|
תקציר: הספר מלווה את עמנו מאז היותו לעם, ובמרוצת הדורות הייתה מנת חלקה של יצירת ישראל בכתובים כמנת חלקו של עמנו בחייו הגשמיים. גזירות ורדיפות, שפקדוהו בנתיב תלאותיו הארוך, פגעו בעת ובעונה אחת גם בספריו המקודשים.
מילות מפתח: אנטיוכוס, אדרינוס, נוסעי-הצלב, שרפת התלמוד, ר' מאיר מרוטנבורג, אינקוויזיציה, ליל הבדולח, המניפסט הקומוניסטי. |
|
אין לך עם בעמי תבל, שתולדותיו משתקפות בתולדות ספריו כעם ישראל. הספר מלווה את עמנו מאז היותו לעם, משחר ההיסטוריה, ובמרוצת. הדורות הייתה מנת חלקה של יצירת ישראל בכתובים כמנת חלקו של עמנו בחייו הגשמיים, בארצו ובגולה. ממילא מובן, שגזירות ורדיפות, שפקדוהו בנתיב תלאותיו הארוך, פגעו בעת ובעונה אחת גם בספריו המקודשים, ומאז ומעולם, היו לפורענות שתי שלוחות: האחת מכוונת לגוף העם, והשניה - לנפשו. ידוע ידעו צוררי ישראל, כי כדי להשמיד את עמנו עליהם תחילה להכרית את מעיינות רוחו, ועל כן תמיד ביקשו לעקור מן השורש את פרי הגותו ומסכת מוסרו הכתובה. תחילה יש לשבור את לוחות-הברית, ולפני שמעלים את בני-העם על המוקד, מעלים עליו את ספריו. מכאן גם חשיבות הלימוד בישראל. אין זה מקרה, כי היקף הבורות בעמנו הוא הקטן שבכל עמי העולם, והלימוד אינו לימוד לשמו, אלא שמתוך תלמוד תורה באים לידי מעשה, והמעשה הוא, בעצם, קיום העם. בית ישראל וספריו - שותפים הם לגורל וליעוד.. . סקירת הרדיפות על הספר העברי לדורותיו עשויה להיות ארוכה, ולפיכך יש להסתפק בהצבת ציוני דרך בלבד. ההכרה בדבר חיוניותו של. ספר-התורה לעצם קיומו של עם ישראל, כפי שנתפסה על-ידי הגויים בימי גזרות אנטיוכוס אפיפאנס, מוצאים אנו כבר במשנה. נאמר שם, כי בין חמשת הדברים, שאירעו לאבותינו בשבעה-עשר בתמוז, "שרף אפוסטומוס את התורה". פרטים על אותו מאורע איננו יודעים, אף לא מי היה אותו "אפוסטומוס". כנראה שהיה מצביא סורי, ששם לו למטרה לא רק לכבוש את העם היהודי בארצו, אלא גם להשמיד את כל קודשיו, לרבות ספרי-הקודש. ויש המבקשים לקשור מעשה זה עם מה שמספר יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, כ', ה', ג') על חייל רומי אחד, שמצא לא הרחק מבית חורון ספר-תורה, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש. היהודים נזדעזעו מחילול הקודש ודרשו מיד המשגיח הרומי בקיסריה להעניש את הפורע, |
"כי מוכנים הם (היהודים) למסור את נפשם מלראות תורת-אבות מחוללת באופן כזה".
|
| ובימי השמד גזר אנדרינוס לא רק על המילה, אלא גם על לימוד התורה וסמיכת חכמים, ואפשר, שמפרשת עשרת הרוגי מלכות הנוגעת ביותר אל הלב היא זו של ר' חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר-תורה היה מונח לו בחיקו, היה זה מעשה-התרסה גלוי נגד שלטונות רומי; בעיניים פקוחות ובהכרה ברורה יצא לקידוש-השם וכאשר "כרכוהו בספר-תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן האור", במעמד בתו, אמר לה בעוז נפש של פרנס קנאי לדורו: |
"אלמלי אני נשרף לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר-תורה עמי - מי שמבקש עלבונה של ספר-תורה, הוא יבקש עלבוני.
אמרו לו תלמידיו: רבי מה אתה רואה? אמר להם: גוולין נשרפין ואותיות פורחות..." |
|
מני אז חוזרות הפורענויות על ישראל כבמתכונת אחידה, ופזמון-אימים אחד מצטלצל בחלל הדורות: שחיטות ומעשי-טבח, שרפת בתי-כנסת וספרי-תורה, מעשי-שוד וביזה ו"תבוסת ספרים וגווילים" (כלשונו של ביאליק, "בעיר ההריגה"), שפיכות דמים ועשן מתאבך; הגויים שמתנכלים לעם ה' מתנכלים גם לספריו המקודשים. |
|
בגבור הנצרות יצאי נושאי-כליה למלחמת-שמד ביהודים, וכשביקשו נקודות-תורפה, נתחקו עד-מהרה על המקור, שממנו ינק עם ישראל - ספריו המקודשים. בכך נעזרו רבות על-ידי מומרים - מהרסי העם שיצאו מתוכו - שכדרך העולם, עזה שנאתם שבעתיים לעם מכורתם. במרוצת מאות בשנים, בימי הביניים ובעת החדשה, הדריכו מומרים את שונאי ישראל. בקרב הגויים, לרבות את האפיפיורים, במלחמתם נגד עם ישראל, ומאז המאה ה-13 למניינם הפך התלמוד למטרה הראשית לידות בו את חיציהם. בצדק ראו הגויים בתלמוד את אוצר-הרוח היקר ביותר של עמנו, שהרי בו קבועים עיקרי-האמונה, אורחות-החיים וערכי-המוסר שלנו, ומשלא עלה בידי חכמי הנוצרים לשבור את רוח היהודים ולהמיר את דתם, גמרו אומר לגזור על התלמוד, לאסור על העיון בו ואף לשרפו. |
"כמעט בכל מאורעות השמד בימי נוסעי-הצלב",
|
| כותב ש. ברנפלד ב"ספר הדמעות", |
"אירע, כי נכנסו הצוררים. אל בתי כנסיות והוציאו את ספרי התורה, אשר קרעו. ורמסו אותם... ואולם בתחילת האלף השישי היה מעשה שרפת התלמוד מאורע לעצמו".
|
|
מן הראוי לזכור, כי באותם הימים טרם הומצא הדפוס והתלמודים היו נפוצים בקהילות ישראל אז בכתב-יד; ממילא מובן, שמספרם היה מצומצם ביותר, ומשיצאה מאת השלטונות הגזירה לשרפם, הייתה סכנה לא רק שתבטל תורה מישראל, אלא שעצם כתבי היד עשויים ללכת לאיבוד. שרפת התלמוד בפעם הראשונה אירעה בפאריס, בשנת 1244. ראשית המאורע הייתה נעוצה בהלשנה של המומר ניקולאוס דונין, שנתחבר אל הכמרים הדומיניקנים, וכדרך הימים ההם, נתקיים תחילה ויכוח פומבי בין חכמי ישראל לבין אותו מומר ובני-סיעתו, במעמדו של המלך, הרשות הניטראלית כביכול. התוצאה הייתה ידועה, כמובן, מראש, ואמנם זמן קצר לאחר מכן גזר המלך לשרוף בפומבי את כל ספרי התלמוד הנמצאים בצרפת. אותה פורענות נרשמה באותיות-דם-ואש בדברי ימי עמנו. בעשרים וארבע עגלות הובלו ספר התלמוד ושאר ספרי-קודש לחוצות פאריס, ולקול תרועת המונים העלו אותם על המוקד. באותו מעמד-זוועה נכח ר' מאיר מרוטנבורג, שהנציח את המאורע בקינה המזעזעת "שאלי שרופה באש לשלום אבליך", שנקבעה כקינה לתשעה באב כמנהג אשכנז ופולין: |
לשרוף באש דת - הזה תשלום כפליך?
אתמה לנפשי: ואיך יערב לחכי אכול - אחרי ראותי, אשר אספו שלליך אל תוך רחובך כנידחת ושרפו שלל עליון, אשר תמאס לבוא קהליך? ... |
|
בשנת 1415 גזר האפיפיור מארטין החמישי על לימוד התלמוד וציווה על השמדת כל עותקיו, ומני אז הופכת שרפת התלמוד לכעין "מחלה מידבקת", שאחזה את הגויים בכל רחבי אירופה.
מאורע כזה, שרישומו ניכר בתולדות עמנו, היה שריפת התלמוד ברומא. ב-12 באוגוסט 1553 (ב' אלול שי"ג) הוציא האפיפיור יוליוס השלישי צו לכל הנסיכים, ההגמונים ומועצות-הערים באיטליה להחרים ולשרוף את שני התלמודים. היהודים נצטוו למסור את ספריהם תחת איום של עונש - החרמת כל רכושם, ולא עוד, אלא שהמחפשים מטעם הרשות עשו מלאכתם בהתלהבות יתירה והוציאו אל הכיכר המרכזית ברומא - "קאמפו דה פיורי" - לא רק את ספרי התלמוד, אלא גם את שאר הספרים העבריים, וכל אלה הועלו על המוקד בראש השנה של שנת שי"ד ("כי המר שד"י לי..."), שחל ב-9 בספטמבר 1533. ומי ימנה את מספר הספרים העברים שהועלו באש, לפי צו האינקוויזיציה, בכל ערי אירופה מזה דורות? עוד בשנת 1757 ציווה ההגמון הפולני דמבובסקי, בעקבות ויכוח עם רבנים (לפי דרישת הפראנקיסטים) בקמניץ-פודולסקי, לשרוף את כל ספרי התלמוד, הנמצאים בתחום שיפוטו, והמושג "יהודי תלמודי" נתקבל כמושג-גנאי בלכסיקון השנאה המפעפעת של האנטישמי באירופה. |
|
גירוש היהודים מארצות אירופה השונות, לפי צו המלכות והאינקוויזיציה, גרם גם הוא לאבדן ספרים עבריים ויצירות-רוח לרוב. כמה מרשומות הרפתקאותיהם ותלאותיהם של מחברים עבריים, החרדים על שמירת חיבוריהם, נשארו בידינו. בהקדמתו לספר-הדרוש המפורסם שלו "אשכול הכופר", כותב הרב ר' אברהם סבע, ממגורשי קשטיליא: |
"...ואז חרה אף ה' בעמו בגירוש שני של פורטוגל וציווה (המלך) לקחת כל הספרים. והנחתי כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהיחבא ללישבונה, פירוש התורה שחברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחברתי בימי נעורי בענין הדינין. ובהגיעי ללישבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו לי, שהעבירו קול במחנה, שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, זית רענן יפה-פרי תואר, ואני טרפתי בפי ושאגתי כארי ואמרתי שה' המר כלענה..."
|
| לימים עמד לו לר' סבע כוחו לחזור ולכתוב את יצירותיו, כאשר עשה גם בן דורו, דון יצחק אברבנאל, שאבד לו חיבורו בשעת גירוש. |
|
טבעה של שנאת-ישראל שהיא מחלחלת ומורשת האנטישמיות עוברת מדור לדור. ההיסטוריה מלמדת אותנו, כי שרפת ספרים עבריים והצתת בתי-כנסת קודמת לחורבן קהילות ישראל ולהשמדה. לקח זה למד, כנראה, גם גדול צוררי-ישראל בדור אחרון - היטלר יש"ו. גם הוא, כקודמיו, ידע, כי כדי להשמיד את עם ישראל יש להקדים להכרית את יצירתו הרוחנית ולקעקע את השפעתו המוסרית. משום כך התריע והכריז מלחמה על "רוח" ישראל עוד לפני שציווה על השמדת העם. |
"בערב 10 במאי, 1933, כארבעה וחצי חודשים לאחר שהיטלר נעשה קאנצלר",
|
| כותב ויליאם ל. שיירר, |
"קרה בברלין מקרה, שכמותו לא נראה בעולם המערבי מאז ימי הביניים. סמוך לחצות לילה נסתיימה תהלוכת לפידים של אלפי סטודנטים בכיכר ב"אונטרדאנלידאן" ממול לאוניברסיטה של ברלין. ערמה עצומה של ספרים, שנאספה שם, הועלתה באש הלפידים, ושעה שהלהבות אפפום הושלכו יותר ויותר ספרים עד וכעשרים אלף ספר נאכלו באש. מחזות דומים התחוללו בכמה ערים אחיות. החלה שרפת-הספרים".
|
|
מיטב ספרי-הקודש והספרות היהודית הועלו על המוקד בהילולת ההשתוללות של אותו לילה, פרי הגותם ופאר-תרומתם של יוצרי הרוח בישראל לאנושות מאז ומקדם. ברם, מעשה זה היה סמלי בלבד. שוב לא האמין היטלר, כי יעלה בידו להשמיד את כל ספרי ישראל, אפילו בגרמניה שלו! בצעד בארבארי זה נתכוון להכריז מלחמה על רוח העט היהודי, שאותה בא לעקור, שכן ידוע ידע, שאין לעקור את שורשי תרבות המערב בלא להכרית תחילה את מקורותיה היהודיים. והשלב השני בדרך אל ההשמדה ההמונית חל בליל ה-9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", עת הועלו באש, במסגרת פוגרום מאורגן, 19 בתי כנסת ו-76 בתי-כנסת אחרים נהרסו כליל. |
|
המאבק על נפש היהודי בברית-המועצות החל עם פרוץ המהפכה ב-1917. מלכתחילה נראה היה בעליל, כי דת ישראל ומסורתו הלאומית של העם היהודי על ספרי-קודש ולו וספרותו העברית החילונית, לא יוכלו לדור בכפיפה אחת עם מסורת הניהיליזם של מארכס ולנין. להלכה, רוממות העקרונות המקודשים של חירות הפרט ושוויון הלאומים בגרונם של הסובייטים, ולפי חוקת 1936 מובטח לו לכל אזרח "גן עדן" של חירויות עלי אדמות, אך למעשה נערך בכל רחבי ברית-המועצות תהליך הטעמה הדרגתי, בכל הקנאות המהפכנית המפעמת בבעלי ההשקפה של "לא אל; לא מלך ולא גיבור", וברוח "המאניפסט הקומניסטי", הטוען, כי "אין לו לפרולטריון מולדת". מאז הוקם המשטר הסובייטי ברוסיה נאלצו שלומי אמוני ישראל לקיים את תורת-חיים שלהם בתנאים שאין בהם לא-משום-חיים ולא-משום-מיתה, בצל גזירות-קבע, בתחום, והוא בבחינת "בית-עלמין" למסורת אבות. עד גיל 18 אין ההורים רשאים ללמד את ילדיהם "דת"; הווה אומר, עוקרים אותו בזדון ממקורות-יניקתו ומתשתית אבותיו. ספרי-קודש - סידורים וספרי תורה ותלמוד - בבחינת ספרות "ריאקציונרית" הם, ומאז המהפכה הפכו לנכסים נדירים. כל מלאכת הדפסה בברית-המועצות נעשית בידי הממשלה, וכלום תיתן זו ידה להפצת "ספרות" ממין זה? |
"מאז 1917 לא הותר להדפיס תנ"ך עברי... אשתקד (1961) ניתנה רשות לקהילה היהודית - זו הפעם הראשונה מאז שנים רבות - להדפיס מהדורה של 3.000 סידורים - הספר העברי היחיד המותר בברית המועצות; ומספר זה מייצג סידור אחד לכל 500 יהודים שומרי-מצוות, ובמניין מהדורה זו נכלל מספר רב של סידורים שנשלחו לחוץ-לארץ למטרות תעמולה... ניתנה ליהודים רשות להוציא לאור רק מהדורת-תצלום של לוח-השנה שהוכן בכתב-יד... הוראת הלשון העברית אסורה זה שלושים שנה..."
|
|
ההפגנה שערכו יהודי מוסקבה בעת בואה של הגברת גולדה מאיר לכהן כשגרירת ישראל בברה"מ. כביטוי לרצונם העז להוסיף ולהתקיים כלאום, כדת, כתרבות, הדהימה את השליטים בקרמלין. עמדו והוציאו מנרתיקם מושג-גנאי חדש - "קוסמופוליטיות". היהודי, כביבול, הוא "בין-לאומי" לפי אופיו; נאמנותו נתונה לעם אחר ולמולדת אחרת. ממילא אין לתת בו אימון, וחזקה עליו שלא ייטמע לעולם. לפיכך גברו הגזירות, והפעם יצא הקצף לא רק על הספר העברי, אלא על כל הספרים, הכתובים באותיות אשוריות, הווה אומר, גם על האידיש. בבת אחת עלה הכורת על כל שורשי-היניקה של היהודים, המוליכים - ולוא גם בעקיפין - אל מקורות האבות ואל תורת ישראל.
ב-15 בינואר 1959 נערכה בניו-יורק פגישה בין אנסטאס מיקויאן סגן ראש-ממשלת ברית-המועצות באותו זמן, לבין ראשי "הוועד היהודי האמריקני", כדי לדון במצבם של יהודי ברית-המועצות. בעקבות הפגישה הוגש למנהיג הסובייטי תזכיר, בו הובאו פרטים על קיפוח זכויותיהם התרבותיות של בני הלאום היהודי. |
| בעלי התזכיר מסתמכים על מקורות מהימנים, מהם קומוניסטיים, והפרטים, העולים מדבריהם, מעידים על תהליך שיטתי של חיסול חיי התרבות היהודית ונושאי-כליה. |
"השנים 1952-1948 היו ידועות יהודים נאסרו, הואשמו בבגידה והוצאו להורג..."
|
| יש שנקבו במספר 450 יוצרים באידיש שהושמדו. |
"האידיש נעלמה מהרחוב ומהשוק... התיאטרון הממלכתי היהודי במוסקבה נסגר, עיתונים באידיש חדלו להופיע, והוצאת הספרים האידית נסגרה".
"...התברר כי אין שום פרסום באידיש אחרי שנת 1948, עת הופסקה הוצאתם של עיתונים ושבועונים באידיש. האנציקלופדיה הסובייטית - בעוד שבמהדורת 1932 הקדישה כ-160 טורים ליהודים, הגבילה זאת במהדורת 1952 ל-4 טורים..." |
|
ועדיין מאבקו של הספר העברי נמשך בעולם, בכל קצותיו, במזרח ובמערב גם יחד, וכל עוד טורח היהודי בעשייתו ובהפצתו ובהרבצת תורתו - הוא מוסיף להתקיים, ובעצם המלחמה בגזירות הפוקדות אותו הוא מוסיף לחיות ולהתחזק, שכן אין לך עם בעולם, שסימן היכר-חיים שלו טבוע בספריו, כעם ישראל: "עם הספר" ו"עם הנצח" מושגים נרדפים הם.
|
|