|
תוכן המאמר: באגדה - הסוד ההיסטורי אלה שהצטרפו בנתיבי הדרכים העם היהודי בין המזרח והמערב סלח-א-דין ויחסו ליהודים באירופה הקנאית באפילת ימי מסעי הצלב החאן הגדול ארגון מלך התתרים המגפה השחורה סופה של ביצנץ גירוש ספרד תקציר: תקופת ימי הביניים היא תקופת חשוכה מחד ותקופת זוהר ושגשוג של תורת ישראל מאידך. העם היהודי החי בחלקו בצל הנצרות וחלקו בצל האיסלם נתון לשבט או לחסד, הכל לפי אופיו של השליט. מילות מפתח: קידוש ה', אנוסים, מסעי הצלב, גירוש. |
|
לא הייתה בהיסטוריה תקופת אופל כתקופת ימי הביניים, ועם זאת לא הייתה תקופת זוהר כאותה תקופה לשגשוגה ולתפארתה של תורת ישראל. בעת ובעונה אחת התחילה התורה להאיר באור יקרות בספרד ובצרפת, ושמותיהם של רבנו גרשום מאור הגולה, רבנו שלמה יצחקי, רבנו תם והרמב"ם נקבעו כאבני חן בכתר התורה. כשאנו נהנים מזיו תורתם וממאור שכלם אין אנו מהרהרים על התקופה שבה חיו ופעלו המאורות האלו, ורק לאחר שאנו מניחים את ספרי הראשונים ונוטלים לפרקים מחזור עתיק ובלה ואנו קוראים בו את קינותיהם של גדולי הפייטנים, הלא המה הראשונים כמו רבנו גרשום וחבריו, אנו מתחילים לחוש במקצת את אווירת האימים ששלטה בעולם של ימי הביניים, התקופה שלא הייתה כמוה לחושך לרשע ולשפיכות דמים, שהרי הפורעניות האלו הביאו על משכנות ישראל אבירי הנצרות שבאו להפיץ את ה"אהבה" בכוח האש והחרב. הרשעים הצבועים האלו השמידו את תפארת בית ישראל, קהילות קדושות שלא היה כמותם להוד ולקדושה. |
|
אם אנו רוצים לירד לעומקה של ההיסטוריה העברית, אין אנו צריכים לבקש את פשר סודה בספריהם של חוקרים והיסטוריונים. האגדה שקדה לחדור לנבכי סודות העולם ותהפוכותיו, ואף מיצתה במלים ספורות פרקים שלמים של ההיסטוריה העברית. בפיוט "אלה אזכרה" מסופר על אותו רשע שמילא את פלטירו מנעלים, ובא לבקש את עלבונו של יוסף מידי אדירי התורה ארזי הלבנון, התנאים הגדולים. אותו רשע מתגלה לעינינו כסמל של כל הרדיפות שנעשו ע"י העולם הנוצרי בתקופת שלטונם: ביד אחת החזיקו את הצלב וביד השניה את החרב, ועשו תועבות כדי "לתקן עולם". אחת הכרוניקות מתארת את המאורעות שאירעו בעיר בלוא אשר בצרפת התיכונה בשנת תתקל"א (1171), שבהם נשרפו חיים ל"א יהודים בעטיה של עלילת שקר, וביניהם שלושה מגדולי תלמידיו של רבנו תם. ובשעה שעלו על המוקד שרו בנעימה תפילת עלינו לשבח לאדון הכל - לתקן עולם במלכות שדי, עד שיצאו נשמותיהם בטהרה. דומה שאין מאורע בהיסטוריה האנושית שיבטא מעמד נורא ונשגב כל כך של קידוש השם, שהרי באותה שעה הייתה הצביעות וההתחסדות הדתית עוטפת במעטה קלון וכלימה את מעשיהם ותועבותיהם של אלפי הרוצחים שעשו שמות בעולם. וכאן קבעו הקדושים את משאלתם האחרונה לתקן את העולם העכור הזה במלכות שדי. כשאנו מהרהרים באותה תקופה על כורחנו אנו שואלים: כיצד נשמרו בידינו תורותיהם ודבריהם של המאורות האלו בכל תומם? שהרי אם לא הם לא היה שיור לתורה הזאת. גם כאן באה האגדה ומוסרת לנו את מיצוייה של התקופה האפילה. מסופר על גוטפריד מבוליון, שלפני שהלך בראש נוסעי הצלב לירושלים עבר על בית מדרשו של רש"י. הוא מצא את הדלתות פתוחות ואת הספרים פתוחים, ושמע קולו של רש"י, אבל מראהו לא ראה - ורק שמע קול אומר: תלכוד את ירושלים, תמלוך בה שלושה ימים, ביום הרביעי יגרשוך הישמעאלים ותנוס בחרפה מן העיר, ותחזור בשלושה סוסים. וגוטפריד זעם ואמר לרש"י: אם אשוב הנה בארבעה סוסים אהרוג אותך ואשמיד את כל היהודים בצרפת. ומסופר שאחרי ארבע שנות מלחמה ברח גוטפריד ממערכות המלחמה ושב לצרפת כפליט, ושלושה רוכבי סוסים עמו. הוא זכר דברי רש"י וביקש ללכת אליו ולבצע את זממו. ואז בבואו אל שערי טרויי"ש עירו של רש"י נפלה אבן אחת גדולה ממשקוף השער על אחד הפרשים, ותמית אותו ואת סוסו. הוא ביקש ללכת לרש"י להביע לו רגשות כבוד ויקר - אבל נודע לו שהרב הלך לעולמו. באגדה זו מקופלת כל ההיסטוריה של תקופת מסעי הצלב. רש"י מסמל את נצחיות ישראל, את ניצחון רוח האמת על רוח השקר והתעתועים. ולאחר שכוחות הרשע נוחלים מפלה, הם מבקשים תיקון לנפשם הטמאה - אבל הזמן עבר. ההשגחה העליונה המכוונת את ההיסטוריה מלגלגת בהם, ברשעים האלה. כך היה וכך יהיה. ואם כי אופיים של המעשים שונים הם - הרי עיקרם וגרעינם אחד הם, אף כי רז סודם נעלם מאתנו, ומזמן לזמן אנו מנסים להתחמק מן הנתיב הארוך. |
|
אל ההיסטוריה העברית המהלכת בשביליה המיוחדים הצטרפו תמיד אנשים בודדים שהתעלו מעל סביבתם, והלכו לפי צו מצפון לבם. כך היה מראשיתה של ההיסטוריה, ובכל דרכה הארוכה. עם ישראל זוכר את ידידיו, ידידי האמת. הרמב"ם שהיה חי בתקופה האפילה של רדיפות הדת באפריקה הצפונית, כשיצא בן תומרת לחדש את דת האיסלם - כותב לר' עובדיה הגר ששאל אותו מה דינו לעניין ברכות ותפילות האם יוכל לזמר "אלוהינו ואלוהי אבותינו", שהרי לא היה מישראל. בתשובתו שאין כמוה לאהבת אמת ולזוך נפשי כותב לו הרמב"ם: |
"יש לך לומר הכל כתקנם ואל תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח ציבור. ועיקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם, והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה, ובעט בעבודה זרה והפר עבודתה והכניס רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם, וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה', כמו שכתוב בתורה: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו', לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה - תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב; כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלימודו כך החזיר כל העתידים להתגייר בצואתו שציווה את בניו ואת בני ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו, ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר. לפיכך יש לך לומר אלוהינו ואלוהי אבותינו שאברהם ע"ה הוא אביך - הרי הוא אומר בישעיה ואל יאמר בן הנכר הנלווה אל ה' לאמר הבדל הבדילנו מעל עמו. אין שום הפרש בינינו ובינך לכל דבר. ודאי יש לך לברך אשר בחר בנו ואשר נתן לנו ואשר הנחילנו ואשר הבדילנו, שכבר בחר בך הבורא יתעלה והבדילך מן האומות ונתן לך התורה, שהתורה לנו ולגרים ניתנה, שנאמר הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה' (תשובות הרמב"ם סי' מ"ב).
|
|
ובתשובה אחרת לאותו ר' עובדיה הגר שהתלונן על רבו שהשיב לו שלא כהוגן והכלימו - כותב הרמב"ם: |
"וזה שקרא לך כסיל תמה גדול הוא; אדם שהיה אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה והבין בעין לבו, ובא ונדבק באומה זו שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים, והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל, וידע שכל הדתות גנובות מדתם: זה מוסיף וזה גורע, זה משנה וזה מכזב ומחפה על ה' דברים אשר לא כן. זה הורס יסודות וזה מדבר תהפוכות, והכיר הכל, ורדף אחרי ה' ועבר בדרך הקודש, ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתחבק בעפר רגלי משה רבנו רבן של כל בני הנביאים ע"ה וחפץ במצוותיו, ונשאו לבו לקרבה באור החיים, ולהעלות במעלות המלאכים, ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים, והשליך העולם הזה מלבו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, מי שזו מעלתו - כסיל ייקרא? חלילה לך. לא כסיל קרא ה' שמך אלא משכיל ומבין ופקח והולך נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'. ומי שברך את אברהם רבך ונתן לו שכרו בעולם הזה ובעולם הבא - הוא יברך אותך" (סימן שס"ט).
|
|
בדברים אלו משתקף יחסו של הרמב"ם אל כל אלו שנסתפחו לעם ה' באמת ובתמים, בתקופה קשה זאת וגם העולם הנוצרי וגם העולם המוסלמי היה מיצר את צעדיהם של ישראל. ואם כי הדברים האלה אמורים לגבי גרים, הרי גם לאותם הידידים המועטים שמר עם ישראל אותה חיבה, שהרי דווקא מפני שהייתה התקופה האפילה ביותר בתולדות ישראל ראויים אותם אמיצי הלב המועטים להערכה כפולה ומכופלת. היחס הזה של הרמב"ם יחס של סבלנות, משתלב יפה ביחסו אל אותם האנוסים שהוכרחו לקבל את דת האיסלם למראית-העין בימי גזירות בן תומרת -שנקראו "גזירות האלמוחדין". באותו זמן פרסמו הרמב"ם ואביו את איגרותיהם שבאו לעודד את רוחם של אלו שלא עמדו בניסיון. וסביב היחס לאנוסים נתחברו הרבה ספרים, והייתה זאת שאלה כאובה בתולדותיו של עם ישראל. יש הבדל בין יחסו של הרמב"ם לאנוסים ליחסו של תלמידו ר' יוסף בן יהודה אבן ועקנין, שהתייסר והתעמק בסיבת הפורעניות והגלות הקשה. (ראה מאמרו של א. ש. הלקין לתולדות השמד בימי האלמוחדין, בספר של סטר 101). |
|
כמו שהעולם מחולק כיום בין שני גושים היו גם באותה תקופה שני גושים: העולם המוסלמי מזה, והעולם הנוצרי מזה, ואם העולם עומד כיום על כפות המאזנים, המתנודדות בין שלום ובין מלחמה, הרי באותם הימים לא היה קץ למלחמות איתנים בין המזרח והמערב. כיום אין אנו יורדים לעומקם של דברים, וכל המלחמות נראות לנו כחסרות שחר, אבל אין כהיסטוריה לגילוי ולכיסוי, בה נראה הכל כה פשוט ועם זה כה בלתי מובן ונתפס. אבל מכיוון שאז היה המאבק על רקע של דת - היה העם היהודי נתון בין פטיש וסדן, בגלות אדום ובגלות ישמעאל. אבל עם זה אנו רואים שלא תמיד היה יחס האיבה שווה בשניהם, פעמים מתגלה לנו העולם המוסלמי כמאיר פנים יותר ומכניס אורחים, ופעמים אנו רואים אותו עולם בעיצומה של שנאה קשה. ויש שבעולם אחד משתנה היחס לפי אופיו של השליט. בתקופה של הרמב"ם (בסוף המאה הי"ב) רואים שהיה נאלץ לברוח מספרד לפס, וגם שם לא הונח לו. אלא ברח למצרים. ושם נהנה משלוה יחסית בחצרו של סלח-א-דין. |
|
דמותו של השולטן סלח-א-דין (סלדין) נשארה בהיסטוריה כדמותו של מושל רב חסד ששם קץ לשלטון נוסעי הצלב בא"י. המשורר יהודה אל-חרי-זי מדמה אותו בספר תחכמוני לכורש, שכן אף הוא נתן רשות ליהודים לחזור לירושלים אחרי שכבש את העיר בשנת 1187. באותם הימים שהקנאות אכלה את ישראל בכל פה בלט יחסו של השליט והשאיר רושם רב. כשנתפוררו עמדותיהם של נוסעי-הצלב באותה תקופה חלמו היהודים שיוכלו לחזור לעירם הקדושה (ראה גנזי שכטר א' 311). אמנם אין לתאר את שלטונו של סלח-א-דין כשלטון ליברלי שהעניק שיווי זכויות מלא לתושבים היהודיים, אבל היה סימן לשינוי היחס. הוא הרחיב השלטון הפנימי והעניק זכות לבתי דין יהודיים לדון בדיני ישראל (29,208 REJ, וראה מאמרו של ד"ר אשתור Jews the and Saladin ב-Huca כרך כ"ז, 308). לסלח-א-דין היו כמה רופאים יהודיים שטיפלו בו. אחד הרופאים ששימשו כרופאי חצרו היה הרמב"ם עצמו, כפי שכותב במכתבו לתלמידו. והרופא איבן אבי עוסייביא מתאר דמויותיהם של רופאים יהודיים בחצר המלך שנהנו מכבוד רב. ובאותם הימים שגשגו גם הישיבות במצרים וא"י, וראשי הישיבות תפסו מקומו של הנגיד בניהול הקהילה. הדברים עודדו את רוחם הנכאה של היהודים, והיו מחשבים כי קרוב קץ הגאולה בתחילת האלף השישי. ר' אברהם בר' חייא כתב בספרו מגלת המגילה על הקץ הממשמש ובא. ואמנם אותם הימים היו ימי הרת עולם. העולם הנוצרי לא השלים עם המכות שקיבל מאת המוסלמים ושיגר את מסע הצלב השלישי, ובמשך שנתיים לחמו בעוז על עכו הנצורה. בסוף ניצח סלח-א-דין והיהודים ראו בו תחילת הישועה. הוזיר הגדול בממשלת סלח-א-דין היה אל פצל, שהיה איש נלבב ונבון, הוא נהג כבוד ברמב"ם ותמך בו, והיה ביכולתו לכתוב חיבורים במקצוע הרפואה. והרופא המהולל עבדול לטיף הבגדדי אמר כי הוא רוצה לנסוע לקהיר כדי להכיר פנים אל פנים את הרמב"ם, ומספרים כי גם ריכרד לב הארי הביע רצונו שהרמב"ם יהיה רופאו. הוא היה באשקלון והתכונן לעלות על ירושלים כדי לכבוש אותה מידי סלח-א-דין. אבל הרמב"ם סירב. באותה תקופה התגברה באירופה שנאת היהודים שבאה מצד האפיפיור אינוצנטוס השלישי, שרדף בחמת זעם כל גילוי של ליבראליות ואהבת אנוש. באותם הימים משל בטולוז וס"ט זיל הגרף ריימון שהיה נקרא ריימון הטוב; הוא קירב את היהודים ואף מינה אותם למשרות חשובות. האפיפיור רדף אותו והכריחו להתוודות בפומבי על ה"חטא הנורא" הזה (1209). יחסו הטוב של סלח-א-דין השפיע גם על אחיו אלאדיל שמלך אחריו ובימיו עלו לא"י ראשי קהילות ישראל בספרד הצפונית וספרד הדרומית, שבראשם עמד ר' יונתן מלוניל והר"ש משנ"ץ. הם נתקבלו בכבוד ע"י אלאדיל ובנו בתי כנסיות ובתי מדרשות. |
|
גם בימי מסעי הצלב הנוראים נמצאו יחידי סגולה שניסו להציל את היהודים מידי מבקשי נפשם. יש להזכיר את היינריך הראשון הארכיהגמון במגנצא שהיה ממלא מקום הקיסר בממלכה. הוא הכניס לארמונו יהודים שנרדפו ע"י חיילות מסעי הצלב, אבל האספסוף פרץ לתוך ארמונו והרג את היהודים. הוא פנה במכתבים אל ברנרד מקלאירבו שהיה בעל השפעה אצל הקתולים, ואמנם הוא שלח מכתב אזהרה לראשי הכהונה הקתולית במדינות צרפת ובווריה לא לנגוע ביהודים. ורבי אפרים מבונא כותב במגילה שלו: |
"וישמע ה' את נאקתנו ויפן אלינו וירחמנו, כרוב רחמיו וחסדיו וישלח אחרי זה הבליעל (רודולף ימ"ש) כומר הגון גדול ורב לכל הכומרים, יודע דתם ומבין ושמו ברנרד האבא מקלייבל"ש, וכה אמר להם: טוב לכם שתלכו על הישמעאלים, אך כל הנוגע לרעה ביהודי, כנוגע בגואלם בעצמם".
|
|
שר אחד הציל גם את רבנו תם, כי גדודי נוסעי הצלב התנפלו על קהילת רמרו ביום טוב שני של שבועות, ויעשו שפטים ביושבי העיר היהודים, ובאו לביתו של רבנו תם, ולקחו כל אשר לו מביתו, וקרעו ספר תורה בפניו, ולקחוהו והוציאוהו השדה, ודברו עמו משפטים על דתו... ואת גופתו פצעו, וחמישה פצעים עשו על ראשו, כי אמרו: אתה גדול בישראל ולכן ממך ננקום נקמת גואלנו, וכמעט שיצאה נפשו הטהורה. וימן ה' שר גדול לרבנו יעקב תם בדרך אותה שדה ויקראהו רבנו וישחדהו בסוס שווה חמישה זקוקים, וילך השר וידבר על לב ההמון ויאמר להם הניחו לי היום ואדבר עמו אולי יפותה ונוכל להסיתו (כי ימיר דתו). וכך ניצל מאור התורה ממוות. ברנרד הנ"ל הציל את יהודי צרפת מגורלם של יהודי אשכנז. יש להזכיר את המלך וילהלם השני מלך אנגליה שהגן על היהודים בכל עוז |
"אשר נתן לבו לגוננם ולהציל גופם וממונם" (דברי ר' אפרים מבונא).
|
|
קודם לכן, בתקופה הקשה לישראל, כשגברו גזירות השמד בימי שלטון המוסלמים בספרד קיבל הקיסר אלפונסו ריימונדיץ (1157-1126) את הגולים היהודיים שברחו מתגרת ידם של המוסלמים. הקיסר הזה קיים את החכם והנשיא ר' חסדאי אבן שפרוט ואת ר' שמואל הנגיד אבן נגדילה, וכן את ר' יהודה אבן עזרא. ור' אברהם בן דוד מספר בספרו "המקדים רפואה למכה" נתן בלב המלך די אלפונסו להפקיד על גבע רקח רב יהודה הנשיא בן ר' יוסף הנשיא מגדולי גרנטה. |
"הוא הוציא אסירים בכושרות ושלח רצוצים חופשים, שבר עול ונתק מוסרות, ובביתו ועל שולחנו מצאו בני הגולה מנוחה, השביע רעבים והשקה צמאים".
|
|
באותה תקופה קבע בעיר טולידה ר' מאיר בן ר' יוסף אבן מיגש ישיבה שהייתה תל תלפיות.
אבל ימי השלווה לא ארכו. עד מהרה גברה ידם של האלמוחדיים וכבשו את גרנדה. בין המושלים הטובים יש להזכיר את המרקיז ריימונד טרינקבל ואת בנו רוג'ר. ריימונד היה מושל בדרש (Beziers). בעיר היו רבים שנטו אחרי האלביגנזים, הללו סירבו להישמע לאפיפיור והקתולים והפיחו רוח חדשה של חופש הדעה. הוא ביטל את המנהג הרע לדרוש ולהסית את ההמון ביום הראשון שלפני פסחם, אבל מושל זה נהרג ובנו נקם נקמתו. ונהג כבוד ביהודים. |
|
בתקופה האפילה ביותר בתולדות יהודי אשכנז, בסוף המאה הי"ג, שימשה מלכות מזרחית מונגולית כקרן אור ותקווה ליהודים הדוויים והנדכאים במלכות אירופה בממלכת החאן הגדול, אשר השתרעה ממורדות נהר פרת בדרום, ונמשכה לצד צפון עד הים הכספי. המונגולים, או התתרים, יסדו אז ממלכה גדולה בפרס. מיסד הממלכה היה הילגו. וכשעלה לשלטון ארגוו בן אבכה (1291-1284) נטה אחרי דת היהודים, והיה לו רופא יהודי סעד עבדללה, שהצטיין בתבונה ובתכונות נפש יקרות. הוא ידע לדבר עם המונגולים, והיה יפה תואר ולוקח לב. אף ניחן בנטיות ספרותיות ואהב את המוסיקה. חבריו נתקנאו בו והביאו דיבתו רעה אל המלך. אירע והמלך חלה במחלה אנושה ורופאו היהודי ריפאהו, ומאז נתהדקו קשרי הידידות עמו והיה הראש והראשון במלכותו. היהודים במזרח שמעו אודות השר היהודי והתחילו נוהרים אליו ממרחקים וכולם ענו ואמרו פה אחד: ה' הקים את האיש הזה בדורנו לקרן ישועה ותקוות תהילה באמת. סעד עבדוללה השתדל להרים את מצבה התרבותי של ממלכתו ופיתח את השירה והספרות. המלך ארגון שלה מכתב לפיליפ היפה מלך צרפת, וביקש לעזור לו לכבוש מקום גישה לים התיכון, ותמורת זאת יעזור לו לשחרר את ירושלים מידי המוסלמים. אין אנו יודעים מה היה יחסו של השר היהודי לתוכנית הזאת שלא יצאה לפועל. אודות המכתב הזה נכתב הרבה בספרים הדנים בתולדות ארצות המזרח. מכל מקום ברור הדבר שיחסו ליהודים היה נוח. אבל כדרכם של שרים יהודיים לא ארכו הימים הטובים וקמו עליו משנאים מבני כת האססיניים, וכשגברה עוד פעם מחלתו של ארגון - הרגו את השר, ואז חרבה גם קהלת ישראל בעכו. מבין גרי הצדק מגדולי הכמורה יש להזכיר את רוברט דה רדינגה שלמד לשון הקודש כדי שיוכל לשדל את היהודים לקבל את הדת הנוצרית אבל לבסוף נתגייר (1275) והועמד לדין. נסיר מוחמד: השליט מן הממלוקים היה שליט חסד, הוא מלך ארבעים שנה ויותר (1341-1299). אף הוא נתן רשות ליהודים לגשת לחומות ירושלים, ומכאן ואילך היו מתכנסים יהודי המזרח והיו מבקרים את עיר הקודש בימי חג ומועד. ורבים התיישבו בארץ והתחילו לעסוק בחקלאות, ונתגברה התנועה של היהודים לעלות לא"י. ובתקופה זו נתחבר הספר הידוע "כפתור ופרח" לר' אשתורי הפרחי. בספרד נהנו היהודים משלטונו של אלפונסו הי"א (1380--1325). הוא לקח לו שני יועצים יהודיים. באותם הימים נפתח מקום אחר בפני המוני ישראל הדוויים והסחופים - מלכות פולין. מבין מלכי החסד בפולין יש להזכיר את בוליסלב החסיד (מת 1278) שנתן זכויות ליהודים, והמלך קזימיר הגדול שנקרא מלך האיכרים והעניים שאישר את זכויות סבו בוליסלב, ובימיו התחילו היהודים מאשכנז ובוהמיה למצוא מחסה בפולין. הוא העניק זכות לכל יהודי לפנות אליו אם יעוות דינו. בספרד עלה על כסא המלוכה דון פדרו (-1350 1369). שמלך תחת אביו אלפונסו הי"א, שבימיו נהנו היהודים משלוה ושגשוג. |
|
לא עברו ימים מרובים והתרגשה על בית ישראל פורענות חדשה, והפעם הייתה העלילה ממין אחר: אז פרצה המגפה השחורה, מגפת האבעבועות השחורות שעשתה שמות באירופה (1350--1348). באותם הימים השחורים היו מתנפלים על היהודים בתואנה כי הם הרעילו את הבארות. כי מחמת סדרי החיים הטהורים של היהודים סבלו פחות מן המגפה. והשמועה נפוצה לראשונה בצרפת ומשם פשטה ועברה בכל אירופה. ובאותה תקופה נמצאו יחידי סגולה שידעו להתקומם נגד הרדיפות הפראיות האלו, חברי מועצת העיר שטרסבורג קונרד איש וינטרטור, השופט גוסי שטורם והאומן פטר שברבר, הללו נתנו נפשם כדי להוכיח להמון כי היהודים חפים מפשע. וכן הבישוף משטרסבורג ברתולד לימדו זכות על היהודים באסיפת ההמונים, אך קולם היה כקול קורא במדבר. הדוכס ויטיוד מליטא אישר את זכויות היהודים ונתן מעמד ליהודי גרודנא, בריסט וכו', והתעודה נקראה בשם ה"פריביליגיה הטרוקית", שעל פיה אפשר היה ליהודי ליטא לחיות באין מפריע. בין חסידי אומות העולם יש למנות את הוגו אובריו נשיא המועצה בפריס, שעמד לימין היהודים בשעה שנערכו פרעות ביהודי פריס (1380) ובהשתדלותו הוחזרו ילדים יהודיים שנטבלו לנצרות בעל כרחם של הוריהם. הוא הועמד לדין ו"הואשם" באהבת ישראל. יהודי ספרד באמצע המאה הט"ו נהנו משלטון חסד של יוהן השני שהיה לו יועץ יהודי אלברו דה לונה, ואיש סודם היה דון אברהם בנבנשתי |
|
באמצע המאה הט"ו הקיץ הקץ על ממלכת ביצנץ הרשעה, בתגרת ידו של מוחמד השני ואחרי שכבש את קונסטנטינופול (1453) מצאו היהודים מקום מקלט חדש מרדיפות הדת באירופה. הוא הכיר בדת היהודית כדת השווה בזכויות ומינה את הרב משה קפסלי לראש היהודים. |
|
בשנת רנ"ב כשנגזרה גזירת גירוש על המוני היהודים בספרד, שמו המגורשים את פניהם אל חופי אפריקה הצפונית ובפיהם קללת נצח לאדמת אירופה הארורה. באותם הימים נתגלה הביי של פס מוליי שיך שרחם על הגולים והנודדים וקיבלם ברחמים, ונתן להם רשות לשבת בעיר ובסביבה, וזכרו נשאר לברכה בזיכרון העם. |
