"ופחד ורחב הלב" - תחושה כפולה כזו של אימה חשיכה ושל עידוד מופלא מלוותנו, כאשר באים אנו לסקור ולבחון את מעמדה של הפזורה היהודית כעת, לאחר שעברו 20-18 שנים מאז שואת ישראל באירופה.

אכן, עמקו אימי היהדות בדורנו מעמקי שאול רבה של כל האסונות וכל החורבנות אשר דברי ימי עם ישראל רצופים בהם. החשבון ההיסטורי של האומה היהודית כנגד גרמניה הנאצית רוצחת-האומה הועלה זה לא מכבר בצורה נוקפת-מצפון ומזעזעת מעל במת משפט אייכמן בירושלים. אולם מאזן הדמים שהוגש למשפט בשם ששת מיליוני קורבנות היהודים, עדיין לא מיצה את כל כובד האסון ואת כל חומרת מסקנותיו.

בהודעת האישום שהוגשה על-ידי התביעה הישראלית במשפט אייכמן נמנו, בין היתר, הפעולות הנאציות המיוחדות ברציחת הילדים היהודים. אמנם, בשטח זה השיג הטירוף הסאדיסטי שיאים כאלה, אשר טרם נרשמו בקורות ההיסטוריה. אולם אין לחשוב, כי מלחמת-חרמה מיוחדת ונבדלת זו, שניהלו הנאצים נגד ילדי היהודים, הדגימה והפגינה אך ורק את מידת אכזריותם של מתכנני ההשמדה. לא כי למעשה נחשפה בכל פעולות מסוג זה אותה מגמה יסודית בתכנון ההשמדה - היינו לחולל הרס ביולוגי מוחלט אצל העם היהודי, מבלי שתהיה יכולת לשקמו.

באחד הדיווחים הנאציים הסודיים, שהוצגו במשפט נירנברג, נמצאה סקירה שחוברה על ידי הפרופסור הנאצי סיקס, שהיה מאנשי סודו של היידריך ותפס מקום מרכזי בין "ידעני היהדות" (יודען-ספעצאן") של הגסטאפו. ומה הקו האופייני ביותר בסקירה זו, שנמסרה בשנת 1944 בכינוס מיוחד של המומחים ל"בעיה היהודית" מכל השגרירויות הגרמניות באירופה? על כך עמד אותו פרופסור מתוך הדגשה, כי "נעקר כבר המלאי הביולוגי של יהדות אירופה". זהו. מטרתם היתה לעקור את הבסיס הביולוגי, ולכן טיפלו במיוחד ומתוך עקביות שטנית בחיסול הילדים והנוער היהודי.

הסיכום הקודר של ההרס הביולוגי בעקבות מסע-ההשמדה הנאצי

עתה, לאחר שעברו כמעט שנות דור מאז פרצה מלחמת-החרמה הנאצית בעם היהודי מסתמנות באורח מדהים התוצאות של המזימה האיומה הזאת. כי הנה הסיכום הקודר של התערערות הבסיס הביולוגי היהודי:
א) בשנת 1939, על סף השואה, מנתה יהדות אירופה 10 מיליון נפשות בקירוב, ויהדות העולם כולו - לערך 17 מיליון.
ב) אם לקחת בחשבון את הריבוי הטבעי הממוצע, שהסתכם אז בעודף שנתי של לערך 150 אלף נפש אצל היהודים בעולם כולו - יש להניח כי אלמלא פרצה השואה הנאצית היה העם היהודי מונה כיום לערך 21-20 מיליון.
ג) בהתאם לסטטיסטיקה המוסכמת על מעמד האוכלוסיה היהודית בעולם כולו, המתפרסמת בקביעות ובשיטתיות על ידי "השנתון היהודי האמריקאי" היוצא מטעם "הועד היהודי האמריקאי" - חיים כיום בעולם לערך 12 וחצי מיליון יהודים.
ד) בסיכומו של הדבר, מן הדין לקבוע כי הנאציזם עלה לעם היהודי בשישה מיליון קורבנות, ואולי עוד יותר, שנרצחו וחוסלו בדרכים שונות. ועל כך יש עוד להוסיף את ההפסד הביולוגי הישיר של כ- 2 מיליון, כתוצאה ישירה של הפגיעה המתוכננת במלאי הביולוגי של העם היהודי, כדי למנוע ממנו את כושר השיקום הפיסי.
זוהי האמת המזעזעת.

ויש עוד בחינה נוספת לאמת מחרידה זו - היינו הירידה החריפה והבולטת במשקלו הכמותי של העם היהודי בהרכב אוכלוסיית העולם כולו. בראשית המלחמה הנאצית באירופה בשנת 1940, נערך מספר בני האדם החיים על האדמה ב- 2 מיליארדים ו- 150 מיליונים, ובכן היוו אז היהודים 0.78 אחוז מכלל האנושות (ראה ספרו של ד"ר א. רופין: "מלחמת היהודים לקיומם"). ואילו כיום הזה מקובל להעריך את אוכלוסיית התבל ב- 2.9 מיליארד ומעלה (זוהי גם הערכתם של מומחי או"ם לדימוגראפיה, עד שיושלמו תוך שנה-שנתיים החישובים המפורטים, המסתמכים על המפקדים האחרונים בכל המדינות החברות באו"ם) - משמע, כי אחוז היהודים הצטמק עד 0.43 ואולי עוד פחות מזה.

לצערנו ואף לדאבוננו הלאומי מחויבים אנו לציין, כי מבחינה ביולוגית גרידא קלושים למדי הסיכויים שהעם היהודי יתאושש במהרה מן השבר הזה. יעקב לשצ'ינסקי, המומחה הותיק לדמוגרפיה יהודית, הוכיח זה עתה את העובדה הסטטיסטית והמכאיבה, כי אם להוציא מן החשבון את הישוב היהודי העצמאי במדינת ישראל, הרי רמת הילודה אצל העם היהודי בתפוצות הוא בסימן השפל, עד כדי כך שאין לדבר כלל על "גידול טבעי" כי אם על גירעון טבעי כלשהו.

פלאי התקומה שצמחו מתוך מצולות האסון עצמו

למרות זאת, לאחר שצוללים אנו לתוך מאפלי התהומות של מערכת-ההשמד הנאצית כלפי העם היהודי, מן הדין שנשאב גרעיני-עידוד ופניני-נוחם הפזורים והזרויים דווקא על פני קרקעיתה של תהום רבה. כי מן הראוי שלעומת בחינת השואה נעמיד את בחינת השיקום וכנגד בלהות הזוועה של גזר הכליה נעלה את כל פלאי התקומה שצמחו דווקא מתוך מעמקי האסון, הנורא מכל נורא.

בדין שנכיר כיום, אף כי הכרה זו אכזרית היא, ביחוד לגבי עם ששיכל שלישיתו בשואה כי מערכה היסטורית גורלית איננה נשקלת לפי מספר חלליה אלא לאור תוצאותיה.

ואף על פי כן - אומר ההגיון ההיסטורי - לא שיעור הדמים קובע פה ולא הוא אמת-המידה הנכונה, משום שנושא המערכה היה אחר לחלוטין. הנאציות לא תיכננה לארגן פוגרומים המוניים ביהודים, התכנון הקפדני של מבצע-ההשמדה נתכוון לא לחיסולם של מיליוני יהודים - המטרה הסופית, המוצהרת והעקבית, להלכה ולמעשה, היתה ביעור היהדות "עד היהודי האחרון". לשם כך המציאה גרמניה הנאצית מושג חדש: judenrein - כלומר, עקירה מושלמת של היהדות בדרך מדעית-טכנית: גם במובן הגזעי-ביולוגי, גם במובן הרוחני-השפעתי. ולכן אך נוכח מטרה זו של מלחמתה יש לאזן ולסכם את תוצאותיה.

"המאניפסט הפוליטי" שהיטלר חתם עליו לפני התאבדותו ב- 29 באפריל 1945, אותו מאניפסט המפעפע שנאת-שאול ליהדות מגלה, שבעשות המנהיג הנאצי הראשי את חשבונו האחרון ראה את עצמו מנוצח על ידי היהדות דווקא:

"רוצה אני, שיהיה חלקי עם כל אותם מיליונים, שקיבלו עליהם להישאר בעיר זו (ברלין) ונוסף על כך שלא אפול ביד השונא, המבקש לו מחזה חדש, שיוצג על ידי היהודים- -"

והרי אותו ראש המרצחים יכול היה לראות את עצמו כמנצח לכל-הפחות ב"חזית היהודית"; תחת להתנצל בצורה כזאת בפני העם הגרמני המובס והמוכה יכול היה לקבוע את ההיפך: "הבטחתי לכם להתנקם ביהודים וקיימתי!" פעמים מספר חזר היטלר, בעיצומה של המלחמה, על "הבטחתו החגיגית", כי יהדות אירופה תחוסל כליל. בהזדמנות אחת, משנת 1943, בגבור מסע-ההשמדה, אף הוסיף, כי הבטחתו הולכת ומתגשמת והיהודים שוב אינם צוחקים. לכן גדולה, לכאורה, התמיהה: משום מה לא הדגיש ולא התנחם בנצחונו זה לעת תבונתו המוחלטת? הווה אומר, כי היטלר, שניצח עד הרגע האחרון על מבצע-ההשמדה לא ראה את מילוי שאיפתו ברצח מיליוני יהודים, אלא בהכנעת היהדות, והוא עצמו הכיר, כי נכשל בכך.

באמונה, בשקלנו היום במאזני ההיסטוריה את תוצאות המלחמה הנאצית הטוטאלית בעם היהודי - זכותנו לקרוא בפה מלא, מתוך הכרת הגאון הלאומי: העם היהודי לא נוצח! העם היהודי הוכה קשות, אך הוא לא נכנע. הוא בותר, אך הוא משתקם. העם הותקף בעורקי , חיותו אך הוא הוכיח חיוניות מפליאה ממש. אבחנה נכונה במאזני השואה והשיקום תוכיח זאת בעליל.

ועל אף הכל - הנאציות נוצחה והעם היהודי לא נוצח

א) מגמת המלחמה הנאצית הגלובאלית לכיבוש השלטון העולמי כללה למעשה את התכניתלהשמדה טוטאלית של העם היהודי בכל קצווי תבל. וכמובן, כי יהדות אמריקה, רבת-המיליונים ומרובת-ההשפעה, תפסה סעיף נכבד למדי בתכנון מסע-ההכחדה האנטי-יהודי. כי-על-כן סיסמת-הרצח הנאצית היתה: "עד היהודי האחרון!". וראש התעמולה השטנית הנאצית, גבלס, הדגיש עובדה זו במפורש ביומן הסודי שלו, שנתגלה לאחר התבוסה והוצג במשפט נירנברג - כי שאיפתו של היטלר היא ל"פתרון גלובאלי של הבעיה היהודית", בצורת ה"פתרון הסופי" שהופעל ובוצע כלפי יהדות אירופה.

ב) הגזענות האנטישמית הניפה את דגל המלחמה ב"רוח היהודית", ב"כח-ההשפעה היהודי" וב"יסוד התוסס היהודי", בטוחה היתה, שתצליח להדביק עולם ומלואו באדי-הרעל האנטישמיים. אכן, עקבות ההשפעה ההרסנית הזאת ניכרים למדי בכמה וכמה מאזורי הכיבוש הנאצי בעבר. אולם במרכזי הציביליזציה - התופעה האקטואלית הפוכה מזו. ערכו ומעמדו של "היסוד היוצר ממוצא יהודי" הוכר והועלה משני עברי המתרס: גם בארצות המשטר הדמוקרטי וגם בתחומי רוסיה הקומוניסטית. היהודים היוצרים בכל שטחי התרבות והמדע נדחפים כאילו מתוך האמביציה להוכיח את כושרם ואת נאמנותם, כדי להפריך את העלילות הנאציות, שעודן מרחפות פה ושם באויר.

ג) בטרם רצחה הנאציות את מיליוני היהודים שנפלו בכפה, ניסתה להרעיל את נפשם, לשתק את כח-עמידתם הרוחני-מוסרי, להמית בהם את רצון החיים. לכך היה מכוון כל משטר-הטירוף הסאדיסטי בגטאות ובמחנות-השיעבוד, במקומות העינויים ובמכוני-ההשמדה. והנה התרחש הפלא, ושרידי השואה שהגיחו מתוך רמץ המשרפות ומתחת למפולת הגטאות, דווקא הם שהעלו מתהומות אסונם ושברונם עוז-חיים ואומץ-רוח, כוח-אמונה וחזון-תקומה, חוסן נפשי ולהט קרבי. עדים לכך: הילודה הנמרצת שהחלה במחנות העקורים עצמם והמציינת את שארית הפליטה עד היום; זינוק השרידים למאבק "הבריחה" וההעפלה והשתתפותם המכובדת במלחמת העצמאות; מאמצי השיקום הרוחני בשטח החיים הדתיים-המסורתיים ובשטח הפעילות החינוכית-תרבותית בכלל בכל המקומות, אשר הם שם. זהו חזיון מופלא, הנרמז כאן בקווים כלליים בלבד.

לפיכך צדק בהחלט אותו פארטיזאן יהודי, "דיאדיא משיא", שטרח והלך לברכטסגאדן אל ארמונו של היטלר לרשום שם על הקיר:

"אני משה בן אשר הלוי, שדנת אותי למוות, נשארתי בחיים אחריך - עם ישראל חי!"

ועתה ננסה לסקור בקצרה את הגילויים העיקריים של מאמץ-השיקום וההתאוששות בקיבוצים היהודיים המרכזיים שבגולה.

השתלהבות הכרת הסולידאריות היהודית ורגש הגאון הלאומי אצל יהדות אמריקה

זוהי ללא ספק אחת התופעות המכריעות ביותר במאמץ התקומה היהודית בתקופה שלאחרי-השואה, היינו חישול חזית המגן הכלל-ישראלית, מתוך הגילוי העילאי ממש של סולידאריות לאומית.

אמנם כן, ההסתערות הנאצית חוללה בעקבותיה את ההתלכדות הלאומית היהודית בהיקף ובתוקף בל ישוער. הכרת הסולידאריות הכל יהודית באה על בטויה במפעלים כבירים ועצומים להצלה לאומית מתוך יוזמה עצמית והתנדבות חופשית, שלא היו כדוגמתן בשום אומה ולשון.

מעל לכל דבר זה מתייחס כלפי יהדות אמריקה. ולכן יש לעמוד בקווים קצרים ונמרצים על טיבה ואופיה של יהדות זו.

הגאון הלאומי ומקורות השתלהבותו בימי מסה ומבחן

יהדות אמריקה זהו "פינומן" ממש, חזיון מופלא ויחיד במינו אף בהיסטוריה הישראלית, היחידה במינה. בעודי צעיר, כאשר "החלום על אמריקה" עמד לנגדי במלוא קסמו ממרחקים, קלטתי אימרה שנונה מפיו של ר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, לעת שובו מביקורו בארצות הברית: "אמריקה - זה החוש הששי, כי בחמשת החושים הרגילים קשה לתפוס אותה"...

הלא קו האופי היסודי של יהדות זו, המתבלט אפילו מרחוק הוא הכרת הגאון הלאומי היהודי, שאין דומה לה, אולי, בתולדות הגלויות. יהדות זו, שכל שערי ההתבוללות והטמיעה פתוחים לפניה - והיא גאה עד מאד ביהדותה ומפגינה גאוותה בכל עת מצוא. יהדות זו הושלכה לתוך כור ההיתוך הכללי - שבתוך כור ההיתוך עצמו היא מתגבשת ומתחשלת לישות מחושלת ועצמאית. יהדות זו, שאין גבול להכרה הפאטריוטית האמריקאית שלה, ויש שטחים שבהם היא "חיל החלוץ" של האמריקאיות והעוצמה האמריקאית - ועם זאת אין שיעור וגבול לנאמנות הכלל ישראלית שלה בכל שעת מסה ונסיון לעם היהודי.

גאון יהודי לאומי זה שלשה הם הגורמים המדרבנים אותו כיום הזה:
א) גורם חוץ - מתוך כך שאמריקה הנאורה מחשיבה למדי את רום השפעתה של רוח היהדות בתולדות האנושות, וביתר יחוד - בתולדות המאבק של חרות הרוח האנושית;
ב) גורם פנים - מתוך כך שבאוירת החופש האמריקאית, המשוחררת מרגשי פחד ודיכוי, נמשכים היהודים בחזרה, באורח טבעי כאילו, אל שורשי הווייתם הרוחנית, אשר כפי שהתברר להם עצמם היא נטועה עמוק יותר בנפשם מאשר אצל בני עמים וגזעים אחרים באותה אמריקה עצמה;
ג) הגורם החדש: הישראלי - היינו תקומת ישראל, על הילת הניסים האופפת אותה לעיני עם ועולם. מקור זה הכניס יסודות חדשים ואפקטים מודרניים כובשי לב ומלהיבי דמיון לחיזוקו של רגש הגאון היהודי.

טרם עמדנו עדיין על מלוא משמעותה של השפעת התנ"ך על הציביליזאציה האמריקאית. לפני זמן מה עשה משה דיויס, אחד מרושמי הקורות של יהדות אמריקה, נסיון מעניין להדפיס מפה מיוחדת של ארצות הברית, בשם "ארץ אבותינו" ("דהי לנד איו אור פאהדרס") שבה רשומים כל המקומות הנושאים שמות תנ"כיים. מתברר, כי מספר המקומות האלו מגיע למאות. אין מקום היסטורי אחד בתנ"ך, אשר שמו לא שוקם באמריקה, ויש שמות שהועלו כמה פעמים במדינות שונות. כבר דבר זה מוכיח עד מה הושפעו מייסדי אמריקה ובוניה מספר התנ"ך, הנחשב עד היום "באסט סלר" קבוע ומתמיד. בכל בית מלון תמצא את התנ"ך על שולחנך, ובכל תחנת הרכבת התחתית קוראים אליך פסוקים נבחרים מהתנ"ך.

יחס של כבוד זה לתנ"ך הועבר, כמובן, אל עם התנ"ך לאו דווקא בקרב הפרוטסטנטים. בקרב הקתולים באמריקה חזק מאד הסנטימנט הדתי היסטורי כלפי היהודים. הבטאון המרכזי של הכנסיה הקתולית, השבועון "אמריקה" פרסם מאמר ראשי בשבח היהודים, בכותרת רבת המשמעות: "אחינו שברוח". כהדגמה חיה לנאמנות המשותפת לרוח האמונה הוצג יהודי בעל הדרת זקן וספר תורה בידו.

הרגשה כזו של יחוס עצמי יהודי מתעוררת לפתע בעוצמה רבה אצל בני הדור השלישי של המהגרים היהודים. דווקא הם, הנטולים כל לחץ נפשי כדי להוכיח את עצמם כאמריקאים, הם הנמשכים בגעגועים למקורות היהדות. חזיון מפליא באמת. אמנם תופעה זו סותרת לחלוטין את ההסבר הרציונאליסטי על הדבקות ביהדות בתור "תסביך" או כתולדה של מצוקה. והנה באמריקה, נהפוך הוא - הזרם הגובר והולך של שיבה ליהדות נובע מתוך צימאון רוחני של אנשים המחפשים את שלמותם ושלוותם הרוחנית פנימית.

המכון המדעי היהודי, ייוו"א, בניו יורק, פירסם תוצאותיו של משאל לדוגמה, שנערך אצל סטודנטים יהודיים באחת האוניברסיטאות במדינת ניו ג'רסי, על יחסם לדת ולאמונת ישראל. התוצאות עוררו סנסציה רבתי בועידה, מכיון שלא פחות מ - 98 אחוז הביעו יחס חיובי לדת - ניגוד קיצוני ביותר למצב הקודם, שבו רבים מהסטודנטים רגילים היו להכריז על עצמם "אתיאסטים". אופייני הדבר, שרבים מהם הסבירו, כי יחסם האוהד לאמונת ישראל היא הדרך היחידה להזדהות יהודית. משאל זה חשף בצורה משכנעת וספונטאנית את התקרבותו של הנוער היהודי באמריקה למקור מחצבתה של היהדות ההיסטורית.

האנטישמיות הגלויה והמוסווית - והחיסון הנגדי לטמיעה גמורה

כאן המקום לציין, כי ישנה באמריקה אנטישמיות מכאיבה למדי, המתגרה ללא הרף ברגשי הכבוד העצמי והמספיקה לכלכל את הכרת הסולידאריות הכלל ישראלית.

ברם, עלינו להיזהר במשנה זהירות מכל הגזמה בנידון זה. כי כל הגזמה בהערכת הסכנה האנטישמית מתנקמת בנו מיד. טועים אלה המעלים את הסיסמה הנדושה מכבר על הסכנה של "טרבלינקה חדשה ליד וושינגטון" - טועים הם וטעותם כפולה:
א) בתנאיה הסוציולוגים המיוחדים של האומה האמריקאית, המורכבת מבני כמה לאומים וגזעים, אינו נראה באופק כל איום של השמדה פיסית טוטאלית לאיזה מיעוט שיהא;
ב) השימוש בנימוק פאטאליסטי זה מעורר מיד את הנימוק שכנגד, שאם אמנם האנושות הנאורה כולה תפשוט את הרגל ותיהפך למצודת מרצחים, אזי איך "קומץ הישראלים, העצמאיים יצליח להחזיק מעמד בארצו בכוחותיו הוא, מול שיטפון הדמים שמסביב?

לפיכך פסולים הם נימוקים אלה וכגון אלה. ואף אין צורך בהם. אנטישמיות ברוטאלית תוקפנית איננה קיימת באמריקה, ונקווה שאם גם המתח האנטישמי באמריקה מגלה סימני-עליה מדאיגים, אף פעם לא יגיעו הדברים לצורות ולממדים "אירופאיים". אולם במידת הגסות שבאנטישמיות מותנה הצורך בתגובה יהודית. דווקא יהדות אמריקה, החיה בתוך אווירת החופש האזרחי והלאומי המוחלט, רגישה למדי לכל צורה של אנטישמיות מוסתרת ומוסווית, רגישה לכל עקיצה אנטישמית קלה שבקלה.

בתנאים הסוציאליים המיוחדים שבהם חיה יהדות אמריקה יש גם לאנטישמיות תנאי התפתחות והידבקות משלה. אמנם, המוני היהודים בניו-יורק ובדומה להם בעוד כמה כרכים, כגון: שיקאגו וכדומה, אינם חשים את האנטישמיות בחיי יום יום, משום שהם חיים למעשה במסגרת חיים עצמית באותם האזורים היהודיים, המאוכלסים רובם ככולם יהודים. ועד כמה שהיהודים הללו באים במגע יומיומי עם שכנים לא יהודיים, אלה האחרונים נמנים בעיקר על אותם מיעוטים (איטלקים, פולנים, ליטאים, ואף הכושים) אשר בסולם הסוציאלי האמריקאי הם בדרגה יותר נמוכה מאשר היהודים. ברם גם בכרכים הגדולים נפגשים חוגים מקצועיים יהודיים עם גילויים די חמורים של אנטישמיות כלכלית מאורגנת למדי, עם כל זה העובדה המכרעת היא כי האוכלוסיה היהודית מפוזרת כיום על פני אמריקה כולה, ועם ההגירה האחרונה של שארית הפליטה נתפזרה עוד יותר ויותר. ויש לה לאנטישמיות די הזדמנויות, הן להופעה גלויה והן לפעולה מוסתרת.

ואם כי האנטישמיות באמריקה יודעת להשתמש בתכסיסי ערמה והסוואה, הלא היא נותנת את אותותיה בחוגים הציבוריים העליונים דווקא, אשר הם הם כרגיל המועמדים הראשיים לטמיעה מוחלטת, לבריחה מן היהדות. דווקא בחוגי "היי-לייף", היינו החברה הגבוהה, קיים למעשה תהום מבדיל בין הלא יהודים והיהודים. בתוך האוניברסיטאות התבצרה האנטישמיות ויש גם בתי ספר גבוהים שבהם שולט למעשה העיקרון של "נומרוס קלאוזוס". ומה שמפתיע ביותר, כי בבתי-הספר העממיים אשר בערי השדה יש גילויים של אנטישמיות ושל יחס מעליב לילדי יהודים, בעיקר מצד חבריהם לספסלי הלימודים.

את ההוכחה החותכת ביותר עד היכן המחלה האנטישמיות דבוקה בחוגים נרחבים של אזרחי אמריקה קיבלו החיילים היהודים שהשתתפו במלחמה האחרונה. רב צבאי ידוע סיפר בדו"ח שלו, כי במרבית המקרים שהיה לו לטפל בהם בתקופת כהונתו בחזית נבעו מפגיעות אנטישמיות מעליבות מצדם של קצינים וחיילים לא-יהודיים. הרבה מבין החיילים היהודים התלוננו לפני הרב הצבאי שמקודם לא הרגישו כלל ביהדותם רק בצבא האמריקאי מתוך שנתקפו עמדו על זאת, וזו האנטישמיות התוקפנית הפכה את החיילים ליהודים גאים ואף פעילים.

קיצורו של הדבר - קיימת באמריקה אנטישמיות די מרגיזה והיא המוציאה מתוך אדישותם ושאננותם הרבה מבין היהודים האדישים והשאננים. אנטישמיות מעליבה זו בהכרח אצל אנשים שוחרי חופש אלה תדרבן את הכרתם לאומית, תעורר בהם את התשוקה לרגש של גאוה לאומית ותכוון אותם להזדהות מוחשית עם האומה הנאבקת.

התהליך הסמוי של תסיסה לאומית אצל יהודי רוסיה הסובייטית - בעקבות האנטישמיות הקומוניסטית

כל מה שמתרחש ומתהווה אצל יהדות רוסיה הסובייטית סמוי הוא מעינינו, ולמעשה משמשת עבורנו יהדות זו בתור "הנעלם הגדול". כי הנה אין לנו מקור מוסמך, שידע לקבוע כמה יהודים חיים כיום הזה בתחומי "ברית המועצות", ואין מי שידע להבחין ומכל שכן לאבחן בדיוק נמרץ מהן התוצאות הממשיות של המסע האנטישמי שהוחרף והוגבר לאחרונה ברוסיה הסובייטית, כלום מסע זה מרדים ומחליש את היסוד היהודי, או שנהפוך הוא, מתסיס ומחשל אותו?

דבר אחד ברור בהחלט, כי יהדות רוסיה הקיזה כפליים מדמיה בשנות ההסתערות הנאצית - משום שהיהודים נפלו בהמוניהם גם בחזיתות המלחמה הכללית, גם במערכה הפארטיזאנית הנואשת וגם במבצעי-החיסול המיוחדים נגד היהודים.

"הסעיף הנעלם" בסטטיסטיקה והיהדות הנאלמת במציאות

"סעיף נעלם" אחד מופיע כל הזמן בלוחות הסטטיסטיים של הקורבנות היהודים - היתה זו יהדות רוסיה הסובייטית, אשר ביחס אליה היו השערות נוגדות וסותרות. והנה בא מפקד האוכלוסין האחרון שבוצע בברית-המועצות וגילה את התמונה האמיתית.

שום מקור מוסמך ברוסיה לא פרסם הערכה כלשהי על מספר קורבנות היהודים, שנפלו מידי הנאצים. לאמיתו של דבר, ברית-המועצות אף פעם לא הודיעה ואף לא רמזה בצורה כלשהי על ההיקף הכולל של אבדותיה בנפש במלחמת-המגן הנושאת עם גרמניה הנאצית. לכן גם בנדון זה צצו השערות שונות. בחוגי או"ם העריכו את חללי המלחמה ברוסיה וכן קורבנות מעשי- האכזריות הנאציים שם ב- 20 מיליון. והיו מומחים לסטטיסטיקה, שהעלו את האומדן הזה עד 30 מיליון. אין תימה, אפוא, כי גם בסקטור היהודי נאחזו באומדנות שונות. יעקב לשצ'ינסקי, המומחה לדמוגרפיה יהודית, העריך את טבח-הדמים הנאצי ביהדות רוסיה באחד וחצי מיליון קורבנות. רייטלינגר, בעל המחקר התיעודי על "הפתרון הסופי", הציב בספרו שתי הערכות מקבילות: "אומדן גבוה בסך 750 אלף קורבנות יהודים ברוסיה - לעומת "אומדן זהיר" של 700 אלף, הכולל גם את יהדות הארצות הבלטיות.

והנה בא המפקד הכללי ברוסיה הסובייטית, שנערך בשנת 1959 וסיכומיו האחרונים נתפרסמו רשמית זה לא מזמן, וטפח על פני כל אלה שניסו למנות בתחומי רוסיה עוד "מיליון יהודים חיים", ונתברר לאסוננו כי גם הם ניספו.

מה הוכיחו תוצאות המפקד ברוסיה? בהתאם לנתונים הרשמיים נרשמו ב- 15 בינואר 1959 בכל תחומי ברית המועצות 2 מיליון ועוד 268 אלף יהודים. וזאת לדעת, כי לעת המפקד הקודם, בשנת 1939, מנתה יהדות רוסיה למעלה מ- 3 מיליון נפש. ואילו כתוצאה משורה של סיפוחים מדיניים הורחבה אחר-כך בהרבה האוכלוסיה היהודית בברית-המועצות, מכיון שהיא כללה הן את הארצות הבאלטיות הן את אזוריה המזרחיים של פולין, את בסרביה וצפון-אוקראינה. נוסף לכך הרי יש לזכור, כי המפקד האחרון כבר משקף בתוכו את הריבוי הטבעי של שארית יהדות רוסיה במשך 15 שנה, מאז נסתיימה המלחמה. וזה דבר ידוע כי רוסיה בכללה מצטיינת באחרונה בקצב מוגבר בשטח הילודה. הווה אומר, כי ברית המועצות בתחומיה המורחבים חשפה עתה גרעון ביולוגי אצל האוכלוסיה היהודית בסך של 2 מיליון נפשות ויותר.

אמנם למען האמת יש להעיר כאן, כי יתכן מאד שסטטיסטיקה רשמית סובייטית זו לוקה בחסר, ומספר היהודים שם עולה בהרבה יותר. בהתאם לחוק הסובייטי, הרי מפקד האוכלוסין מתבסס על הצהרה חופשית של ההשתייכות הלאומית ואילו הרישום האישי בפספורטים או בכרטיס הזיהוי הסובייטיים בנוי על השתייכות גזעית אוטומאטית. עד היום הזה מופעל בכל תחומי ברית המועצות עקרון זה, שכל מי שנולד מהורים יהודים נרשם באורח משרדי בפספורט "יאווראי", ואין לו כל אפשרות של ברירה אחרת. רק מי שנולד מנשואי תערובת יש לו הזכות לבחור - לאיזו לאומיות ("נאציונאלנוסט") הוא רוצה להירשם בהגיעו לגיל 16, שהוא ברוסיה גיל הבגרות ושעת החובה לקבלת הפספורט.

מסתבר, שיתכן פער רציני בין שתי ה"סטטיסטיקות" הללו, זו שמרצון חופשי וזו שמאונס גזעי גורלי. ואין פלא, שבמפקד-האוכלוסין מופיע תמיד מספר יהודים מקוטן, מאשר הוא במציאות - כלומר, בהתאם למספר ה"יאווראי'ם" הנושאים דרכונים כיהודים. ואילו את החשבון המדויק והמלא של היהודים אשר בכל מדינה ואזור ובכל מקצוע ושטח אשר השלטונות הסובייטיים שומרים עליו שמירה קפדנית לצורכי מדיניות הפנים שלהם חשבון זה היה ונשאר בגדר סוד. ומכאן הפתח להשערות שונות ולבירורים מסוימים.

הגושפנקה הרשמית "יאווראי" הבולמת בעצמה את תהליכי ההתבוללות הקיצונית

והנה דווקא גושפנקה רשמית אנטישמית זו "יאווראי", המוטבעת אוטומאטית ואף באונס על כל כרטיסי הזיהוי של יהודים מלידה - גושפנקה אנטישמית זו היא העלולה להתסיס לא במעט את יהודי רוסיה הכבולים המדוכאים.

כל סימן של תסיסה יהודית ברוסיה בשורה היא לנו והשנים האחרונות הביאו כמה ידיעות מעודדות ביחס לתהליך ההזדהות היהודית ויקיצת התחושה הלאומית העוברת על יהדות רוסיה. לא נוכל להיכנס לפירוט יתר של הדברים, אך רשאים אנו לציין את שרשי החזיון הזה של ההתאוששות הלאומית ההולכת וגוברת.

עובדה א: המרוץ הנמרץ של המעצמה הסובייטית לתפוס עמדות ראשונות בכיבושי המדע העלה ברוסיה את ערכו וחשיבותו של "המוח היהודי". הכרזת חרושצ'וב על חלקם של המדענים היהודים בשילוח הטיל לירח גילתה רק טפח אחד. בחוגי המדענים הבינלאומיים ידוע, שיהודים תופסים שם כמה וכמה עמדות-מפתח, משום שהם הכרחיים ביותר למאמץ הסובייטי העליון בכבושי המדע.

עובדה ב: על אף הצורך הדחוף בכושר המדע היהודי ועל אף השאנסה הגדולה שקיבלו עתה כמה מבין גאוני-המדע היהודיים, הם מוסיפים להיות מוגדרים הלאה כ"יאווראי" (יהודי). הכניסה לתחומי מחקר עדינים ניתנת רק לאותם "כוכבים" יהודיים שאין להם תמורה. ואילו עובדי-מדע יהודיים שעדיין לא יצאו להם מוניטין נתקלים לא רק בעקרון האפליה אלא גם בשערים נעולים.

עובדה ג: הרחבת הקשרים המדעיים הבינלאומיים ופיתוח התיירות לרוסיה, יצרו צינורות קבועים למגעים אישיים ישירים עם היושבים מעבר למסך הברזל. ובמידה שירבו חילופי ביקורים אלה בין אמריקה ובין רוסיה, תגבר בהחלט ההתעוררות הפנימית ביהודי רוסיה וגרורותיה.

מכאן, שרוסיה שוב נזקקת ל"כשרון היהודי". אם לא בתחומי השלטון, לפחות בתחומי המדע; היא מלאת-חשדות ואולי אף נגועת-קנאה ב"כשרון היהודי" הזה; אין ביכולתה בתוקף הנסיבות הבינלאומיות לבודד את ה"כשרון היהודי" ולכלאו - מכל אלה יוסבר הסיכוי האופטימי להתנערותם הלאומית של האברים הדוממים והקפואים בגוף יהדות רוסיה המנותקת.

זהו הפאראדוכס הגדול וזוהי התוחלת הגדולה שדווקא הממשלה הסובייטית עצמה עושה הכל להתבססותו של "היסוד היהודי" ולהזדהותו הלאומית של כל "יאווראי" אשר נגזר עליו להישאר "יאווראי".

אותות בשורה של התעוררות דתית

"הנער משה", אשר יומנו הרווי עוז האמונה משנות השואה, הועמד בשורה אחת עם "יומנה של אנה פראנק", רשם לעצמו באחד מימי התוגה שעברו עליו:

" - - בימים האחרונים נעשתה בקרבי ריקות שאיני יודע מאין באה. אין לי כל דחיה לעשות מה או לכתוב מה וגם שום רעיון חדש לא נכנס למוחי; הכל מת, או אקוה שרק הכל נרדם... מקודם, כשלפעמים היתה לי גם כן תרדמת הרוח לעתים קטנות, איחרתי מאד ללכת לישון וקראתי בתנ"ך ולמדתי גמרא, אבל זה אי אפשר לי עתה, כי אחותי הצעירה ממני, לאה, חלתה באיזו מחלה משונה, והיא צריכה לשכב במיטה שאני ישנתי בה תמיד והמיטה הזאת היא עומדת לבדה בבית אחר...".

זו היתה כל נחמתו הרוחנית: תנ"ך קטוע וגמרא קרועה (מספר פרקים ממסכת "בבא מציעא", מפרק "איזהו נשך" ואילך), שאביו מצא לו פעם. והנה אותם מספר דפים של הגמרא היו ממלאים את השממון והריקנות שבנשמתו. אולם משלא יכל להימלט אל פינתו העצמאית ולהתבודד - קורעת לב תפלתו:

"- - וכבר איזה פעמים נצנץ במוחי הפסוק: "ורוח קדשך אל תיקח ממני". כן, נדמה לי שהניצוץ הקדוש שתמיד חשתיו כי נלקח ממני, והנני עומד ריק, בלי רוח, בלי מחשבה, בלי כל דבר, רק גופי האומלל נשאר לי... תמיד, בכל פעם כשאני מתפלל, אני מבקש מהקב"ה שישיב את רוח קדשו בי, אבל עד עתה חש אני עוד באותה ריקנות שכבר יש לי אותה כשבועיים. אבל אקוה שבע"ה תבריא אחותי ממחלתה בקרוב, ואז אוכל לעשות זה שכתבתי למעלה...".

כך קיווה וערג הנער משה למצוא שוב את רוח הקדושה על ידי התעמקות בלימוד התורה - וכאן אנו עומדים דור שלם, דור חרב, אשר לעתים כה תדירות אנו חשים עצמנו ריקנים לגמרי ושוממות, ועינינו אינן רואות בכלל את הנס הכביר של תחיית התורה!

אבינו שבשמים! זוהי התפילה האחרונה והחמה ביותר של דורנו מלומד הניסיונות הקשים, בדומה לתפילתו של הנער משה: "ורוח קדשך אל תקח ממנו"!

חישולו וחיסונו של היסוד הרוחני, המייחד את היהדות ההיסטורית

ברור, כי "היסוד הרוחני", המייחד לכל הדעות את היהדות ההיסטורית, קשור באותו מושג עברי-מקורי "תורה", אשר אין לתרגמו לשום שפה אחרת: וכן באותה מסורת של לימוד תורה לשמה, אשר אין כמתכונתה אצל שום אומה ולשון. והרי מרכזי התורה ומבצריה בדורות האחרונות נעקרו ונהרסו לעיניו תוך מסע-ההכחדה הנאצי נגד יהדות אירופה, מעיינות ההשראה הרוחנית-דתית נסתתמו ונדרסו יחד עם נושאיה הדגולים והמוני נשואיה ונאמניה, ותורה מה תהא עליה?

המשורר הלאומי ח. נ. ביאליק, כאשר הגיע לפולין בביקורו האחרון בשנת 1932, עמד והכריז:

"אלמלי הייתי רואה דשא ירוק על פני שדותיה של היהדות החרדית הלוחמת הייתי מברך את בואה".

מאז דברי ביאליק כרעה נפלה היהדות החרדית תחת מפולת השואה. כלום צמח ועלה איזה ירק חי, או שזנקו ועלו שתילים חדשים מבין המשואות? ואולי התרחש בימינו שוב אותו הפלא החוזר בהיסטוריה היהודית: "גוילין נשרפין ואותיות פורחות"?

אכן, ההרס היה מוחלט, כי התבערה שהועלתה בידי הנאציות התכוונה והתנכלה לבער הכל, הכל. יעקב לשצ'ינסקי עמד על תופעה איומה זו מיד עם תום המלחמה, כי כל חלקה טובה מבחינה לאומית, שהיתה ליהדות אירופה, דווקא היא נפגעה ביותר. במחקרו המיוחד (שהופיע ב"דער אידישער קעמפער" בניו-יורק) הוכיח, למשל, כי קיבוצי היהודים בפולין ובליטא וכן בסרביה, בוקובינה וטראנסילבניה, שבהם רוכזה היהדות החרדית, "היסוד הבטוח ביותר מבחינת העתיד הלאומי", ואשר בהם היתה רמת-ילודה ניכרת - קצב ההשמדה היה שם הגבוה ביותר והסתכם עד 85-80 אחוז. סטטיסטיקה זו העלתה את הכלל העתיק - "כל המקודש יותר חרוב יותר". אמנם כן, בהתאם לתכנון הנאצי המדויק של מבצע ההשמדה הם התכוונו לפגוע בראש ובעיקר במרכזי החיות הרוחנית-מוסרית ליהדות אירופה. אותו "יודען-ספעץ" ראשי של הנאציות, פטר היינץ סיראפים, אשר הכין את ה"בסיס המדעי" לתכנון ההשמדה הביולוגית, הדגיש זאת בספרו "היהודים במרחב המזרח-אירופי": "המרחב של מזרח-אירופה משמש שטח-ההיתוך ותחום-המחיה המלוכד ביותר של עם ישראל, ובייחוד המרכז הרוחני של היהודים הדתיים..." ואף האשמדאי עצמו, היטלר, ראה לנגד עיניו אותה מטרה עיקרית. מי שילך לעיין בכתב-השטנה שלו "מיין קאמפף". אשר ממנו נבע ויצא צמאון הדם השטני לרצח היהודים יווכח מה היה בעצם הסיוט היהודי שהדריך את מנוחתו: "היכן יש עוד אומה שתוך אלפיים שנה, מועטים כל כך השינויים שחלו במבנה האופי הפנימי שלה, כאומה היהודית? ואיה היא האומה, שעברה דרך מהפכות גדולות כאומה זו ויצאה תמיד בהוויתה העצמאית מכל השואות שבאו על האנושות?"

כזו היתה, בכל תכלית ההשמדה הנאצית "לעקור את ההוויה העצמאית היהודית" מתוך ההיסטוריה. וכל תכנון ההשמדה הותאם לכך.

החזיון המופלא של הצלת התורה ותקומת רוח היהדות הנאמנה בימינו

אין תימה, אפוא, שיעקב לשצ'ינסקי היה מיואש לעת עריכת מאזן-הדמים שלו. מתוך כאבו הוא זעק:

"ואצל 15 האחוזים הניצולים של יהדות פולין, כלום נשתמר בהם לכל הפחות אותו מתח של עקשנות דתית? ושארית יהדות ליטא, על 10 האחוזים שלה, כלום נשאר אצלה משהו מתורת הישיבה בסלובודקה?"

ברם בעשר השנים האחרונות התברר, כי דורנו שוב עד הוא לאותו חזיון הפלא של רוח הנצחיות הישראלית, אשר דובנוב ניסח אותו ניסוח רציונאליסטי מובהק בתור "המרכז המיטלטל הרוחני". הווה אומר, כי יהדות פולין וליטא השכילה אף היא בשעה שעלה עליה הכורת האכזרי להעביר ולהציל באורח פלאי ממש חלק ממשי מתוך הפוטנציאל הרוחני-התורתי שלה. לא רק "עשרה אחוזים" מתוך ישיבת סלובודקה ולאו דווקא ישיבת סלובודקה בלבד - כי הרי תוך העשור האחרון הוקמו ושוקמו בתוך מרכזים חדשים כמעט כל הישיבות הגדולות מפולין וליטה, אשר הנאציות (וכן הבולשביקיות שבאה לשם בעקבותיה) הוציאו עליהן גזר-כליה מוחלט.

אין שוב פלא, אפוא, שלשצ'ינסקי עצמו מקדיש תשומת-לב מתמדת כזו בכל מחקריו האחרונים לתנועת הארגון והשיקום של הישיבות בעולם היהודי כולו. "הלא שם בישיבות דולק הנר, אשר בו קסם ההמשך, נר-התמיד". והנה הועבר והודלק נר-תמיד זה - "וזרם הישיבות הולך ומקיף את קהילות ישראל כולן, בארצות-הברית ובארגנטינה, באנגליה ואף בשווייץ, באפריקה הדרומית ובאוסטרליה - זרם חזק וצעיר של תורה ויהדות".

אמנם, עוצמת הפלא נעוצה בכך שתנועה גדולה זו של הישיבות נתעוררה ונתארגנה הודות לקומץ רבנים וראשי ישיבות, שנמלטו מציפורני המרצחים בדרך נס ממש.

המכון ההיסטורי היהודי בפולין, אשר, כידוע, הוא ברשות הקומוניסטים ואין לחשוד בו ב"סנטימנטים דתיים", פרסם באחד המאספים שלו "דפים להיסטוריה" (כרך ג', חוברת 2-1) פקודה נאצית שהוצאה מטעם המטה הראשי של הגסטאפו ("רייכס-זיכרהייטס-הויפט-אמט) באוקטובר 1940, במטרה לאסור כל הגירה יהודית מאזורי פולין הכבושה. באותה תקופה עדיין היתה המדיניות הנאצית הרשמית - להרשות את הגירתם של יהודי גרמניה, אלא שביחס לפולין הודגש בפקודה זו:

"הגירתם של "אוסט-יודען" (היהודים ממזרח אירופה) מהווה חיזוק רוחני של יהדות העולם, משום שהודות להשקפתם הדתית הם מעמידים מתוכם רבנים וראשי ישיבות ("תלמוד-להרר" בלשונם) וכדומה, הנחוצים ביותר בשביל יהדות ארצות הברית... כל יהודי דתי מאירופה מזרחית הוא בעל ערך גדול לתחייתה הרוחנית של יהדות אמריקה והתבצרותה."

"ויטאמינים רוחניים" וסם-חיים לאומי הנובעים מבין כתלי הישיבות

לאחר שחקרתי את מפעל השיקום של הישיבות באמריקה ואף במדינת ישראל, נוכחתי עד היכן פחדם של המרצחים הנאציים היה מבוסס בהחלט. לנכון, כדאי פעם לסכם את תנועת הישיבות מבחינת היקפן ומעמדן. לפי חשבונו של י. לשצ'ינסקי בספרו האחרון "הדמות הלאומית של יהדות הגולה" (המהדורה באידיש), גדלה תנועת הישיבות ב- 400 אחוז תוך עשר שנים, מ- 1944 עד 1955. אותה שנה התקיימו בארצות הברית בלבד 170 ישיבות עם 35 אלף תלמידים. אולם בטבלה זו חסרה האבחנה בין שני סוגי הישיבות - הבינוניות והגבוהות. והנה לאחר שלמדתי את הבעיה ובחנתי את רמת הישיבות השונות, הן באמריקה והן בארץ, באתי לידי סיכום מאלף, כי כיום הזה מספר חניכי הישיבות בעולם כולו עולה על חמישים אלף, ומהם לא פחות מעשרת אלפים המקדישים את עצמם להגות בתורה בדרג גבוה ביותר. ומה שחשוב ומכריע מבחינת הרציפות הרוחנית-דתית - מספר זה משתווה כבר כיום ואף עולה במקצת על היקפן של הישיבות הגבוהות בפולין וליטא בתקופה שלפני החורבן.

מסתבר, כי תנועת הישיבות מהווה בארצות שמעבר לים תנועה כובשת, ואף מהפכנית לא במעט, כפי שקובע זאת לשצ'ינסקי בספרו האחרון "הפזורה היהודית" (בהוצאת המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, ירושלים תשכ"א):

"אחוז גבוה למדי של תלמידי ישיבות מוצאם ממשפחות שאינן אדוקות. לא מעטים המקרים, שתלמידי הישיבה משפיעים על אורח החיים שבבית: האמהות נאלצות להדליק נרות של שבת, להכשיר את הבשר ולשמור ביתר זהירות את החגים היהודיים".

והלוא עצם הטיפוס הזה של מוסד חינוכי-תורתי נחשב למעשה מהפכני - וכה דברי לשצ'ינסקי:

"מקום מיוחד בהתפתחות החינוך תופס הטיפוס החדש של בית הספר הידוע בשם "בית הספר היומי". פירושו של דבר, כי הילדים מבקרים לא בשני בתי ספר, בבית הספר העיקרי של המדינה שבו הם לומדים את לימודי החול, ואחר כך בבית הספר היהודי פעם או פעמיים בשבוע, שבו הם לומדים רק לימודי יהדות. התפתחותו של הטיפוס החדש של בית הספר היומי, המקטין את התהום שבין הלימודים הכלליים והיהודיים ויוצר הרמוניה רבה יותר ביניהם, הקיפה את כל הארצות שבהן חיים יהודים, במספר גדול או קטן, החל מארצות הברית, מקום של חיים למעלה מ- 5 מיליון יהודים, ועד למקסיקו, שמספר היהודים החיים בה הוא עשרים וכמה אלפים. טיפוס חדש זה של בית ספר יומי, אשר רק לפני עשרים שנה היו מתנערים ממנו גם בחוגים ציוניים ולאומיים, מתוך טענה הוא מבודד את הילד ועלול חלילה לחתור תחת מצבה המדיני של האוכלוסיה היהודית - בית ספר יהודי "מסוכן" זה זכה בזמן האחרון להישגים גדולים והתפשט על פני כל הגלויות היהודיות".

"עצם הרעיון של בתי-ספר יומיים נתקל בקרירות כללית; מצד הפדגוגים ועסקני הציבור הוא נתקל בהתנגדות. "גטו", "התבדלות" - אלה היו הדעות בדבר הניסיון של בתי-ספר שלמים. בשנת 1935, 30 שנה לפני המאמץ, היו בכל הישיבות באמריקה כולה 4600 תלמידים. רבים ניבאו כי עם מותם של ההורים, ילידי אירופה המזרחית, ייעלמו שרידי הישיבות. ובייחוד כאשר החזקתו של תלמיד בישיבה עולה פי 3 עד פי 5 מאשר בתלמוד תורה. אולם נבואה זו נתבדתה. בשנת 1945 הוכפל מספר תלמידי הישיבות והגיע קרוב ל- 10,000; בשנת 1955 קפץ המספר עד ל- 40,000 תלמידים. בשנת 1958 היו באמריקה 214 ישיבות ובהן קרוב ל- 50,000 תלמידים (מהם כ- 5,000 בבתי-ספר תיכוניים). באותה שנה הגיע התקציב של הישיבות ל- 20 מיליון דולר" (א. ל. הורוביץ, "החינוך", תל אביב 1960, מס' 2-3 עמ' 131).

ומן הראוי להוסיף, כי בשלוש השנים האחרונות גדלה והתרחבה עוד יותר רשת הישיבות באמריקה. אין ספק כי ה"ויטאמינים הרוחניים" אשר מקורם בישיבות, הוכיחו את חיוניותם בכל התנאים והנסיבות של מאבק הקיום היהודי. הישיבות הצליחו להחדיר לתוך נשמות תלמידיהן מין "אליכסיר" (סם-חיים) כזה, שהחזיק אותם במתח של התלהבות ונאמנות יהודית לאורך ימים ושנים - קובע לשצ'ינסקי מנקודת-ראות כלל-לאומית. יתכן, כי את יסודות ההשכלה התורתית בישיבות אפשר לאפיין בכמה ציונים נוספים, כגון: חינוך להגשמה עצמית והתמסרות אידיאליסטית; חישול תחושת הנצחיות שבאומה; גיבוש הכרת המוסר הישראלית; טיפוח השקפת הייחוד ההיסטורי היהודי; דרבון פעילות המוח ותרגול כשרון השיפוט ההגיוני, וכדומה. כל אלה הגדרות מודרניות הן, החוזרות ונשנות באחרונה בדברי שבח על כתובתן של הישיבות הותיקות.

י. לשצ'ינסקי רואה בתחיית מרכזי תורה "אחד הנסים של תקופתנו". יתכן שבפרספקטיבה היסטורית ייראה הנס הזה, לאור תוצאותיו המתסיסות את גוף האומה המבותר והמפורד, כנס מקביל ומשלים של נס התקומה במולדת הנבנית, אשר הודות לשניהם הועלה המתח הרוחני-לאומי והובטח מעמד הייחוד היהודי.