פסחים של עולים ועולי רגלים בא"י
מאת אברהם יערי
מתוך מחניים, גיליון פ'
|
תמצית: המאמר מספר את סיפורם של עולי רגל מפורסמים שבאו לחוג את חג הפסח בארץ ישראל, מלפני חמש מאות שנה ועד ימינו כמעט.
מילות מפתח: עלייה לרגל, פסח; |
משחרב בית המקדש פסקו עולי-רגלים לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה, בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות. אבל לא פסקה עליה לרגל לארץ ישראל מארצות קרובות ואף רחוקות. ובדורות שונים אף היתה עונה קבועה בשנה לעליה לרגל. בימי הגאונים היתה עונת העליה לרגל לירושלים בחג הסוכות שנסתיימה בהקפת הר-הזיתים ביום הושענא. לאחר גרוש הצלבנים מהארץ התרכזה עונת העליה-לרגל בעיקר בין סוף חודש אייר לחג השבועות ורוב עולי הרגל באו כדי להשתטח על קבר שמואל הנביא ביום פטירתו לפי המסורה, כ"ח באייר. ומשנגזל המקום על ידי המוסלמים בשנת ש"ל (1570), נשאר זמן העליה לרגל במקומו, אבל פני העולים היו מיועדים למירון לקבר ר' שמעון בן יוחאי.
מאמצע המאה השבע-עשרה ועד סוף המאה השבע-עשרה התרכזה עיקר עונת העליה-לרגל מאירופה לארץ ישראל בחודש אלול-תשרי, כדי שיוכלו עולי-הרגל לבלות את החגים בארץ-ישראל. קהל קושטא היה שוכר אניה מיוחדת להעביר את עולי-הרגל מקושטא לחופי הארץ. האניה היתה מפליגה בדרך-כלל בראשית חודש אלול והיתה מגיעה ליפו לפני ראש-השנה ולעכו לפני יום-הכיפורים, ואת החגים בילו עולי-הרגל בצפת או בירושלים. באניה מיוחדת זו היו עולי-הרגל מרגישים את עצמם בטוחים יותר מבשאר אניות, שכן היו בחברת אחיהם, עולים ועולי-רגל כמוהם.
הראשון המספר על אניות מיוחדות אלו הוא ר' משה פוריית מפראג, שאר-בשרו של בעל השל"ה. הכותב בספרו "דרכי ציון" משנת ת"י (1650):
"ישתדל הנוסע להגיע לקושטא בחודש אב, כי בכל ר"ח אלול אניות גדולות מפליגות משם ביחד ואפשר לבוא באחד מהן, וגם בטוח, תהילה לאל, בהן מפני גזלנים [שודדי ים]".
חד גדיא
באוניה כזו הפליג ר' אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש"ט, ביום י"ח אלול תק"ו (1746)..והגיע בערב ראש השנה לירושלים באוניה כזו הפליג ר' יוסף סופר מקושטא בחודש אלול תקי"ט (1759). הוא הגיע אמנם לקושטא שנה לפני-כן, אבל לא הספיק להגיע עד סוף אלול, ונאלץ אפוא לשהות בקושטא שנה תמימה. באניה כזו הפליג ר' נחמן מברסלב מקושטא בחודש אלול תקנ"ח (1798). באניה כזו הפליגו מקושטא באלול תקכ"ד (1764) ר' נחמן מהורודנקה ור' מנחם מנדל מפרעמישלאן, תלמידי הבעש"ט.
מעטו זכינו לתיאור נפלא של שכירת אנית עולי הרגל והפלגתה. הוא מספר, שהמתין בקושטא עשרים יום
בימינו מתרכזת עיקר עונת העליה לרגל בחודש ניסן, כדי שיספיקו עולי הרגל לחוג את הפסח בירושלים ולשהות בארץ עד יום העצמאות, יום ה' באייר.
אולם כבר בדורות הקודמים השתדלו רבים מהעולים ועולי הרגל לכוון את מסעם להגיע לארץ בפרוס הפסח, כדי שיוכלו לחוג את חג הפסח בירושלים, אף שהדבר היה כרוך בהרפתקאות גדולות של נסיעה בים בסערות של שלהי החורף.
אחד העולים החשובים שאנו יודעים בו שהגיע לירושלים לקראת הפסח היה ר' עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה הנודע. הוא הגיע לירושלים בצהרי יום י"ג ניסן של שנת רמ"ח (1488), שנתיים וארבעה חדשים וחצי החודש אחרי עזבו את איטליה. ורק חמישה חדשים לאחר מכן, ביום ח' אלול, יכול היה לכתוב את מכתבו הראשון לאביו הזקן לבשר לו על בואו בשלום, כי לפני כן לא נזדמנה אניה מחופי הארץ לאיטליה שעל ידה ניתן להעביר מכתב. שלוש האגרות שכתב ר' עובדיה מברטנורא בשלוש השנים הראשונות לשבתו בארץ, הן מהתעודות היפות ביותר על הישוב בארץ בסוף תקופת שלטון הממלוכים בה. בדעה צלולה ובלב ישר תיאר כל מה שראה ולא העלים דבר. אגרותיו מצטיינות בכל המידות הטובות שאנו מוצאים בפירושו למשנה: דיוק בעובדות, בהירות בהסברה, צחות הלשון, הסתכלות מעמיקה, אהבת האמת, שיקול הדעת, הערכה של בקורת ועל הכל מרחף קסם אישיותו של הרב, שהיה לא רק חכם גדול בתורה, אלא גם בקי בהויות העולם ומוכתר במידות תרומיות.
בשלבו האחרון של מסעו לארץ ישראל הפליג ר' עובדיה מברטנורא מנמל פאלירמו שבסיציליה בסוף תשרי של שנת רמ"ח. לחופי מצרים הגיעה האניה ביום כ"א בטבת, היינו לאחר שבעה שבועות ויותר, אבל מטעמים שונים לא יכלו הנוסעים לרדת מהאניה עד יום ח' בשבט בבוקר, ומשם הלכו ברגל שמונה עשר מיל, ולא הגיעו לאלכסנדריה עד יום י"ד בשבט. באלכסנדריה שהה ר' עובדיה מברטנורא שבוע ימים ופגש בה יהודי "אשר נדר ללכת לירושלים לחוג שם את חג המצות, הוא ואשתו ושני בניו", הצטרף אליהם והלך אתם לקאהיר, שאליה הגיע בתחילת אדר. בחברת אותה משפחה מאלכסנדריה, עזב את קאהיר ביום כ' אדר, הלך בשיירת גמלים דרך מדבר סיני, והגיע לעזה ביום ז' ניסן. מעזה יצא ברכיבה על חמור דרך חברון ובית לחם, והגיע לירושלים יום לפני ערב פסח, בצהרי יום י"ג בניסן שנת רמ"ח (1488). דרכו מקאהיר לירושלים נמשכה אפוא, למעלה משלושה שבועות.
את מסעו מחברון לירושלים ואת כניסתו לירושלים הוא מתאר בדברים אלה:
חד גדיא
מעטו זכינו לתיאור נפלא של שכירת אנית עולי הרגל והפלגתה. הוא מספר, שהמתין בקושטא עשרים יום
"לפי שהוצרכנו להמתין על ספינה ששוכרין הקהל של סטאמבול בכל שנה, שכל ספרדי ירא ה' ויכולת בידו הולך לארץ ישראל פעם אחת בימי חייו ומסבב והולך לקברי אבותינו על הצדיקים ועל החסידים, וגם הנשים מהלכין ומסבבין, ומוסרים עצמם בכל נפשם ובכל מאודם... ויש מהם הולכים להשתקע עד יום מותן. לכך אף שמצויים ספינות אחרות ההולכות למצרים ומשם לא"י המתינו עליהם, משום זכותא דרבים, ולצוות זה לזה, ומאימת אחריות הנכרים... וכשמשכירין הספינה מכריזין בכל בתי כנסיות: הרוצה לעבור לארץ ישראל, יכין צידה לדרך וכל צרכיו, כי ביום פלוני הספינה זזה ממקומה".אף הוא ממשיך לספר שם, שבשעה שנשמע קול התותחים לאות הפלגת האניה
"החלו הספרדים לשיר בשירים ותשבחות לשמו יתברך בקול שמחה והודות והלל כולם כאחד, ושיר המעלות לדוד באומרים לי בית ה' נלך [תהלים קכ"ב] ואמרנו וענינו אחריהם... ויש מהם בכו בכי גדול..."אוניה זו הפליגה מקושטא ביום י"ח אלול תקכ"ד והגיעה ליפו בערב ראש השנה, ולעכו ביום י"ב תשרי.
בימינו מתרכזת עיקר עונת העליה לרגל בחודש ניסן, כדי שיספיקו עולי הרגל לחוג את הפסח בירושלים ולשהות בארץ עד יום העצמאות, יום ה' באייר.
אולם כבר בדורות הקודמים השתדלו רבים מהעולים ועולי הרגל לכוון את מסעם להגיע לארץ בפרוס הפסח, כדי שיוכלו לחוג את חג הפסח בירושלים, אף שהדבר היה כרוך בהרפתקאות גדולות של נסיעה בים בסערות של שלהי החורף.
אחד העולים החשובים שאנו יודעים בו שהגיע לירושלים לקראת הפסח היה ר' עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה הנודע. הוא הגיע לירושלים בצהרי יום י"ג ניסן של שנת רמ"ח (1488), שנתיים וארבעה חדשים וחצי החודש אחרי עזבו את איטליה. ורק חמישה חדשים לאחר מכן, ביום ח' אלול, יכול היה לכתוב את מכתבו הראשון לאביו הזקן לבשר לו על בואו בשלום, כי לפני כן לא נזדמנה אניה מחופי הארץ לאיטליה שעל ידה ניתן להעביר מכתב. שלוש האגרות שכתב ר' עובדיה מברטנורא בשלוש השנים הראשונות לשבתו בארץ, הן מהתעודות היפות ביותר על הישוב בארץ בסוף תקופת שלטון הממלוכים בה. בדעה צלולה ובלב ישר תיאר כל מה שראה ולא העלים דבר. אגרותיו מצטיינות בכל המידות הטובות שאנו מוצאים בפירושו למשנה: דיוק בעובדות, בהירות בהסברה, צחות הלשון, הסתכלות מעמיקה, אהבת האמת, שיקול הדעת, הערכה של בקורת ועל הכל מרחף קסם אישיותו של הרב, שהיה לא רק חכם גדול בתורה, אלא גם בקי בהויות העולם ומוכתר במידות תרומיות.
בשלבו האחרון של מסעו לארץ ישראל הפליג ר' עובדיה מברטנורא מנמל פאלירמו שבסיציליה בסוף תשרי של שנת רמ"ח. לחופי מצרים הגיעה האניה ביום כ"א בטבת, היינו לאחר שבעה שבועות ויותר, אבל מטעמים שונים לא יכלו הנוסעים לרדת מהאניה עד יום ח' בשבט בבוקר, ומשם הלכו ברגל שמונה עשר מיל, ולא הגיעו לאלכסנדריה עד יום י"ד בשבט. באלכסנדריה שהה ר' עובדיה מברטנורא שבוע ימים ופגש בה יהודי "אשר נדר ללכת לירושלים לחוג שם את חג המצות, הוא ואשתו ושני בניו", הצטרף אליהם והלך אתם לקאהיר, שאליה הגיע בתחילת אדר. בחברת אותה משפחה מאלכסנדריה, עזב את קאהיר ביום כ' אדר, הלך בשיירת גמלים דרך מדבר סיני, והגיע לעזה ביום ז' ניסן. מעזה יצא ברכיבה על חמור דרך חברון ובית לחם, והגיע לירושלים יום לפני ערב פסח, בצהרי יום י"ג בניסן שנת רמ"ח (1488). דרכו מקאהיר לירושלים נמשכה אפוא, למעלה משלושה שבועות.
את מסעו מחברון לירושלים ואת כניסתו לירושלים הוא מתאר בדברים אלה:
"נסענו מחברון ביום השלישי בבוקר, בי"ג בניסן... ובאנו עד מצבת רחל... והיא על אם הדרך. וירדנו מעל החמור ונשתטחנו על קברה, וכל אחד ממנו התפלל שם כפי כוחו... ומבית לחם לירושלים כשלושה מלים, וכל הדרך מלאה כרמים וזיתים... ומרחוק מירושלים כשלושת רבעי מיל, במקום שיש שם כעין מעלות, ומתחילים לרדת משם, נתגלתה העיר המהוללה. קריית משושנו. ושם קרענו את בגדינו כחובה. וכאשר עברנו עוד מעט, נגלה אלינו בית קדשנו ותפארתנו ההרוס, וקרענו קריעה שניה על המקדש. ובאנו עד שערי ירושלים, ונכנסנו בה בשלושה עשר לחודש ניסן רמ"ח בצהרים. בעצם היום ההוא עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ושם בא לקראתנו רב אשכנזי אחד, אשר נתגדל באיטאליאה, שמו ר' יעקב די קולומבאנו, והביאני את ביתו, ונתאכסנתי עמו כל ימי הפסח".
חד גדיא
ר' משה בר' מרדכי באסולה, מחכמי איטליה, שעלה לרגל לארץ ישראל ושהה בה ובסביבתה (סוריה וקפריסין) למעלה משנה ומחצה (סוף תשרי רפ"ב - סוף ניסן רפ"ג, 23 בספטמבר 1521 - 5 באפריל 1523), חגג את חג הפסח של שנת רפ"ב (1522) בצפת ובסביבתה. כשני חדשים לפני החג שהה בדמשק וחיכה לאניה איטלקית שתבוא לנמל טריפולי ושבה יוכל לחזור, אולם משנשתהתה האניה לבוא, חזר לארץ כדי "לחוג את חג המצות בארץ ישראל". ביום הרביעי, ה' בניסן, יצא מדמשק, יום השבת ז' בניסן עשה במעברות הירדן ליד גשר בנות יעקב. למחרת היום הגיע לצפת, "ולקחתי בית מעין זייתון ואשב שם". בחול המועד טייל למקומות הקדושים שבקרבת צפת, והיה בכפר ענן, שבה מצא כשלושים משפחות של "קהל מסתערבים" (יושבי הארץ מדור דור), ומשם לכפר פרדייא, ומשם למירון,
ר' משה פוריית מפראג, שאר בשרו של בעל השל"ה, שישב בירושלים באמצע המאה השבע עשרה ויצא משם בשליחות האשכנזים בירושלים בשנת ת"י (1650), ובדרך שליחותו הדפיס בשנה ההיא ספר ביהודית אשכנזית בשם "דרכי ציון", שבו תיאר את סדר החיים בירושלים ואת מנהגיה, הקדיש בו מקום ניכר לתיאור מנהגי פסח בירושלים:
את עניין טחינת החיטים, שכל אחד בירושלים טוחן לעצמו את החטים לפסח, מזכיר גם ר' גדליה מסימאטיץ, מבני חבורתו של ר' יהודה חסיד. בימיו, בשנת ת"ע (1710) לערך אירע מעשה, שנכנס כלב למסגד עומר, והקאדי המוסלמי ציוה להרוג את כל הכלבים, והנערים המוסלמים שהרגו את הכלבים אילצו את היהודים להוציא את פגרי הכלבים אל מחוץ לעיר. ועל כך הוא מספר:
חד גדיא
"כי שם היו יהודים רבים ההולכים במועד על קברי צדיקים",ושוב היו במירון ביום כ"ד בניסן, ושוב ביום
"ט"ו באייר, שקורים לו פסח שני, עשו שם במירון השיירה גדולה, היו שם יותר מאלף נפשות, כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם, ורוב קהל צפת וכל קהל לבוקיע [פקיעין], וגם מכל הסביבות באו אז למירון, ועמדנו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם".וכן אירע לו בשנה שלאחר מכן, שישב בחדשים שבט - אדר בנמלי קפריסין וסוריה וחיכה לאניה שתחזירהו לאיטליה, ובהתקרב הפסח חזר לארץ כדי לחוג בה את הפסח וגם כדי למצוא בה את דוד הראובני שאת שמעו שמע. את דוד הראובני לא מצא עוד בצפת, כי יצא בינתיים לדמשק, אבל את חמשת ימי הפסח הראשונים חגג בצפת, וביום ששי של פסח יצא לבירות כדי להפליג לאיטליה.
ר' משה פוריית מפראג, שאר בשרו של בעל השל"ה, שישב בירושלים באמצע המאה השבע עשרה ויצא משם בשליחות האשכנזים בירושלים בשנת ת"י (1650), ובדרך שליחותו הדפיס בשנה ההיא ספר ביהודית אשכנזית בשם "דרכי ציון", שבו תיאר את סדר החיים בירושלים ואת מנהגיה, הקדיש בו מקום ניכר לתיאור מנהגי פסח בירושלים:
"קמח לפסח מכין כל אחד לעצמו, אבל יש גם קמח לפסח בשוק. רוב האנשים קונים את החיטה בתמוז ותולים אותה שלא תהא לחה ושלא תנבוט. ומי שקונה אותה בחורף או לפני הפסח, עליו לבדוק אם לא הייתה לחה. ושולחים את החיטה לטחנה שבה נמצאים יהודים ואבני הרחיים סותתו. הטחנות קרובות לשכונת היהודים, ומניעים אותן בסוסים ובחמורים. אין מנפים את הקמח בבד, אלא בכמה נפות".וכן הוא מספר כי
"חג הפסח נמשך רק שבעה ימים, ויום הראשון ויום השביעי הם יום טוב, וחמשה ימים חול המועד. יום שמיני של פסח אצלנו הוא אסרו חג. ובליל ראשון של פסח אומר החזן, אחרי שמונה עשרה וקדיש תתקבל, בקול את הברכה 'לקרוא את ההלל' וכל הקהל אומר הלל. החזן אינו שר 'הודו' ו'אנא'. לא שמעתי טעם מדוע גומרים את ההלל בליל א' דפסח בבית הכנסת, אולם מפי אחי כהר"ר גוטמן פוריית שמעתי, שהטעם, כי נאמר במשנה במסכת פסחים בפרק "תמיד נשחט" [פרק ה'] שקראו את ההלל שלוש פעמים זה אחר זה בשעה ששחטו את הפסח ועסקו בקרבן".
"בחול המועד של פסח ובל"ג בעומר מרבים לצאת אנשים ונשים, זקנים עם נערים, ישמרם צורם, לקבר רחל, ברגל או ברכיבה, ושם מרבים בתפילות וגם דרשות, ורוקדים מסביב לקברה, ואוכלים ושותים שם"(וכבר שמענו לעיל מפי ר' משה באסולה כי יהודי צפת נהגו לצאת בחול המועד פסח למירון ולשאר קברי צדיקים שבסביבה).
את עניין טחינת החיטים, שכל אחד בירושלים טוחן לעצמו את החטים לפסח, מזכיר גם ר' גדליה מסימאטיץ, מבני חבורתו של ר' יהודה חסיד. בימיו, בשנת ת"ע (1710) לערך אירע מעשה, שנכנס כלב למסגד עומר, והקאדי המוסלמי ציוה להרוג את כל הכלבים, והנערים המוסלמים שהרגו את הכלבים אילצו את היהודים להוציא את פגרי הכלבים אל מחוץ לעיר. ועל כך הוא מספר:
"ופעם אחת הייתי אני בבית הריחיים לטחון חטים לפסח, והיו עמי כמה אנשים יהודים, ובתוך כך בא קול גדול שהערביים גוררים כלבים מתים ברחוב, והיינו יושבים בבית הריחיים מוסגרים עד שעברו הרשעים".ר' נחמן מברסלב, שעלה לארץ ישראל בשנת תקנ"ח (1798) ושהה בה כחצי שנה, נתעורר לעליה זו בערב פסח, כפי שמספר כותב תולדות מסעו:
"בערב חג הפסח שנת תקנ"ח יצא אדמו"ר ז"ל [אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה] מהמקוה ואמר להאיש שהלך עמו, שבזאת השנה יהיה בוודאי בא"י. ובפסח אמר תורה על פסוק 'ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו' [תהילים ע"ז, כ'], ומתוך דברי התורה נודע לכל שיסע לארץ ישראל".ביום י"ח באייר (ל"ג בעומר) תקנ"ח עזב את עיירת מגוריו מדבידבקה, בלווית משמש, ונסע דרך ניקולאיב לאודיסה, והוא היה הראשון שעלה לארץ ישראל דרך אודיסה (לפניו נסעו דרך גאלאץ או דרך קרים) וסלל דרך זו לרבים אחריו. לאחר ארבעה ימים של נסיעה בים השחור הגיע לקושטא. שם עברו עליו הרפתקאות מרובות, ובכללן מגפה שפרצה בעיר. בקושטא נשתהה עד סוף אלול, כי הימים ימי מלחמת נפוליון במזרח, וקשה היה למצוא בעל אניה שיאבה לסכן את אניתו בים. לבסוף הפליג באניה שהוליכה עולים ועולי רגל מקושטא לארץ ישראל, ושנשכרה ע"י קהל קושטא, כדרכם מדי שנה בשנה בחודש אלול (עיין לעיל). לאחר סערת ים קשה הגיעה האניה לחוף יפו יומיים לפני ראש השנה. ר' נחמן רצה לעלות לחוף ולהמשיך דרכו לירושלים, אבל לא הניחוהו כי חשבוהו למרגל צרפתי. לפיכך המשיך דרכו באניה עד חיפה, ושם עלה לחוף בערב ראש השנה. משמשו שהיה אתו סיפר לאחר מכן:
"וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שעמד על אדמת הקודש, אי אפשר לשער ואי אפשר לבאר אף אפס קצהו, כי אמר: מיד כשהלך ד' אמות בארץ ישראל פעל מה שרצה להשיג".
חד גדיא
מחיפה יצא ברכיבה על חמור לטבריה, ובה שהה כמעט כל החורף, עד אמצע אדר, ואף יצא משם פעם לצפת. בימים שלפני פורים יצא לעכו, כדי להפליג משם באניה נייטראלית, אבל בינתיים התחיל המצור על עכו, והוא עם משמשו הספיקו עוד להחלץ מעכו באנית צי תורכית, אבל היו בסכנה שהתורכים ישבום וימכרום לעבדים. אחרי הרפתקאות מרובות הגיעה האניה בערב פסח לרודוס, ויהודי רודוס פדום מידי שוביהם ולאחר הפסח שלחום באניה אחרת לקושטא, ומשם חזרו לביתם סמוך לחג השבועות. שנה לפני כן נתעורר ר' נחמן בערב פסח לעלות לארץ ישראל, אבל את הפסח שלאחריו לא זכה לחוג בארץ ישראל אלא באניה תורכית בנמל רודוס כשסכנת שבי מרחפת עליו. למה עזב פתאום את ארץ ישראל שבועות מעטים לפני פסח לא נתבאר עד היום הזה.
ר' יהוסף שווארץ, האיש שהקדיש את עצמו כולו לחקירת ארץ ישראל, שעלה לארץ ישראל בשנת תקצ"ג (1833), הגיע לארץ - כר' עובדיה מברטנורא 345 שנים לפניו - יום לפני ערב פסח. הוא היה בן עיר קטנה בבוריה אשר באשכנז, ובעלותו לארץ היה בן עשרים ותשע. כבר ארבע שנים לפני עלייתו פרסם מפת ארץ ישראל שחיבר בעברית ובלועזית. מפה זו, שנדפסה בפעם הראשונה בשנת תקפ"ט (1823), חזרה ונדפסה שנית בווין בשנת תקצ"א (1831) ושלישית בטריעסט בשנת תקצ"ב (1832). אולם הוא הבין עד מהרה שאי אפשר לו לאדם לישב בחוץ לארץ ולחקור את ארץ ישראל, וגמר בלבו לעלות לארץ. הוא הלך דרך ווין - הונגריה - פיומה, ונאלץ להתעכב בדרך כשנה ומחצה מחמת מגיפת החלי רע, והמלחמות במזרח. בחורף תקצ"ג (1833) עזב את פיומה אשר על חוף הים האדריאטי והפליג דרך אזמיר ורודוס לארץ ישראל. לחוף יפו הגיע ביום י"ד בניסן תקצ"ג, יום לפני ערב פסח. ביפו לא היה אז שום ישוב יהודי, אבל הוא לא הספיק עוד לעלות לירושלים לפני החג, ונשאר אפוא ביום א' של פסח ביפו, וביום הראשון של חול המועד עלה ברגל לירושלים.
בירושלים הקדיש כל ימיו לחקירת הארץ - טבעה, עתיקותיה ותולדותיה - ואת פרנסתו קיבל מידי בני משפחתו בגרמניה. הוא היה היהודי הראשון בדורות האחרונים שהתמסר כולו לחקירת א"י ולפרסום פרי חקירתו בעברית. לפניו לא קם כמוהו עד אשתורי הפרחי שעלה לארץ מצרפת ברבע הראשון של המאה הארבע עשרה ואת פרי חקירתו סיכם בבית שאן בשנת פ"ב (1322), כחמש מאות שנה לפני ר' יהוסף שווארץ. את ספרו הראשון "תבואות השמש" על עניני מהלך השמש והכוכבים וחשבון עלות השחר ונץ החמה, מתוך הסתכלות מיוחדת בתנאי א"י, הדפיס בירושלים בשנת תר"ג (1843), והוא מעיד על עצמו:
ר' יהוסף שווארץ נשא אישה בירושלים ונולדו לו ארבעה בנים וארבע בנות, אבל כל בניו ושתים מבנותיו מתו בעודם קטנים. במשך כל ימי שבתו בירושלים לא קיבל על עצמו שום התמנות והתנשאות. מהכסף שקיבל מקרוביו בחוץ לארץ לכלכלתו, הרים תחילה מעשר לעניים, והיה מקרב תלמידי-חכמים עניים. הוא נפטר בירושלים בליל ט' שבט תרכ"ה (1865), והוא בן ששים במותו. ובודאי נשא עמו כל ימי חייו בארץ זכר ימי הפסח הראשונים שעשה ביפו, בעלותו לארץ, יהודי בודד בעיירת חוף חרבה רובה.
ר' שמעון ברמן, יליד קראקא שבגליציה, שהיגר לאמריקה וישב בה שמונה-עשרה שנה, נתעורר בהיותו בן חמישים ושתים, לאחר שמתו עליו אשתו, שני בניו ואחת משתי בנותיו, לעלות לארץ ישראל ולייסד בה מושבה חקלאית. הוא הגיע לחוף יפו באמצע חשוון של שנת תרל"א (1870), הלך לירושלים שבה לא מצא אוזן קשבת לרעיונו - הלך משם לטבריה ויסד בה "חברת ישוב ארץ הקדושה" שאליה נצטרפו מאה וחמישים איש מבני טבריה ששאפו להתיישב בהתאם לתכנית ההתיישבות שהציע ברמן. על ייסוד החברה הודיעו לרבנים ר' צבי הירש קלישר ור' אליהו גוטמכר בגרמניה, ומהם נתקבלו תשובות של עידוד והבטחה שהרב קלישר יבוא לארץ אחרי הפסח ויביא את כספי חברת ישוב א"י כסיוע למתיישבים בטבריה. אולם משלא בא הרב קלישר, יצא ברמן בשם החברה לחיפה לחכות לו או למכתבים ממנו. וכך בילה ברמן את חג הפסח של שנת תרל"א (1871) בחיפה, שבה ישבו אז כארבע מאות יהודים, רובם ספרדים ילידי הארץ או עולים מארצות צפון-אפריקה, ושלוש משפחות אשכנזים מפולין ומרומניה. וכך מתאר ברמן את הפסח בחיפה בשנה ההיא, הפסח הראשון שלו בארץ:
עמוד של הגדה עתיקה
כבר ראינו לעיל, שמנהג היה בצפת כבר בראשית המאה השש עשרה, לסובב בימי חול המועד פסח על קברי הצדיקים שבסביבה (עיין לעיל דברי ר' משה באסולה). וכן ראינו, שמנהג היה בירושלים באמצע המאה השבע עשרה להשתטח בחול המועד פסח על קבר רחל שבדרך בית לחם. (עיין לעיל דברי ר' משה פוריית). והנה אנו שומעים מפי ר' משה בן מנחם מענדיל ריישר, שאביו עלה מגליציה לא"י, והוא עצמו כבר נולד בארץ, על מנהגים אחרים של יהודי ירושלים בחול-המועד פסח באמצע המאה התשע-עשרה. בספרו הנחמד "שערי ירושלים" על הישוב בארץ, תולדותיו הליכותיו ומנהגיו, הוא כותב:
"טבה" על אם הדרך ביציאת בני ישראל ממצרים
ר' יהוסף שווארץ, האיש שהקדיש את עצמו כולו לחקירת ארץ ישראל, שעלה לארץ ישראל בשנת תקצ"ג (1833), הגיע לארץ - כר' עובדיה מברטנורא 345 שנים לפניו - יום לפני ערב פסח. הוא היה בן עיר קטנה בבוריה אשר באשכנז, ובעלותו לארץ היה בן עשרים ותשע. כבר ארבע שנים לפני עלייתו פרסם מפת ארץ ישראל שחיבר בעברית ובלועזית. מפה זו, שנדפסה בפעם הראשונה בשנת תקפ"ט (1823), חזרה ונדפסה שנית בווין בשנת תקצ"א (1831) ושלישית בטריעסט בשנת תקצ"ב (1832). אולם הוא הבין עד מהרה שאי אפשר לו לאדם לישב בחוץ לארץ ולחקור את ארץ ישראל, וגמר בלבו לעלות לארץ. הוא הלך דרך ווין - הונגריה - פיומה, ונאלץ להתעכב בדרך כשנה ומחצה מחמת מגיפת החלי רע, והמלחמות במזרח. בחורף תקצ"ג (1833) עזב את פיומה אשר על חוף הים האדריאטי והפליג דרך אזמיר ורודוס לארץ ישראל. לחוף יפו הגיע ביום י"ד בניסן תקצ"ג, יום לפני ערב פסח. ביפו לא היה אז שום ישוב יהודי, אבל הוא לא הספיק עוד לעלות לירושלים לפני החג, ונשאר אפוא ביום א' של פסח ביפו, וביום הראשון של חול המועד עלה ברגל לירושלים.
בירושלים הקדיש כל ימיו לחקירת הארץ - טבעה, עתיקותיה ותולדותיה - ואת פרנסתו קיבל מידי בני משפחתו בגרמניה. הוא היה היהודי הראשון בדורות האחרונים שהתמסר כולו לחקירת א"י ולפרסום פרי חקירתו בעברית. לפניו לא קם כמוהו עד אשתורי הפרחי שעלה לארץ מצרפת ברבע הראשון של המאה הארבע עשרה ואת פרי חקירתו סיכם בבית שאן בשנת פ"ב (1322), כחמש מאות שנה לפני ר' יהוסף שווארץ. את ספרו הראשון "תבואות השמש" על עניני מהלך השמש והכוכבים וחשבון עלות השחר ונץ החמה, מתוך הסתכלות מיוחדת בתנאי א"י, הדפיס בירושלים בשנת תר"ג (1843), והוא מעיד על עצמו:
"יותר מארבעת אלפים פעמים השגחתי וטרחתי לראות רגע נץ החמה, ועליתי לגגות ונדדתי שינה מעיני לחקור ולדעת המציאות האמתית... הן עת שבתי בחו"ל והן עת שבתי בקודש".בשנת תר"ב (1845) הדפיס בירושלים את ספרו העיקרי בידיעת ארץ ישראל, "תבואות הארץ", שחזר ונדפס שנית בלבוב בשנת תרכ"ה, וחזר ונדפס שלישית בירושלים, ע"י א. מ. לונץ, בשנת תר"ב. וכן תורגם הספר לגרמנית והתרגום נדפס בפראנקפורט-דמיין בשנת 1852, ותורגם לאנגלית, והתרגום נדפס בפילדלפיה בשנת 1850.
ר' יהוסף שווארץ נשא אישה בירושלים ונולדו לו ארבעה בנים וארבע בנות, אבל כל בניו ושתים מבנותיו מתו בעודם קטנים. במשך כל ימי שבתו בירושלים לא קיבל על עצמו שום התמנות והתנשאות. מהכסף שקיבל מקרוביו בחוץ לארץ לכלכלתו, הרים תחילה מעשר לעניים, והיה מקרב תלמידי-חכמים עניים. הוא נפטר בירושלים בליל ט' שבט תרכ"ה (1865), והוא בן ששים במותו. ובודאי נשא עמו כל ימי חייו בארץ זכר ימי הפסח הראשונים שעשה ביפו, בעלותו לארץ, יהודי בודד בעיירת חוף חרבה רובה.
ר' שמעון ברמן, יליד קראקא שבגליציה, שהיגר לאמריקה וישב בה שמונה-עשרה שנה, נתעורר בהיותו בן חמישים ושתים, לאחר שמתו עליו אשתו, שני בניו ואחת משתי בנותיו, לעלות לארץ ישראל ולייסד בה מושבה חקלאית. הוא הגיע לחוף יפו באמצע חשוון של שנת תרל"א (1870), הלך לירושלים שבה לא מצא אוזן קשבת לרעיונו - הלך משם לטבריה ויסד בה "חברת ישוב ארץ הקדושה" שאליה נצטרפו מאה וחמישים איש מבני טבריה ששאפו להתיישב בהתאם לתכנית ההתיישבות שהציע ברמן. על ייסוד החברה הודיעו לרבנים ר' צבי הירש קלישר ור' אליהו גוטמכר בגרמניה, ומהם נתקבלו תשובות של עידוד והבטחה שהרב קלישר יבוא לארץ אחרי הפסח ויביא את כספי חברת ישוב א"י כסיוע למתיישבים בטבריה. אולם משלא בא הרב קלישר, יצא ברמן בשם החברה לחיפה לחכות לו או למכתבים ממנו. וכך בילה ברמן את חג הפסח של שנת תרל"א (1871) בחיפה, שבה ישבו אז כארבע מאות יהודים, רובם ספרדים ילידי הארץ או עולים מארצות צפון-אפריקה, ושלוש משפחות אשכנזים מפולין ומרומניה. וכך מתאר ברמן את הפסח בחיפה בשנה ההיא, הפסח הראשון שלו בארץ:
"את חג הפסח חגונו בשמחה. בליל שני של פסח סידרתי אני לבדי את הסדר, ובני הבית ישבו ושמעו, כי ידוע שאין חוגגים בארץ ישראל אלא יום טוב ראשון בלבד. אולם אני ששיערתי כבר שאהיה נאלץ לחזור לחוץ לארץ, חגותי שני ימים ביחד עם שני זרים שנזדמנו לכאן. שמחנו והשתעשענו. ימי חול-המועד היו צחים, והתרחצנו בים והתפלשנו בחול ובצדפים וזמרנו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' [תהלים ק"ב, ט"ו]. בשביעי של פסח היינו ערים כל הלילה ואמרנו תיקון כבליל שבועות. עם עלות השחר עמדנו להתפלל תפילת שחרית, ואמרנו הלל ו'אז ישיר' בשמחה רבה, כנהוג שם, והלכנו לטבול בים, והיה לנו באמת חג שמח".משנתברר בוודאות שהרב קלישר לא יבוא, מחמת חולשתו, החליט ברמן בלב שבור לצאת לחוץ-לארץ, כדי להכשיר את הלבבות לרעיונו. ולשם כך הדפיס בשנת תרל"ט (1879) בקראקא את ספרו "מסעות שמעון" ביהודית-אשכנזית, שבו הוא מתאר את תולדותיו ומסעותיו בארץ-ישראל ומעורר בדברים נלהבים לייסד בארץ מושבות חקלאיות. בשנת תרמ"ב (1882) חזר ועלה לא"י והשתקע בטבריה ומת בה ביום כ"ח בטבת תרמ"ד (1 8 84), ועוד זכה לראות בעיניו את המושבות הראשונות שנוסדו בארץ: פתח תקווה ראשון לציון, ראש פינה וזיכרון יעקב.
עמוד של הגדה עתיקה
כבר ראינו לעיל, שמנהג היה בצפת כבר בראשית המאה השש עשרה, לסובב בימי חול המועד פסח על קברי הצדיקים שבסביבה (עיין לעיל דברי ר' משה באסולה). וכן ראינו, שמנהג היה בירושלים באמצע המאה השבע עשרה להשתטח בחול המועד פסח על קבר רחל שבדרך בית לחם. (עיין לעיל דברי ר' משה פוריית). והנה אנו שומעים מפי ר' משה בן מנחם מענדיל ריישר, שאביו עלה מגליציה לא"י, והוא עצמו כבר נולד בארץ, על מנהגים אחרים של יהודי ירושלים בחול-המועד פסח באמצע המאה התשע-עשרה. בספרו הנחמד "שערי ירושלים" על הישוב בארץ, תולדותיו הליכותיו ומנהגיו, הוא כותב:
"המנהג לילך בחג המצות [בחול המועד] לכפר רמה לקבורת שמואל הנביא וישבו שם כשנים או ג' ימים ואוכלים ושותים שם ושמחים ומתפללים".וכן יש בפיו כמה דברים על מנהגי ירושלים בערב פסח, ליל ראשון של פסח וליל שביעי של פסח:
"המנהג שם להקיף את העיר בחולו של מועד [פסח וסוכות] אנשים ונשים וטף, לקיים הכתוב: סובו ציון והקיפוה ספרו מגדליה [תהילים מ"ח, י"ג], והוא מנהג קדמון".
"בערב פסח שעה ראשונה אחר חצות יאפו מצות מצוה ויזמרו עליהם את ההלל, כאשר עשו אבותינו על הפסח בזמן שבהמ"ק היה קיים. המנהג הזה הוא בכל א"י. גם האשכנזים מלובשים בבגדי יו"ט. ובלילה יאמרו בכל א"י הלל גמור אחר תפילת העמידה ומברכין עליו: לגמור את ההלל. אבל כשאומרים הלל בדילוג אין מברכים לא לפניו ולא לאחריו".(ועל המנהג בא"י לומר את ההלל בליל פסח אחר תפילת ערבית, כבר שמענו לעיל מפי ר' משה פוריית באמצע המאה השבע-עשרה).
"מנהג הספרדים [בני המזרח] בליל חג הפסח מתקבצים כל הבעלי בתים מכל החצר, גם משכינותה, לבית אחד, ועושים הסדר יחד, הם ונשיהם ובניהם, ומספרים ביציאת מצרים כל הלילה ומתרגמין את כל ההגדה בלשון ערבי בקול זמרה נאה, כדי שיבינו גם הנשים והקטנים. ואוכלין ושותין יחד בשמחה, ואומרין שירות ותשבחות אשר יונעם לשומען".אף ר' אברהם משה לונץ מספר לנו על כמה ממנהגי ארץ ישראל בערב פסח, בליל הפסח, בחול המועד ובשביעי של פסח:
"המנהג בכל א"י להיותם נעורים בליל שביעי של פסח, והספרדים יש להם תיקון ללמוד כל הלילה, ולאחר עמוד השחר מתקבצים בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ואומרים השירה של ים בקול הנעים וערב וזמרה כל פסוק ופסוק בזמר מיוחד, הש"ץ קודם ואחריו הקהל, כי גם בכל השנה אומרים השירה פסקא פסקא".
"הרוב מאלה אשר יאפו מצה שמורה, יניחו מעט קמח אשר ממנה יאפו מצות אחדות בערב-פסח אחר חצות (זמן הקרבת הפסח). כל עבודות המצה הזאת תעשינה רק ע"י אנשים [לא נשים], וכולם מלובשים בגדי יו"ט, ובעת האפיה יאמרו הלל. והמצות האלו נקראים בשם "מצות מצוה", ומהם יקחו להערכת הסדר".והנה תיאור חג הפסח הראשון שחגגו מייסדי פתח תקווה על אדמתם בשנת תרל"ט (1879):
"כוללות הספרדים תחלק ביום הזה מצות שמורה לעניים חינם, למען יוכלו גם המה לקיים מצות אכילת מצה במצות שמורות, ומנהג קדום הוא".
"בערב פסח אחר חצות ילכו כמעט כל יושבי עירנו [ירושלים], מלובשים בגדי יו"ט, לפני כותל המערבי, ואחרי אשר יתפללו שמה את תפילת המנחה יאמרו סדר הקרבת קרבן פסח".
"ליל חג הפסח אחרי תפילת שמונה עשרה יאמרו בכל בתי הכנסת הלל שלם בברכה תחילה וסוף".
"למחרת ילכו הרבה מיושבי ירושלים להתפלל תפילת מוסף לפני כותל המערבי. ואלה המתפללים בתי הכנסיות, ילכו אחר התפילה על מעקת הבתי כנסיות "בית יעקב" ["החורבה"], "תפארת ישראל" [הנקראת על שם ר' ניסן ב"ק], ועל גגות הבתים הגבוהים אשר משם יראו הדר וכבוד מקום מקדשנו, ושמה יאמרו תפילת ו'מפני חטאינו' ועניינים המדברים מהדר בית ה' בעמדו על תלו. והמנהג הזה נוהג גם ביום האחרון של חג ובכל הרגלים".
"[ליל] שביעי של פסח. הרבה מעשירי ונכבדי אחינו הספרדים יזמינו לביתם מספר חכמים עניים אשר ישבו ללמוד כל הלילה, וגם בהרבה ישיבות לא יתנו חבריהם שנת לעיניהם עד שתי שעות קודם אור היום, אשר אז יתאספו כל יושבי העיר לבית הכנסת. ושמה יאמרו במתון ובניגון כל השירות הנמצאות בכתבי הקודש ושירת הים באחרונה".
"חגגו בבית שנתרוקן מכל התבואות ששמו בו בתחילת חדשי החורף. אותו הבית הגדול שבו ערכו את הסדר, היה מואר וערוך שולחנות וכסאות וכל הכלים הדרושים לכבוד החג. ר' דוד גוטמן, הזקן שבחבורה, ישב בראש המסובין עם כל בני משפחת אשתו, שהוא גדלם וחנכם, ויתר חבריו ובני משפחותיהם, האבות והבנים, הקטנים והגדולים, עוטרים לו מסביב, ודמות לו כראש-שבט מוקף המון יוצאי חלציו, שדאגת כולם עליו. פניו האציליים מביעים קורת-רוח מרובה על שקיים סוף סוף את נדרו אשר נדר לה', להיות האחד מהראשונים בישוב החקלאי בארץ הקודש. פתח ר' דוד גוטמן ואמר:
"הלילה הזה הוא ליל זכרון לישראל על הנסים ועל הנפלאות שעשה אלוקינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. הלילה הזה עלינו לברך את ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה: שהחיינו לכונן מושבה חקלאית ראשונה בארצנו הקדושה ולסול המסילה להבאים אחרינו. אנחנו הננו היום הצפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המאיר לנו אור תקווה והסולל לפנינו דרך הקודש. במקום הזה בקע לנו אור השחר ועוד מעט וזרחה עלינו, יראי ה', שמש צדקה ומרפא. נשמת ישראל סבא תשוב, תעל, תתלבש בקדושה ובטהרה כימי קדם קדמתה, ושוב פעם נזכה להקים לנו נביאים וקדושי עליון לגאולתנו ולגאולת העולם".
"אז נענה ר' יהושע שטמפר ואמר:
"כנים הדברים ונאים המה למי שאמרם, הוא ר' דוד גוטמן, כי עלינו לברך בלילה הזה ברכת שהחיינו בכוונה כפולה. לחג הזה יקראו גם חג האביב, כמו שכתוב: שמר לך את חודש האביב. אך מה טעם אביב הרגשנו שמה בשנה שעברה, בהיותנו יושבים צפופים בין החומות בירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שמה? הפה ממלל ואומר, 'אביב' והלב שואל ושואל: איה איפה האביב? איה איפה החרות? אכן רק פה במקום הזה מרגישים אנחנו, תודה לאלוקינו, את החרות ואת האביב במלואם, בהיותנו נמצאים על הקרקע. בימי החורף הזה כמה סכסוכים היו לנו עם שכנינו, והנה יצאנו בעזר ה' כמנצחים ולא כמו שהיינו נוהגים בירושלים. עתה שלום לנו מכל אויבינו מסביב, וכולם יבקשו קרבתנו. אכן רק במקום הזה הננו מרגישים את האביב במלואו. הנה לפנינו שדות וכרים עדויים פרחים חיים מכל הצבעים, ומראה הארץ לפנינו כגן אלוקים, ובת קול מן השמים מכרזת בו ואומרת: חג לה' אלוקינו, חג האביב... ואת אדמת קודש, עלזי ושמחי היום ואל תאמרי עוד: בושתי מאד כי בני עזבוני. התנחמי ארץ! הנה נמצאו לך כהיום גואלים, ואם כי מעטים הם היום הזה, אולם למראה אלה השנים [ר' דוד גוטמן ור' יואל משה סלומון] קמו עוד עשרה אנשים, העובדים עמנו בחריצות לא תדע לאות, ולמראה העשרה יקומו מאה, ולמראה המאה יקומו אלף, ומאלף - רבבה, ומרבבה - מיליונים. גם יומם גם לילה לא ננוח עד אשר תשובי אל קדמות נעוריך, להיות עטרת צבי בכל העולם".
"טבה" על אם הדרך ביציאת בני ישראל ממצרים
ואחרון אחרון: חג הפסח הראשון של בני-ביל"ו בירושלים:
בני ביל"ו הגיעו לחוף יפו באלול תרמ"ב (אוגוסט 1882), ולאחר שעבדו תחילה כולם במקווה-ישראל, נתפזרו במקומות שונים בארץ: מהם שנשארו במקווה-ישראל, מהם שעברו לעבוד בראשון-לציון, וששה מהם עברו לירושלים ללמוד מלאכה, בעזרת החברה "תחיית ישראל" מיסודם של יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה. לחג הפסח של שנת תרמ"ג (1883), פסחם הראשון בארץ ישראל נתכנסו ועלו רוב בני-ביל"ו לירושלים, שבה ישבו כבר זה כמה חדשים חבריהם שעסקו במלאכות שונות ונקראו "שיבת החרש והמסגר". וכך מתאר אחד מהם בזכרונותיו את ליל-הפסח ההוא בירושלים:
בני ביל"ו הגיעו לחוף יפו באלול תרמ"ב (אוגוסט 1882), ולאחר שעבדו תחילה כולם במקווה-ישראל, נתפזרו במקומות שונים בארץ: מהם שנשארו במקווה-ישראל, מהם שעברו לעבוד בראשון-לציון, וששה מהם עברו לירושלים ללמוד מלאכה, בעזרת החברה "תחיית ישראל" מיסודם של יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה. לחג הפסח של שנת תרמ"ג (1883), פסחם הראשון בארץ ישראל נתכנסו ועלו רוב בני-ביל"ו לירושלים, שבה ישבו כבר זה כמה חדשים חבריהם שעסקו במלאכות שונות ונקראו "שיבת החרש והמסגר". וכך מתאר אחד מהם בזכרונותיו את ליל-הפסח ההוא בירושלים:
"לחג פסחנו הראשון בארץ נתכנסו ובאו אלינו מיפו, ממקווה-ישראל ומראשון-לציון כמה חברים, ודבורה בן-יהודה [אשתו של אליעזר בן-יהודה] הזמינה את כולנו ל'סדר'. אנחנו ואורחינו היינו יחדיו כעשרים איש. ובליל התקדש חג, כשנכנסו כל הבחורים היפים האלה לבית-מדרשו של פינס [בשכונת "אבן ישראל"], ובן-יהודה, בראש, נתמלא הבית זיו-עלומים, ולב פינס שש ורחב - - -
"מבית המדרש הלכנו לבית בן-יהודה. והבית מלא אורה - אור פני דבורה אמנו. ומה אורו פני בן יהודה מורנו ורבנו! ישבנו וספרנו ביציאת-מצרים. ואחרי הסעודה יצאנו כולנו מנחלת-שבעה לרחוב-יפו הגדול, ושירה, שירה עברית, בפינו. מפי עשרים בחורים נלהבים בקע השיר 'חושו אחים חושו', שחיבר לנו פינס, ומילא את האויר עצמה ועזוז. והרי יהודה התנערו וענו גם הם לעומתנו: "חושו אחים חושו". התרגשו הלבבות, התלהבו הנשמות, ואש נשקה בברוכוביץ [אחד הביל"ויים] ויזעק: ,ארץ ארץ, ארץ! אלפיים שנה לא שמעה אזנך לשון-עברית חיה. עתה שבנו אליך, החיה נחיה אותך ואת עפרך נחונך, נשבענו!' ומלוא קומתו נפל ארצה, וישק עפר-הקודש, וינהם וישאג: 'ארץ ארץ!' והרי - יהודה רעדו לשאגתו וענו גם הם לעומתו: 'ארץ ארץ' ארץ!'".