|
תקציר: תיאור השבת אצל בני עדות המזרח בירושלים: ההכנות לשבת בו השתתפו כל בני הבית, התכנסות כל בני הבית לסעודת השבת לזמרה ללמוד תורה ולאמירת תהילים ועוד. מילות מפתח: זמירות, חמין, בית הכנסת, שבת, עדות המזרח, מנהגים. |
|
בבוקר של יום חמישי עמדו אבותינו בפתח המטבח או ישבו בחדר האוכל, ורשמו מפי אמותינו את המצרכים שיש לקנות אותם בשוקי העיר העתיקה. מלאכה זו נקראה בשם "איסמירסאר". לקחו אתם שקי בד לבנים או סלים העשויים קני סוף גדולים ושמו את פניהם לשוק הירקות הגדול, שוק הבזאר אשר שמש בעבר בית מחסה או כנסיה צלבנית. שם הסתובבו בין הפלחות שבאו מכפרי הסביבה שמכרו בסליהן סלי הקש העגולים החומים, את ירקותיהן ופרותיהן. משם סרו לקצבים ובקשו מיני בשר ששמותיהם עוד שמורים בזיכרוני "כרנה די פיקאר" (בשר קציצות) "כרני די כוזינאר" (בשר לבישול) "פופלי", (בשר זרוע), "מייויו (מח), ועוד. אלה היו נתחי הבשר המשובחים ביותר שקנו לשבת. ואילו כבד ו"ריאות" היי מאכלים שעלו על שולחננו רק בימות החול. מחנויות הקצבים סרו לחנותו של בן סינור וארוג'אס מוכרי הדגים "בסויכת עלון" כדי לקנות את הדג ה"בורי" ועוד, דג אשר הגיע מיפו עוד מיום רביעי שכן שתים עשרה שעות נמשכה דרכו של הדג מיפו לירושלים. ומשום כך נזהרו הורינו בבחירת הדגים ונהגו להריח את ראש הדג ולראות אם הדג עודני טרי או "עתיק יומין". הרבנים הספרדיים נהגו אף הם ללכת לשוק ונהגו להחזיק את שקי הבד מתחת לגלימותיהם. אולם לא רק רבנים נהגו ללכת השוקה אלא גם נכבדי העדה ואף בני המון העם. בתלמודי תורה שלחו את הילדים לבתיהם בשעת הצהרים לאחר שבשעה האחרונה קראו את "שיר השירים" ו"לכו נרננה לה'". בבית חכתה להם הצלחת של "אבאס אי ארוז אי אונה כיפתיקה די כרנה" (אורז ושעועית וכופתה אחת של בשר) זה היה האוכל המסורתי שכל המשפחות הספרדיות נהגו לאכול בצוהרי יום השישי. כשהיה רבי יעקב מאיר מי שהיה הרב הראשי ראשון לציון מזדמן בצוהרי יום שישי "בישיבתו" של סבי הרב גבריאל שבתי, הייתה סבתי מגישה לו את צלחת האורז והשעועית עם הכופתה של בשר. ומספרת הייתה סבתי בקורטוב של גאווה כי איסטניס גדול היה הרב הצעיר רבי יעקב מאיר ורק בביתה נהג לטעום מתבשיליה שאותם הוא שבח, והיה אומר לה: |
"איסטאס מאנוס כי נו לאס כומן גוזאנוס" (יהי רצון שידיים אלה לא תהיינה למאכל לתולעים"
|
|
או:
|
"בינדיג'אס מאנוס" (יהי רצון ותהיינה ידיך מבורכות).
|
|
לאחר ארוחת הצהרים הקלה שהוגשה לנו כדי שיהיה לנו "תאבון" לאכול את סעודת ליל השבת הדשנה, הלכנו בשליחות הורינו אם לחנות מוכר היינות כדי להביא את בקבוק היין והערק או לתנור כדי להביא את המגשים של מעשי המאפה שהכינו אמותינו או להזמין את שליח האופה שיבוא לקחת את החמין לתנור.
אחיותינו היו פושטות את סינוריהן השחורים שנהגו ללבוש אותם על שמלותיהן והחלו לעזור לאמותינו בשטיפת הרצפה. שופכות היו את המים על "הבלטות", לאחר מכן היו לוקחות "פורג'ה אי שבון" (מברשת וסבון) ומשפשפות את המרצפות הלבנות, מרצפות מאבן ירושלמית. לאחר השפשוף המייגע היו מתכופפות על גביהן או כורעות על ברכיהן, ומנגבות באצבעותיהן הקטנות והרכות את המים מבין החריצים שבין המרצפות שבהם נקוו המים. האחיות הגדולות טיפלו גם באחים ובאחיות הקטנים. הן חפפו את ראשיהם והלבישו אותם ומלאכה זו של "לבאר לה כביסה" (חפיפת הראש) לא הייתה מן הנוחות והקלות. כמה עינויים גרמנו להן צעקנו והתרתחנו ואף ברחנו מידיהן כשהמים היו חמים מדי. עזבנו את גיגית המים וברחנו כשראשינו רטובים, לרחוב. עד אשר פייסו אותנו אמותינו וצננו את המים. ולאחר שחפפו את ראשנו ורחצנו את ידינו ורגלינו התחילה פרשה אחרת והיא החלפת הלבנים. ומאחר שכל משפחה הייתה ברוכה בהרבה ילדים הרי היו לפעמים הכותנות והתחתונים מתחלפים ומתערבבים אלה באלה וכל אחד צעק שכותנת זו אינה שלו או שהתחתונים חסרים הם "הג'יקוריס" דהינו קשורי הבד שירדו משני צדי התחתונים המיועדים לקשור בהם מתחת לברך את הגרבים, הארוכות והשחורות המטולאות במספר טלאים, גרביים שסבותינו החמודות סרגו בלילות החורף הארוכים, והגישו אותם מתנה בימי חג ומועד לבנים ולנכדים. ובשבועות הקיץ האחרונים, כשכל "כירבה" (נאד) של מים עלה בדמים יקרים נהגו לשמור את המים שבהם התרחצנו כדי לשטוף בהם את הרצפה. באותו יום אחרי הצהרים הלכנו אצל "הקלופג'י" כדי שיגהץ את תרבושינו הקטנים שהיו מעוכים בימות החול. "מגהץ התרבושים" היה שם את תרבושנו בתוך שני קונסים של נחושת שמתחתם בערה אש. ולאחר גיהוצו היה מתקין "גדיל" (פשקיל) חדש. והמבוגרים נהגו לחקות את "האפנדים הערבים" והיו שמים את התרבוש כשהוא נטוי על צד אחד של הראש וכשהגדיל נוטה אף הוא. אצל הספר ישבנו לפני שהלכנו לחפוף את הראש כדי שיספר אותנו "נומרו אונו" מספר ראשון דהיינו תספורת דקה מאד. אולם מאד הקפדנו אנו הקטנים כי יותיר לנו הספר את "הגירה" (קבוצת שערות שמעל למצח) ושתי פאות קטנות ועבות, לא כפאות האשכנזים הארוכות והמסלסלות, בשני צדי הראש. כשהייתה השעה מתקרבת להדלקת נרות שבת. הייתה האם מבקשת מהאב להכין את המיג'אס (הפתילות) בשביל "הקראיה" העששית. לוקח היה אבא קסמים דקים עוטף אותם בצמר גפן מגלגל אותם בידו על השולחן, ממלא את העששית במים ובשמן ותובע את הפתילות אל תוך עגול של פח בעל נקבים ומכניס את הקראיה אל תוך שרשרת התלויה בתקרה. "כיונטו מנקה פרה אסינדר" (כמה זמן חסר עוד להדלקת העששית) הייתה השאלה, מזמן לזמן, שכן על בעלת הבית היה להזדרז ולסיים את המלאכה. אנחנו הילדים האצנו באמותינו כי תדלקנה את הפתילות שבעששית כי חששנו פן יקרה להן אסון. ידענו כי בבית הכנסת אומרים אנו בערב שבת את "במה מדליקין" ושם נאמר: |
"על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן". |
|
בין יתר הדברים היה גם: |
"על שאינן זהירות בהדלקת הנר".
|
|
וכשהיו אבותינו אומרים להן "יא איס אורה די אסנדר" (הגיעה השעה להדליק את העששית) רווח לנו. לאורן של פתילות העששית עמדו אמותינו כששער ראשיהן מכוסה ב"יאזמה", כשהן מכסות את עיניהן בקצות אצבעותיהן ושוקעות בתפילה חרישית. אנו הקטנים שעמדנו באותה שעה על ידן לא קלטנו דבר מאותה התפילה. רק שפתותיהן דובבו בלחש תפילות ובקשות. ומזמן לזמן קלטה אוזנינו את המלים "מזל בואינו" (מזל טוב) וידענו שהכוונה היא לאחיותינו שהגיעו לפרקן וחיכו "לפרטידו" בואינו (לחתן). וכן "סלוד בואינה" (בריאות טובה) לנו הקטנים, הרזים והכחושים חולי הקדחת וכל מיני מחלות ילדים שונות ומשונות. וכשהסירו אמותינו את קצות אצבעותיהן מעיניהן ראינו באותן העיניים היפות דמעות. זו הייתה שעת ההתייחדות של אמותנו שעה של קדושה שלא העזנו להפריע להן. ואכן כמה נאות היו אמותינו באותה שעה כשאורות הפתילות רצדו על פניהן העייפים. על השולחן עמדו ארבע "פיתות" לחם משנה שאמותינו מרחו אותן לכבוד שבת בחלמון של ביצה ועליהן גרעיני סומסום. עד התנור הלכו אמותנו כדי למרוח את לחם השבת והפיתות בחלמון של ביצה, ואת זאת עשו על אף כל טרדותיהן, לכבוד יום השבת. חוזרים היו הורינו מבית הכנסת ופותחים "בשלום עליכם" ממשיכים "באשת חיל" זה שיר השבח לאמותינו שעמלו וטרחו בכל ימות השבוע כדי להכין שבת כהלכתה. וחיוך של נחת חלף באותה שעה על פניהן כשבעליהן הגיעו לפסוקים: |
"רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה", "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל". |
|
לאחר שיר השבח הזה באו הפיוטים הארמיים שאנו הקטנים אמרנו אותן כמצוות אנשים מלומדה. לא הבננו הרבה את תוכנם אבל ידענו שהם הכילו סודות ורמזים על השבת. |
"אתקינו סעודתה דמהנותא שלמתא" |
|
וממשיכים: |
"באזמר בשבחין"
|
|
וסיימנו: |
"ביהי רעוה מן קדם עתיקא קדישה".
|
|
תפילה זו נוגעת ללב שכן בה בקשנו מאת |
"קדם עתיקא קדישא רעותא ורחמי חנא וחסדא בנהירו עלאה... ברעותא וחדוה עלי ועל כל בני ביתי ועל כל הנלוים אלי ועל כל בני ישראל". "ויתהיב לנא מזונא ופרנסתא טבתא בלי צרה ועקתא"... |
|
גמרו את הפיוטים והזמירות, עמדו בגלימותיהם היפות וקדשו על היין. ותמיד השתדלו להגיד את הקידוש בשמחה ובניגון. ובאותה שעה היית שומע מכל בתי רחוב היהודים את "הקידוש" כל אחד בניגונו ובטעמו. מסיים אחד ופותח שכנו. ונדמה היה באותה שעה כי חברי מקהלה היו מפוזרים במקומות שונים ברחוב היהודים וכל אחד משמיע צליל מיוחד. לאחר הקידוש ניגשו הילדים לנשק את ידי אבי המשפחה. לאחר נשיקת הידיים פתח האב: |
ב"למבצע על רפתא כזיתא וכבעתא. תרין יודין נקטא"
|
|
שנאמר על ידינו הבנים בנעימה עליזה. ולאור פתילותיה של העששית סעדנו את ארוחת השבת. סעדנו את לבנו ועקבנו בחרדה אחרי האורות הקטנים שלא יכבו בטרם נסיים את הסעודה. ואכן רחמו עלינו האורות הקטנים והאירו את השולחן ואת אלה אשר היו מסובים סביבו. וכשהתחילו הפתילות להשמיע "קולות נפץ" וראשי הפתילות הפכו לפטריות, והאורות ריצדו על הקירות ועל הפנים, מיהרנו לסיים את הארוחה |
"אנטיס כי סי אמאטה לה כראייה" (בטרם תכבה העששית), |
|
ולדמדומי האורות הללו שרנו את: |
"צור מי שלו משלו אכלנו",
"יה ריבון עאלם", "יפי נוף משוש תבל קריה למלך רב", "יודוך רעיוני ה' רועי", "אומר לה' מחסי". |
|
ובין פסח לשבועות את: |
"בר יוחאי נמשחת אשריך". |
|
כל בני הבית השתתפו באמירת הזמירות כשאמותינו מלוות בקולן העדין והיפה את בעליהן. ובסופם, באו הפיוטים הנפשיים אשר הביעו את צערו וכאבו של האדם היחיד, וחשפו את כאבו. |
"בן אדם אל תדאג לשעבר כי הוא אין ולעתיד כי הוא עדיין. קווה אל ה' כי הוא הממציא לך יש מאין ותשועת ה' כהרף עין". |
|
ואכן מי מהורינו לא קווה לתשועת ה' כהרף עין.
לאחר אמירת הפיוטים פתח אבא את ספר "תיקוני הסופרים" והתחיל לחזור על פרשת השבוע שכן קרא הוא את הפרשה בבית הכנסת. יושב אני לצדו ועוקב בספר אחר ומעיר לו לפעמים את הערותי בטעמי המקרא. את "ברכת המזון" כבר אמרנו בחשכה. בלילות הקיץ יצאנו לטיול בשכונה ובלילות החורף כשבחוץ ירדו מטרות עוז היינו עולים על מטותינו, כדי להשכים קום מחר בבוקר "לתפילה ראשונה". |
|
גולת הכותרת של תפילת שבת הייתה תפילת הבוקר. היו בה קטעי תפילה שנאמרו בניגון מיוחד. ובייחוד אם באותו יום הייתה שמחה בבית הכנסת. דהיינו "אבי הבן", "אבי הבת" או חתן. ואיזו שבת לא היה בה מאורע משפחתי מעין זה. ואם לא היה מאורע של שמחה הרי "מילדדוס" (יאר צייטים) לא חסרו. אם סלסל החזן בקולו ב"נשמת כל חי" ו"בקדושה" ידענו כי בשבת זו ישנה שמחה משפחתית. ואנו הקטנים ידענו למי נולד בן ולמי נולדה בת (מסכן אם הייתה זו הבת השניה או השלישית) ומי נשא לו אשה. וכשעלו בעלי השמחה לתורה זכינו אנו הקטנים בשתי מתנות נאות. החזקנו בידינו את ממחטותינו וחכינו לשמש בית הכנסת שיעבור על פנינו ויזליף מקומקום הכסף שבידו מי ורדים ולאחר שהרטיב את ממחטותינו, בקשנו אותו כי יזליף גם על כפות ידינו. וכשעלה בעל השמחה לתורה הסתכלנו בעזרת הנשים ושם ראינו כי ידיהן של הקרובות של בעל השמחה מלאות סוכריות, כדי לזרוק אותן עליו, אם בעברו על פניהן כשספר תורה בידו, או בעלותו לתורה. אז חלקנו ביגיע את שטח בית הכנסת כדי לאסוף את הסוכריות. אולם לפעמים גם דחפנו איש את רעהו כדי לזכות בסוכרייה, שנתקעה תחת אחד הספסלים. ואם היה "בר מצווה" נוהג היה לאחר שעלה לתורה לעבור על פני כל יחידי בית הכנסת ולנשק את ידיהם. רחמנו באותה שעה על חברנו שכל כך הרבה ידים היה עליו לנשק תוך רגעים מספר. ובשעת שמחה זו היה בית הכנסת הופך למקהלה. שרנו את כל הפיוטים והפזמונים ואף את "ואברהם זקן" בתרגומו הארמי "ואברהם סיב" שהסלוניקאים קראו אותו בשם "ואברהם סי". ואם לא הייתה באותה שבת אחת השמחות הללו, הרי הלכנו כולנו כל יחידי בית הכנסת גדולים וקטנים, לבית האבל. גבירים ונכבדים מלאו את חובתם והלכו יחד עם כולם אף לביתו הדל והצנוע ביותר של אחד העניים מיחידי בית הכנסת. כולם הלכו. ושם קראנו בחוברות הדקיקות של "הזוהר" כמה עמודים שלא עמדנו על מובנם, וחכינו לקדיש האבל, כדי שיחלקו לנו את הכעכים עם הצמוקים והאפונה. ואם היה בעל אמצעים היה מחלק לנו גם ביצים קשות שטמנו אותן בכיסינו כדי לאכול אותן בבית. ובבית הכנסת של "האיסטנבולים" היה כל יחיד משלם בימי השבוע חצי מטליק והיה זוכה לאחר תפילת מוסף בביצה קשה עם כוסית קטנה של ערק. והמהדרים היו מביאים מהבית מעט "פטרוזיליה" כדי לאכול אותה יחד עם הביצה. וכמה נעימה ומתוקה הייתה אכילת הביצה הקשה והחמה בצוותה, ביצה אשר קרבה ללבבות. באנו הביתה בשעה מאוחרת במקצת כשבידינו "הטליגאס" (שק הטלית), ומיד פתחו הורינו בניגון |
"אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא ואזמין בה השתא עתיקא קדישא".
|
|
ובאותה שעה ששרנו כולנו את השיר הזה השתדלנו להשלים את סדור הבית, להביא לשולחן דברים שחסרים. בייחוד הקפדנו ש"הסלירו" (ממלחה) יהיה במקומו, כי גדול היה כעסו של אבא אם לא מצא את הממלחה בשעה שהיה אומר את "המוציא". התחלת הקידוש "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי" הזעיקה את כל בני הבית מכל החדרים להתאסף מסביב לשולחן. אם החמין בא מהתנור ישבנו וסעדנו. ולא, היה הולך אחד מבני הבית לתנור לחכות עד "שיצא החמין מהתנור". ושעת הסרת המכסה "מהחמין" הייתה שעה גורלית. חכינו למוצא פיה של אמא מהמטבח. "כומו סליו אל חמין" (כיצד יצא החמין) זו הייתה השאלה שנשאלה על ידי כולנו גדולים וקטנים כאחד. וכשאמא הייתה אומרת כי החמין הצליח הרי ידענו שאותה שבת הייתה שבת "של מנוחה השקט ובטח". אולם כשהייתה אומרת "לו כימו איל חמין" (דהינו שרף האופה את החמין כי שם אותו יותר מדי קרוב לאש) אז סימני דאגה נראו על פני כולנו. ומסכנות אמותינו באותה שעה, נדמה היה כי העולם חשך בעדן וראו את עצמן אשמות. ואם עלה החמין היפה הרי בקשנו לאכול ממנו גם במוצאי שבת וביום המחרת. אולם תענוג זה גרם לנו לאחר מכן גם כוס מלאה של שמן קיק, שאמותינו הוריקו מ"הבוקל" הגדול של השמן קיק שהיה מונח בארון לעת צרה. ומספרים כי גם לאחר שבת התעצלו כמה מהמון-העם ללכת לעבודה וזאת מפאת החמין אשר מלא את קיבתם גם לאחר שבת. ולאחר החמין ישבו אמותינו בעונת החורף על הגגות כדי להתחמם בשמש ופלו את שערות אחיותינו הקטנות מכנים. ואנו הקטנים הלכנו "לביר איוב" (באר איוב) או "לעין אל לוז" שבקרבתו, דהיינו לכפר השלוח כדי להשתעשע במימיו על ידי זריקת תפוחי זהב אל תוך מי השלוח שהלכו לאט. ולאחר החמין הדשן הלכו לבתי הכנסת לשמוע לדרשותיהם של רבני עמך שדברו אל המון העם בשפת הלאדינו והשמיעו באוזניו דברי תורה ומוסר. יזכרו לטובה הרבנים בכור פדרו שמואל פדרו בן ציון פרידיס, אברהם רומאנו זה הצדיק המקובל שכל ימיו חי בדוחק. ולפני הדרשות קראנו אנו תהילים. וכמה נעימה ומתוקה הייתה אמירת התהילים על ידינו. ישבנו בצד אחד של בית הכנסת כשמסביבנו בעלי הבתים ובידיהם ספרי תהילים. ולאחר התהילים שפרקיו היו קן הוספנו עוד שבעה פרקים כדי שנזכה להגיע לזקנה (זקן). וכמה רצו אבותינו שנשנן בעל פה את התהילים. וכדי להמריצנו נהגו לתת לנו בעד כל פרק ששננו אותו בעל פה מטליק אחד. |
|
לאחר מנחה גדולה או מנחה קטנה הלכו הורינו לישון את שנת השבת ובין מנחה לערבית הלכו לשבת על "המוראיקאס" (על החומות) או "בחכורה די לוס אשכנזיס" (שערי חסד) או למנזר הארמני ששם נהגו לשתות מים מכד הנחושת שיהיה מחובר לשרשרת. היו כאלה שהלכו לסראיה כדי לשמוע את מנגינותיה של התזמורת הצבאית התורכית, או טיילו עד תחנת הרכבת. בשעות הערב חזרנו להתאסף שנית בבתי הכנסת והנשים שבו לבתיהן וישבו על יד החלונות והסתכלו על העוברים ושבים. עצבות ירדה ברחוב היהודים. האנשים התהלכו לאטם כשהם משוחחים ביניהם על ענייני דיומא מפצחים זרעונים וידיהם משתעשעות ב"טריספיל" (מחרוזת) ובתי הכנסת היו שרויים בחשכה, רק אורן הדל של העששיות שעל יד ארון הקודש האיר את כתלי בית הכנסת. ובשעות אלו לא קראנו תהילים אלא "אשרי תמימי דרך" ונזהרנו שלא לנענע את רגלינו הקטנות, שכן המנענע בשעה זו רגליו גורם לכך שגם המתים השוכנים בקרבת מקום על הר הזיתים יתנועעו אף הם בקבריהם, ואנו לא רצינו בכך. לא רצינו לגרום צער לסבינו ולסבותינו ולקרובי משפחתנו שעצמותיהם טמונות בהר-הזיתים. ובשעה שישבנו בבית הכנסת לאמירת ערבית ישבו אמותינו והסתכלו בשמים לצאתם של שלושת הכוכבים כדי להעלות את האור במנורות הנפט. הבית היה שרוי בחשכה, רק אורה הדל של "הולדירה" הגיח מהמטבח. זו "הולדרה" שעליה חממו את קומקום הקפה. וכשגילו את שלושת הכוכבים הזהירו אותנו לא להצביע עליהם באצבע שכן כל המצביע צומח לו באצבעו "ורוגה" מין גידול קטן. וכשנראו הכוכבים הדליקו את האורות באומרן "סימנדה בואנה אי קלרה" (שבוע טוב ומבורך). אנו הקטנים שלא הלכנו לבית הכנסת התכנסנו על יד אמותינו ישבנו בחיקיהן שמענו לשיריהן העצובים וכשידיהן החליקו את שערות ראשינו הרגשנו את התוגה בעיניהן תוגת השבת החולפת ותחילתו של שבוע חדש עם דאגותיו וטרדותיו. ובבית הכנסת חושך, דמויות דמויות נכנסות ותופסות את מקומותיהן. רק לפי מקומות הישיבה בספות ידענו מי הם היחידים היושבים בהן. וכשסיימנו את פרק קלד "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'" השתררה דומיה ואחד החזנים פתח בפיוט העצוב "אגדלך אלהי כל נשמה" לרבי אברהם אבן עזרא. ואחריו "במכתם לדוד". נדמה לי שאין ניגון עצוב כניגונם של שני הפיוטים הללו המביעים את כאבו וצערו של היהודי לפרידתו מן השבת. ניגון עצוב החודר אל תוך מעמקי הנשמה. מכתם לדוד היה נאמר על ידי קבוצה של חזנים בעלי קול נעים. הם היו אומרים חצי פסוק ואנו הקהל את חצי הפסוק השני. רק מי שנוכח בשעות פרידה אלו, יכול להעריך את היגון והצער הטמון במנגינה עצובה זו. ובערוב ימי יושב אני בערב שבת בחשכה ושר לעצמי את "אגדלך", "מכתם לדוד" ורואה בדמיוני את החזנים והרבנים שנהגו לשיר אותו. אנו הקטנים סיימנו את "מכתם לדוד" החל מהפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ובסיימנו אותו פתחנו במזמור "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד" שהוגד על ידינו בקול עליז במקצת. ואכן מה בקשנו באותו מזמור "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". וכי לא רצינו שכל ימינו יהיו שבת אחת ארוכה לשבת בבית ה' ולבקר בהיכלו? אבל החיים תבעו את שלהם ועלינו להיפרד מיום המנוחה והשלוה, ולחזור ללימודינו בתלמודי-התורה. ובהגיע החזן ל"ואתה קודש" היה עולה השמש ומדליק את מנורת הנפט בבית הכנסת. עצמנו את עינינו מעצמת האור. באותה שעה היה השמש מחלק בינינו את "הרומרו" הריחני. ענפים קטנים, שהכינו אותם מבעוד יום, שנהגו לחלקם במוצאי שבת כדי לברך בורא עשבי בשמים וגם במסיבות של ברית מילה. ועם ה"רומרו" הזה באנו הביתה כדי להגיד הבדלה. את ההבדלה לא אמרנו בחטיפה, הקדמנו לה את הפזמון "אלוהינו ואלוהי אבותינו בסימן טוב החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתנו לשלום" וכשהגיענו לשערי אורה, שערי ברכה כו' חכינו קצת כדי שאמותינו וסבתותינו וכל אנשי הבית יגידו אמן. אמן ארוך השמיעו אמותינו כשהגענו "לשערי רפואה שלימה" וכשהגענו "לשערי למוד בתורה לשמה" הפנו את ראשיהן אלינו הילדים. זה שמש לנו רמז כי עלינו לשקוד בלימודינו. וכשהגיע זמן ברכת בורא עשבי בשמים או הנותן ריח טוב בפירות לקחתי אני את "הרומרו" או את הלימון או את קופסת הקפה ועברתי על פני כל בני הבית והגשתי לאפיהם. באותה שעה היה אבא מחכה עד גמר הסיבוב ופותח "בבורא מאורי האש" גמר לשתות את הכוס ההבדלה, ופתחנו כולנו ב"ויתן לך האלקים מטל השמים" ו"המבדיל בין קודש לחול". לאחר מכן פתחו הנשים בשירי מוצאי שבת בספרדית. אבא הלך "לישיבה" ולקח את קופסת הטבק והכין לעצמו ולאמו סיגרה. זו הייתה הסיגרה שאליה השתוקקו רבים. בשעה זה החלו לשוחח בענייני חול ובתכניות של השבוע הבא. מוצאי שבת היה הלילה המתאים ביותר לעריכת "האיספוזוריו" (הארוסין) וה"נוג'אדאס" (הנשפים) אליהם הלכו אמותינו ואחיותינו הגדולות כדי לבלות את הזמן בשיחת רעים, ולשמוע למנגינותיו, של עזריה בעל "הסנטור" ולפייטן יהודה שלם. ואילו אבא נוהג היה ללכת במוצאי, שבת אל החכם באשי כדי לפגוש שם את חבריו הרבנים ולשוחח על ספל קפה על ענייני העדה. ואצל הרב הראשי באו גם נכבדי העדה מאלה שהיו מקורבים לרבנים, ושעשעו אותם במעשיות חולין. המון העם מלא את בתי הקפה של "דבש" "עפיפי" ו"ברוכיאל" ועל דרגשים קטנים גמעו ספלי קפה ושחקו עם חבריהם, ב"שדה" או ב"טולה" הערבים כבדו את עם השבת. פלחות מכפרי הסביבה לא באו במספר רב למכור את ירקותיהן, ובחנויותיהם של הערבים שבתה כמעט המלאכה. וכש"הולדרה" זו מנורת השבת, שעליה חממנו את הקפה הייתה נכבית ביום השבת או שמנורת הנפט הלכה ודעכה, רצנו אנו הקטנים לבתי הקפה הסמוכים והזמנו את אחד המכרים לבוא הביתה ולתקן את הפתילה. ובשכר טרחתם כובדו בכעכים או במעשי מאפה שאליהם הייתה למוסלמים חולשה, ובחופן גדול של זרעונים ובוטנים. אכן יום של קדושה היה יום השבת. יום שבו נמצאנו בחברה הן בבית והן בבית הכנסת. בנים ובנות וקרובי משפחה נהגו לבוא ולבקר בבית ראש המשפחה. הבית היה מלא שמחה והילדים והנכדים מלאו את הבית בפטפוטיהם. יום השבת היה היום היחידי מימות השבוע, שבו התכנסו כל בני הבית לסעודה, לזמרה, ללמוד תורה, ולאמירת תהילים. רבנים אשר בלו את כל ימות השבוע בלמוד תורה בבתי המדרשות חזרו ביום השבת לבתיהם כדי להימצא בקרבת נשותיהם ובני משפחותיהם. ביום זה פשטו מעליהם את דאגות החול ושקעו בעולמות זכים וטהורים. |
