נשואין ומנהגי נשואין
בספרות ותקופת הגאונים

ד"ר יהושע הורוביץ

מחניים פ"ג, תשכ"ג
(הודפס ללא ההערות)



תוכן המאמר:

אירוסין ונישואין
זמן בין הקידושין והנישואין
עריכת הקידושין וסידורן
המנהג לקדש בטבעת
מנהגים שונים של קדושי אישה
משתה החתונה
ברכות הנישואין
הכתובה
כתובת בנין דכרין
נכסים הנכתבים בכתובה
טובת האישה בגביית כתובתה

תקציר:
סיכום מנהגי הגאונים בכל הקשור לנישואין, כתובה ומעמד האישה בה.

מילות מפתח
: נישואין, כתובה, קידושין.

הגאונים מילאו בתקופתם [המאה ה- 7 עד אמצע המאה ה- 11] תפקידים חשובים שהשפיעו במידה מרובה על התפתחותו של העם היהודי, בססו את גיבושה של תורה שבע"פ ועצבו את דמותה של החברה היהודית על יסודות המסורת. הגאונים היו בעיקר מורים ושופטים, "מנהלי מוסדות מאורגנים ודיינים עליונים", מפרשי התלמוד, קבעו פסקי הלכה לפי מסקנות הלכות התלמוד, אבל השתדלו גם לפעול כמחוקקים בהשלימם או בשנותם תקנות תלמודיות שונות או ע"י קביעת תקנות חדשות - לפי דרישות זמנם ובהתאם לצורכי החיים של תקופתם.

מתקופת הגניזה - שהתחלתה נקבעה לשנת 882 (לספירה הרגילה) בערך ונמשכה עד שנת 1265 וחופפת את החלק השני של תקופת הגאונים - נשארו שרידי כתבים, פסקים ושטרות שהם מקורות נאמנים לחיי המשפחה ולארגונה במסגרת הקהילות היהודיות של התקופה בא"י, בבל, מצרים, צפון אפריקה, ספרד ועוד. "תקופת ביניים" זו "סיכמה את כל אשר לפניה בצורה מסודרת ומזוקקת וקבעה את כל דפוסי המחשבה והנהגות החיים שהיהודים החזיקו בהם עד סוף העת החדש".

הרבה תקנות חשובות נקבעו ע"י הגאונים בחיי המשפחה ומתוך תקנותיהם והלכותיהם מתבררת השאיפה לשמור בכל תוקף על טהרת המידות ולהלחם נגד כל פריצות גדר המוסר. פעולות הגאונים להחליש ולבטל תופעות שליליות מסוימות בתחומים שונים של חיי המשפחה במשך מאות השנים נשאו פרי וחיי המשפחה בישראל בתקופה זו היו מבוססים על טהרת המידות ושמירת המסורת.

אירוסין ונישואין
בנוגע לאירוסין ונישואין יש לציין שבתקופת הגאונים היו נוהגים להשיא את הבנות בעודן קטנות. הקטעים הבאים משו"ת הגאונים השונים יעידו על הנוהג הזה ורק על רקע החברה בכללותה וגורמים משפחתיים בפרט אפשר להבין את השאלות הנידונות: "דינה נתייתמה מאביה כשהיא קטנה כמו שש שנים ועמדה לה אמה והטעתה אותה וקדשה לראובן שהוא בן ארבעים שנה ונתייהד עמה כמו שלש שנים ונפטר ראובן זה ועמדה לפני יבם" [תשו' גאוני מזרח ומערב (==גמו"מ), הוצ' מילר, ברלין תרמ"ח, סי' קפ"ו; וראה שם סי' רי"ט, סי' י"ב.]. ובקטע אחר: "אלמנה שעמדה וקדשה את בתה קטנה ועמדה בקדושין זמן מה שהוא ועדיין היא קטנה, ותבע לעשות נישואין ואמרה לו אמה עשה כלי כסף וכו' ועשה הכל - - - ובעת שבקשה להכניסה לו נפלה קטטה ביניהם ואמרה לו האם איני רוצה בך ואיני נותנת לך לעולם את בתי והבת קטנה ואומרת לא ארצה אלא כמו שתאמר אמי" [תשו' הגאונים הוצ' מנטובה סי' כ"ז].

בקטע אחר - מספר "המעשים לבני ארץ ישראל" - מסופר על איש -
"שהלך לקדש לבנו אישה... והלכו כל הדברים... על דעת זקינתה... ומשהתקינו כל הדברים על דעת הזקינה... ואמרו העדים נדע דעתה של נערה, נכנסה אחותה הגדולה לשאול את פיה מחדרה ואמרה להן שאמרה הנערה: כל מה שזקינתי עושה מקובל עלי... ואחרי ימים כיון שבאו לקדשה באו האיסטרטיוטין [==חיילים] וברחו הכל לפניהם ולא נתקדשה... וביום השני מתה זקינתה וחזרה בה הנערה... ובא אדם אחר לקדשה ובא אביו של אותו הנער ואמר מקודשת היא לבני... והנערה יתומה ועומדת על פרקה".

גורמים שונים קבעי את הנישואין המוקדמים האלה: אי-יציבותו של המצב הכלכלי בחברה היהודית, חששות ההורים שלא יוכלו לתת נדוניא מתאימה לבתם, ונוסף לכך: עדיפות האישה הנשואה על הרוקה ועמדתה החשובה של האישה הנשואה בחברה:
"האישה רוצה בבעל בין פחות ובין חשוב ורוצה היא להנשא יותר ממה שהאיש רוצה לישא... ולהראות כי אפילו איש פחות - אישה רוצה בו ואפילו קטן כנמלה יש לה בו כבוד".

האב היה מקדש את בתו על דעת עצמו ואסור היה לבנות להתערב בסדור האירוסין והנישואין; בתשו' הגאונים אנו קוראים על מחאות חריפות מצד הגאונים בעניין זה והם קובעים שהבנות סומכות רק על דעת אביהן:
"כך מנהג בנות ישראל כל עוד היות אביהן בחיים בתר אבוהון גרירן ואין פריצות ועזות לבנות ישראל לומר לפלוני אני רוצה אלא סומכת על דעת אביה". - "דהכין מנהגא דכל בנות ישראל אע"ג דהויא ברתא בית אביה בוגרת... ואיתיה לאב בחיים בתר אביה גררא וליכא מידי פריצותא וחוצפה בבנות ישראל לגלויי איהי דעתא".
- רק אישה העומדת ברשות עצמה יש לה הרשות לבחור בבעלה:
"אישה שיש לה נכסים ואחד מבני המשפחה רוצה אותה והיא אינה רוצה אותו, מה הדין?
תשובה: הרשות בידה להינשא למי שתרצה.

נמצאת גם תשובה לרב צמח גאון שבה נקבע שאת הקטנה מקדש אביה,
"נערה אבוהא מקדש לה וכסף קידושיה דאבוה. הוי אבל הבוגרת מתקדשת רק מדעתה. ואם אביה קידשה שלא מדעתה - לא תפסו בה קדושין".

זמן בין הקידושין והנישואין
בתקופת הגאונים היה נוהג שעבר זמן די ממושך בין הקידושין והנישואין. יש מן הגאונים שהתנגדו לתקופת הביניים הארוכה בין אירוסין לנישואין והדגישו שמצווה "למנוע בני אדם שמארסין ואין כונסין אלא לאחר כמה שנים". כך התפתחה מגמה מסוימת לאיחוד האירוסין והקידושין וכמה תקנות הגאונים מובנות רק בעקבות ההשתדלות למנוע תקלות שונות בין שני המועדים האלה.

רש"י בתשובתו מזכיר את המנהג לעשות אירוסין ונישואין ביום אחד בנמקו
"לפי שאינם רוצים לעשות סעודה לאירוסין, שאם עושים אירוסין קודם נישואין גנאי היא לחתן ולקרוביו אם לא ירבו בסעודה ובשמחה כל היום, ולפיכך יש בני אדם שעושין אירוסין ונישואין ביחד ונפטר בסעודה.

עריכת הקידושין וסידורן
בנוגע לעריכת הקידושין וסידורן נהגו מנהגים שונים. לפי עדותו של הגאון לא היו נוהגים בבבל בשעת הנישואין מנהג הכתובה וברכת חתנים אלא שניהם נערכו בשעת אירוסין ולאחר החופה מברכים ברכת חתנים. "אבל אתם - ממשיך רב האי גאון - מנהגכם בשעת אירוסין בלא ברכה, אין אנו יודעין היאך". ובהמשך תשובתו מוסר רב האי את נוסח הקדושין - דברי החתן האומר לכלה בפני עדים: "אריסת לי ומקודשת לי אנת פלונית לדילי אני פלוני קדם סהדי אילין בהדין כסא ובמה דאית ביה".

ר' האי גאון פונה לשואליו בעצה "שלא תעזבו ברכת אירוסין ושלא תשהו אותה עד נישואין". וכגון זה ניסח כבר בעל הלכות גדולות: "בר ישראל דבעי למינסב אינתתא מיבעיה ליה לקדושה ברישא וברוכי ברכת אירוסין ומימסר לה כתובה... ועד דמקדיש ומסר לחופה לא ליבריך שבע ברכות".
ובשאלתות דרב אחא גאון: "מאן דבעי למינסב איתתא מיתבעי ליה לקדושי ברישא וברוכי ברכת אירוסין בעשרה וברכת חתנים בעשרה וממסר לה כתובתא".

בקשר למעמד ברכת אירוסין בעשרה הוטל ספק באמיתות הנוסחה: "ברכת אירוסין בעשרה" - של השאלתות; לעומת סברתו של בעל השאלתות להשוות ברכת אירוסין וחתנים ששתיהן צריכות עשרה, סובר ר' סעדיה גאון: "ואם לא הזדמנו עשרה אנשים בכתובה או בקידושין מותר בשני עדים, ורק שבע ברכות בלבד אין מברכין אלא בעשרה" [סדור ר' סעדיה גאון].

ובספר "הלכות הנגיד" [=שרידי ספר הלכתא גבראתא לר' שמואל הנגיד] צוין מתוך חידושי הרמב"ן לכתובות ח' א':
"וברכת אירוסין כתב רב אחא משבחא גאון דבעיא י' והנגיד ר' שמואל הלוי חלק ואמר שהיא בטעות ידי סופר. ונראין דברי הנגיד שלא הוזכרו אלא בברכת נישואין. וכי אסור לקדש אישה בפחות מי' ".

המנהג לקדש בטבעת
ממקומות אחרים של תפוצות הגולה נמסר שהכסף שקדש בו החתן היה טבעת. המנהג לקדש בטבעת, מקורו באחד החילוקים שבין אנשי המזרח ובני ארץ ישראל: "אנשי מזרח אין רואין טבעת קידושין ובני א"י רואין טבעת קידושין גמורין". יש מקום להניח - לפי סברת מרגליות - שהמנהג לקדש בטבעת נבע מתוך זה שבני א"י נהגו שהאישה עצמה מקבלת קדושיה ולא הייתה מתקדשת ע"י אביה - ולכן נהגו לתת לה תכשיט - טבעת; לעומת זה בבבל - ששם קבל עפ"ר האב את קדושי בתו - לא נקבע המנהג לקדש בטבעת. המנהג הבבלי מתקופת הגאונים היה לקדש בכוס יין ורק במחצית השניה של תקופת הגאונים נמצא גם בבבל המנהג של קדושין בטבעת. ובתשובות הגאונים הרכבי סי' ס"ה:
"נהגו במקומנו מאן דמקדיש אישה בטבעת יש מי שנותן הטבעת לשלוחו ליתן לה בפני עדים או לאביה אם היא קטנה ויש מי שמאחר אותו עד יום כניסתה לחופה או שני ימים או שלשה ימים קודם לכן".

מנהגים שונים של קדושי אישה
מהתשובה הבאה של רב האי אפשר להכיר מנהגים שונים של קדושי אישה שהיו רווחים באותה הקופה בתפוצות הגולה השונים:
"הוו יודעים כי הפסד גדול אצלכם בזה שיש לכם מנהג לקדש אישה שלא בשעת הכתובה או שטר אירוסין, ואע"פ כי האישה מתקדשת בשוק בפני שנים, אלא שיש במנהג זה הפסד. ומק' שנה לא נשמע בבבל כזאת, ואין יודעין כל עיקר קדושי אישה אלא בשעת כתובה, ובכוראסן היה מכמה שנים יותר מק' שנה מנהג לקדש בטבעת במושב משתה... ורבו הטענות... ויצא הדבר להפסד, ותיקן להן זקיננו מרנא ורבנא יהודה גאון. שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה וחתם ידי עדים וברכת אירוסין. וכל שאינו כסדר הזה תיקן להן שאין חוששין לו... אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר".

מהתשובה הזאת אפשר להסיק כי בפרס ובבבל היה המנהג לקדש בטבעת ובאותה שעה קדשו בביצנץ גם בתכשיט אחר; בכל אופן נהגו בכל מקום לקדש ע"י דבר המשמש תכשיט.


מתשובת רב האי אפשר לראות כי אמנם היה מנהג בבל השליט ודחה את המנהגים המקומיים השונים, גאון פומבדיתא רצה לשכנע את יהודי כוראסן לשנות את מנהגם בהתאם למנהג בבל.

בשאלה "לפני אדוננו שמואל הכהן ראש הישיבה יחי לעד" מסופר על ראובן שנשא בת שמעון בקירואן "וקידשה ע"י אביה והיא נערה... ושלש מאות זהובים קידושים, אחרי כן בגרה ונכנסה אצל ראובן וכתב בכתובתה וכו' ". לפי פירושו של אסף היו ה"קידושים" מתנה שהיה הארוס או הבעל כותב לאישה בזמן האירוסין או הנישואין. בזמן הרי"ף כבר התחילו לכתוב המתנה בשטר מיוחד הנמצא בס' השטרות של ר"י הברצלוני.

אחרי אירוסי האישה שלח לה החתן מתנות [חמדה גנוזה ס" קס"ב, שצרי צדק ח"ג שער ג' סי' ב']: תכשיטים, טבעות, כלי כסף וזהב; לפעמים נשלחו גם בגדים וכלי תשמיש. - הסבלונות האלה נשלחו לכלה בחגיגיות מיוחדת ומתוך פרסום רב.

משתה החתונה
במשתה החתונה היו המסובים משמיעים שירים שונים ואומרים "דברי שירות ותשבחות לפני הקב"ה וזוכרין אותותיו וחסדיו עם ישראל מקדם וקיווי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובים ובשירות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל ופיוטין הרבה על אלף הדברים וכיוצא בהן בקול נגינות ובבתי חתנים וכלות שמחות וזכר חופות וברכות להצליחם ולהכשירם".

ברכות הנישואין
קדושה מיוחדת נתוספה לטקס הנישואין ע"י ברכות הנישואין, סדר שבע הברכות. בתקופת הגאונים הסמיכו את שש הברכות שנסדרו בבבלי כתובות ח' א' עם ברכת הכוס ונתקבלו שבע הברכות. - בשם מר רב שלום גאון סוכם בתשובה אחת סדר הברכות:
"כך אנו נוהגין במתיבתא: יום ראשון בשעה שאנו מכניסין חתן וכלה לחופה מברכין ז' ברכות כעניין זה שנוטל המזומן לברכה כוס של יין בידו ומברך בורא פרי הגפן בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו... משמח חתן עם הכלה ישמח חתן עם הכלה וכלה תשמח עם החתן ב' פעמים וטועם המברך מן הכוס שבידו ונותן הכוס לחתן ושותה ואח"כ נותן לכלה ושותה. ובערב מכניסין החתן והכלה תחת הטלית ומברכין ז' ברכות כמו שבירכו בשחרית".

ובסדור רב סעדיה גאון [הוצ' מקיצי נרדמים, ירוש' תש"א עמ' 13]:
כשישא בן ישראל בת ישראל צריך לכתוב לה כתובה ומאסף מנין אנשים ומקדש אותה בכוס יין והדס אם אפשר למצאם - ומברך בורא פרי הגפן ואחריה בורא עצי בשמים. ואח"כ מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין בא"י מקדש ישראל.
אחרי אמירת הנוסח הקבוע: "אריסת לי ומקודשת לי" לקח החתן את הכתובה בידו ומוסרה לאישה ואומר: "סבי כתובתך בידיך דתיעלון בה לרשותי כדת משה וישראל".

בנוגע "לעניין לברך ברכת אירוסין ונשואין על כוס אחד" קבע רב נטרונאי גאון: "שאם אי אפשר לו ואין יין מצוי לו כך כל עיקר מברך שניהם על כוס אחד ואין בכך כלום".
ולפי מסורת אחרת "נהגו בכל גלילותינו - מימות הגאונים והרבנים שהיו שם מימי קדם שכל שהאירוסין והנשואין באים כאחד מברכין ברכת אירוסין וברכת נשואין על כוס אחד". תוקפו של המנהג של שתיית כוס בשעת קידושין מתברר גם מתוך שאלה ערוכה לרב שמריה (=אחד מארבעת השבויים) ובנו ר' אלחנן:
"מודיעים אנו לאדוננו עסק שני אחים היה אחד מהם ארוס על בת בתולה על שם קדושין בלא שתיית כוס ולא ראייה (=בלי עדים) ועמדו על אלו כמה ימים ארוכים".

הכתובה
הכתובה שמשה תמיד כעין חוזה בין הבעל ואשתו ובה נוסחו התחייבויות שונות של הבעל כלפי אשתו, הגאונים רב משה, רב שר שלום, רב צמח, רב שרירא ובנו רב האי גאון סברו שכתובה מדרבנן וסך הכתובה: כ"ה זוזים. ובנוסח הכתובה המיוחס לר' סעדיה גאון: עשרין וחמשה זוזי מוהרי בתולתא. הסכום הזה נזכר גם בס' "הלכות קצובות" המיוחס לר' יהודאי גאון בקשר לדין אישה המורדת על בעלה: "וזוזי חמשה עשרים שאמרו חכמים שהם מאתים זוז מדאורייתא דמי בתולים". סברה זו מיוסדת על שיטת הבבלים שכתובה מדרבנן ולעומתם קבעו בני א"י שכתובה מדאורייתא והורו: "כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות". גאוני בבל הלכו בשיטת הבבלי ורצו גם למשוך את בני הארצות האחרות למנהגם.
אמנם בתשובה לרב שרירא [בס' המכריע לר' ישעיה דטראני ס" מ"ב] צוין:
"אית גבן תשובות מתחלפות לגאונים, קצתם פסקי כרשב"ג (==כתובת אישה מדאורייתא), וכן כתוב בכתובות הנמצאות במערב (=אפריקה הצפונית) מימות הראשונים: כסף מאתן דאינון כ"ה זוזי דחזי ליכי מן אורייתא... ומנהון מאן דפסק כחכמים... מילתא פסיקתא היא לכל חכמי בבל דכתובה מדרבנן היא... ואתון השתא כל מעשיכם כמנהגות שלנו וכתלמוד שלנו... ולסלוקי מן כתובתכון דוכרן אורייתא".

בכתובה נרשמה גם הנדוניא או הפסיקתא שהכניסה האישה לבעלה; אחד המקורות לנתינת הנדוניא היא בס' השאלתות: "דאילו מאן דאית ליה ברתא וקא מינסיב לה מתבעי ליה למיתן לה מדעם מן ממוניה... כי היכי דקפצי עלה אינשי ונסבין לה".

ערך הנדוניא נקבע ע"י האב בהתחשב עם אישיותו של החתן - כלומר אם החתן היה רצוי בעיני האב או לא:
"כי האב פוסק לבתו נדוניא באופן שאם ימצא איש הנרצה לו יתנהו לו ואם יבא מי שלא ימצא חן בעיניו יתן פחות ואם יבא מי שראוי יוסיף לתת לו".

בתשובה על השאלה אם יכולים לפי הדין לכפות את האב לתת את הנדוניא במקרה שהוא מסרב לתתה, עונה הגאון כי "אין כופין אותו אלא מבקשין ממנו שיתן כפי הראוי לאיש הדומה לו במעמדו".

כתובת בנין דכרין
בתקופה זו היו האבות נוהגים לתת את הנדוניא לבנותיהם בעין יפה ובעקבות זה בטלו הגאונים את "כתובת בנין דכרין" (כתובות נב' א') בנמקם כי
"עיקר התקנה לא הייתה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. והיום ולואי שיתן אדם לבנו כבתו שרוב בני אום מניחין את בניהם בלא מחיה ומתקנין את בנותיהם וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה במתנת בתו ובנדוניא יתר מדאי וכיון שראו חכמים כן בטלה כתובת בנין דכרין ועשו תקנה לבת על מה שפסקו חכמים שנותנין לה עישור נכסים והיום כמה שנים שאין ישיבתנו דנה בכתובות בנין דכרין".

במחצית הראשונה של תקופת הגאונים עדיין נהגה כתובת בנין דכרין והגאונים הקדמונים הורו בה הלכה למעשה, אבל במחצית השניה של התקופה רבו הגאונים שצדדו בעד הגבלת כוחה של התקנה וביטולה. על הגאונים הסוברים שכתובת בנין דכרין נוהגת, נמנים: ר' יהודאי, רב הילאי, רב עמרם. רב שרירא ורב האי סברו שכתובת בנין דכרין רופפת, ואילו רב נטרונאי, רב מתתיהו, רב חנניה בר' יהודה ור' שמואל בן חפני סברו שבטלה.

לפי דעתו של ר"ש אסף בטלה אותה תקנה מאליה ובמאת השנים האחרונה לתקופת הגאונים כבר לא דנו בה בשתי הישיבות סורא ופומבדיתא. לפי סברה אחרת לא הייתה החלטה גאונית שבטלה כתובת בנין דכרין, אלא השקפתם של גאונים מסוימים גרמה להתעלמות ממנה ובהדרגה לביטולה.

היחס הטוב בין איש לאשתו וההתחשבות בכבוד האישה משתקפים מתוך תשובה זו:
"ומקום שנהגו בשעת נישואין אם אישה מכנסת לבעלה בנדונייתה נ' מנה כותבין לה בכתובתה שהכניסה פלונית לפלוני נ' מנה ומוסיף לה משלו מה שהוסיף ואם יש אישה ענייה שאינה מכנסת לו אלא מנה חושש בעלה לכבוד אשתו ומקבל עליו אותו מנה כנ' מנה וכותב בשטר כתובה שהכניסה לו בנ' מנה".

וכגון זה אצל ר' אליעזר בר' נתן ממגנצא, הראב"ן בספרו אבן העזר צ"ח ד':
"נתתי את לבי במה שנוהגים העולם לכתוב בכתובות הנשים ודא נדוניא דהנעלת ליה בין בכסף בין בזהב,.. ופעמים שאינה מכנסת לו אפילו ד' ליטרון... יש לומר שחשו חכמי דורות האחרונים לתקנת בנות ישראל שלא יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן ותיקנו לכתוב לקטנה כגדולה והשוום כולם".

נכסים הנכתבים בכתובה
דברים שונים, מקרקעי ומטלטלי, כלים, בגדים ותכשיטים הייתה האישה מכניסה לבעלה בנדונייתה. היו מקרים שהעניקו לאישה בכתובתה חלקים מסוימים של ירושה שתיפול לה לאחר מות אביה או הבעל רשם בכתובת אשתו את הירושה שתיפול בחלקו אחר מות אביו. - בנוגע למנהג "לכתוב בכתובה יותר מן הנדוניא" נמסר בתשובת הגאונים
"הא מילתא שאילנא מקמיה מר רב נחשון גאון ז"ל דנהיגו קמן בשומת הנדוניא היו מוסיפין... וכתב לן מר רב נחשון גאון דהאי גזלנות וחמסנות הוא וכל מאן דמסהד בהך נדוניא סהדי שקרי אינון".
בהמשך התשובה מצדד הגאון להתיר הדבר בנמקו, כי אנשי המקום כותבים על עצמם שומא של נדוניא והם מוסיפים על מה ששוה ד' וה' פעמים לרצונם וקנו מידיהם ולכן אין. בו משום גזלנות. בקשר לשאלה אם מותר להעריך את נדוניית האישה יתר על ערכה הממשי, דנה תשובה שנשלחה מבבל לא"י: שם הגאון המשיב אינו ידוע, אבל לפי השערת אסף נראה שחי באמצע המאה ה-9; לפי דעת הגאון הערכת יתר על ערכה היא מנהג רע ומכוער ויש בו משום גנבת דעת, אלא יש לשום "בעדים באמת וצדק מה ששוין". לפעמים היה הבעל מגדיל את כתובת אשתו והיה כותב "תוספת כתובה" המנוסחת בצורה קבועה. לפי דברי רב שרירא ורב האי היה מנהג
"שמקדשין את האישה ומברכין ברכת אירוסין ופוסקין ביניהם כמה היא כתובה ותוספת ואין כותבין כתובה עד שעת נישואין".

טובת האישה בגביית כתובתה
בכלל הראו הגאונים דאגה רבה לטובת האישה בגביית כתובתה. כמה תשובות עוסקות בשאלה אם יכול הבעל לגרש את אשתו בזמן שאין בידו לסלק לה תיכף את כתובתה. רב נטרונאי הורה: "האישה ששלח לה בעלה גט... ואמרה איני נוטלת גט עד שיתנו לי כתובתי - יפה אומרת" [שערי צדק י"ד ב' סי' כ"ה].

יש להזכיר גם את תקנת הגאונים שלפיה גובה האישה את כתובתה גם ממטלטלין של היתומים, תקנה שנעשתה ע"י גאוני שתי הישיבות בצרוף ראש הגולה;
"וכתבו בכל אתרוותא דישראל בגושפנקא דריש גלותא ובארבעה חומרי (=בחותמות) דרשוותא דכל דיינא דלא מגבי מן המטלטלין מסלקין ליה".

בטכסטים שונים מן הגניזה ציין שכתובת האישה כללה רק דינר אחד "מוקדם" - כלומר ששולם לה בשעת הקידושין וחמשה "מאוחר" - כלומר חוב למקרה מות או גירושין. במסמך אחר מהעיר פוסטאט (מצרים) משנת 1242 מסתפקת הכלה בשני דינרים בתורת "מוקדם" והכתובה הכילה עוד תנאי שלפיו מתחייבת הכלה לא לעזוב את פוסטאט.
"כך אני לומדים מרבותינו שאין נושאין נשים בכל המועדים כולם ובכל יו"ט ובכל חולו של מועד. ולא חלקו חכמים בין פסח לחג סוכות, וכך הוא המנהג בשתי ישיבות. לא שמענו שיש בישראל שנושאין אישה בפסח ולא בחוה"מ של פסח, ומי שעושה כן בית דין מלקין אותו, כ"ש בשאר מועדים".

מתוך תשובתו זו של רב נטרונאי אפשר ללמוד שהיו נוהגים לישא נשים בימי החגים והגאונים התנגדו לזה בהביאם ראיות מן הפסוקים לאסור. בקשר לאמירת שבע ברכות בשבת קבעו הגאונים להתיר.

לסיכום ניתן לומר שהמנהגים המרובים שהיי רווחים בתקופת הגאונים בתחום חיי המשפחה וארגונה, נמסרו בנאמנות בכל תפוצות ישראל בדורות הבאים ונשתמרו ע"י המשפחה היהודית המסורתית עד ימינו.