נאומי יהודה המכבי

הרב מרדכי פירון

מחניים ל"ז, תשי"ט



תקציר: הופעתו של יהודה המכבי הטביעה את חותמה על המסגרת הלאומית. תכונותיו כמנהיג רוחני, צבאי, ופוליטי, שינו את מהלכם של האירועים ההיסטוריים והייתה לכך השפעה בימי בית שני.

מילות מפתח: ניקנור, אמאוס, כוהן.


בתוך מערבולת המאורעות הדרמתיים של מלחמות הגבורה של החשמונאים ובין המספר הרב של האישים השונים המופיעים ופועלים בזירה הרוחנית, הפוליטית והצבאית של ההיסטוריה של אותה תקופה. נסערת מזדקרת לעינינו במלוא קומתה דמותו המופלאה רבת ההוד והקסם של יהודה המכבי.

בפנינו תופעה נדירה בהיסטוריה העולמית של אישיות גאונית כוללת המגלמת באופייה סגולות רוח ותכונות מנהיגות פוליטית וצבאית בממדי ענק פנומנאליים. הופעת אישיות דינמית מעין זו, ברגע הגורלי והמכריע, כשהאנושות תוהה על פרשת דרכים מן ההכרח שתשנה באופן דראסטי את מהלכם של האירועים ההיסטוריים ותטביע חותמה לא רק על עיצוב דמותה של המסגרת הלאומית המצומצמת בה היא פועלת ישירות אלא תשפיע השפעתה האוניברסאלית על תולדות בני האדם בכללותן.

על רקעה של פרספקטיבה זו יש לבדוק ולבחון קווי דמותו של יהודה המכבי שההשגחה העליונה הועידה אותו. להיות מנהיגו ומצביאו של ישראל במלחמה הראשונה בתולדות האומה, התנקשות שהתנהלה בעיקרה על רקע אידיאולוגי-רוחני ולמען קיומן ושמירתן של מצוות ה'. שבעת השנים שבהן החזיק יהודה המכבי בהגה השלטון היוו למעשה, או יותר נכון, נהפכו על ידו לתקופה הגורלית והמכרעת ביותר בכל תולדות הבית השני.

קשה לתאר את השתלשלות המאורעות מבלי לקחת בחשבון את המניעים האישיים והדחפים הנפשיים על גיבורי העלילה ורוקמיה אולם נקל לשער איזו קטסטרופה איומה הייתה פוקדת את האומה לולא הופעתה של אותה משפחת גיבורים, בני מתתיהו בן יוחנן, ובראשם "יהודה הנקרא מכבי" (חשמונאים א', ב', ד'). גישה זו בהשקפת חז"ל באה לידי ביטוי בספרות התלמודית בצורה הבאה:
"במתניתא תנא, לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה
ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול... (מגילה, י"א, ב').

תכונות אופיו של יהודה המכבי שהכשירו אותו לעמדו בראשה של האומה המורדת בשעות הקשות והמכריעות ביותר באות לידי גילוי במבצעיו הצבאיים המזהירים ובניצחונותיו המפתיעים. הישגים אלה ששנו את פני המציאות המדינית מעידים בבהירות יתר על דמותו הגבוהה כאסטראטג וטקטיקן, על יכולתו התקיפה להחליט החלטות מהירות בעלות אופי גורלי ועל עוז רוחו הבלתי מצוי שאינו ניתן להתמוטטות.

אולם דמותו הרוחנית של יהודה המכבי באה לידי ביטוי בנאומיו הנלהבים שנשא אותם לפני חייליו זמן מועט לפני התלקחות הקרבות. עובדה מעניינת היא כי לפני כל מערכה קשה ומכריעה פנה יהודה המכבי בנאום אל חייליו, כפי שאנו למדים מתוך ספרי החשמונאים א', ב', המוסרים את תוכנם. של דבריו בהרחבה. נוהג זה מראה עד כמה החשיב יהודה חשיבות ראשונית - ככל מצביא מעולה - את טיפוח המומנטים הרוחניים והמוסריים בשורות צבאו ועד כמה השכיל לשלב את גורמי ההתלהבות והעלאת המוראל הכללי בלבות לוחמיו, בנתונים הצבאיים האמפיריים. אולם נאומים אלה מעידים לא רק על קווי דמותו הרוחנית של יהודה המכבי הם זורעים אור בהיר על הרקע הרוחני הכללי של תנועת המרד של המכבים שהיה דתי מובהק. המסיבות המיוחדות שבהן נשאו הנאומים האלה וכן הסממנים הרטוריים בהם השתמש יהודה מלמדים אותנו גם רבות על המנטליות של חייליו ומדת המתח הנפשי שהיה שורר בתוך צבאו.

אולם בטרם ניגש לבדיקת תוכנם של הנאומים השונים והשוואתם עם הנאומים הידועים לנו. מהתקופה המקראית מתוך ספר התנ"ך נסקור כאן בקצרה את מצוות התורה וציוויה בדבר נוהל השמעת נאומים ודברי התעוררות לפני כל מערכה. בתורה אנו מוצאים כתוב:
"כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אלוהים, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם (דברים, כ' א'--ד').

נאומו זה של הכהן, שהוא הכהן משוח המלחמה, נמסר בהרחבה ובפרוט רב במשנה קדומה המבוססת כנראה על מסורת ידועה:
"משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר... ואמר אליהם שמע ישראל וגו', על אויביכם ולא על אחיכם לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם.... ..על אויביכם אתם מהלכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם. ..אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, אל תיראו מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין אל תחפזו מקול קרנות אל תערצו מפני קול צווחות כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם, הם באים בניצחונו של בשר ודם ואתם באים בניצחונו של מקום, פלשתים באו בניצחונו של גלית, מה היה בסופו, לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, בני עמון באו בניצחונו של שובך, מה היה סופו, לסוף נפל בחרב, ונפלו עמו, ואתם אי אתם כן כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו', זה מחנה הארון" (סוטה, פ"ח, מ"א).

ואם כי מהנאמר בספר דברים לא ברור מתי נושא הכהן משוח המלחמה את נאומו אל העם והיה נראה כאילו מהתוכן הכללי שהכרזותיו של הכהן מקומן בשעת הגיוס ובשלב המוקדם יותר של ההתפקדות הכללית, הרי כבר פירשו התוספתא והתלמוד ובארו כי הכהן נשא למעשה שני נאומים, אחד עם היציאה משטח המדינה לשטח האויב ואולם את הנאום השני נשא הכהן ממש לפני התלקחותה של המערכה בין הצבאות הלוחמים:
"תנו רבנן פעמיים מדבר עמם, אחת בספר ואחת במלחמה,
בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו,
במלחמה מה הוא אומר, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל הערצו"
(סוטה, מ"ב, ב').

והשווה תוספתא, סוטה, ז', י"ח:
"פעמים היה מדבר עימהם אחת בספר ואחת במלחמה,
מהו אומר בספר מי ששומע ילך לשמוע מערכי כהן מלחמה ויחזור וכו'.

התלמוד גם מצביע על מעשיותה האקטואלית של הכרזת הכהן שמטרתה בין השאר לסתור ולבטל את ערך שיטות הלחימה הפסיכולוגית שהיו נהוגות בצבאות האויבים כפתיחה למערכה הצבאית ממש:
"אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו
כנגד ארבעה דברים שעובדי כוכבים עושים,
מגיפין ומריעין צווחין ורומסין" (סוטה, שם).

לגבי השיטות והדרכים להורדת המוראל של החייל על ידי הטלת אימה ופחד מן הראוי לצטט מקור אחר:
"וכולן היו צריכים להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו, שמע קול הגפת תריסים ונבעת קול צהלת סוסים ומרתית קול תקיעת קרניים ונבהל רואה שמוט סייפים ומים יורדים בין ברכיו" וכו' (ספרי, שופטים, קצב').

בהתאם לתלמוד נמשך נאומו של הכהן משוח המלחמה וכלל גם את שורת ההוראות בדבר הפטורים מחובת הגיוס, ("ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה" וכו', פרק כ' פסוקים ה', ו', ז')
אלא שדברים אלה נאמרו על ידי הכהן והושמעו לעם על ידי השוטרים:
"אמר אביי הא כיצד?
מונגש ועד ודברו כהן מדבר וכהן משמיע,
מודברו עד ויספו, כהן מדבר ושוטר משמיע,
מויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע" (סוטה, מ"ג, ב').

הרמב"ן בפירושו לתורה מסביר את ההגיון העמוק שבחלוקת הטקסטים השונים בין הנואמים, הכהן והשוטרים:
"והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם, פן ימות במלחמה, כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים וציווה על השלשה האלה לשוב כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס" (רמב"ן, דברים כ, ד.)

נאומי המלחמה של יהודה המכבי, כפי שמובאים בספרי החשמונאים, א' וב' דומים בקוויהם הכלליים אולם יש בהם שינויים רבים במוטיבים מרכזיים מסוימים בהתאם לתנאים ולמסיבות. את נאומו הראשון נשא יהודה לפני הקרב נגד חיילי סירון שר צבא ארם שנערך במעלה בית חורון. וזהו תיאורו של ספר החשמונאים:
"ויגיע (סירון) עד מעלה בית חורון, ויצא יהודה לקראתו במתי מעט. וכראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה איך נוכל אנחנו המעטים להלחם עם ההמון החזק הזה ואנחנו עייפים לא אכלנו היום. ויאמר יהודה נקל כי יסוגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל ניצחון המלחמה ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו, והוא יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם. וכאשר כלה לדבר נפל עליהם פתאום וינגף סירון ומחנהו לפניו" (חשמונאים, א' ג', ט"ז--כ"ג).

יצוין כי הנאום דלעיל בא להפיח רוחם של חיילים שהמוראל שלהם ירד ביותר כתוצאה משלוש סיבות כבדות משקל:
א. הפער המספרי המשווע בין צבא יהודה לבין האויב.
ב. עייפות כללית כתוצאה מצעידה מאומצת וממושכת.
ג. רעבון כתוצאה כנראה מלקויים חמורים באספקה.

יהודה, במאמציו להלהיב את חייליו, מבליט את הנקודה המרכזית והעיקרית המשמשת רקע אידיאולוגי לכל המרד:
"הם באים אלינו ברוב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו והוא יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם". (שם).

והרי זהו למעשה בואריאציה קלה בלבד המוטיב המרכזי של נאומו של הכהן כפי שהוא מובא בדברים כ' ובמשנה, סוטה פ"ח, מ"א:
...על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם... כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם, הם באים בניצחונו של בשר ודם ואתם באים בניצחונו של מקום" וכו'...!

רעיון הפתיחה בנאומו של יהודה שמטרתו להזים את הדעה המסוכנת כי הגבורה הצבאית והעדיפות המספרית בלבד קובעות את גורלן של המערכות, מהווה את אחד מיסודותיה המוצקים בהשקפת תורת ישראל כי ההשגחה העליונה מסובבת את גלגלי ההיסטוריה וקובעת גורלם של יחידים ועמים גם יחד, בהתאם לקטגוריות של המוסר האלוקי. בשמענו את דברי יהודה:
...ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברב חיל ניצחון המלחמה ומן השמים הגבורה" -

אנו נזכרים בדברי תפילתה הקדומה של חנה:
...קשת גיבורים חתים ונכשלים אזרו חיל... ..רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו כי לא בכוח יגבר איש".,. (שמואל, א', ב', ד', ט').

ובדומה לזה בספר תהילים:
"אין המלך נושע ברב קיל גיבור לא ינצל ברב כוח, שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט, הנה עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו" (תהילים, ל"ג, ט,ז-י"ח)

וכן מכריז גם הנביא:
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה, ד', י').

מן הראוי להביא כאן דברי יהושפט מלך יהודה לפני המלחמה בבני מואב ובני עמון:
"...ויאמר ה' אלוקי אבותינו הלא אתה הוא אלוקים בשמים ואתה מושל ( בכל ממלכות הגויים ובידך כוח וגבורה ואין עמך להתייצב... והנה הם גמלים עלינו לבא לגרשנו מירושתך אשר הורשתנו. אלוקינו הלא תשפט בם כי אין בנו כוח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו (דברי הימים ב', כ', וע-י"ב).

ומלא אחריו יחזיאל בן זכריהו בן בניה בן יעיאל בן מתניה הלוי מן בני אסף:
"...כה אמר ה' לכם אתם אל תראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה כי לא לכם המלחמה כי לאלוקים.. לא לכם להלחם בזאת התייצבו עמדו וראו את ישועת ה' עמכם יהודה וירושלים אל תראו ואל תחתו"... (שם).

על נאום נוסף של יהודה המכבי נמסר לנו בספר החשמונאים א' לפני המערכה על יד עמאוס נגד צבא שמנה ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים" תחת פיקודם של תלמי, ניקונור וגורגיאס:
"ויאמר יהודה לאנשים אשר אתו אל תיראו מהמונם ומעברתם אל תפחדו. זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל. ועתה נקרא לשמים אם יחפוץ בנו ויזכור ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום. וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל" (חשמונאים א', ד', ח'-י"ב).

נאום זה נמסר ביתר פרוט והרחבה בחשמונאים ב':
"והמכבי אסף את אשר אתו ששת אלפים מספרם וידבר על לבם בל ייפול רוחם מפני הכבלים ובל יפחדו מפני המון גווים הרב היוצאים להלחם בהם לא בצדק כי אם עליהם להלחם בגבורה ולשוות נגד עיניהם את הנבלה אשר נעשתה ברשעתם במקום הקודש בלא משפט ואת הריסת העיר המחורפת והשבתת מוסדות האבות, והם בוטחים בנשק ובכוח ידם ואנחנו בוטחים באל שדי אשר בכוחו להפיל בתנועה אחת את היוצאים לקראתנו ואת כל העולם כולו. ויספר להם גם על תשועת האבות ושבימי סנחריב אבדו מאה ושמונים וחמישה אלף, ועל המלחמה בבבל נגד הגליים שבאו לקרב רק בחיל שמונת אלפים ומקדונים ארבעת אלפים וכעזוב המקדונים אותם הכו שמונת האלפים את שתים עשרה הריבוא בתשועה שהייתה להם מן השמים וייקחו שלל רב" (חשמונאים ב', ח', ט"ז-כ"א).

גם בנאום זה מופיעים רעיונות ידועים ומפורסמים שהשפעתם הרוחנית על החיילים רבה ביותר. תחילת דברי יהודה (פסוק יז) מטרתם לעורר את זעמם של השומעים לנוכח תיאורי ההרס והחילול שבוצעו על ידי האויב בעיר הקודש ובבית המקדש. המשך הנאום מוקדש לביטול הגורם הפסיכולוגי המזיק שמקורו בפער המספרי המשווע שבין הצבא הסורי ובין הצבא היהודי. יצוין שבמערכה על יד אמאוס נערכים שלושים וחמישה אלף איש ושבעת אלפים פרשים מחיילי האויב מול שלושת אלפים חיילים יהודיים שציודם הצבאי, נוסף לכך, הנו לקוי ביותר:
".,.אך מגינים וחרבות לא היו להם כאשר חפצו (חשמונאים א', ד', ח,).

וכאן משתמש יהודה בתכסיס רטורי חשוב ביותר. נוסף על הרצאתו התאורטית (פסוק י"ח) התואמת את דברי בעל ספר תהילים:
"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד" (תהילים, כ', ח').

ומזכיר הוא לחייליו תקדימים היסטוריים ידועים שבהם הציל ה' את עמו ממצב חוסר כל תקווה מול כוחות אויבים עצומים במספרם ואדירים בנשקם. לפי בעל חשמונאים א' מצטט יהודה את ישועת ה' על ים סוף מול צבאות פרעה -
"זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל" -

אולם לפי המקור בחשמונאים ב' מזכיר יהודה לחייליו שני מאורעות היסטוריים שבהם הושיעה יד ה' בצורה נסית ממש:
"ושבימי סנחריב אבדו מאה ושמונים וחמישה אלף ועל המלחמה נגד הגליים" וכו'.

מן הראוי להשוות כאן דברי הכהן משוח המלחמה לפי המשנה במסכת סוטה פ"ח, מ"א שגם הוא משתמש בדוגמאות לקוחות מהמציאות ההיסטורית בכדי לחזק את רוחו של העם:
"...פלשתים באו בניצחונו של גלית, מה היה סופה.. בני עמון באו בניצחונו של שובך, מה היה סופו... ואתם אי אתם כן" וכו' (שם).

ושוב שומעים אנו את נאומו של יהודה לפני המערכה בבית צור:
"וירא את המחנה הכבד ויתפלל ויאמר ברוך אתה מושיע ישראל המשבית עברת הגיבור ביד דוד עבדך והמומר מחנה פלשתים בידי יהונתן בן שאול ונושא כליו. סגר נא את המחנה הזה ביד עמך ישראל ויבושו בחילם ובסוסיהם. תן להם מורך ושבור אומץ חוזקם ורעדו בשברם. הפילם בחרב אוהביך ויהללוך כל יודעי שמך בתודה" (חשמונאים א', ד', לע--ל"ד).

לפנינו נוסח של תפילה בשדה לפני היציאה לקרב שנאמרה בודאי באזני כל חיילי הצבא היהודי. המאורעות ההיסטוריים המוזכרים בנאום זה -
"המשבית עברת הגיבור ביד דוד עבדך והמוסר מחנה פלשתים בידי יהונתן בן שאול ונושא כליו" -
מצוטטים בחלקם כבר על ידי הכהן משוח המלחמה
"פלשתים באו בניצחונו של גלית. מה היה סופו, לסוף נפל בחרב ונפלו עמו" (סוטה, שם).

אולם נראה כי יהודה ציטט הפעם אירועים צבאיים שקרו בקרבתו הגיאוגרפית של המקום בו נערכו צבאותיו עתה, במגמה לנסוך בלוחמיו את התקווה והאמונה כי ה' שבא לעזרת ישראל באותה הסביבה ממש, בתקופות שעברו לא ייטוש עמו גם הפעם במקומות אלו. והרי בקעילה שהיא מערבית לבית צור הכה דוד את הפלשתים מכה רבה (שמואל א', כ"ג) והדו - קרב בין גולית ודוד נערך "בין שוכה ובין עזקה" בכוון צפוני מערבי למקום הזה (שמואל, א', י"ז). סביבה זו גם קשורה עם השלבים השונים של מנוסתו של דוד מפני שאול, עת הציל אותו ה' מכל אויביו:
"וילך דוד משם וימלט אל מערת עדולם (שמואל, א', כ"ב).
עדולם שוכנת אף היא צפונית מערבית לבית צור..

תפילתו של יהודה לפני הקרב נגד ניקנור במעלה בית חורון נמסר לנו בחשמונאים א' במלים הבאות:
"כאשר חרפו אשר באו מעם מלך אשור יצא מלאכך ויך בהם מאה ושמונים וחמישה, אלף. כן תגוף את המחנה הזה לפנינו היום וידעו הנשארים כי רעה דבר אל מקדשך ושפוט אותו כרשעתו" (חשמונאים, א', וי, מ"א-מ"ג).

נאום זה נמסר בהרחבה יתרה בספר חשמונאים ב' ביחד עם קטעי נאומים אחרים שנשאו בפי יהודה המכבי לפני המערכה הקשה והגורלית הזאת:
"ויהי מעודד את אנשיו לבלתי ירא מהתנפלות הגויים ולזכור גם עתה את התשועות אשר היו להם מן השמים ולקוות גם עתה לניצחון אשר ינחילם אדון כל. ובנחמו אותם מן התורה ומן הנביאים ובהזכירו להם על המלחמות שהיו להם עורר בהם רוח גבורה ובאמצו את רוחם ויעודדם למלחמה בהראותו להם על מעל הגויים ועל הפרם את שבועתם. ויזין את כל איש מהם לא כן בביטחון מגן ושריון כמו בביטחון דברים טובים ובספרו חלום המתקבל על הדעת שמח את כולם מאד". ("חשמונאים ב', ט"ו ח'---י"ב).

כאן אנו שומעים בהרחבה על מאמציו השיטתיים של יהודה להעלות את המוראל של חייליו על ידי נאומים מלאי צטטות ודוגמאות "מן התורה ומן הנביאים" ואפילו חלום טוב הוא מוסר להם והדבר "שמח את כולם מאד". פעולת הסברה מתוכננת זו אינה מאחרת להראות פירותיה:
"מאומצים בדברי יהודה היפים והחזקים ככה המעודדים לגבורה והמאוששים את נפשות הצעירים גמרו בדעתם לבלתי ערוך מחנה כי אם להתנפל בגבורה" וכו' (שם).

אולם עם גמר הערכות הצבאות היריבים ברגע המכריע והקובע לפני פרוץ הקרב עורך יהודה שוב תפילה אחרונה לה'
"וכה קרא ויאפר אתה ה' שלחת את מלאכך בימי חזקיהו מלך יהודה ויך במחנה סנחריב מאה ושמונים וחמשה אלף. ועתה אלוהי השמים שלח נא מלאך טוב לפנינו למען ייראו ויחרדו. בכוח. זרועך יוכו אלה אשר באו לחרף עם קודשך - ובדברים האלה כלה" (חשמונאים ב', ט"ו, כ"ב--כ"ד).

בתפילה זו שנאמרה תחת הרושם המדכא של צבא ניקנור העצום והאדיר -
"ובהיאסף כבר האויבים והחיל נערך והפילים הועמדו במקומות הנוחים והפרשים ניצבו בקרנות" (שם) -
משתמש יהודה לפי חשמונאים א' וב' גם יחד בדוגמה ההיסטורית של מפלת סנחריב. בדומה לנמסר על נאומו של יהודה בקרב על יד עמאוס (חשמונאים, ב', ח') שגם שמה היה המצב הצבאי אחרי ייאוש, לנוכח עדיפותו המספרית העצומה של אויב, מצטט יהודה גם כאן, בקרב נגד ניקנור את הנס של מפלת סנחריב שתוצאתו התגברות המעטים על ההמונים בעזרת
התערבותה הנסית של ההשגחה העליונה.

עד כמה העריך עם ישראל את הניצחון נגד צבאות ניקנור שומעים אנו מתוך מגילת תענית:
"בתליסר ביה ניקנור. אמרו על ניקנור פולימרכוס של מלכי יונים היה והיה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף מתי יפלו בידי ואהרוס את המגדל הזה.
וכשגברה יד בית חשמונאי נכנסו לחילות שלו וחתכו את ראשו וקצצו את בהונות ידיו ורגליו ותלאום כנגד ירושלים וכתבו הפה שדבר בגאווה וידים שהיו מניפות נגד יהודה וירושלים ועל בית המקדש נקמה זו תעשה בהם. יום שעשו כך עשאוהו יום טוב. (ועיין גם בבלי תענית, י"ח, ב', ירושלמי מגלה א', ה').

דוגמה מעניינת של בחירת אירוע צבאי-נסי מתוך ההיסטוריה המקראית הקדומה המתאים למציאות הצבאית הקיימת. מוצאים אנו בתפילה שנערכה על ידי צבאות יהודה לפני ההסתערות על חומותיה המבוצרות של העיר כספין הנצורה:
"והאנשים אשר עם יהודה קראו אל אדון העולם הגדול אשר בלי אילי ברזל ומצורות הפיל את יריחו בימי יהושע וישתערו כפריצי חיות אל החומה' (חשמונאים, ב',