|
תקציר: בריאת העולם על פי מסורות נוצריות. מילות מפתח: נצרות, בראשית |
|
פרשת בראשית ופרשת נח סוללות בשורה חשובה, קשה להבנה ועמוקה המיועדת לא רק בשביל ישראל, אלא בשביל כל האנושות כולה. ואין אפוא פלא שפרשת בראשית בהבנתה המיוחדת יש לה מקום נכבד בהגות הנוצרית ובאמנות הנוצרית, הן בציור והן במוסיקה. רצוי להזכיר שהמקרא הוא ספר שהנוצרים קיבלו כספר מכובד והאמונה בו שייכת ליסודות יראתם הם. הנוצרים קיבלו מאתנו לא רק את המקרא, אלא - בצינורות שונים - אף חומר יהודי אחר מסוגים שונים. גם פרשת בראשית הגיעה אליהם לא רק כפשוטה ולפי שהיא מסופרת בספר בראשית אלא גם מוטיבים יהודיים אחרים נצטרפו במסורתה של אותה היראה המיוחדת במינה. תפקידנו כעת יהיה לעמוד על כמה מן המוטיבים הללו בלבושם החדש. כבר עתה נקבע עובדה מיוחדת והיא: כיוון ההתפתחות של המוטיבים היהודיים הללו הם תמיד בדרך להגשמה, להבנה מילולית, ליצירת מיתולוגיה חדשה או להתהוות תיאולוגיה מיתולוגית מיוחדת. כך למשל בעניין מעשה הבריאה עצמו נתעוררו כידוע בחוגים יהודיים שונים בימי הבית הירהורים שונים. נשאלה השאלה איך זה היה יכול לקרות שהאל ברא את העולם. מפני חשש של הגשמה היו כאלה בין חכמי ישראל שאמרו בצדק, שהעולם לא נברא כביכול במעשה ידיו של ה', אלא שהעולם נברא על ידי דבר האלהים, על ידי מימרתו, ויתכן מאד שזה גם המובן המקורי והכוונה של סיפור בריאת העולם של ספר בראשית עצמו. כמובן שבחוגים הנוצריים החל מראשית אותה היראה, היו אנשים שיכלו להסיק מכאן שתי מסקנות: במקום להבין כי הדעה שהעולם נברא על-ידי מימרתו של האל מקורה בהתנגדות להגשמה, הגיעו חוגים נוצריים אלה להגשמה אחרת, להגשמת הדיבור האלהי בשעת בריאת העולם וראו בדיבור זה ישות עצמית, כמעט אישית עצמית. המסקנה השניה של הנוצרים היא: אם הישות הזאת הדיבור האלהי, בראה את העולם, הרי ישות זו הייתה צריכה להיות קיימת כבר לפני בריאת העולם. צעד חשוב באמונה הנוצרית נעשה כשלמוטיב המימרא נצטרף מוטיב יהודי אחר: כידוע אמרו חז"ל שבשעת בריאת העולם נברא גם שמו של המשיח; חוגים יהודיים הרחוקים מהבנתם הדקה של חכמינו זכרונם לברכה לא הסתפקו ברעיון זה וחשבו שהמשיח עצמו נברא בשעת בריאת העולם. רעיון זה נתקבל על-ידי הנוצרים והתמזג עם הרעיון הראשון, הוא הרעיון שהדיבור האלהי הייתה ישות מיוחדת הקיימת כבר לפני בריאת העולם. מתוך מיזוג וזיהוי של שני הרעיונות הללו נוצרה האמונה הנוצרית המיתולוגית שלפיה הדיבור האלהי שבעזרתו, כביכול ברא האל את העולם לא היה אלא המשיח שאף הוא היה, כביכול קיים בשעת בריאת העולם לפי חוגים מסויימים. אם כך, כבר בברית החדשה אנו קוראים את האמונה שהאל ברא את העולם בעזרת אישיות מיוחדת, היא המימרא, היא המשיח. היות והנוצרים מאמינים שהמשיח הוא אותו איש פלוני שכבר כביכול בא ונהרג על-ידי הרומיים, יוצא שאותו איש פלוני אלמוני, לפני שהוא לבש בשר, היה כביכול אצל האלהים והאל ברא בעזרתו הוא, שהוא גם הדיבור האלהי את העולם כולו! זיהויו של ישו עם המימרא האלהית היא אחת הסיבות שישו הובן כבר במאות הראשונות של קיום הנצרות כאחד ה"פרצופים" של האל, כי ברי כבר אצל פילון האלכסנדרוני המימרא היא ביטוי האל והשלחתו שרק אליו, ולא אל האל עצמו יכול להגיע האדם בהירהורי הקדושים; על כן נקראת המימרא אצל פילון היהודי "בנו בכורו" של האלהות. נוסף על כך ידוע שבתרגומים הארמיים שלנו משמשת המלה "ממרא" לכינויו של ה', אם זוהה אפוא ישו בנצרות עם המימרא, הרי נפתחה הדרך להאלהתו והוא נהיה לאחד משלושת הפרצופים של האלהות, ר"ל. - שלושת הפרצופים הם: האב, הבן, הוא ישו, ורוח הקודש - כמובן אם התחיל אדם להרהר מבחינה הגיונית במבנה זה, הרי בהכרח הגיע למסקנות הסוטות מן המבנה עצמו. זה קרה למשל לכומר נוצרי ושמו אריוס (250 בערך - 336 לספירה). איש זה הגיע לכלל הדיעה הבאה: אם ישו הוא המימרא, הרי אין בו אלהות והוא פחות חשוב מאביו שבשמים, כי המימרא לא הייתה קיימת תמיד אלא רק נבראה מאין על-ידי האב בשעת בריאת העולם כדי שהיא תשמש כלי לשם הבריאה. השקפה זו, המניחה שדרגתו של הבן, הוא ישו, היא אפוא נמוכה מאביו, נקראת אריאניזם על שם אריוס מיסדה ונחשבת למינות מסוכנת, כי היא מקטינה את ערכו של ישו והורסת, כביכול, את ההרמוניה שבשילוש ה"קדוש", למרות זאת בגלל ההגיון שבו (במידה שהרהורים מסוג זה יכולים להיות הגיוניים) היו לאריאניזם חסידים רבים והוא עלה בחשיבותו כשיורשו של הקיסר הרומי הנוצרי הראשון נהיה לחסידו של האריאניזם. המאה הרביעית לספירה היא תקופה של פולמוס וריב מסוכן בין חסידי אריוס ומתנגדי שיטתו ולבסוף, בסוף המאה הרביעית, ניצחו מתנגדי אריוס ושיטתו. אז ברחו חסידי אריוס מפני הרדיפות מחוצה לגבולות מלכות רומי והצליחו בהטפה ליראתם אצל העמים הגרמניים, אותם העמים אשר פלשו למלכות רומי והפסיקו את קיומה במערב. אם כן, רוב העולם הגרמני דגל באריאניזם ורק במשך הזמן קיבלו העמים הללו את הדת הנוצרית הלא-אריאנית. מן האמור ברי שלסיפור בריאת העולם לפי נוסחאותיו השונות שבנצרות היה לו אפילו השפעה פוליטית חשובה בתולדות אירופה - ואפילו בתולדות עמנו, כי הרי האריאנים היו יותר מתונים ביחסם אל עם ישראל מן הקאתוליים וכשעזבו הגותים שבספרד את האריאניזם והפכו קאתוליים, התחילה שם תקופה של רדיפות ושמד איומה מאד. אמרנו שהתפיסה היהודית שלפיה ברא ה' את עולמו על-פי הדיבור, התכוונה נגד תפיסות של הגשמה. היו גם בני ישראל, ביחוד בגלות יוון, וביניהם פילון, שטענו שהאל לא ברא את העולם בעצמו, היות והעולם אינו רק טוב. פילון האלכסנדרוני אומר, למשל, שהאדם נברא בשיתוף עם כוחות אלהיים נמוכים יותר, היות ולאדם יש גם יצר הרע. היו כנראה גם הוגי דעות יהודיים שקיבלו מן הפילוסופיה היוונית את הדעה שהחומר כשלעצמו הוא רע ואותם האנשים כמובן לא יכלו לקבל את ההשקפה שהאל ברא את העולם החמרי. השקפה זו, כשהיא החריפה, הפכה למינות ממש, שמצאה את מקומה הן בין היהודים והן בין הנוצרים ומינות זו נקראת גנוסיס (ביוונית: דעת). לפי מינות רעה זו קיימים כביכול שני עולמות אלהיים, שתי רשויות (מלבד עולמו של השטן, כמובן): ישנו האל הבלתי מושלם שברא את החומר המפוקפק - ואותו האל זיהו חסידי הגנוסיס עם אלהי ישראל ר"ל ומלבד זה ישנו, כביכול, האל הבלתי נודע, הטוב והמטיב שברא את הרוח, את העולם הרוחני, הטהור והמזהיר. את אותם המינים הגנוסטיים נכיר יפה ממסכת חולין פ"ז ע"א; אחד מהם טוען: "מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח". אולם רבי ביטל את דברי המין באומרו: "שוטה שפיל לסיפיה דקרא! ה' צבאות שמו". יש עוקץ מיוחד בתשובתו של החכם לאותו המין, כי הרי חסידי הגנוסיס קראו לאותו האל הנמוך, שיצר את החומר בלבד, בשם "צבאות" ורבי הראה שדווקא לפי הפסוק ה' צבאות יצר גם את ההרים (החומר) וגם את הרוח. המינות הגנוסטית נתקבלה בלב חפץ בחוגים רהבים של הנוצרים במאות הראשונות של קיומה, כי בנצרות כשלעצמה הייתה קיימת מתיחות כלפי היהדות ואם באה שיטה המבטלת את עליונותו של אלהי ישראל, שיטה כזאת יכלה למשוך רבים מן הנוצרים והם פיתחו באמת את המינות הגנוסטית לשיטות משיטות שונות וכל שיטה ושיטה היה לה סיפור מיוחד, מסובך ופאנטאסטי על מעשה בראשית. המשותף בסיפורים אלה היא בדרך כלל הדיעה שהעולם שלנו נברא על-ידי ישות נמוכה יותר, בטלנית או אפילו רעה, אולם לתוך העולם החמרי בכלל ולתוך האדם בפרט, נפלו ניצוצות של העולם הרוחני הטוב. אז שלח, כביכול, האל הטוב והמטיב את מושיעו, שברוב השיטות הללו זיהה עם ה"מושיע" הנוצרי, ומושיע זה בא כדי לעורר את האדם מן התרדמה, בה הוא נמצא בגלל כבלי החומר. אלה שנתעוררו או עתידין להתעורר הם בעלי הדעת באמיתות שבעזרתה הם נזכרים במולדתם האמיתית, הוא עולם הרוח. שאיפתם של אותם האנשים צריכה להיות לשחרר את הניצוצות הרוחניים שבהם ולהחזירן למקומן בעולם הרוחני וכשיסתיים התהליך הזה, ישאר העולם החומרי דומם ומת ויתבטל על-ידי כך. לפי שיטות מוזרות אלה של הגנוסיס קיים בעולם כעין תהליך דראמאטי שהתחיל בשעת בריאת העולם ויסתיים בשעת ביטולו על ידי מאמצי חסידי הגנוסיס. ברור ששיטות כאלה של מינות לא היו יכולות להתקבל על ידי חשובי הנוצרים בגלל הירושה היהודית שבנצרות. אמנם נכון שכבר בברית החדשה העולם והבשר אינם בשום פנים מושגים חיוביים. הרוח הוא מושג חיובי בהחלט, אולם קבלת המינות הגנוסטית על-ידי הנצרות מובנה היה ביטול מוחלט של העולם בו אנו חיים וכן ביטול האמונה באל אחד. שהרי האמונה בשתי רשויות, הרוחנית וזו שיצרה את העולם החומרי, הייתה הופכת את האחדות האלהית לשניות, אם כן, חסידי הגנוסיס בנצרות נרדפו ונעלמו מן העולם. מן האמור ברור, שאותה המינות שמוצאה, לצערנו, בישראל והמשכה ופריחתה בנצרות, המינות המאמינה בשתי הרשויות וששמה גנוסיס - ברור שמינות זו מופנית בתכנה וביסודה נגד עצם קיומה של תורת ישראל. ברור שתנועה כזאת הרואה באלהי ישראל אל נמוך או רשע, היות והוא "רק" אלהי הצדק ומעליו נמצא אלהי החסד, תתנגד למוסר היהודי ולפעמים לכל מוסר בכלל. הם חסידי הגנוסיס שחשבו, כמו שזה חשב היטלר אחר כך, שהמצפון והמוסר הם המצאות יהודיות שיש להתנגד להן. מבחינה זו הפכו קבוצות רבות של חסידי הגנוסיס את מובנו המקורי של עם שמסופר בפרשת בראשית. כך נתקיימה, למשל, קבוצה ושמה "נחשנים" ששמם מן הנחש שבפרשת בראשית. הנחשנים הללו העריצו את אותו הנחש, מפני שהוא גילה לאדם הראשון את הדעת האמיתית. - אנו זוכרים שדעת ביוונית נקראת גנוסיס - אותה הדעת האמיתית שאלהי ישראל רצה, כביכול להסתיר מן האדם. אנו מכירים שם של קבוצה גנוסטית אחרת, שהיא קרובה, או אולי אפילו זהה עם ה"נחשנים" הנקראת "קיניטים", מעריצי קין הרשע שהיה לגיבורם. מתנגדי המוסר האלה טענו שקין ושאר רשעי המקרא המפורסמים, רק להם יש, כביכול, חלק בעולם הבא, ואילו צדיקי המקרא, כגון נח וחבורתו, סופם יהיה דראון עולם! ברור שהנצרות הוקיעה שיטות "מחשבתיות" כאלה, ברם, נחזור מן המינות הנוצרית לנצרות עצמה. אחד הדברים האופייניים למחשבתו של פאולוס הוא, שהוא, בדומה לגנוסיס, אם כי בצורה פחות רדיקאלית ועדינה ואינטליגנטית יותר, היה נוהג לקבל חומר יהודי ולהוציא ממנו מסקנות הפוכות לכוונת מקורותיו. כך ידוע למשל, שהוא קיבל מן המדרש את הדיעה שהתורה היא פדגוג, אולם הסיק מכאן שלנוצרים, שכבר אינם בגדר תינוקות, אין צורך בהדרכת אותו הפדגוג, היא התורה. באותה הדרך של היפוך הכוונה המקורית המציא פאולוס את תורת החטא הקדמון שנעשתה כה חשובה בשביל התיאולוגיה הנוצרית. חז"ל אמרו שבשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמה: ישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן. אומות העולם שלא עמדו בהר סיני, לא פסקה זוהמתן (עבודה זרה כ"ב, ע"ב). מכאן שלפי דיעה זו עבר חטאו של אדם מדור לדור והוא בוטל על ידי התורה. אולם אומות העולם שלא קיבלו את התורה עדיין מזוהמים הם על-ידי חטאו של אדם. מדרש כזה או מדרש קדום יותר, הדומה לו, היה ידוע לפאולוס, אולם הוא הפך את משמעותו באופן מיוחד, הפונה במידה רבה נגד זוהרה של תורת ישראל הקדושה והיקרה. וכך אומר אותו האדם ושמו פאולוס: "לכן כאשר על-ידי אדם אחד (הוא האדם הראשון) בא החטא אל העולם ודרך החטא המוות וכך עבר המוות אל כל בני האדם, אשר בו כולם חטאו; כי עד לתורה היה החטא בעולם, אלא שלא ייחשב חטא באין תורה. אף על פי כן משל המות מאדם ועד משה גם על אותם שלא חטאו בפשעו של האדם הראשון". אחר כך ממשיך פאולוס בפילפול שלו וקובע שהחטא בא לעולם דרך האדם האחד, הוא האדם הראשון וכן באה לדבריו הישועה על ידי אדם אחד, הוא המושיע של הנוצרים והוא מגיע לקביעה משונה: "והתורה נכתבה למען ירבה הפשע, וכאשר רבה החטא, עדף עליו החסד", והחסד בא כמובן, לדברי פאולוס על-ידי מה שאירע לאותו האיש. ברור שבעניין החטא הקדמון דברי פאולוס מושתתים על שיטת חז"ל, אלא שפאולוס מעקם אותה לשם צרכיו הוא. גם פאולוס וגם חז"ל מסכימים בכך שבגלל מעשה האדם הראשון המוות והחטא באו לעולם ושמאז האנושות נמצאה בזוהמת החטא, אולם חז"ל חשבו שזוהמה זו פסקה מישראל בגלל מתן תורה, ואילו פאולוס אמר להפך, שמתן תורה הרבה ר"ל את החטא בעולם, היות ועל ידי האיסורים שבתורה נעשו האנשים אחראיים למעשיהם והיה צריך לבוא אותו אדם ואותו עניין, כדי שתוסר הזוהמה מן האנושות. גם פאולוס וגם חז"ל רואים במתן תורה מיפנה חשוב בתולדות העולם, אולם חז"ל ראו במתן תורה האמצעי שבו נשתחררו בני ישראל מחטאו של האדם הראשון ואילו פאולוס טען שדווקא מתן תורה היה, כביכול, מיפנה לרעה שבגללו נחרבה החטא ושחרור מן ה"חטא הקדמון" לא בא. לדבריו בעקבות מתן תורה, אלא בעקבות החסד הקשור בבואו של אותו האיש. פרשת "החטא הקדמון" שבאיגרת אל הרומיים לפאולוס היא, לדעתי, דוגמה מזעזעת לשיטתו של פאולוס וליחסו העקום למסורת חז"ל בכלל ולתורת ישראל בפרט. ברם, די לנו באותה זוהמה! די לנו לציין שמושג החטא הקדמון נמצא מלבד המקום שהבאנו עוד במקום אחד בדברי פאולוס, אולם למרות זאת נעשה מושג זה חשוב מאד בתולדות התיאולוגיה הנוצרית. הרי ברור שההשקפה כי בואו של אותו האיש שיחררה את האנושות ממצבה ללא מוצא שבו הייתה בגלל חטאו של האדם הראשון, השקפה כזאת כביכול הכריחה את המאמינים לדבוק ביראה הנוצרית, מפני שלפיה כל אחד סופו לרשת גיהינום בגלל אותו עניין של אדם וחוה, אם המאמין לא יקבל על עצמו את האמונה בחסד החדש. בנצרות התפתחה האמונה שהאדם משתחרר מתוצאות החטא הקדמון על-ידי הטבילה, אפילו יהיה תינוק והשקפה זו הייתה אחד הגורמים לכך שהנהיגו בנצרות טבילת תינוקות. אם כבר דיברנו על חטאו של אדם, נזכיר גם סיפור אחר שבפרשת בראשית שזכה לטיפול ולשינויים רבים בנצרות על-סמך מקורות יהודיים, והוא עניין הנפילים (בראשית ו' א--ד'). צדק הפרופ' קאסוטו באומרו שהפיסקה הנ"ל היא "אחת הסתומות ביותר בספרי התורה" ועל כן רבו המפרשים ופירשו מה שפירשו. מעניין שכבר בתקופה קדומה למדי הבינו את מעשי בני האלהים הבנה מיוחדת במינה. כבר בן סירא (כ-180 לפני הספירה) מזכיר את פרשת בני האלהים באומרו (טקז ט') שהן "לא נשא לנסיכי קדם, המורים עולם בגבורתם". כבר בן-סירא יודע אפוא על האגדה, לפיה מרדו המלאכים הרעים על מנהיגיהם נגד האל והם נענשו על-ידו, דבר שאינו מסופר בתורה. לסיפור זה נעשו מוניטין בחוגים יהודיים מסויימים ומרד המלאכים מתואר בפרוטרוט בספר חנוך. הוא היה אף ידוע לכת מדבר יהודה, כי הרי אנחנו גורסים באחד מחיבורי הכת, בספר ברית דמשק כי "נפלו עירי השמים - אשר לא שמרו מצוות אל ובניהם אשר. כרום ארזים גבהם וכהרים גויותיהם". כבר כאן מופיע הפירוש של המלה נפילים מלשון "נפול".לפי האגדה הנפוצה אחר כך בעולם האמונה והספרות הנוצרית, המלאכים הרעים אשר מרדו בה' הופלו על-ידו בעזרת המלאכים הטובים. בספרות היהודית מימי בית שני, ועד כמה שידוע לי, קשור הסיפור על מרד המלאכים תמיד בסיפור המבול שבא בתורה מיד אחרי פרשת בני-האלהים, לפי הסיפורים היהודיים הקדמונים הללו בא המבול כעונש על מרד המלאכים הרעים. ברם, בספרות הנוצרית קשור הסיפור על מרד המלאכים בחטאו של אדם וחוה ואיני יודע מי היה הראשון שיצר את הקשר בין שתי הפרשיות הללו שבספר בראשית. ברם יש לציין שלקשר הזה סללו כבר את הדרך חוגים יהודיים מסויימים שמתוכם נוצרו כמה מן הספרים החיצוניים: כבר בספר חנוך (ס"ט ו') נזכר ברשימת נסיכי המלאכים המורדים אחד ושמו גדריאל ובין השאר נאמר עליו שהוא "גם פיתה את חוה". אם כן, כבר בספרחנוך מתואר הנחש שבפרשת בראשית לא כנחש סתם, אלא כאחד מרוחות הרעים שלבש צורת נחש ומלאך זה גם אחד מראשי המרד נגד האל. בספר חנוך אחר שהגיע אלינו בתרגום הסלאוי נקרא המלאך הרע, הוא הנחש, בשם שטנאל, ז"א שטן, וכידוע השטן היה גם באגדות היהודים וגם באגדות הנוצרים למיצג יסוד הרשע שבעולם. השטן, שהוא לפי הסיפור הנוצרי בהתפתחותו הבשלה גם הנחש וגם ראש המלאכים המורדים שהופלו על-ידי האל לגיהנום, נקרא אצל הנוצרים גם לוציפר. המלה לוציפר ("מביא האור") היא התרגום הלאטיני של כוכב הנוגה ומלה לאטינית זו הייתה לשמו של השטן דווקא בגלל דברי ישעיה הנביא י"ד, י"ב: "איך נפלת משמים הילל בן שחר וכו'". אותו הילל בן שחר וכל הסיפור עליו אינו, כידוע אלא משל על מפלת מלך בבל, אולם המשל עצמו בנוי על סמך חומר מיתולוגי כנעני. הנוצרים שהפכו את תורת ישראל למיתוס שלהם, נמשך לבם כמובן ליסודות המיתיים שבמשלי הנביא וקיבלו את המשל כאילו היה הנמשל. אם מדובר במשל על הילל בן שחר שרצה לעלות לשמים אך הופל משם וירד אל השאול, הרי לא קשה היה לראות במשל זה נוסחה אחרת של הסיפור על המלאכים המורדים שנקראו, כבר לדעת חוגים יהודיים "נפילים", מפני שהופלו מן השמים לשאול. בתרגום הלאטיני של ישעיה מתורגם "הילל בן שחר" במלה לוציפר (כוכב הנוגה), ועל כן נעשה לוציפר לשמו של השטן שעמד כביכול בראש המלאכים המורדים. אמרנו שכבר במקורות היהודיים נתקשר הסיפור של בני האלהים עם הסיפור על חטאו של אדם. לפי שלמדנו, חטאו של אדם קיבל חשיבות מיוחדת בנצרות, מפני שהחטא נחשב לחטא הקדמון שממנו נושעו נוצרים בגלל מותו של אותו האיש. מכאן שמרד המלאכים נעשה אצל הנוצרים לחלק של אותו התהליך של חדירת החטא לעולם, לא יפלא אפוא הדבר, אם בשיר העלילה המפורסם של המשורר האנגלי מילטון מן המאה ה-17 ושמו "גן-עדן האבוד" מסופר שמרד המלאכים והפלתם קדם לחטאו של אדם שנגרם עלידי לוציפר השטן המנוצח שרצה בכך כביכול לנקום את נקמתו באל אשר קודם ניצח אותו ואת חבריו, המלאכים הרעים - וזה למרות שבתורה חטאו של אדם קודם, כמובן, לסיפור על בני-האלהים. הזכרנו כאן כמה מן הסיפורים של פרשת בראשית בלבושם הנוצרי. אחד הדברים האופיניים שחלו בספורים היהודיים האלה היא העובדה שהסיפורים הנוצריים מבוססים בדרך כלל לא רק על החומר המקראי, אלא אף על מוטיבים שהתהלכו כבר אצל היהודים מימי בית שני. הנושא המקראי והמוטיבים היהודיים הנוספים זכו אצל הנוצרים לעיבודים לפי טעמם. הודגש הצד הגשמי של הסיפורים, פעמים הרבה בוטל התוכן הרוחני והסיפורים קיבלו אופי מיתולוגי, אותו האופי, שנגדו נלחמה היהדות מאז ומתמיד. |
