ. כדרך נקמת ההיסטוריה, פעמים -מביאה היא את הפורענות על ישראל באמצעותו של משומד: הארי לוק היה מומר או בן-מומר, צאצא ליהודי הונגרי בשם לוקאטש. |
|
הסרת המחיצה ברחבת הכותל ביום הכיפורים הייתה בחזקת אות-מבשר-רע ראשון להסתערותו של המופתי. הממשלה ניסתה להרגיע את הרוחות ופרסמה, בנובמבר 1928, את "הספר הלבן", שמגמתו הייתה להקפיא את הסטאטוס-קוו בשאלת הכותל המערבי; מצד אחד נאמר בו מפורשות, כי זכותם של היהודים לערוך את תפילותיהם ליד הכותל קיימת ללא ערעור, ומצד שני הטעימו השלטונות, כי אין היהודים נושאים עיניהם להסגת גבולם של המוסלמים ולא לכיבוש מקומותיהם הקדושים. ואולם כוונתו של המופתי הייתה לערער את לסטאטוס-קוו מכל וכל. הוא כפר בזכויות היהודים ולכל היותר היה מוכן להעניק להם, בתורת חסד, מעמד של תיירים, רשאים הם לבקר ליד הכותל ותו לא. במכתבו ל"טיימס" הלונדוני, מיום 27 באוגוסט, 1928, כתב, כי |
"במשך זמן רב הותר ליהודים לבקר אצל ה,בוראק', אבל בלי כל טענה לתפילות או דבר שיכול להתפרש כמין פולחן. זהו מה שקוראים סטאטוס-קוו. ועל זה עומדים הערבים, ואילו היהודים רוצים להפרו. היהודים תובעים לעצמם את הזכות להתפלל שם, אבל תמיד מפסיקים אותם מיד".
|
|
כדי להפיק את זממו נקט המופתי אמצעים קיצונים ביותר. תחילה שלח את שליחיו לכל ערי הארץ וכפריה ואחר-כך גם לבירות מדינות ערב להזעיק את עזרת המוסלמים נגד היהודים, "הזוממים לכבוש את מסגד עומר". ברחבי קהילות ערב פשטו שמועות, כי היהודים מטילים פצצות אל חצר המסגד. כדי להמחיש את סכנת ה"כיבוש" הציוני הופצו ברבים תצלומי נוף ארץ-ישראל, כולל ירושלים ומסגד עומר, בהם נראים דגלים ציוניים מתנופפים, וכן תפונה, מעיתון יהודי בניו-יורק, משגת 1930, בה מצוייר ד"ר הרצל על יד המסגד עם דגל. כל כוונתם של מציירי-התמונה הציוניים הייתה לעורר את היהודים לגעגועי-ציון ולתמיכה במנדאט הבריטי בארץ-ישראל, אך נקל היה להסעיר בהם את הערבים כהוכחה "ניצחת" לשאיפות הנישול מצר היהודים ולניסיונם לגזול, כביכול, את המקומית המקודשים למוסלמים. גם בעדותו בפני ועדת שאו חזר המופתי על איום ה"כיבוש" הציוני והסתמך על תמונה, שהופיעה בעיתון "מזרח", כדי להוכיח, כי שאיפתם של היהודים. היא לבנות מחדש את המקדש במקום המסגד, ומשהראה לו הפרקליט מרימאן תמונה של מגדל דוד עם המנורה ושאלו, אם הוא סבור, כי היהודים רוצים לכבוש גם את המגדל, השיב בפסקנות שאין אחריה הרהור: |
"המקדש היה שייך לבנו של דוד; מגדל דוד היה שייך לאביו של שלמה המלך"...
|
|
הכותל נראה, אפוא, בעיניו כ"ראש-גשר", שממנו מבקשים היהודים לפלוש אל "קודש-הקדשים" של האיסלאם, ולשם כך נטל המופתי יוזמה להקים "אגודות להגנת מסגד אל-אקצה". בפני ועדת שאו התעכב באריכות על קדושת הכותל למוסלמים, בציינו שהינו חלק מן ה"חארם". רחבת הכותל נקראת "בוראק" על שם הסוס, שלפי האגדה, קשר מוחמד אל המקום הזה, ומכל מקום נמצאת הרחבה בבעלות ה,,וואקף" ומשום כך רשאים המוסלמים לעשות בה ככל העולה על רוחם. ועוד קודם לכן ניגש המופתי לבצע את תכניתו להפקעת זכויות היהודים לכותל. הוא החל בתיקון אחד הקירות הסמוכים לכותל ופתח, שער לאפשר מעבר מחצר המסגד אל הרחבה. מני אז החלו חמורים עושים דרכם ברחבה, מפריעים למתפללים היהודים ומטנפים את המקום. |
|
פעילותיו של המופתי עוררי סערת-זעם ביישוב העברי. ב- 4 במאי, 1929, העיר הקולונל פרדריק קיש, ראש המחלקה המדינית, של ההנהלה הציונית בירושלים, את שימת-לבו של הנציב העליון אל "השינוי הגלוי בסטאטוס-קוו העלול לגרום לסכסוך גזעי", וב-9 באותו "חודש נשלח על-ידי הרבנים הראשיים, הוועד הלאומי ואגודת ישראל (הרבנים קוק, יעקב מאיר, בלוי וד"ר טון) מכתב-מחאה לשלטונות על פתיחת השער והתיקונים. בתגובה למחאה זו דרשה הממשלה מן המופתי להפסיק את הבנייה לזמן-מה, עד שיקבעו אנשי החוק של משרד-המושבות הבריטי, אם יש בה משום הפרת הסטאטוס-קוו, והנה לתדהמת היהודים, לא זו בלבד שהשלטונות לא נזפו במופתי על שפתח בתיקונים ללא קבלת רשות, אלא שנזדרזו לתת גושפנקא למעשיו. במכתבו של לוק להנהלה הציונית מיום 13 במאי הוא כותב: |
כי פקידי המשפט של הכתר חיוו את דעתם, וכי "בהתאם לחוות-דעת זו הודיע הוד מעלתו לנשיא המועצה המוסלמית העליונה, כי עבודת הבניין, אשר הופסקה, יכולה להתחדש בתנאי שהקיר בסמטה המובילה אל באב-אל-מוגרבי של שטח החארם ייבנה על לגובהו הקודם, וששום התרגזות או הפרעה לא יוספו למתפללים היהודים במשך העתות הרגילות של תפילתם. וכן, אם כי אין כל התנגדות לפתיחת פתח בקיר אשר יאפשר גישה מהסמטה אל הבניין, אסור שתהא כל פריצה של מוסלמים אל הרחבה במשך העתות הרגילות של תפילות היהודים..."
|
|
הווי אומר, כי הממשלה נתנה היתר בדיעבד לפעולת המופתי, להניח לו לקבוע לפי שיקול דעתו, אימתי עשויה פתיחת השער להרות סכנת "פריצה" מצד המוסלמים מעבר למסגד, הרי זה כדין קריאה להתגרות. ואמנם הוסיף המופתי להתגרות ביתר -שאת. זמן מה לאחר מכן החלו הערבים בבניית "זאווית" (מעין אושפיזכן להכנסת-אורחים) בבתי ה"מוגרבים", ממול לכותל, ועד-מהרה הונהג במקום גם פולחן ה"זיכר" (מעין ריקוד דרווישים בלוויית "מוסיקה"): "תפילה" צדקנית מחרישת-אוזניים, המלווה בנקישות תופים ומצלתיים, וכן קריאת ה"מואזין"- חמש פעמים ביום - ל"מאמינים" לעבודת-הבורא. עתה שוב נדונה השאלה, מהו היקף זכויותיהם של היהודים לתפילה ליד הכותל, אם רשאים הם להעמיד ברחבה ספסלים וכיסאות ושולחן, לצורך קריאת התורה, ומחיצה, להפריד בין גברים לנשים, ואם הרשות נתונה להם להאיר את המקום בערב ולתקוע בשופר ב"ימים נוראים". לעת הזאת כבר אי-אפשר היה בכלל לקיים תפילה בשקט ובכבוד. כנגד ההתגרויות הללו קמו היישוב העברי ותפוצות הגולה כאיש אחד. בירושלים נוסד ה"ועד למען הכותל המערבי", בראשותו של פרופסור יוסף קלוזנר. הוועד הלאומי, מועצת הרבנות הראשית ומרכז אגודת ישראל בא"י הביעו, בפני הממשלה, את התמרמרותם ומחאתם על הפיכת רחבת הכותל "לקפנדריה פתוחה לכל עובר ושב", |
ו"על המעשה החדש שנעשה על יד הכותל המערבי, המחלל את רגשות כל העם העברי, שמקום זה קדוש לו מדור לדור, הפותח סכנות שלא תשוערנה להמוני היהודים הבאים מכל קצווי תבל למקום היסטורי זה לבקר אותו ולהתפלל על ידו, העלול להשבית את השלום הנכסף לכולנו בין שני העמים היושבים בארץ והפוגע באופן קשה מאוד בסטאטוס-קוו המובטח".
|
|
בעיית הכותל הועלתה גם בדיוני הקונגרס הציוני, שנתכנס בציריך, וכדי להביע, בצורה סמלית, את החרדה לנוכח המתרחש בירושלים, עמדו הצירים (לפי הצעתו של ז'בוטינסקי). דום במשך דקותיים. בארץ עשתה לה קריאתו של איתמר בן-אב"י: "הכותל כותלנו - הכותל אחד! כנפיים, והרוחות היו מסוערות. בט' באב (15 באוגוסט) נערכה ברחבת הכותל (בהיתר השלטונות) הפגנת הנוער העברי תוך הנפת הדגל הציוני, ולמחרת (שוב בהיתר השלטונות) ערכו הערבים הפגנת-נגד, בצאתם מוסתים מן המסגד, הניפו דגלים וקראו קריאות נגד הממשלה והיהודים. ליד הכותל קרא אליהם. השייך חסון אבו-סעוד: |
"הוי, אחים, הוי מוסלמים, היהודים משתדלים לגזול את הבוראק שלכם, את הבוראק של הנביא מוחמד עליו השלום והתפילה. היו בטוחים, אנו נגן על זכויותיכם..."
|
|
ההמון רגש כולו, העלה באש את סידורי-התפילה וספרי-התהילים שנמצאו במקום ושרפו גם את התחינות, שנוהגים היי יהודים להניח בין סדקי הנדבכים, וכן הכו את השמש היהודי הזקן במקום. ממרומי בית המועצה המוסלמית העליונה, בסמוך לכותל, השקיף המופתי על הערבים המשוסים תוך סיפוק רב. במו ידיו הבעיר את האש. כעבור שבוע (ב-23 באוגוסט) פרצו הפרעות. סכסוך הכותל היה עילה בידו להטביע את הארץ בדם פוגרום מאורגן. |
|
ועדת שאו עמדה, כאמור, בסימן סכסוך הכותל, ולמעלה ממחצית שעות ישיבותיה ודיוניה נסבו על בעיית זכויות התפילה ליהודים, פרשת ההפגנות ותכססנותו של המופתי. בין העדים הזה גם הרב קוק, שמחל על כבודו והלך אצל הוועדה להעיד במקום-מושבה, מה שאין כן המופתי, שעדותו נגבתה בבית המועצה המוסלמית, סמוך להר הבית; הוועדה הטריחה עצמה לבוא אליו אף שבכך הייתה משום השפלה לכבודה של אנגליה. הרב קוק גולל לפני הוועדה את זכויות היהודים לתפילה ליד הכותל והטעים את קדושת המקום. משנתבקש להביא ראיות לזכויות, הקיימות של היהודים, השיב, כי "על-ידי הסתמכות על תעודות עלולים אנו אך להחליש את האמת הזאת, והיא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. |
משל למה הדבר דומה? למי שמעלה נר כדי לחזק את אור השמש".
|
|
בהמשך עדותו התעכב הרב קוק, על משמעותה של התקיעה ליד הכותל במוצאי יום הכיפורים, וכן הדגיש, כי הכותל נעלה מכל בית כנסת בעולם, כי: |
"נודעת למקום הזה אותה הקדושה שחפפה על בית מקדשנו".
|
|
ובסוף עדותו הציע הרב קוק להחליף "וואקף" ב"וואקף" ולתת זכות ליהודים לגאול את רחבת הכותל תמורת פיצויים, ובכך בעצם אישר את הצעתו של הנציב העליון, שעוד ביוני 1929, אמר בוועדת המנדאטים: |
"דעתי היא, כי אפשר היה להתגבר על הקושי לו הסכימו השלטונות המוסלמים למכור את הרחבה וסביבתה ליהודים, אשר היו מסדרים כאן חצר עם יציע, מקום שהיו יכולים להתפלל בו בשקט ובתנאי כבוד. הצעתי זאת למנהיגי "יהודים בארץ-ישראל וד"ר וייצמן, אשר קידם את הצעתי בברכה. כרגע יש בידי היהודים, כפי שאני מבין, סכום כסף, אשר יאפשר להם לקנות את השטח אם תושג הסכמת המוסלמים",
|
|
ברם, המופתי לא היה מוכן לשום פשרות ולשום הסדרים בדרכי שלום. "הספר הלבן" מנובמבר 1928 לא היה אלא הסדר ארעי, בבחינת הוראה-שעה, והדיונים בוועדת שאו לא היו אלה בבחינת דיונים מוקדמים, בערכאה הראשונה במשפט הכותל. אחת ההמלצות של ועדת שאו בפני הממשלה הבריטית הייתה למנות ועדת-חקירה חדשה, על סמך סעיף 13 של המנדאט על ארץ-ישראל (סעיפים 16-13 דנים בעניין "חופש הפולחן והגדרת מעמדם של המקומות הקדושים), שמתפקידה יהא: |
"להגדיר ולקבוע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים לגבי הכותל המערבי".
|
|
הממשלה המנדאטורית לא ראתה סמכות לעצמה לפסוק הלכה בבעיות רגישות אלו, ולשם כך הייתה זקוקה להחלטתה של ועדה בינלאומית מטעם חבר הלאומים. הצעה זו הובאה בפני מועצת חבר הלאומים, שהחליטה (ב-14 בינואר, 1938) על מינוי ועדה בת שלושה חברים, שאיש מהם לא יהא חבר בריטי. הרכבה היה. כדלקמן:
אליאל לופגרין, לשעבר שר לענייני-חוץ של שוודיה,
יושב-ראש, צ'ארלס ברדה, איש שווייץ,
וס. י. ואן-קמפן, לשעבר פקיד בשירות המושבות ההולאנדיות.
מזכיר הוועדה היה שוודי, מפקידי חבר הלאומים, סטיג פאהלין.
|
|
ועדה זו נודעה לימים בשם "ועדת הכותל" והיוותה את הערכאה העליונה במשפט הכותל, דיוניה נשאו במידה רבה אופי יורידי, ומקצת העדים שהופיעו לפניה אף נשבעו כדין. הוועדה הגיעה לארץ ב-19 ביוני 1930 וקיימה ישיבות רצופות, פעמיים בשבוע, בירושלים, עד 19 ביולי. 51 איש מסרו עדות בפניה, מהם 21 יהודים, 30 מוסלמים ובריטי אחד. ההופעה היהודית בפני הוועדה הייתה מאוחדת. כל השאלות הדתיות, שנתעוררו בעת הדיונים, הובאו להחלטתה של ועדת רבנים מיוחדת, שהייתה מורכבת מהרבנים קוק, יעקב מאיר וח. זוננפלד. ההנהלה הכללית של העניינים נמסרה בידי, ועדה בת ארבעה חברים: ד"ר כורש אדלר, בשיא הסמינריון היהודי לתיאולוגית בניו-יורק, דוד ילין, הרב מ. בלוי וד"ר מרדכי עליאש, שהיה מרכז לפעולת הוועדה. שעות רבות של התרוממות-רוח היו לוועדה בימי ישיבתה. מעולם לא נתמצתה הטרגדיה היהודית כבדיונים הממושכים והנוקבים על גורלו של הכותל הקדוש. מלחמות עקובות מדם ניטשו על שטחי-ארץ ושוקי-סחר, ביזת ילידים ושלל ניצול. אך על שרידי-עבר גשמיים כאלה אבנים גדולות, בלתי-מסותתות, אבני-גזית, שאי-פה אי-ישם עלה בהן טחב! ברם, כל שהטה אוזן באולם-הדיונים להקשיב להדי ימים קיומים ולכיסופי-משיח גלויים וסמויים, לא יכול היה שלא להתפעם, כי בשעה הרת-עולם זו נתקיים הפסוק "כי אבן מקיר תזעק". וכשעלו העדים היהודים בזה אחר זה על הדוכן לספר אח סיפוריהם האישיים, הקשורים לכותל, פעמים נתקשרו דמעות בעיני רכים מן הנוכחים, שהרי המדובר היא ב"כותל הדמעות".... הרבה מן ההוד ששוותה להופעה היהודית בפני הוועדה תרם ד"ר עליאש, שניצח על כל הקירות העדים וחקירות שתי וערב, ועמד על המשמר ללא הפוגות משטען, למשל, אחד הערבים, כי הרחבה שלפני הכותל המערבי היא חלק מן ה"וואקף" שנוצר בימי צלח אל-דין חש ד"ר עליאש להעמיד את הדברים על דיוקם: ה"וואקף" נוצר ב-1330 ואילו צלח - אל דין עצמו קרא עוד בשנת 1190 ליהודים לבוא והתיישב בירושלים. התזכיר המפורט בשאלת הכותל, שהוגש על-ידי הצד היהודי, הוכן על-ידי ד"ר כורש אדלר, והריהו יצירה למופת. ב- 76 עמודיו סוקר הוא את תולדות הכותל לדורותיו, ובד בבד עם העובדות ההיסטוריות היבשות - הסטטיסטיות כמעט - הפיח המחבר בתזכיר מנשמת האומה תוך ציון בחירי בניה, שהתרפקו על הכותל בשפעת אהבה ותפילת-יחיד וערגת-גאולה. בהמשך דיוני הוועדה הוכח, כי מבחינה משפטית, לא נזכר בשום מקום, כי הכותל נחשב כמקום קדוש למוסלמים, אפילו לא במדריך הרשמי של הר הבית, ויצא לאור מטעם המועצה המוסלמית העליונה בשנת 1924. הווי אומר, כי השערורייה נתחוללה לאחרונה לשם מטרות מוסוות של המופתי, יצר ההשתלטות העביר אותו על דעתו והוא לא נרתע מלבחור ב"כבשת הרש" היהודית כדי לכלות בה את זעם ההתגרות. עדי היהודים בפני הוועדה היו שונים ובאו מכל החוגים והשכבות; כל ישראל יש להם חלק בשמירה חומות העבר וקדושי האומה - החל מן הרב עוזיאל ופרופסור שץ (שצייר את הכותל) ושאר מלומדים ובני-סמכא וכלה בשמש הכותל, רחמים מיוחס. ואולם במיוחד נגעה ללב השומעים עדותם של אלה, שטרחו ועמלו בטיפוח הכותל והרחבה ובשיפוצה. היהודים לא חדלו מעולם מלהשגיח על הדרו של כותל, לבל יהא למרמס לרגלי זרים ומופקר לאשפתות יושבי הבתים המוסלמים שבסביבתו. זה היה למשל טיב עדותו של חיים סלמון, מיקירי ירושלים, שהוא ואבות-אבותיו נולדו בעיר הקודש, אשר סיפר על התיקונים שנעשו כפעם בפעם על-ידי היהודים ברחבת הכותל, לחיזוק דבריו הביא עמו ספרי-חשבונות של "הוועד הכללי", שהוציא בשנת תרנ"ד (1893) סך 763 גרוש לתיקון על-יד הכותל! ויהודי אחר, ר' יוסל עקיבא'ס, זקן ירושלמי, בן שבעים, המדבר רק אידיש, יליד ירושלים שלא יצא מימיו את גבולות הארץ, מספר על אבני רחבת הכותל, שהובאו מבית-לחם 40 או 45 שנה קודם לכן. הפחה התורכי התיר ליהודים לתקן את מרצפת האבנים שנתיישנו ונשברו, העירייה עקרה אותן ממקומן וחפרה באמצע הסמטה ביב שופכין, יהודי העיר העתיקה לא יכלו לראות בעלבון הכותל ועל כן הוציאי מכספם האחרון כדי לבצע את השיפוץ. בד בבד עם ה"פכים הקטנים", שלפיהם נקבע, כי מאז ומתמיד התפללו היהודים ליד הכותל בדרך חירות, ואיש לא נתרעם לא על הספסלים המוצבים ברחבה ולא על המחיצה ושאר תשמישי-קודש, העלו נציגי היהודים את חברי הוועדה על מישור נשגב יותר, כגון דוד ילין, שאמר בנאומו: |
"כשעמד נפוליאון בונפרטה לרגלי הפירמידות במצרים קרא אל אנשי חילו: -
ארבעים דורות משקיפים אליכם', וגם אני קוראים אליכם היום: -אדונים, שלושים דורות משקיפים אליכם' ". |
|
הערבים נתייצבו לפני ועדת הכותל במשלחת בת 16 חברים ובראשה עוני עבדול האדי וג'מאל. אל חוסייני. הללו ינקו את השראתם מן המופתי וממילא גילו רוח של קנאות ועיקשות. שני "דגלים" נופפו ללא הרף בכל הישיבות: |
אנו בעלי הכותל והרחבה, שהם חלק משטח המסגד, ועל כן לא נוותר ליהודים כל-עיקר, אם נתיר את גישתם לכותל - בחסדנו ייגשו אליו, ועל פינו יישק כל דבר תיקון במקום וכל שינויי סדרים.
|
| וה"דגל" השני: |
300 מיליון מוסלמים עומדים לימיננו וכל החלטה שתתקבל על-ידי הוועדה, או הממשלה המנדאטורית, תהא חשובה בעינינו כקליפת השום אם לא תהא לרוחנו...
|
|
לשווא טרחה אפוא ועדת הכותל להביא את הצדדים לידי פשרה. המופתי דחה כל הסכם, העשוי להקנות זכויות תפילה ליהודים ליד הכותל, "כי זה אסור על פי חוק השריעה!" ומשלא הגיעו הצדדים להסכם הגישה ועדת הכותל את הדין-וחשבון שלה לממשלת בריטניה, שנתנה להמלצות הוועדה תוקף חוקי ב"דבר המלך במועצה על הכותל המערבי, 1931". תחיקה זו החזירה את "סטאטוס-קוו" המקובל. הבעלות על הכותל ועל הרחבה נשארה בידי ה,,וואקף", אך אין המוסלמים רשאים לעשות תיקונים העשויים למנוע את הגישה למתפללים יהודים, או להפריע לתפילתם. היהודים זכאים לערוך ליד הכותל את תפילותיהם ולהביא עימהם את תשמישי- הקודש הרגילים, כגון סידורי-תפילה, מנורות, אך לא ספסלים, לא כסאות ולא מחיצות. ואסור להם לתקוע בשופר. בימי חג ומועד הרשות בידם לקרוא בתורה ליד הכותל ולשם כך להציב ברחבה ארון-קודש ושולחן. המוסלמים אסורים בהפרעת התפילה בכל צורה שהיא ועליהם להקפיד על ניקיון המקום, ושני המחנות, היהודים והמוסלמים, אסורים בעריכת הפגנות פוליטיות ברחבה ובנשיאת נאומים שם.. ' ו סטאטוס-קוו רעוע זה נתקיים כל ימי המנדאט, והיהודים השלימו פחות או יותר עם הגזירות, פרט לתקיעה השופר במוצאי יום-הכיפורים, שנערכה כדת. וכדין, (בניגוד. לחוק) - על-ידי תוקע שמכתחילה ידע, כי עליו יהא ליתן את הדין החילוני ולרצות את "עוונו" במאסר. ההזדמנות, להחזיר את הגזלה. בתקופת מלחמת הקוממיות הוחמצה,. וסעיף 8 בהסכם שביתת-הנשק בין ישראל לממלכת ירדן, הקובע את זכותם של היהודים לגישה חופשית לכותל המערבי - נשאר בגדר תקנה על הנייר בלבד. הכותל עומד בשיממונו ובציפייתו, לבניו-גואליו כאשר עמדה הארץ כולה בציפייה לשוב בניה-בוניה לחונן את עפרה. עד עצם היום הזה עומד הכותל במשפט העמים להשבת האבדה לבעליה ההיסטוריים של הארץ, נושא הוא על גבו בגאון את נטל העבר על יגונותיו, גלמוד ופצוע, כדברי אורי צבי גרינברג: |
"ירושלים - גויה אמי המנותחת! - -
ראשך אין. ראשך הותז, ואל צווארך חובר מסגד... ועם זאת איתנה עמידתו, כי חדור הוא הכרת-קדומים-ועתידות, כי משפטו עוד יצא לאור. |
