השבת במוסיקה האמנותית

מנשה רבינא

מחניים פ"ו


תקציר: מלחינים רבים הלחינו מוסיקה אמנותית לשירי שבת. במשך שנים קמו חזנים וקומפוזיטורים, ועשו כמיטב יכולתם כדי להחדיר לבית הכנסת זמרה אמנותית בפי המקהלה ובפי החזן; ולעומתם באים מתקוממים הלוחמים בשם ה"מסורת". רק אחרי שנים הם מכירים בחשיבות ההישג של המחדשים לשעבר.

מילות מפתח: מוזיקה; שבת.


"הצעיר שלמה מהאדומים" -- זהו שמו של הקומפוזיטור, אשר הקדיש את ספרו "השירים אשר לשלמה" -

ל"ה"ה קציני ורוזני הנשגב כמ'ה (כבוד מורנו הרב) משה סלם יצ'ו (ישמרהו צורו ויחייהו) עושה חיל וקורא שם במנטובא".

התאריך הוא "יום ר'ח חשון השפ'ג". צעיר זה היה נוהג לחתום בלועזית את השם שלו בצורה מקורית זאת: "סאלומון רוסי הבריאו (ז'ואיף)".

340 שנים עברו מיום צאתו לאור של הספר "השירים אשר לשלמה", מזמורים ושירות ותשבחות אשר הביא בחכמת הניגון והמוסיקה לשלושה ד' ה' ו' ז' ח' קולות כמ'ר שלמה מהאדומים (מלה זאת אינה ברורה) מדרי ק'ק מאנטובה להודו' לה' ולזמר לשמו עליון בכל דבר שבקדושה. ???? (לא ברור). פה ויניציאה שפ'ג במצוות השרים פייטרו ולורנצו בראגאדיני".

מאז ועד היום הזה חוקרים קומפוזיטורים ומוסיקולוגים את מהותה של המוסיקה הדתית. משנת 1623 (זהו התאריך הלועזי הנכון, ולא כמודפס במקומות שונים, 1622) ועד היום קמים חזנים וקומפוזיטורים, ועושים כמיטב יכולתם כדי להחדיר לבית הכנסת זמרה אמנותית בפי המקהילה ובפי החזן; ולעומתם באים מתקוממים הלוחמים בשם ה"מסורת". רק אחרי שנים הם מכירים בחשיבות ההישג של המחדשים לשעבר. כך היה הדבר עם שלמה מהאדומים, אשר נעזר בהמלצה של הרב יהודה אריה ממודינא בכ'הר יצחק, המתחילה במלים:

"אל כל אזן מלין תבחן שלום",

כדי להצדיק את מעשהו של הצעיר, אשר הודיע בפתח הספר:

"ושפתי לא אכלא כי תמיד הגדלתי והוספתי השתדלות להגדיל מזמורי דוד מלך ישראל ולהאדירם עד אשר שמתי חוק גבול להרבה מהם בדרכי המוסיקה לבעבור יהיה להם יתר שאת לאזן אשר מלין תבחן".

הכוונה הייתה טובה מאוד. קומפוזיטור אדוק, ידידם של גדולי הקומפוזיטורים של איטליה באותו זמן הקדיש כשרונו וידיעותיו למוסיקה הדתית היהודית. בספר שלו יש מוסיקה לפרקים רבים של שבת:

ברכו (3 קולות),
קדיש (3 קולות),
קדושה (4 ק'),
אדון עולם (4 ק'),
השכיבנו (5 ק'),
אין כאלוהינו (8 ק'),
טוב להודות (8 ק') ועוד.

המוסיקה אופיינית לראשית המאה ה- 17, שבה החלה ההומופוניה לתפוס את מקומה של הפוליפוניה. שלמה מהאדומים מפתח את פרקי הזמרה שלו בשני הסגנונות, ולקומפוזיציות שלו יש ערך רב במובן ההיסטורי, וגם מנקודת ראות מוסיקטית טהורה. אבל עבודתו בקודש עוררה מתנגדים, ובתי הכנסת נעלו בפני המוסיקה שלו את שעריהם רק כאשר בא החזן נאומבורג בשנת 1876, ובעזרת הברון אדמונד דה רוטשילד הוציא מחדש לאור את "השירים אשר לשלמה" מאת שלמה מהאדומים, רק אז ידעו להעריך נכונה את גודל פעלו של הקומפוזיטור מהמאה ה- 17. כי בינתיים חרשו רבים בשדה זה והוכיחו את התועלת הרבה הטמונה בפיתוח מוסיקה אמנותית בפי מקהילה רב-קולית בשביל העמקת החוויה הדתית בבית הכנסת.

שלמה זולצר (1890-1804) הדפיס בשנת 1838 בווינה את סדר התפילות לעבודת הקודש של העברים בשם "שיר ציון". במבוא לספר הוא מדגיש את ערכה הרב של המקהלה,
ו"כדי לתת לזמרת המקהילה את המקום הראוי לה במוסדות של בית הכנסת, חייבות הקהילות היהודיות לעורר ולפתח את החוש למוסיקה ולזמרה".

תהיה עמדתנו כלפי המוסיקה של זולצר אשר תהיה יבואו אחדים ויצביעו על כך, שהמוסיקה מתפתחת בעקבות המוסיקה של מנדלסון; אולי יצטרפו אל אלה אחדים אשר יסתייגו מהמוסיקה הזאת כיום, כי אין בה חידוש, והמומנטים הספציפיים היהודיים אינם ניכרים בה במידה מספקת. אחת ברור: הודות לשלמה זולצר חדר הצליל האמנותי לבית הכנסת, והודות לפעלו המבורך ניתנה האפשרות לחזנים ולקומפוזיטורים אשר באו אחריו לפתח את המוסיקה הדתית ולהעשיר ביטויה. גם כיום, כבשנת הימסר לידי החזן זולצר תעודת "מורנו" בידי הרב ליאופולד ליב, הננו רשאים לרשום לפנינו את המלים אשר נרשמו בתעודה בידי מעניק התעודה:

ש'ל'מ'ה'! ל'מדת מ'זמורי ה'כנסת,
ל'ך, אחי, כל בית יעקב יתן תהילה;
מ'נגן "שיר ציון"! ניצחת גם בקסת,
ה'יה ברוך לעד מאת שומע תפילה!

בזמנו עוררו התפילות של שלמה זולצר התפעלות בכל שומע, וגם פראנץ ליסט הביע התפעלותו מהחזן ומהמקהילה שלו ועד היום הזה יש מנצחי מקהלות העושים כמיטב יכולתם כדי לשמור על המוסיקה האמנותית של זולצר. אחדים מהם משנים בהארמוניה, אחרים מודים שהם הולכים בעקבות חלוץ המוסיקה הדתית היהודית ומשתדלים להישאר נאמנים לנוסח שלו. 160 שנים אחרי הולדתו ניכרים רישומי המוסיקה שלו בבתי כנסת רבים, וכל היסטוריון של המוסיקה היהודית יציע בהערצה את פעלו של החזן-הקומפוזיטור שלמה זולצר.

החלק הראשון של "שיר ציון" פותח במוסיקה של "קבלת שבת" בת 24 פרקי זמרה. במחלקה "ערבית לשבת" יש 28 פרקי זמרה. וב"שחרית לשבת" רשומים 24 פרקים. אכן יש לזכור, שזולצר הלחין כל פסוק ב"לכה דודי" במוסיקה מיוחדת, וכל פסוק מקבל מספר משלו. כן גם בפרקי זמרה אחרים.

במבוא להוצאת היובל למלאת 150 שנים להולדתו של זולצר, 1954, כותב אריק ורנר:

"בראש ובראשונה עלינו לציין את האוניברסאליות. החזן של הקהילה האורתודוקסית ימצא במיצור של זולצר חומר רב ערך לרצ'יטאטיווים לא פחות מאשר החזן של הקהילה הקונסרבטיבית או הרפורמית ימצא בו חומר זמרה לחזן-עם-מקהלה".

מלים אלה נכתבו בשביל ההוצאה מטעם החברה המטפלת ב"מחזורים של מוסיקה דתית שאזלו". המפעל כשלעצמו חשוב מאוד-מאוד.

קומפוזיציות דתיות מאת קומפוזיטורים רבים של המאה ה- 19 לא היו יותר בנמצא, והמוסיקולוג נאלץ לנדוד על פני הספריות כדי לעיין במיצורים. אבל לא נחטא לאמת אם נאמר, שלקומפוזיציות רבות מסוג זה יש בעיקר ערך היסטורי. איש לא יעיז להטיל ספק בברכה הרבה הצפונה בעבודתו האמנותית של שלמה זולצר, החזן-הקומפוזיטור-המנצח, נציג היהדות האדוקה במערב אירופה. אבל את הקומפוזיציות שלו אין מרבים לשיר, בכל אופן לא במקורן. מעבדים, משפרים ומשתדלים לכתוב ברוחו, ובכך יש לראות את הישגיו של החזן הדגול. ועל כך יש להצטער, שהשקפותיו על חשיבות המקהילה בשביל התפילה בבית הכנסת לא חדרו עדיין לכל מקום, ובבתי כנסת רבים אין להכיר השפעתו של לוחם המוסיקה הדתית, החזן שלמה זולצר.

בעקבותיו של זולצר, אבי החזנות במערב אירופה, באו קומפוזיטורים רבים להעשיר את הספרות החזנית בקומפוזיציות למקהילה עם חזן, מהן המבוססות על מוטיוויקה מקובלת - קו אשר בו נקטו החזנים של מזרח אירופה - מהן המתפתחות ברוח המוסיקה האמנותית, במערב אירופה.

הירש וינטרויב (1882-1811) הוא תלמידו של זולצר. בחיבורו "שירי בית ד'" נקט שיטה מיוחדת לקביעת הרוח היהודית המקורית:

"רק בעלי האופי המודאלי על בסיס של סולמות עתיקים ("כנסייתיים") הם, לפי דעתם עתיקים".

הוא מפתח פרקים אחדים בסולמות הפריגי מיקסולידי, אאולי. ורק פרקים אחדים מאלה אשר הושמעו בפי אביו, החזן שלמה וינטרויב, המכונה "קאשטאן", הוכרו על ידי הירש וינטרויב ראויים להצטרף אל מערכת התפילות היהודיות. - חשוב לציין, שבקומפוזיציות שלו מוקדש מקום רב לזמרת המקהלה. זו מפתחת זמרתה בנוסח ההומופוני, באקורדים מלוכדים. אפילו הריתמוס אחיד בכל הקולות של המקהלה.

שמואל נומבורג (1880-1817) ידוע בפעולתו "לתועלת בתי הכנסת של עדת ישראל בצרפת, הקומפוזיטור פרומנטאל הלוי, מחבר "היהודיה", עמד לימינו ורכש לו ידידים. הברונית ז'אם דה רוטשילד תמכה בהוצאת החיבור "זמירות ישראל" (1864). בראש הספר נדפס פרק "אדון עולם" בשפה הצרפתית, ואחריו באים פרקי הזמרה לקבלת שבת. לפרק "לכה דודי" מציע נומבורג חמישה אופנים שונים של זמרה ובכולם תפקיד חשוב למקהלה. ולקריאה "שמע ישראל" מציע נומבורג מוסיקה מאת פרומנטאל הלוי. - פרקים אחדים בספר ניתנים עם ליווי של עוגב, אחדים חוברו א קאפלה. אל האחרונים שייך גם הפרק "ואנחנו כוראים"(!) הסגנון הוא הומופוני מובהק, עד כדי מזיגה מלאה גם בריתמוס.

לואי (אליעזר) לבנדובסקי (1894--1821) הוא דמות ראשונה של מנצח-קומפוזיטור במוסיקה הדתית היהודית, אשר אינו עובר בעצמו לפני התיבה, כי אם עומד לימינו של חזן ידוע לעזור לו לרומם הדרת התפילה ולהעמיק השפעתה על ידי זמרה אמנותית של מקהילה מפותחה.

שני ספרים הוציא לאור הקומפוזיטור לבנדובסקי:

א) "קול רנה ותפילה" (1871) - זמירות לקול אחד או לשני קולות בשביל עבודת האלוהים של היהודים (איזראאליטיש). את המקום הנכבד בספר זה תופסים הרצ'יטאטיווים, והמלה "פארלאנדו" (כבאמירה) חוזרת ונשנית בפרקים שונים.

ב) "תודה וזמרה" (1882) - פרקים למקהילה בת ארבעה קולות עם סולנים בשביל עבודת האלוהים של היהודים.

הפרק הראשון בספר זה הוא "מה טובו", אותו פרק זמרה מפורסם אשר חדר לכל בית כנסת, עובד למקהלות בהרכבים שונים עם ליווי או בלי ליווי, והביא יחד עם פרקי זמרה מפורסמים אחרים לידי כך, שהמוסיקה של זולצר חדלה להיחשב כשיא הזמרה הדתית היהודית האמנותית, ובמקומות רבים אף נדחקה הצדה. הגורם לכך הוא, שהמוסיקה של לבנדובסקי היא בעלת אופי ענוג יותר. כמו כן חשובה העובדה, שפרקי הזמרה למקהילה אצל לבנדובסקי הם ממושכים יותר ומאפשרים האזנה מרוכזת גם בלי קשר עם התפילה של החזן.

ההארמוניות של לבנדובסקי מעניינות, יש מודולאציות המחייבות שינויים דינאמיים חריפים. כמו בפרקי הזמרה של מנדלסון, כן גם אצל לבנדובסקי התפתחות הקולות היא אורגאנית ומבוצעת באופן טבעי בפי המקהלה.

דויד נובקובסקי (1921-1848) גם הוא אינו מופיע כחזן בישראל, כי אם כקומפוזיטור-מנצח הממלא שליחותו האמנותית ליד החזנים. הוא כתב "שירי דוד" לקבלת שבת ו"שירי דוד" לתפילת נעילה. על הספר הראשון הודיע הקומפוזיטור בזו הלשון:

"מודעה רבה לחזנים וגבאים ולכל מוקירי זמרת ישראל! יצא מתחת מכבש הדפוס בלייפציג על נייר חלק וטוב, החלק השני מסדור "שירי דוד" המכיל עשרים ושנים שירים לקבלת שבת:

א) לכה דודי שלושה.
ב) טוב להודות שנים.
ג) ד' מלך שלושה.
ד)) השכיבנו שנים.
ה) ושמרו ארבעה.
ו) קדיש שנים.
ז) מגן אבות שלושה
ח) אדון עולם שלושה.
מהשירים האלו יוכל כל חזן לבחור למענו את השיר המתאים לקולו ומקהלתו. מחיר החלק השני "קבלת שבת" 8 רובל עם הפאספארטע, ואם יקנו החזנים או הגבאים את החלק קבלת שבת במספר הגון אז נכון אני להוציא לאור תכף החלקים האחרים:
שחרית ומוסף לשבת,
לשלוש רגלים,
לימי הנוראים,
לכל עבודת השנה ולכל עניינים שונים המסודרים כבר לדפוס.
המחבר דוד נאוואקאווסקי ש"ץ ומנהל מקהילה לעדת הבראדיים באדעססא".

כנראה, לא הזדרזו החזנים והגבאים לרכוש את הספר "קבלת שבת", כי, כאמור נובקובסקי הוציא רק שני ספרים.

בפרקים אחדים ניכרת השאיפה של נובקובסקי להכניס למוסיקה הדתית את מומנט האימיטאציה, אם בקולות המזמרים אם בליווי של העוגב. גם הוא כמו לבנדובסקי שם לב למומנט של הדינאמיקה, והוא מכתיב בסימנים מרובים את הרצוי לו בנידון זה.

אברהם בער בירנבוים (1922-1865) הוא אישיות רבגונית בשדה התרבות היהודית. חזן, שוחט, מורה להארמוניה וקונטראפונקט, סופר לענייני מוסיקה ב"הצפירה" מו"ל של ה"ירחון לחזנות" (1897), מנהל בי"ס לחזנים, ונוסף לכל אלה - קומפוזיטור. הוא מוציא ספר תפילות בשם "אמנות החזנות" (1908) ובו שני חלקים.

החלק הראשון מכיל רצ'יטאטיווים ורספונזוריות, ופרקי מקהילה לקבלת שבת, מעריב לשבת ושחרית לשבת.

החלק השני מוקדש לתפילות של הימים הנוראים. גישתו לקומפוזיציה היא מיוחדת במינה, ואת הקו המיוחד הוא מסביר במבוא לספר השבת:
"מטרתי בספרי זה, להרים בכבוד קרן ענף השירה הדתית, שאותו כמעט השליכו אחר גוום, מסדרי השירה בבית הכנסת של העת האחרונה. היניהו שירת-השואל והעונה שבין החזן והקהל. ...חסרון שירת-השואל-והעונה, חסרון התעניינותו ונטילת-חלק בפועל של הקהל בשירת-החזן בשעת התפילה, גורם להקהל לחשוב את חזנו בתור מזמר-אמן בזמרת חול, ואת עצמו בתור - בעל הבית-משלם, נותן עבודה, שומע ומבקר בעלמא. ולאידך גיסא שירות המקהלה, הנערכות במספר רב במשך תפילה אחת, שאין ביניהן כל קשר, גם כן מפריעות, ואינן מניחות כל התרכזות המחשבות המביאה לידי התפעלות, והן מבטלות מעיון-התפילה".

הרי לפנינו השקפה חדשה על המוסיקה בבית הכנסת. ואמנם מועטים פרקי הזמרה למקהילה בספר "אמנות החזנות", אם כי אחדים מהם די מסובכים לביצוע. הרצ'יטאטיוו תופס את המקום העיקרי, ולרספונז (שירת-השואל-והעונה) מוקדשת תשומת לב רבה. המחבר מקווה,

"כי סוף סוף יפלס לו הרעיון הזה נתיבה, וממנו תחל זמרת בית הכנסת לספור לה תקופה חדשה, ובעזרתו תקבל עבודת ישראל גון אחד".

ההיסטוריה מוכיחה ששיטתו של בירנבוים מהווה רק גוון אחד במערכת התפילות בבית הכנסת. וידוע, שהחזן אהרן בר (1821-1738) התנגד להשתתפות הערה של העדה בשירת התפילות.

יעקוב ויינברג (1956-1879) החל להתעניין במוסיקה הדתית רק אחרי שנות פעולה בשטחי המוסיקה הקונצרטאנטית והקומפוזיטורית החילונית. אחרי שגמר את חוק לימודיו בקונסרוואטוריה במוסקבה ובווינה פסח עדיין על שתי הסעיפים, כי לפניו היו שתי דרכים בחיים: פרופסור למשפטים באוניברסיטה במוסקבה או פסנתרן קונצרטאי. הוא בחר במוסיקה. גם בזו נקלע בין שתי דרכים, כי ליד המשיכה אל הבמה הקונצרטית גברה בו הנטייה לקומפוזיציה. בהשפעת יואל אנגל החל להתעניין במילוס היהודי והצטרף אל הפעילים ב"אגודה למוסיקה יהודית עממית". ב- 1923 עלה יעקוב ויינברג לישראל, וכאן החל להשתמש במוטיוויקה שהייתה מקובלת אז בישראל. כאן גם בגרה בו המחשבה לכתוב "עבודת קודש" לשבת.

הקומפוזיציה הראשונה בסוג זה נקראת בשם "עבודת קודש של ליל השבת". היא כתובה בשביל חזן (באריטון), מקהילה מעורבת עם עוגב. ביצוע הבכורה התקיים בשנת 1935 בלוס-אנג'לס. בה בשנה גם נדפסה הקומפוזיציה בהוצאת בלוך.

עניין מיוחד יש בכותרת המשנה לקומפוזיציה זאת: "עבודת קודש פנטאטונית" (סרוויציו פנטאטוניקו). יעקוב ויינברג הגיע באותה תקופה להנחה, שהמוסיקה התנכית התפתחה על יסוד הסולם הפנטאטוני כלומר, באוקטאבה הושמעו רק חמישה צלילים. הטרצה והספטה או הקווארטה והספטה נעדרו מהסולם, ולרשות משמיע נגינות התנ"ך עמדו רק חמישה צלילים. בהתאם להנחה זאת מפתח וינברג את רוב התפילות של ליל שבת על יסוד מוסיקתי עתיק זה. ומתוך נאמנות לשיטה זאת הוא נמנע גם בליווי ההארמוני מאקורדים אשר בהם נשמעים צלילי הסולם המקובל, והוא משתמש בהרכב צלילים המכונה בשם "אומניקורד פנטאטוני", כלומר, צירוף ייחדני (סימולטאני) של כל חמשת הצלילים של הפנטאטוניקה באקורד האחד.

ויינברג אינו מתעקש להשמיע אך ורק מהלך צלילים פנטאטוני. לעתים קרובות הוא חורג ממסגרת זאת. אבל שיטה זו הונחה כיסוד לסדר התפילות של ליל שבת. מבלי להיכנס כאן להערכת פרקי התפילה מנקודת ראות מוסיקתית אמנותית נציין רק, שההנחה על יסוד פנטאטוני במוסיקה של התנ"ך לא מצאה אישורה במחקרים האחרונים. ההאזנה לנוסח התפילה של התימנים ושל השומרונים מבהירה לאוזן מסורת של זמרה עתיקה במהלך צלילים דיאטוני במסגרת של טרצה או של קווארטה בלבד. המתפלל התימני או השומרוני אינו מקיף אוקטאווה שלמה, כי אם הוא מסתפק בשלושה או ארבעה צלילים רצופים. היסוד הזימרתי הוא אם כן הטטראקורד (ארבעה צלילים זה אחר זה) ולא הפנטאטוניקה. זו הייתה מקובלת בימי קדם, וכיום אפשר לשמעה במזרח הרחוק. בישראל הקדומה לא הייתה נפוצה. אבל יעקוב ויינברג חיפש אחרי יסודות עתיקים והגיע אל הפנטאטוניקה, הנשמעת באוזני חניך המוסיקה האירופית של ראשית המאה ה- 20 כעתיקה וכמזרחית.

יעקוב ויינברג פתר על נקלה גם את שאלת השיתוף של הכלים בנגינתם כחלק מהמוסיקה הדתית. גם בעניין זה הוא מוצא אסמכתא בכך, שהמוסיקה התנכית הייתה מלווה נגינה בכלים. משום כך הוא מקבל בברכה את בניין העוגבים בבית הכנסת. הוא רק דואג לכך, שהמוסיקה אשר תנוגן בעוגבים תהיה שמית מזרחית עברית. חובת

"הקומפוזיטורים היהודיים היא להחיות את האמנות של דוד ושלמה",

והנגינה בעוגב מהווה חלק מהאמנות הזאת, כי היא מאפשרת פיתוח מוסיקה אמנותית מפותחה.

"עבודת הקודש הפנטאטונית של ליל השבת" מאת יעקוב ויינברג מקיפה את תפילת ערבית בלבד. אין בה פרקי זמרה לקבלת שבת. מכאן שגם המזמור "לכה דודי לקראת שבת", אשר בו טיפלו בחיבה יתירה כל החזנים והקומפוזיטורים של המוסיקה היהודית הדתית, איננו בקובץ זה. אכן אחרי זמן מילא ויינברג את החסר. הקובץ "30 הימנונים ושירים בשביל העדה-בית הספר-הבית" נפתח במזמור "לכה דודי". פרקי הזמרה בקובץ זה הם בשפה האנגלית, ורק "לכה דודי" ו"אדון עולם" מושרים בעברית. המלודיה של "לכה דודי" אינה מקורית, היא אינה פנטאטונית, היא אינה יהודית. אמנם הצלילים הם של הסולם המיקסולידי, אבל מכיוון שהספטה נשמעת רק בירידה אל הסקסטה, ולא בעלייה אל האוקטאווה, אין השפעתה על רוח השיר ניכרת. והראביי של בית הכנסת "מיצפה", צ'יקאגו, מציין במבוא לקובץ זה,

ש"אם אמנם באידיאות של ויינברג יש גוון סלאווי, הרי בכל זאת השורשים העבריים שלו הם מקוריים והם אינם מטושטשים אף פעם".

הנה לפנינו פנטאטוניקה מזה וטעם סלאווי מזה. - הקובץ "30 הימנונים ושירים" יצא לאור בשנת 1947 בהוצאת הקמופוזיטור עצמו.

עניין מיוחד יש לנו ב"עבודת הקודש של שחרית לשבת" מאת יעקוב ויינברג אשר יצא לאור בשנת 1939 בהוצאת בלוך, ניו-יורק, והמכונה בשם "שבת בארץ". הקומפוזיטור כותב במבוא:
"(עבודת הקודש של שחרית לשבת) צצה במוחי באחת השבתות בבוקר בתלפיות, ליד ירושלים, ומכאן כותרת המשנה "שבת בארץ". בהביטך על הישוב הקרוב של הפועלים הצעירים אתה חייב לקרוא בקול: 'מה טובו אוהליך יעקב!' המוסיקה לתפילות מושפעת עמוקות מהסביבה הרבגונית של הקרקע אשר מתוכה צמח התנ"ך. המוסיקה, היונקת מישראל העתיקה (קריאת החומש) ומישראל החדשה (ממוטיוויקה חילונית) מקשרת בין העבר ובין ההווה של ישראל".

פנטאטוניקה, טעם סלאווי, טעמי המקרא ומוטיוויקה ישראלית חדשה... הגיע הזמן לבדוק את חלקם של היסודות האלה במוסיקה הדתית שלנו והקבצים של יעקב ויינברג יכולים לשמש חומר לליבון הבעיה החשובה הזאת.

(הערה: בקובץ "30 שירים והמנונים" נדפס גם השיר והבאנו שלום עליכם" מעובד למקהילה בשני קולות של פסנתר. יש להצטער על שהקומפוזיטור טרח לעבד מלודיה המונית חסרת-ערך זאת. ובושה מכסה פנינו לקרוא בכותרת של פרימיטיוו גס זה את התואר "מארש ישראלי").

שמואל אלמן (1947-1879) מנהל המוסיקה בבית הכנסת הגדול בלונדון, הדפיס בשנת 1925 בבית ההוצאה "יובל", תל-אביב-ברלין "קומפוזיציות לבית הכנסת". במבוא נאמר:
"רוב המנגינות נתחברו ברוחם של ניסן בלזר ובצלאל האודסאי, אלא שהוסיף עליהם המחבר תוספת הארמונית מודרנית".

נוסף על כך באות "הערות אחדות לחיבור 'שירי בית הכנסת':

א) חיבורו זה של אלמן כתוב לחזן ולמקהילה או למקהילה בלבד;

ב) כל המנגינות שנכתבו בשביל החזן ולמקהילה יכולות להיות מושרות על ידי החזן בלבד, אם אין מקהילה בצדו;

ג) החיבור מכיל מנגינות שיכולות להתקבל על ידי קהילות שונות, בין על ידי קהילות של חסידים ובין של ההיכל המודרני שבמערב;

ד) הפנים (הטקסט) חובר לפי המבטא האשכנזי וחוקי המלעיל והמלרע והשווא נע, וכן חוקי המוסיקה נשמרים בו;

ה) מטרתו של הקומפיניסטון היא לא לשבש את ניגוני ישראל ולעטוף אותם איצטלא נכרית, כדרך שעשו כמה חזנים במערב, אלא ליהד את המנגינות הכוראליות".

במלים אלה של שמואל אלמן מוצאות ביטוין כל הבעיות המעסיקות את הקומפוזיטורים של המוסיקה הדתית. לא חשוב כלל אם אמנם פתר אלמן את הבעיות החמורות האלה. אבל הוא אינו מתעלם מהן. הוא יודע שבזמן האחרון תופס החזן מקום בולט יותר מהנכון, והוא מדגיש שפרקי הזמרה שלו יכולים להיות מושרים בפי המקהילה בלבד. (מובן שכאשר אין מקהילה יצטרך החזן למלא שליחותו בלעדיה). הוא רוצה לפתור את בעיית העדות השונות. משום כך אין הוא נותן ליווי של עוגב לפרקי הזמרה, כי אם כותב חיבוריו למקהילה א קאפלה, מתוך תקווה שעל ידי כך יחדור גם לבית הכנסת של ה"חסידים". והוא מתכוון להיזהר מאצטלא נכרית ושואף לייהד את המנגינות הכוראליות...

ראויה לציון העובדה, שבסדר התפילות של אלמן יש שלוש קומפוזיציות שונות למזמור "לכה דודי", וכל אחת מהן מפתח אלמן כל פסוק ופסוק במלודיה מיוחדת ברוח המלים, וגם הפזמון "לכה דודי" מקבל לעתים מלודיה חדשה ברוח המוסיקה של הפסוק אשר קדם לו.

נעיר גם שבעניין "המבטא האשכנזי וחוקי המלעיל ומלרע" מתכוון אלמן לומר, שמבטא האותיות והתנועות הוא אצלו כמקובל במזרח אירופה (שבת - שבוס) אבל בענייני ההטעמה של המלים הוא נוקט בשיטה הנאמנה לחוקי הדקדוק, שלא כמקובל ברוב בתי הכנסת של אותה תקופה.

לאזאר סאמינסקי (1959-1882) יודע בדיוק את הדרך בה ילך לכשיכתוב מוסיקה לפרקי התפילה של "ערבית לשבת". עוד בהיותו יושב ראש של הוועד האמנותי של החברה למוסיקה יהודית עממית קבע, שרק מועטות מן המלודיות אשר לוקטו בידי ה"חברה" הן יהודיות מקוריות. במאמר אשר הופיע בשנת 1915 ב"ראזסוויט" (השחר, ברוסית) טען שרוב השירים אשר נשלחו לחברה ונאספו על ידי "האקספדיציה היהודית האתנולוגית" מטעם הברון גינצבורג, מתפתחים ב"נוסח מזרחי המוני" ואין בהם כל עניין. סאמינסקי טען, שחלק גדול מהשירים - וביניהם שירי החסידים אשר יואל אנגל כה הרבה לשבחם -- כוללים בתוכם יסודות זרים שאובים מתוך הזמרה הדרומית והמזרחית, ואפילו מתוך ריקודים פולניים, רומאניים וכד' לדעתו של סאמינסקי האוצרות של השירה היהודית המקורית צפונים בתפילות העתיקות, בפזמונים הדתיים, בטעמי המקרא. בפסקנות מכריז סאמינסקי:

"כל המחליט לחפש את הטהור ואת המקורי, את היסוד היחיד והאמיתי למוסיקה העברית המתחדשת, מחויב להילחם בפיתוי ועליו להתגבר על טעמו ונטייתו. עליו לזרוק ללא רחם את כל המפוקפק ואת כל הזר".

מכאן הוא מגיע למסקנה, אשר אותה הוא מוסר לנו במבוא ל"סדר התפילות של ערבית לשבת" אשר יצא לאור בשנת 1926 בהוצאת בלוך, ניו-יורק:
"למלודיה העברית המסורתית הדתית, ובייחוד לצורתה העתיקה האופיינית ביותר, לקריאת התורה בטעמי המקרא, המייצגת את התרבות היהודית המוסיקתית שהיא מקורית ובעלת ערך רב - לזו יש לתת זכות הבכורה על פני השיר היהודי העממי אשר נוצר רק לפני זמן קצר. הטונות הכביכול-יהודית, המכונה בשם "אהבה רבה שטייגער" המקובלת מאד בשירים המשפחתיים של יהדות מזרח אירופה (בשירי אהבה, שירי ערש, ריקודי חתונה) וכן גם בניגונים חסידיים רבים ובכמה מהתפילות הדתיות המסורתיות, גם טונות זו אינה על הגובה של המלודיה העברית הדתית מהטיפוס הגבוה ביותר, המצטיין במעברים של מאז'ור מרומם ונשגב ושל המינור האאולי".

מכל האמור לעיל ניכר, שסאמינסקי מבחין בין "מלודיה יהודית" ובין "מלודיה עברית", ולו ברור, שהוא מצא את המלודיה העברית הקדומה הדתית, שתתאים לסדר תפילות של שבת. ואמנם יש בפרק "טוב להודות", שבו נפתח "סדר התפילות לערבית של שבת", רמז לחידוש. הקומפוזיטור בחר בסולם הפנטאטוני-אנהמיטוני בעל הטרצה הגדולה, ושיווה לפרק על ידי כך רוח של הודייה מתוך חדווה. הריתמוס המכונה "סקוץ'-סנאפ", המופיע בטאקט הרביעי, מוסיף עליצות ומגוון את המטרום של 3/4. חיות רבה ישנה בהירמון של הקריאה "שמע ישראל" בפי החזן, ונופך מיוחד יש לעניית המקהילה בטונות שונה מזו של החזן. בפרק "ושמרו" מופיע שוב הריתמוס "סקוץ'-סנאפ", והמהלך באקורדים של הקווארטה-עם-הסקסטה, היוצר קווארטות מקבילות בין הטנור והאלט, משווה רוח עתיקה לזמרה ("אורגאנום"). לסיום סדר התפילות מביא סאמינסקי את הפרק "אדון עולם" מאת הקומפוזיטור היהודי מאיטליה שלמה מהאדומים, המכונה בשם סאלומונה רוסי (1750 לערך -- 1630 לערך) אבל הוא מכניס בו שינויים ניכרים.

נוסיף, שבקובץ "אנתולוגיה של שירים עבריים דתיים ומסורתיים" אשר יצא לאור בשנת 1946 מביא סאמינסקי שלושה פרקי זמרה ל"אדון עולם".

האחד "בסגנון עתיק",
השני "ישראלי"
והשלישי "בעקבות שלמה מהאדומים".

אברהם בינדר (נו' 1895 בניו-יורק) הוא בנו של חזן. בשנת 1924 הוזמן אל בית הכנסת שבקארנגי-הול, ואשר בו כיהן בתפקיד הרב ד"ר סטיפאן וייז, לנצח על המקהילה ולקבוע קוו למוסיקה של התפילות. החינוך אשר בינדר קיבל במקהילה של אביו השפיע עליו להימנע מחידושים מפתיעים. גם הוא, כרבים אחרים בבתי הכנסת הרפורמיים באמריקה, נעזר בעוגב לזמרת המקהלה, אבל במוסיקה עצמה הוא עושה כמיטב יכולתו להמשיך במסורת של החזנים האירופיים. במבוא לקובץ התפילות, אשר יצא לאור בשנת 1928 בהוצאת בלוך, ניו-יורק, והמכונה בשם "חיבת שבת", מטעים אברהם בינדר את הצורך להמשיך במסורת של זולצר, לבנדובסקי נאומבורג, נובקובסקי ואחרים. לדעתו, קומפוזיטורים אלה פיתחו את הקומפוזיציות שלהם על יסוד מוטיוויקה מסורתית יהודית, והם הוציאו מתחת ידם פרי הילולים הודות למומחיותם הרבה בתורת הקומפוזיציה האמנותית.

אברהם בינדר אינו נוטה לשמוע בצלילי הקומפוזיטורים האלה זמורת זר. הוא אינו מצטרף אל המסתייגים הטוענים, שהמוסיקה של החזנים-הקומפוזיטורים של אותה תקופה אינה אלא יפיותו של יפת באוהלי שם. ואברהם בינדר עושה כמיטב יכולתו להחדיר לבית הכנסת הריפורמי מוסיקה ברוח החזנים של המאה ה- 19. הוא מגיע לידי כך, שלמלים "יהיו לרצון אמרי-פי והגיון לבי לפניך" (המושרות בבית הכנסת הרפורמי בשפה האנגלית) הוא מתאים את המלודיה הידועה של אנטון רובינשטיין מתוך האוראטוריה "מגדל בבל" בפי מקהלת בני שם. (צ'רניחובסקי תרגם פרק אוראטורי זה במלים "הסכת, שמע!" בשנת 1911).

אברהם בינדר טיפל רבות במוסיקה לתפילות של יום השבת. הוא הוציא קבצים בשם "רינת שבת", "קבלת שבת".

בינדר ביקר פעמים אחדות בישראל. כבר בביקורו הראשון, בשנת 1925 הראה התעניינות בשירים הישראליים החדשים. הוא היטה אוזן לתפילות של התימנים, קלט מנגינות ערביות, רשם שירים מפי החלוצים. את החומר הזה הוציא אחר כך לאור בעיבוד אמנותי. וכה חדרה המוטיוויקה הזאת גם לקומפוזיציות האחרונות, שנכתבו לתפילות של יום שבת. אבל בהשפעת גרסת הילדות שלו נשאר בינדר נאמן למוסיקה, שהייתה מקובלת בבית הכנסת לפני שנים, וברוח המוסיקה הזאת פיתח גם את הקומפוזיציות שלו. ב"שבת לישראל" אשר יצא לאור בשנת 1954 נאמר במבוא,
ש"הקומפוזיטור הגשים בעבודת קודש זו את האידיאות אשר להן נלחם במשך פעילותו כמוסיקאי של בית הכנסת, כלומר, נאמנות למסורת המוסיקתית של בית הכנסת בתוך הסינאגוגה המודרנית, ופיתוח המוסיקה של ישראל והפצתה".

במבוא גם נאמר, שהפרק "לכה דודי" מבוסס על חומר תימני, הפרק "מי כמוך" נושא אופי ישראלי בהשפעת ה"הורה", והפרק "מגן אבות" מצטיין ברוחו המזרחית, שהובאה לישראל על ידי העולים מהמזרח. במבוא נאמר אפילו, הקומפוזיטור הרבה להשתמש בקאנטוס (צ'אנט), ועל ידי כך

"נתן למאזין רמז לאופן של המוסיקה בפי המקהילה הנעלה של הלווים, כפי שיכלה להישמע בימי התנ"ך"...

ארנסט בלוך (1959-1880) הצליח לצרף אל הקומפוזיציות שלו, התופסות מקום בולט בספרות העולמית, גם "עבודת הקודש" בשביל שחרית לשבת עבור חזן, מקהילה מעורבת ותזמורת גדולה. הקומפוזיציה נכתבה בשנים 1933-1930. המלים שאובות ברובן מתוך תפילות ישראל. המוסיקה רחוקה מזו המקובלת בתור חזנית" והמרבה בסלסולים, התייפחויות וקולוראטורות. אבל כולה חדורה רוח דתית, ויש בה גם פרקים ישראליים אופייניים בלוך משתמש בסגנונים שונים להביע רוח המלים. יש כאן זמרה הומופונית ופוליפונית, מאלה הוא עובר אל זימרת סולו ואל הרצ'יטאטאוו ואפילו אל הקריאה ללא צלילים קבועים. הוא משלב את הסולם המיקסולידי עם מהלכים של טריטונוס ועם אקורדים דיסונאנסיים בני שבעה צלילים שונים. הוא אינו מוותר גם על הסקונדה המוגדלת ברצ'יטאטיוו המסומן כשייך למסורת. קווינטות מקבילות, סולמות עתיקים, זמרה רספונזורית באות בסירוגין, אבל גם לפיתוח ברוח הפוגאטה יש מקום בקומפוזיציה זאת.

החזן משמיע את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" בפשטות, בהתפתחות רגילה כדבר מסורתי מקובל מקודש, שאינו משאיר מקום להארה נוספת. אלא שלפני הסוף, בהברה "-חד", פונה החזן אל הקווארטה המוגדלת לעורר מתיחות עצומה, המוצאת פתרונה בקווינטה הזכה. על ידי כך מצליח הקומפוזיטור לעורר באמצעים מוסיקתיים את ההדגמה הדרושה לפי החוקים של בית הכנסת להבלטת ה"ד" בסוף המלה "אחד". - הפרק "מי כמוך" מלא אקסטאזה. ובפרק "גואל ישראל, קומה לעזרת ישראל" נשמעת תפילה לבבית, יהודית, במקצת בכיינית כאן נשמעים סלסולים חזניים, הקומפוזיטור מרשה לעצמו להשמיע את הסקונדה המוגדלת, המשמשת בכוח המסורת של יהדות מזרח אירופה סממן מובהק של תפילה-תחינה יהודית.

הפרק "אדוני צורי ומעוזי" חדור רוח כנסייתית, והוא מתפתח בזמרה עזה, אמנותית, נשגבה. - וכאן באה ההפתעה. אחרי העושר של הגוונים, אחרי השימוש המרובה בצבעי התזמורת למיניהם, אחרי הפגנת הזמרה של החזן ושל המקהילה בצירופים שונים ובצלילים מפותחים, נשמעת פתאום תפילת יחיד באמירה בקריאה, ללא כל רמז למלודיה, ללא נטייה להשמיע צלילים בעלי גובה אקוסטי קבוע, קורא החזן את הפסוקים אשר לב כי איש יחרד לשמעם:

"נקום אלוהים את נקמת הצדיקים",
"הצור תמים פעלו",
"דיין אמת, שופט אמת וצדק".

כאן הנך מגיע לספירות כאלה, שרק האמירה, הקריאה הינה בגדר האפשרות, וזו מזעזעת, מרעידה. הנה הרגע אשר בו הנך מגיע להכרה, שהפשוט ביותר, הטבעי ביותר, הרגיל ביותר, ה"זוגאכץ" הוא גם החזק ביותר, בעל ההשפעה הגדולה ביותר. כאילו באה כל המוסיקה העשירה להבליט את הפסוקים הנאמרים ללא מוסיקה. ובאותו זמן מבליט הפרק הזה את כל החשיבות שבזמרה האמנותית אשר קדמה לפרק ואשר באה אחריו, כשם שזמרת הסולו של החזן מבליטה את הערך הרב של פרקי הזמרה האמנותיים בפי המקהלה הגדולה.

מרדכי סתר (נולד 1916) כתב "קאנטאטה לשבת". בזו ניכרים שני היסודות העיקריים של המוסיקה שלו: המודרניות והמזרח הישראלי. סתר עלה לישראל בשנת 1926 והצלילים של יהודי המזרח קסמו לאוזניו מראשית דרכו במוסיקה. הוא השתלם בקומפוזיציה אצל נאדיה בולנז'יי ואיגור סטראווינסקי. במיצוריו משתלבים שני היסודות.

סדר התפילות ב"קאנטאטה לשבת" אינו בהתאם למקובל בבית הכנסת. הקומפוזיציה נכתבה להשמעה בקונצרטים ומכאן החופש במבחר פרקי הזמרה ובסדרם. בקאנטאטה יש שבעה פרקים בסדר זה:

שיר השירים אשר לשלמה,
הבו לאדוני בני אלים,
הבו לאדני כבוד ועוז;
לכה דודי לקראת כלה;
שלום עליכם מלאכי השלום;
מזמור שיר ליום השבת;
ויכולו השמים והארץ וכל צבאם;
יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

כמוסיקה של הקאנטאטה מורגש דבר-מה חדש, מזרחי במובן הרציני והנכון של המלה, ולא במובן ה"שאנסונים" המזרחיים, המושרים בתוכנו לעשרות. הקומפוזיטור סתר לא התחשב בכך, שהקהל מחבב את המלודות המקובלות, הנחשבות למסורתיות, אם כי קל להוכיח, שתאריך היווצרן אינו מרוחק ביותר. הוא חיפש ומצא בספרו של המוסיקולוג א' צ' אידלסון "אוצר שירי היהודים מספרד" מוטיבים עתיקים ועליהם פיתח את הקומפוזיציה שלו.

"שיר השירים" מושר ברחבות, בנעימות. רובו באקורדים מקהלתיים. מבוא, פתיחה.

"הבו לאדוני" מושר בפי הסופראן והאלט. לעומתם משמיעים הטנורים והבאסים הברות מקוטעות, כעין קריאות חדווה שבשמחה. הרגשת עוז ישנה בקטע "קול אדוני על המים", המשמש טריאו לפרק, שאחריו חוזרת הזמרה במלים "הבו לאדוני".

"לכה דודי" מבליט תפיסה מיוחדת במינה אנו רגילים לשמוע פרק זה במלודיה באה, עריבה, רגילה, אשר לעתים קרובות היא משכיחה את קדושת הרגע ומקרבת אותנו להרגשות, שבאטמוספרת הואלס. בנידון זה חטאו רבות החזנים והקומפוזיטורים. סתר בחר לעצמו דרך מפתיעה, אבל משכנעת הוא תופס את הפרק כמלא סוד וייראה הוא שואף ליצור תחושה של השתוממות למתרחש בעולם על התחום שבין החול והשבת. המקהלה, שרה באיטיות, מתוך ריכוז והתעמקות פנימית. רק בסוף של הפסוק מופיעה זמרה סולית, מאוד עדינה וסודית: "לשם ולתפארת ולתהילה". קטע זה, המצטיין באופיו המלודי במובן המקובל של המלה, מעורר הרבה יותר כמיהה וגעגועים לקדושה ולהתעוררות מאשר לו הושר כל הפרק כולו בשילוב של מלודיות נאות.

"שלום עליכם" מביע תחושתו של היחיד (הפרק מושר סולק עם בואו לביתו החדור רוח שבת שקטה ושלווה. - "מזמור שיר ליום השבת" נשמע מפי רביעייה של סולנים.

"ויכולו השמים" מתואר בפי המקהלה, שזמריה כאילו אצים, נחפזים להביע התפעלות והשתוממות למראה הפלא של יצירת העולם. ה"אמירה" המשותפת לזמרים, הדקלום המשותף במטרום המשתנה חליפות, הריתמוס הנובע מהמלים ללא חרוז ומשקל - היסודות האלה ישנם לרוב בבית הכנסת המזרחי. אבל אין שם לב לאלה, כי עיקר מאוויים של הקומפוזיטורים הוא להגיע אל המלודיה המובנת. סתר נאחז במקור המזרחי, מבלי ש"מזרח-כביכול" (פסאודואוריינט) יקלקל את השורה.

"יתגדל" מושר ברוח האזכרה, הסתלקות, מיסטיות.

"שבת מציון" הוא מחזור תפילות, בחלקן מתוך סדר "קבלת שבת" ובחלקן מתוך "ערבית לשבת", יש הבדל גדול בין מחזור התפילות בשם "שבת בארץ", ובין זה המכונה בשם "שבת מציון" בראשון מציינת המלה "בארץ" רק את המקום אשר בו צצה האידיאה במוחו של הקומפוזיטור, וכל פרקי המחזור הזה נכתבו או נשלמו בחוץ לארץ בידי קומפוזיטור אחד - יעקב ויינברג. אחרת לגמרי הוא הדבר במחזור התפילות "שבת מציון". כותרת המשנה מסמנת את המיצור הכולל כ"עבודת הקודש לשבת של ישראל", וכל הפרקים נכתבו בישראל, רבים מהם בהשפעת המוטיוויקה הישראלית החדשה. ובהרכבת המחזור הזה לקחו חלק קומפוזיטורים רבים מישראל, שכל אחד מהם כתב פרק או שניים לשלבם במסגרת הכללית.

פרקי "שבת מציון" ושמות הקומפוזיטורים הם:

מה טובו - מרדכי זעירא,
מזמור,שירו לה' שיר חדש - יחזקאל בראון,
לכה דודי - לייב גלאנץ,
מזמור שיר ליום השבת - מרק לברי,
ברכו - שלמה הופמן,
אהבת עולם - ניסן כהן-מלמד,
שמע ישראל... ואהבת - עמנואל עמירן,
מי כמוך - ליב גלאנץ;
השכיבנו - בנימין ברעם,
ושמרו - עמנואל עמירן;
קדיש - יששכר מירון;
נגינת ביניים ו-יהיו לרצון אמרי פי (בשפה האנגלית) --מנחם אבידום,
מגן אבות - אפרים בן-חיים,
קידוש - קראל שלמון,
עלינו לשבח - משה ולנסקי
אדון עולם - יששכר מירון.

"שבת מציון" מהווה המשך של נוהג חיובי בבתי הכנסת הרפורמיים של ארצות הברית. בבתי כנסת אלה משמיעים מוסיקה, ממש מוסיקה. לא רק מלודיות עממיות, לא רק זמרה בציבור של "בואי כלה" לצלילי ריקוד אירופי בהאטת הטמפו, כי אם קומפוזיציות חדשות, מורכבות, בעלות שאיפה מוצדקת להירשם בין אוצרות התרבות של תקופתנו. הודות לפעולה המוסיקתית בבתי כנסת אלה נכתבו קומפוזיציות מחזוריות שבתיות בידי קומפוזיטורים גדולים כמו ארנסט בלוך, דאריוס מייו, יוסף אהרון, לאזאר ויינר ואחרים. אחדות מהקומפוזיציות האלה זכו להצלחה כה גדולה, שהן צורפו לאוצר האוראטוריות העולמיות. המוסיקה היהודית נתעשרה על ידי כך מאוד, אבל ספרות זאת אינה באה בחשבון בשביל בתי הכנסת בישראל, כי רוב הקומפוזיציות האלה נכתבו בשביל מקהילה מעורבת, ורבות מהן מחייבות גם ליווי של כלים.

גם את "שבת מציון" לא נוכל להשמיע בשעת התפילה בציון, כי המוסיקה נכתבה למקהילה מעורבת עם ליווי של עוגב. ההזמנה באה מהנהלת "היכל המעלות" שבעיר קליוולאנד, אוהאיו, למלאת עשרים שנים לכהונתו של החזן שאול מייזלס באותו בית כנסת. ויש בכך מפנה רב ערך, שבעיר מרכזית בארצות הברית משמיעים סדר תפילות בהברה הספרדית ועם מוסיקה שבחלקה היא מבליטה סממנים אופייניים לסגנון המכונה בשם "ים-תיכוני".

כבר בפרק הראשון, "מה טובו", מפגין זעירא את חיבתו לריתמוס הער ולסינקופה. הוא משתמש בהצלחה בואריאנטים קלים במענה של המקהלה לזמרתו של החזן; והוא אינו נמנע מלהשמיע את הסקונדה המוגדלת (המוזנחת כיום בישראל כצירוף המאפיין את הבכייה הגלותית בהגיעו אל מלת התחנונים ענני".

גם בפרק התהילים צ"ח מאת בראון אנו שומעים את הריתמוס של ההורה הישראלית. שינויי המטרום מוסיפים עניין לפרק זה. - את ה"לכה דודי" מפתח לייב גלאנץ בסולם המיקסולידי תוך שמירה על המטרום הבלתי זוגי (6/8 בתנועה אטית מבליטות את הצירוף הזוגי של 3/8) הנהוג בזמרת פרק זה בבתי הכנסת. הפסוק "בואי בשלום" מתנועע במטרום הריקודי של 3/4. - לברי בפרק "מזמור שיר ליום השבת" מוצא את האוניסון כהולם את רוח בית הכנסת. - גם עמירן ב"שמע ישראל" נוטה אחרי האוניסון, ואילו בפרק "ואהבת" הוא מעמיד לראווה את הקווארטה המקבילה, התופסת מקום רב בזמרה הישראלית. - שלמון מוסיף עניין מיוחד ל"קידוש" על ידי שילוב צלילים של הסולם הפריגי. המהלך כקיוינטות מקבילות מוסיף להרחיק אותנו מזמרה מקובלת של המקהלה בבית הכנסת. לסיומו של ה"קידוש" הוא משמיע אקורדים, שבהם קווינטות מקבילות וסקונדות מקבילות שוטפות בנחת להוספת גוון עתיק לזמרה. את החלק האמצעי של פרק זמרה זה מפתח שלמון בצורה הקפדנית של הפוגיטה, וכך הוא משלב ארכאיות פרימיטיווית עם פוליפוניה מדעית לזמרה רבת עניין.

שבת מציון" של הקומפוזיטורים הישראלים בוצעה בליל השבת ב"היכל המעלות", שבעיר קליוולאנד. חתן היובל החזן שאול מייזלס, השמיע את פרקי הסולו המנצחים לזאר ויינר, שלום סקונדה ויששכר מירון הדריכו את המקהילה בזמרתה. ההצלחה הייתה גדולה. והסימן לכך הוא, שבית ההוצאה פנה שוב אל הקומפוזיטורים הישראליים בהצעה לכתוב מחזור שני של תפילות לשבת. הדעת נותנת, שמתחרים קולקטיביים אלה לא יתפסו את המקום המכובד של אוראטוריה דתית, כמו "עבודת הקודש" של בלוך או של מייו. הניסיון הוכיח, שמיצור קולקטיבי אינו מבליט אחידות אמנותית. רוח הפרקים שונה, וליד שילובים חדישים נשמע גם פרימיטיבי, ולא תמיד מצטיין פרימיטיבי זה בכוח ההבעה של אמן המסתפק במועט כשכוחו רב אתו להשתמש גם במרובה.

אבל במסגרת שלה נועד המחזור "שבת מציון" יש לקחת לביצועים חוזרים ונשנים, ובדרך זאת אפשר להגיע להישגים חשובים. הקומפוזיטורים הישראליים מטפלים בתפילות של שבת להוסיף להן מוסיקה אמנותית, דבר אשר אינו ניתן עדיין להגשמה בישראל עצמה. ואילו בתי הכנסת בארצות הברית קולטים את הצלילים הישראלים במסגרת דתית שבתית.

אנתולוגיות של המוסיקה היהודית-הדתית הופיעו במספר רב מאוד. מביניהן נזכיר את זו של נחמיה וינבר המכילה "שירי קודש ושירי עם דתיים של יהודי מזרח אירופה" (1955) במדור השני של החלק הראשון יש פרקי זמרה לקבלת שבת, ערבית לשבת, שחרית לשבת, ומוסף לשבת. מחברי המוסיקה הם: וינבר, רוזנבליט, ירוחם הקטן, אלמן, א. מ. ברנשטיין. -- האנתולוגיה השנייה, הראויה לסקירה מפורטת יותר בגלל העושר של החומר בה, היא זו של החזן גרשון אפרת (נו' 1891) המכונה בשם "אנתולוגיה חזנית" (1953) הכרך הרביעי של האנתולוגיה הזאת מוקדש כולו לשבת, ובו יש פרקי זמרה לקבלת שבת, ערבית לשבת, שחרית, הלל, עם קריאת התורה, מוסף מנחה, מעריב.

לא פחות משבעה פרקי זמרה לפיוט "לכה דודי" יש באנתולוגיה זאת. עשרה פרקי "ושמרו". אבל לא המספר קובע. העיקר הוא בכך שהעורך גרשון אפרת עמל וליקט פרקי זמרה מתקופות שונות ובנוסחאות שונים, והעמיד לרשות המתעניינים אוצר עשיר של תפילות לבחור מהן את הרצוי לחזן ולעדתו. אנתולוגיה עשירה זאת מאפשרת גם סקירה היסטורית של התפילות לשבת מראשית ההתפתחות של הזמרה האמנותית בבית הכנסת (שלמה מהאדומים הוא "סאלומונה רוסי", שלמה זולצר) ועד תקופתנו שכנציגים לה מופיעים קומפוזיטורים ידועים מחוץ לארץ (מייו, קאסטלנואובו טדסקו ועוד) ומארץ ישראל (פ. בן-חיים, קראל, שלמון ועוד).

את החידוש הנועז בעריכת האנתולוגיה הבליט גרשון אפרת בכך, שבראש פרקי הזמרה העמיד את "מה טובו" מאת פ. בן-חיים, המביא במבוא לעוגב ובזמרת הקולות מהלך מקביל ממושך של קווארטות ושל קווינטות להשראת רוח שקטה ואדוקה. הזמרה מתנהלת באיטיות רבה ומשום כך מתקבלים הדיסונאנסים פחות צורמניים והם מוצדקים בהובלת הקולות. - גם הפרק "מה טובו" מאת קראל שלמון לחזן עם עוגב שוקק קווינטות מקבילות. יכול היה להתקבל הרושם שהקומפוזיטורים הישראליים קבעו להם צעידה מקבילה כלחם חוקם בקומפוזיציה, כי הנה בא גם דן אהרונוביץ בפרק "השכיבנו" לחזן עם ליווי של עוגב ומשמיע קווארטות וקווינטות מקבילות בליווי וגם אדל בפרק "שלום לך יום השביעי" נוהג כך. ואפילו שטרנברג בפרק התהילים "אשא עיני אל ההרים" למקהלת נשים בחמישה קולות בלי ליווי, מדריך את הזמרות בקווארטות ובקווינטות המקבילות.

הרושם שצעידה זאת אופיינית לכל הקומפוזיטורים בישראל אינו מוצדק, כמובן. אבל צירוף פרקים אלה לאנתולוגיה מוכיח על נכונותו של העורך להגיש לקוראיו גם מן הבלתי מקובל. הנה גם מייו ב"לכה דודי" משמיע הקבלות, וגם קאסטלנואובו טדסקו אינו נמנע מהן. הרי שזה סימן הדור, ויש להטות לו אוזן. וכל המסתייג מצירופי צלילים מסוג אלה יכול למצוא באנתולוגיה חומר רב, שבו נמנעים הקומפוזיטורים מלעבור על הלאו המפורש בכל הספרים המקובלים להארמוניה. באנתולוגיה יש קומפוזיציות מאת זולצר, נובוקובסקי, מינקובסקי, לבנדובסקי, בירנבוים, אוסיאס אבראס, המכונה "פיצ'ה" ורבים אחרים. גם העורך גרשון אפרת אינו מצטרף אל המחדשים הנועזים. אבל בתור עורך הוא מציג בספרו את האסכולות השונות במוסיקה הדתית, בספרו הוא מביא חומר רב ומאלף על ההתפתחות של הספרות החזנית על הנושא "שבת".

*

..."מה טובו אוהליך, יעקוב, משכנותיך, ישראל". בשלווה, בנחת משמיעה המקהילה את השירה הזאת עם הצלילים של פ. בן-חיים, שבהם נפתחת האנטולוגיה לחזנות. התנועה איטית, רגועה; הדינאמיקה ממוצעת, מאופקת, הקולות מלוכדים בזמרה ההומופונית של המקהלה, המביעה את רגש האחדות והאחווה של העדה, המתכנסת במקדש-מעט להתעלות בתחושת השבת-שבתון. האקורדים ממושכים, כוח הצללים נחלש והולך ומגיע בסיומו של הפרק לפיאנו-פיאנו-פיאניסימו (ארבעה סימני פיאנו). מנוחה, נופש, שבת.

..."הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד". יחיד מעודד עצמו במלים אלה כשתחושת החול גוברת בקרבו ומשק כנפי השבת הנפרדת מרעיד את לבו. בפסוק זה (ישעיה י"ב, ב) מובעת התקווה לשבוע טוב. כי הלב חרד, ימי החול קרבים ובאים וקשה הוא המעבר מקודש לחול. והצלילים הם של תוגה, של צער, של עצבות. באנתולוגיה לחזנות מובא פרק "הבדלה" לסיום הפרק, ופרק זה בנוי על מלודיות מסורתיות. ובאלה בולטת הסקונדה המוגדלת, זו הצובטת את הלב, המופיעה בשירי העם היהודיים כל פעם כשמדובר על דמעה, על צער, על תוגה. המטרום אינו קבוע: טאקטים בני שלושה רבעים ובני ארבעה רבעים באים בסירוגין. חופש ניתן ליחיד להביע את המלים כרצונו. "אד ליביטום" רשום בראש הפרק: לפי הנטייה הנפשית של משמיע "המבדיל", "פוקו פארלאנדו": כשופך לפניו שיחו. הריתמוס בתוך כל פרק נעדר יציבות: שלשונים, חלקי שש-עשרה, צלילים מנוקדים, הפסקות קצרות - הנשמה היתירה מפרפרת. ויש להאריך בצלילים ולהשמיעם בניחותא כדי להוסיף מחול על הקודש. ויש להרים כוס, כוס ישועות. ועם הרמת הכוס פונה המזמור מהמינור אל המאז'ור. הסולם הפריגי-אידי מתחלף בסולם המאז'ורי, המכשיר את הנשמה לצפייה לבוא השבת הקרובה. אבל דווקא בצליל האחרון, ממש בזה הרשום בתו האחרון באנתולוגיה לחזנות, גבר הספק והעורך מציע שני צלילים לבחירה. האחד שייך למאז'ור של "כוס ישועות אשא", והשני מחזיר אותנו אל הנוסח של תפילה מינורית. באיזה צליל לבחור? - פרפורי נפש של מוצאי שבת.