|
תקציר: חודש ניסן הוא חודש האביב, והיקום אומר שירה. הפריחה בשיאה, רב גוניות של ריחות וקולות ממלאים את האוויר. ומה נאה יותר מכל, שבליל התקדש החג מצטרף האדם לשירה - הלא היא תפילת ההלל. |
|
"הלילה הזה כל העולם כולו אומר בו הלל"... משפט זה, קצר ומקיף, וחובק מרחבי עולם, שם המדרש (פדר"א לב) בפי יצחק אבינו שעה שהוא מזמין את עשו בנו הגדול לעשות לו מטעמים בעיבורו של חודש ניסן, בלילה בו עתידים ישראל לחוג את חג הפסח. ובאותו פרק עצמו חוזר המדרש לדבר בערכו של לילה מיוחס זה, והוא שם בפי רבקה אמנו, בפנותה אל בנה יעקב האהוב עליה, במשפט הנשגב: |
"הלילה הזה עליונים אומרים שירה".
|
|
שני מאמרות של התעלות של פיוט שיש בהם מהוד הבריאה: הראשון מקיף ונמרץ, השני רך ושירי, הראשון ריאלי, והשני דמיוני יותר. כראוי לאומריהם: האב לפי אופיו והאם לפי אופייה. ולא נאמרו הדברים דרך הבהוב ודרך אגב, אלא בפסקנות מסוימת, בהחלטיות, כדבר מקובל וידוע לכול. מתוך הטון של הדברים אתה למד שהכל היו יודעים בדורם של חכמי האגדה כי בליל פסח כל העולם אומר בו הלל, כשם שהייתה רווחת, ללא ספק, הקבלה כי בעצם אותו לילה מתחילה עונה אקלימית חדשה, עונת הטל, שהרי בהמשך מאמרות אלו אומר יצחק ואומרת גם רבקה: "הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו", עובדה שבאה לידי ביטוי בתפילה בכל הדורות במשפט הקצר "מוריד הטל" ש"בשמונה עשרה", שהיה נאמר החל מתפילת מוסף של יום ראשון לפסח ועד שמיני עצרת. מה הרקע המציאותי לערכו המיוחד של ליל הפסח? ויש להוסיף שבדברים אלה עדיין אין רמז לאותו מאורע היסטורי גדול של יציאת מצרים. בכלל אין בדברים האמורים שום קשר לאומה. תוכנם של מאמרות אלה רחב, כללי, אוניברסאלי, שכן מדובר בו על העולם ללא הגבלה וצמצום, דבר שמתבטא בצורת המשפט "כל העולם כולו": פעמיים "כל". מה הביא את חכמי המדרש לייחס דווקא לליל פסח מצב של שירה, שירת העולם, שירת תחתונים ועליונים? יש לשער שהרקע הוא עונת השנה הקרויה כיום בפינו בשם "אביב". הנוף, הצמח והחי, מראות השדה וריח השדה, הגן והפרדס, הגוונים בעונה זו, הקולות של החי, מצב הפעילות של עולם הברואים, הפריחה, הפריה וכו' שימשו בוודאי יסוד ליצירת האגדות המיוחסות לליל פסח. כי היה העם מעורה אז בארץ ובעבודת האדמה, שהייתה עיקר מחייתו והיה ער לגילויי הטבע המתחלפים חודש חודש ושבוע שבוע. העם היה קשור בטבורו לאדמה, ופייטנים ודורשי אגדות ואנשי מעלה בעלי הסתכלות עמוקה חשו באותות הטבע וביטאו אותם בפתגמי עם, שנכנסו ליצירה האומנותית הפיוטית של האגדה הישראלית. הסתכלות בגינוני הטבע של עונת האביב במולדתנו המתחדשת תחשוף לפנינו מקצת מן הרקע המבוקש. נתעכב נא על סגולותיה של תקופת האביב בארץ. בניסן מסתימת עונת הגשמים. שוב אין בניסן סערות וגשמים וקור כמו בחורף, אדרבא האוויר מתייבש ומתחמם והקיץ מורגש בו בבירור. הלא כך יאמר מדרש שמעוני: |
"בפסח אני נועל בפניכם את הרוחות והגשמים".
|
|
הסגריר נסתיים וננעל. ועל חודש זה נאמר בבראשית רבה: |
"היה להם (לישראל) אוויר יפה כמן הפסח לעצרת"
|
|
ולפיכך לא הוציא ה' את ישראל ממצרים אלא בניסן שאז: |
"לא חמה קשה ולא צינה קשה" (רה"ש ח').
|
|
ואכן אוויר ממוזג נעים בניסן, פרט לשנים שבהם מתחילים בחודש זה ראשוני ימות השרב. אין בו לא מטרדתו של חורף ולא מחרבונו של קיץ, ומזגו רך ונוח. זוהי עונת היציאה לטיולים השנתיים של נוער ושל מבוגרים. בשום עונה אחרת אין תנועה עממית של מטיילים כבאביב. לא רק בשל נוחיות מזג האוויר אלא גם בשל נויו של הנוף. מחמת התנאים האופטימאליים של חמימות, לחות אדמה ואוויר, מידת הארה של קרני השמש, אור היום ושאר גורמים, עומדים הצמחים בניסן במלוא שגשוגם. הפריחה העצומה שתחילתה באדר נמשכת בניסן. אך עכשיו פנים אחרות לה. הכלנית דעכה, אך פרחים אדומים אחרים תופשים את מקומה, הלא הם הנורית האדומה, ובעיקר הפרג. אין בכל ירחי השנה מראה חגיגי מרומם את הנפש כמראה השדה הפורח במחציתו הראשונה של ניסן. הפרג למשל צובע בעמקים ובשפלות שדות ונירים בצבע אדום עז צפוף וגדוש, מראה לוהט מסעיר לב. אבל אין זה הצבע היחידי. פרח מיוחד לניסן הוא הקחוון, המלבין שדות שלמים ומשרה חן שקט זך על הסביבה, ושלווה מתוקה על המסתכל. חזק הוא הצבע הצהוב של החרצית המלווה בנאמנות שולי אפרים ודרכים וקווי מסילות הברזל בשפלה ובשרון ובעמק הירדן ובגליל. ושעות ארוכות אפשר להלך בגליל על מרבד בלתי פוסק של התגית הצהבהבת. הצמחים האמורים מהווים שטחים אחידים, כמעט ללא תערובת מינים אחרים. אך רוב שטחי הארץ ססגונים הם, הצמחים עולים בהם בערבוביה, ולפיכך גונם הוא כמעט דהויה. בא האביב והיא לובשת חג. אתה מוצא כאן את הנקודות האדומות של הדמומית, הכוכבים הכחולים עמוקים של הדרדרים הכחולים, הקרויים בפי העם בשם דגניות והנמכרים בתחנות הדרכים לנוסעים, התורמוסים הכחולים, הפשתה הצהובה, מיני סחלבים מצבע סגול ועוד. הרקפת שהתחילה פריחתה כבר באמצע החורף, מגדלת עכשיו שפע בזבזני של פרחים חמודי מראה וריח. מיוחד לניסן הוא הסיפן העולה בין שבילי הקמה; שהו אחיה של הגלדוילה התרבותית, הדומה לה בצבעו ובמבנהו, אך קטן ממנה, והוא משווה מראה חגיגי ביותר לשטח הקמה החד-גוני הירוק. חגיגי עד מאוד מראה הלוטם השעיר שבבתה ובקרחת החורש. אדם תוהה כיצד פרחים גדולים, ורודים ועדינים אלה עולים בקרקע הבלתי מעובד של הבתה. כל מראם של פרחים אלה כמראה וורדים ממש, ואכן הם נקראים גם בשם: "ורד ההרים". וראוי להזכיר את דם המכבים שעליו מכוסים שערות קצרות צפופות לבנות כצמר, ובראשם פרחים קטנים אדומים כדם צבורים יחד ומושכים מאוד את העין. אך בכל אלה לא הזכרנו אלא קצת מן המקצת של הצמחים העומדים עכשיו בפריחה. אפילו החורש לובש חג לפי דרכו. הלבנה והעוזרד טובלים בלובן פרחיהם. רואים אותם הרבה בהרי טבעון-אלונים בכרמל, ועוד. האלונים כהי גזע מתקשטים אשכולות פרחים, אומנם קטנים חסרי גוונים, אך הם משווים לאילן הוד הבעה רכה יותר. נאה ביותר גן עצי הפרי. כל האילנות סיימו את פריחתם באדר, אך האגס מתכסה בניסן כסות צפופה של לובן זך וריח פרחיו כיין מבושם, וכולו רוחש פרפרים וחיפושיות ודבורים למיניהם. וידועים מכל ההדרים. אלה פורחים באביב. כל האילן מתכסה לובן שקט של פרחים. אך יותר משאומר הצבע מדבר הריח. כל אוירו של שטח ההדרים רווי ריח שטח משכר. פעמים מגיע עוצמתו של הריח למידה זאת שעם רוח חרישית מים, מיטלטל הריח מארץ החוף עד ירושלים. גם פרחיהם הלבנים של העוזרד והליבנה, שהזכרנו לעיל, מפיצים ריח נעים וחריף. בגינות הנוי נמצא עכשיו המנתור בפריחה חזקה, והוא מפיץ ריח בשום בעיקר בשעות הערב. ובין עצי הסרק ראוי להזכיר את הרוביניה (שיטה כוזבת) ואת האזדרכת, שהיו נוטעים דור קודם כעצי שדרות בהתיישבות החדשה, וכיום אין רישומם ניכר. אלה מפיצים אף הם ריח משכר. נוסיף על צמחי נוי אלה את האיריס הכחול הפורח רק בניסן ומפיץ ריח חזק, ואת האחי רותם שפרחיו הפרפרניים הצהובים ריחניים מאוד. ואפשר להוסיף על כל נותני הריחות הטובים גם את הגפן, שבכמה מחבלי הארץ היא פורחת כבר בניסן ומוסיפה גם ריח נעים ביותר. ונמצא שאוירו של ניסן לא רק ממוזג ונוח, אלא גם בשום ממש. ומיוחד לניסן מצב גידולה של התבואה, החיטה והשעורה, לחמו של האדם והבהמה. בניסן מגיעה הקמה לא רק לגובהה המסוים, אלא היא חונטת שיבולים. כל ימות החורף הייתה הקמה נמוכה, חסרת הבעה כעשב השדה. עכשיו כל קלח עטור שיבולת שעירה, מחייכת חיוך עצור, מלאת מבע ותוכן. המון שיבולים של שעורה וחיטה ממלאות שטחים נרחבים של שדמות, כולן תמימות כולן גבוהות, כולן שוות. באה רוח קלה הן מזדעזעות ומתלטפות, מתנדנדות אט, מתלחשות חרש, דובבות, שרות, מין שירה טמירה מופלאה שלא נשמעה כל ימות הגשמים, בייחוד ערבה שירתן לאוזנו של הזורע, הרואה עכשיו בהתמלא הצמח קמח. כמה נכונים דברי קדמונינו: "אימתי שיבולים אומרות שירה? בניסן" (רה"ש ח'). בני עם הארץ שבמדינות הערביות הסמוכות לארצנו קוראים בלשון העממית לרוחות שבניסן בשם רוח השיבולים (הוא אלסבל), על שום שבעונה זו תופשת השיבולת את העין בנופה של הארץ. אף לקור היורד לפעמים בלילות שבניסן יכנו בשם "קור השיבולת" (סקעת אלסבל), ומייחסים חשיבות לרוח ולקור הזה, שכן הם מסייעים לתבואה לגדול ולעשות קמח. לעומת זאת לא יפה לשיבולת השרב, שסימניו הראשונים מתחילים נראים בניסן. מראה חגיגי גם לצומח שאינו בפריחה, היינו האילנות שכבר פרחו. השקד, המשמש והאפרסק פרחו בשבט ובאדר, ועכשיו הם מלבלבים. התאנה התחילה ללבלב כבר באדר, אך למלוא הלבלוב מגיעה היא וכל שאר האילנות הנשירים רק בניסן. כל הבוסתנים והגנים שהיו נטולי עלים בחורף, עומדים עכשיו בירקותם. |
"מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים, אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם".
|
|
העונה מתבטאת לא רק במראה וריח, אלא גם בקול. יש לניסן הקולות המיוחדים לו, קולות ובנות קול. ציפורי השיר הנפוצים ביותר הם הדרור הירגזי הירקון והחוחית. אלה עופות יציבים הם השוכנים בארץ כל ימות השנה. תמיד קולם נשמע, אולם באביב יש לקולם מבע אחר, בולט במיוחד בנעימה שלו. עכשיו עונת הדודים לרוב בעלי החיים, "ואותו פרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה" (רה"ש יא). עכשיו עונת מזמוטים לעופות ולחרקים. הציפורים האמורות שרות. הן פותחות בשירה כבר בסוף שבט, אך אז שירתן קטועה מהבהבת, ניסיון של שירה ולא שירה ממש. ואילו מסוף אדר ובכל ימי ניסן השירה מנצחת, עזה ונמרצת. בניסן נשמע הקרקור של החוגלה בין ההרים הרחוקים מיישוב. כקרקור התרנגולת קרקורן, והוא נשמע מרחוק, ומורגשת בו נעימה כבושה של כיסופים שאינה נשמעת בשאר חודשי השנה. יותר מכל מורגשת שירתו של הדרור, זה העוף השוכן ביישובי האדם, שהיה קרוי אנקור. צהלה נשמעת מגרונו. סוער ביותר ציוצו של הסיס שחזר לפני חודש ממרחקים, ובא לקנן בארץ. פעמים שקולותיו מחרישים אוזניים מרוב צוויחה וצפצוף. אל קולות הציפורים שבניסן מצטרף קולו של התור. |
"וקול התור נשמע בארצנו" (שה"ש).
|
|
פסוק זה מוחש לאוזן שנה שנה בניסן. עוף זה חוזר ממסע החורף שלו. ודייקן כמוהו גם השרקרק שנזכר בתלמוד. אף הוא חוזר לארץ בימים הראשונים של ניסן ומשמיע את שריקותיו העריבות מאוד לאוזן. אחרי החורף, הדמום מקולות בעלי חיים בכלל ומקולות בעלי כנף בפרט, מתבלט ניסן בקולות השירה של העוף, קולות רינה דיצה שמחה וצהלה, קולות שבים אל המולדת, קולות רעים אהובים הבונים קן ומתעתדים להקים דור יצורים חדש.
אך מבין העופות ראוי להכיר עוף אחד מיוחד במינו, הדר בין הסלעים בבתה על פני הקרקע, שלא כדרך רוב העופות הבוחרים לשבת בצמרות אילנות ובראשי חומות ובגגות, ולפחות בשיחים נמוכים. אף הם חוזרים באביב לארץ והם חיים בזמן הראשון בחברה, והמעניין הוא שבלילות אמצע ניסן, כשהלבנה במילואה והאוויר שקט וחמים - ובייחוד הדבר מורגש בליל התקדש החג - הם אינם נותנים שינה לעיניהם. "ליל שימורים" הוא להם (כמו לנו). הם מתרוממים בחבורה מעל הקרקע, פוצחים בציוץ ועפים מרחק מה ויורדים, נחים קמעה וחוזרים ומתרוממים ושרים. חזיון מופלא שאינו מורגש כל ימות השנה, אלא באמצע ניסן כאמור. למשמע שירת לילה כזאת אי אפשר לך שלא להעלות על דעתך את דברי רבקה אמנו: עליונים אומרים שירה. אבל השירה אינה נחלת העופות בלבד בעונת האביב. גם החרקים נותנים קולם. באזור ההררי של הארץ פותחים צרצרי השדה בשירה באמצע ניסן שנה שנה. עליית מידת החום, רכות מזג האוויר, התייבשות הקרקע מבוץ מעירים אותם מתרדמת החורף. החל משעת מנחה הם שרים בשדות. אין הם נראים, אך הם נשמעים מבין קלחי הקמה, העשב מתחת לאבנים ומבין סדקי הסלעים. ושירתם חד גונית, מתוקה ומיישנת כראוי לשעת מנחה, כשהשמש נוטה לערוב. צרצרים אלה ממשיכים לצרצר עד גמר האביב, עד שיבוש כל צמחי שדה בסיוון. ויש לניסן גם החרק המיוחד לו. זהו החרגול הירוק הנח על גבי העשבים הירוקים בניסן. בכל יתר חודשי השנה אינו נראה. רק עכשיו הוא מופיע. ועכשיו בניסן הוא גם משמיע את קולו, אם כי קולו חלש ואינו מורגש אלא מקרוב, כמין ציוץ לו. זהו לשון דיבור בין זכרים לנקבות. אם יושב אדם בשדה באים לאוזנו ציוציהם של התרנגולים והם כמין שיחה. אתה שומע מפינה אחת ציוץ שאלה, ומיד אחריו מפינה אחרת סמוכה שבשיח השדה ציוץ תשובה - איש ואשתו מספרים זה עם זה. אתה יכול לאסוף חרגול ולהביאו הביתה, לתת לו לנוח מעט ולמצמץ לו ציוץ בלשונך והוא יענה לך בציוץ. מתחיל העשב להתייבש מתמעטים החרגולים. בא חודש אייר הם נעלמים ולא יראו עד ניסן של השנה הבאה. ואם רוצים אפשר להוסיף כי גם דבורת הדבש משמיעה קולה בעיקר בניסן. בחודש זה חלה עונת ההנחלות, היינו שעדת הדבורים שבכוורת מתפלגת לנחילים הפורשים ממנה ומייסדים כוורות בפני עצמם. יומיים שלושה לפני שהנחיל פורש נשמעת בלילה כמין רתיחה כבושה מתוך הכוורות, דומה יורה רותחת בפנים. ובאחת משעות צוהרי יום חם חלה הפרידה. מתפרצת עדה סוערת, רתחנית, שוצפת מתוך פי הכוורת על המלכה שלה ואחרי התעופפות מטורפת מלווה זמזום רותח קונה לה העדה שביתה על ענף עץ ולמחרת היום היא משתכנת באחת הכוורות הריקות ומתמסרת לחייה התקינים. ניסן היא עונת ההתנחלות העיקרית. עד כאן על החרקים משמיעי קול. אך יותר מאלה מרובים המינים האילמים שאינם מזמזמים, וכל מעשיהם נעשים בחשאי, פרט לרעש שהם מקימים אגב תעופה ואגב תגרה. ניסן הוא חודש החיפושיות והפרפרים והחגבים. אין מנוחה באוויר. בלי הרף חוצים בו הפרפרים לכאן ולכאן. פרפר רודף פרפר נראים תמיד. פרפרים לבנים פרפרים מצבע הלימון ופרפרים לבנים זהובי שולי כנף ופרפרים קטנים סגולים נאים ופרפרים חומים. ויש פרפרים המיוחדים אף הם לניסן. אחד מהם הוא פרפר העוזרד החי רק בעונה זו והקרוי כך משום שזחליו מתפרנסים על עליו של העוזרד שהזכרנו בראשית דברנו. זוהי התמונה במחציתו הראשונה של ניסן. הכל חוגג צוהל ושר. צמחים, שיבולים, פרחים אומרים שירה, כל העולם כולו אומר הלל, אף האדם שר. הרעים האהובים מזרזים זה את זו לצאת אל הכפר ולהתנאות בשדה ובכרם העודים את עדיי האביב. |
"נצא לשדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים,
נראה אם פרחה הגפן, הנצו הרימונים". |
| כי בניסן |
"הסתיו חלף הלך לו, והניצנים נראו בארץ
וקול התור נשמע בארצנו". |
|
וההלל בוקע מבתי כנסיות בתפילת ערבית של ליל ראשון לפסח, ומגילת שיר השירים נקראת בסיום הסדר בליל התקדש החג ובשבת חול המועד פסח בנעימה רווית געגועים וחמימות כבושה, שירת טבע נצחית המלווה את הדורות בכל ימי הגלות החל מאז, מימי שבת אבותינו בארץ אבות. |
