כשאנו באים לדון על תוכן נאומו של אלעזר בן יאיר במצדה, על כרחנו אנו צריכים לברר את טיבם של הנאומים ההיסטוריים שיוספוס פלביוס רגיל לשבץ בספריו. האם כך יצאו באמת מפיהם של האישים שאליהם מייחס הכותב את הנאומים, או שאינם אלא עיבוד ספרותי, כדרך שעשו ההיסטוריונים היוניים העתיקים, כגון תוקידידס והרודוטוס.

הנאום היה מורכב מכמה וכמה יסודות: עיקרי רעיונותיהם של הקנאים, הרעיונות על החיים והמוות בכלל, ועל מהות הנשמה, ומעין הסבר מדיני למלחמה.

הנאום נועד בעיקר להסביר למה נדרשים תושבי מצדה להתאבד כדי ליפול כמו בני חורין, כי ההתאבדות היתה עבירה, ולא קל היה להשיא עצת התאבדות לאנשים שחוקי התורה היו מטרתם העליונה, אבל אלעזר קיבל את ההלכה מאבותיו, כמו שמצינו שבימי חזקיה הגלילי זקנו שלחם נגד הורדוס. וכפי שמסופר הטילו הלוחמים את עצמם ואת בניהם לתוך התהום, ובלבד שלא ליפול בידיו של הורדוס (מלחמות א 305). וגם במקום אחר מבואר שמפקד שצבאו נכשל היה חייב להתאבד, כי כך אמרו לו חביריו ליוספוס כשהיה ביודפת במערה: נמסור לך יד ימין וחרב. אם תמות מיתת עצמך - תמות כמו מפקד יהודי, ואם לאו - תמות כבוגד (מלחמות ג 360) ושם השתדל יוספוס להסביר להיפך, את חוסר הטעם שבהתאבדות. וכבר מבואר יפה ענין זה מצד ההלכה במאמרו של הרב הראשי לצה"ל הגר"ש גורן אשר בפתח חוברת זו.

וכן התכוין אלעזר למסור מעין הסבר על דרכם של הקנאים, שלאור הנצחון הרומאי היו עוררים עליו. ויש להניח כי בין נצורי מצדה היו גם אנשים שאליהם היו צריכים לדבר בשפת ההגיון, וגם זה לא נעדר מן הנאום.

אבל בראש ובראשונה ביקש אלעזר לקדש את שם שמים ולהצדיק עליו את הדין. דבר שהיה נהוג בפי כל מקדשי השם מימים ימימה.

אבל היתה הצדקה אחת לחייהם אחרי כל מה שאירע לעם ולמקדש, הנקמה ברומאים.

הדברים האלו שנאמרו מפיו של שונא הקנאים לוהטים כגחלי אש, ואנו מקבלים מושג כל שהוא על גבורה נפשית כזאת של אבות ובנים כאחד שאין דוגמתה בעולם.

בשעות קשות אלו צפו ועלו עוד שאלות בלב השומעים, אחרוני מצדה. אם מוצדקת היתה המלחמה ברומי לאחר שנתברר כי היא הביאה כלייה על ישראל. אלעזר לא רצה להניח גם את הצד ההגיוני של המלחמה, כי יש לציין כי הקנאים לא היו רק חבורת מתאבדים. הם תיכננו יפה יפה את מעשיהם, והמלחמה הוכרזה אחרי שהניחו בבירור שכוונת הרומאים היא השמדה פיסית של רוב האוכלוסיה בארץ ישראל ובתפוצות. על כל פנים זאת היתה הנחתם המדינית. הם היו סבורים כי אין מה להפסיד במלחמה. אבל אלעזר ניחם את שומעיו כי השואה שירדה על ישראל לא היתה אלא גזירה מן השמים, ולא באה לא מצד המרד, ולא מצד כוחם של הרומאים, כי לאחר שמתבררים התוצאות, מתברר גם רצון ה'. והוא רמז על גורל היהודים הבלתי לוחמים.