סקירתנו זו מכוונת ליהודים הנמצאים כעת בארצות הקומוניסטיות הגרורות לברית המועצות וכן ביוגוסלביה, זו הארץ אשר משטרה קומוניסטי (בנוסח טיטו) מבלי להיות גרורה ממש.

אף על פי כן מן הדין הוא להתחיל סקירה זו בקצת מספרים על היהודים בברית המועצות - ועל ידי כך לעשות חשבון מצער של האקטיב היהודי, אקטיב שהוא לעת עתה פסיבי מאד, בכל הארצות שהן מאחורי מסך הברזל (גם אם הוא, פה ושם - "מסך משי"). שכן בסופו של דבר מקווים אנו שאף יהדות ברית המועצות איננה אבודה לנו. כיצד כותב המשורר שמואל הלקין ב"סוויעטיש היימלנאנד". גליון 1: "מי יכול היה להעלות על הדעת שאימרה פשוטה של ר' גדליה הסנדלר תהא לי למופת ותפנה מחשבותי לכיוון אחר..." וגדליה הסנדלר אמר לו למשורר הזה, שהיה מבין הסופרים הניצולים המעטים שחזרו מגולת סטאלין ועוד זכה לחיות שנה אחת לאחר השחרור: "כל עוד דולק הנר, ניתן עוד לתקן..." אגב: התיאטרון הממלכתי היהודי בוורשה עומד להציג בקרוב את הדרמה הידועה של שמואל הלקין: בר-כוכבא.

החשבון ה"פשוט", עקוב הדמים

בספרו האחרון על הפזורה היהודית מביא הסוציולוג והסטטיסטיקן הידוע יעקב לשצ'ינסקי מספרים רשמיים על היהודים בברית המועצות, לפיהם יוצא שבשנת 1959 היו שם 2,268,000 יהודים, לרבות שלוש הארצות ליטא, לטביה ואסטוניה שנספחו לברית המועצות על 67,000 יהודיהן שנשארו לפליטה מתוך 350,000 נפש.

אמנם, אגב הביאו את המספרים האלה, עושה הסוציולג הנודע לתהילה (שאגב מלאו לו באחרונה 85 שנה) גם את חשבון "מה שהיה". והחשבון - "פשוט" מאד באכזריותו: בשנת 1939 היו בברית המועצות (לפי מספרים רשמיים) 3,020,171 יהודים. לאלה מתווספים: מהריבוי הטבעי במשך השנתיים 1939-1941 (שנת פלישתה של גרמניה לרוסיה, לאחר תום תקופת ה"ידידות" מאז הסכם מולוטב-ריבנטרופ - 60,000: יהודים שנוספו מפולין - 1,500,000: יהודים שנוספו מרומניה - 330,000: מליטא ומחוז וילנה - 250,000: מלטביה ואסטוניה - 100,000. בסה"כ "נוספו" 2,240,000 יהודים. יוצא, אפוא, שבראשית מלחמת העולם השנייה היו צריכים להיות תחת שלטונה של רוסיה 5,260,000 יהודים, ויעקב לשצ'ינסקי פוסח על שנות המלחמה ועובר לשנים התקינות: 1959-1945. בשנים אלה יש לחשב, לדעתו, את הריבוי הטבעי לפחות בשיעור של 20,000 לשנה. אם כן התווספו במשך 15 השנים האלה לפחות 300,000 יהודים. אמור מעתה שבשעת המפקד משנת 1959 "היו צריכים להיות" 5,260,000 יהודים ועוד 300,000. לאמור: 5,560,000 יהודים, הרי מסתבר שהאבדה הגיעה לקרוב לשלושה מיליון ושלוש מאות אלף נפש. ועדיין אין חשבון זה סוף הפסוק. שהרי ניתן להניח שלא מעטים הם היהודים אשר הצהירו על לאומיותם הרוסית ואף האוקראינית.

ואף שם - עדיין "דולק הנר". והיינו עדים לכך בשנים האחרונות גם בקבלת הפנים הנלהבת ל"צברים" שלנו בימי הפסטיבל. אף העובדה שקרוב ל- 500,000 יהודים הצהירו על אידיש כעל שפת אמם מדברת בעדה, אם כי אין ספק ש"לאמיתו של דבר רב יותר מספר היהודים הדוברים אידיש". וסוברים אנו כר' גדליהו הסנדלר: כל עוד דולק הנר, ניתן עוד לתיקון...

חיי התרבות היהודית בפולין

היה היתה יהדות פולין שמנתה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה 3,350,000 נפש. וכיום מצויים על אדמת פולין - 30,000 יהודים. יש אומרים: 35,000. אמנם, בשנת 1946, שנה לאחר גמר מלחמת העולם, הגיע מספרם של יהודי פולין ל- 240,489, בהם 157,400 שחזרו מרוסיה. אך לא ארכו הימים והחוזרים נוכחו לדעת שאפסה כל תקווה לבנות מחדש חיים יהודיים בארץ זו, אם כי היו נסיונות "להתחיל מחדש". שכן בימים ההם התעוררות גם כוחות ה"ארמיה קריובה", אשר לא השלימו עם הממשל החדש בפולין שהוקם בחסותה של רוסיה המועצתית. אז התארגנו גם כנופיות פשיסטיות, אשר ערכו גם את הפוגרום הידוע בקילצה (כיום נשאר יהודי אחד בעיר זו). והקריאה נשתנתה והלכה ש"עלינו להשלים את מלאכתו של היטלר". ורבו הקריאות: "ראו, כמה יהודים נשארו עדיין בחיים". וכך החלה תנועת ה"בריחה" - ושלטונות פולין עצמו עין ונתנו ליהודים "לברוח", אם כי ידוע היה להם יפה-יפה שפניהם של הבורחים מועדות לארץ ישראל.

יש לציין, למען האמת, שאלה אשר לא ברחו, השתדלו להסתגל לחיים החדשים ואף הוכיחו מידה רבה של השתלבות בחיי המשק גם בתנאים החדשים, ועם הרצון להשתלב מבחינה כלכלית, גבר גם הרצון לחיות חיים תרבותיים יהודיים - אמנם חיי תרבות שאין בהם משום קשר לערכי היהדות העתיקה, אך בקשו לקיים את "הדלקת הנר", שאין לזלזל בה כלל וכלל.

ואלה מבין הקומוניסטים היהודיים אשר ביקשו לקיים את התרבות היהודית "לפי צורתה", נלחמו באחרים אשר נטו להתבוללות גמורה. ואז קמו בתי ספר יהודיים, ששפת ההוראה בהם היתה אידיש - וקם גם התיאטרון האידי הממלכתי בהנהלתה של אידה קמינסקה אשר ביקר גם בישראל וזכה להוקרה רבה. האיגוד התרבותי-חברתי, זו הנציגות היחידה של יהודי פולין, החל להוציא עתון באידיש המופיע כיום (לאחר גלגולים של פעם אחת בשבוע ופעמיים בשבוע) שלוש פעמים בשבוע: "פאלקס שטימע". אף הוקמה הוצאת ספרים בשם "אידיש בוק" שהוציאה במשך שנות קיומה 72 ספרים עם תפוצה של למעלה ממיליון ושלוש מאות אלף טפסים. בין הספרים - גם כתבים נבחרים של הקלסיקנים היהודים (מנדלי, שלום עליכם, פרץ) וכן פרסומים רבים שנמצאו בגנזים של ארכיון רינגלבלום (בימים האחרונים הופיע הכרך הראשון: "כתבים מגטו" מאת ד"ר עמנואל רינגלבלום). אין לשכוח גם את הקמתה של ועדה יהודית היסטורית, שהשתכנה במכון למדעי היהדות לשעבר סמוך למשכן בית הכנסת המרכזי בוורשה שנהרס כליל על ידי הנאצים. מן הראוי להדגיש שבפולין העממית ניתנו מראשית הקמתה זכויות די נרחבות ליהודים שומרי דת ומסורת. וודאי, היה זה ביטוי של המדיניות הכללית אשר העניקה זכויות לכנסיה הקתולית - ומכאן למדו גזירה שווה גם לגבי דת ישראל. אך כל זה לא יכול היה לכסות על הפצעים הקשים של יהודי פולין השכולים והדוויים.

אמנם, גם בימי "הבריחה" יצאו רבים מיהודי פולין כשפניהם לארץ האבות. אלא שמטבעו של דבר כי יציאה במחתרת, אם גם תוך כדי עצימת עין מצד השלטונות, לא יכלה לקבל אופי המוני ביותר. ואילו עם קום מדינת ישראל החלו יהודי פולין לצאת גם על יסוד רשיונות יציאה מטעם הממשלה הפולנית, ובמשך השנים 1948-1954 נכנסו לארץ כ- 105,000 יהודים מפולין.

בינתיים באה תקופת הניתוק בין יהודי פולין ובין מדינת ישראל - עד שבא אוקטובר 1956 (ה"אוקטובר" הפולני) וליהודים הוענקה זכות העלייה המחודשת. במשך הזמן נפתח גם מקור חדש לעלייה, בעקבות ה"רפטריאנטים" שחזרו מרוסיה. - וכיום מונה הישוב היהודי בפולין כ- 30-35 אלף נפש. והם פזורים ומפוזרים על פני כל המדינה. ה"פאלקסשטימע" מגיע, כפי שמוסרים אנשי האיגוד התרבותי-חברתי, ל- 90 נקודות בארץ.

כאמור, קיימות זכויות ליהודים שומרי דת. בפולין נמצאות כ- 24 קהילות יהודיות דתיות, ובראשון עומד ועד הקהילות שהוא האיגוד המרכזי של הקהילות הדתיות של יהודי פולין. הגדולה שבקהילות היא בוורוצלב, זו ברסלוי הפרוסית שבה פעלו ההיסטוריון היהודי הגדול פרופ' ה. גרץ, ל. גייגר (פרנק) שעמד בראש הסמינריון לרבנים דשם. השניה היא בליגניץ שאף

היא בשלזיה; השלישית - לודז', וורשה היא במקום הרביעי. ב- 18 קהילות קיימים "חדרים" שבהם לומדים מ- 15 עד 40 תלמיד - ובסך הכל 800 תלמידים. ה"חדרים" הם בתי ספר רק לאחר הצהרים. לפני הצהרים לומדים ילדי ה"חדרים" בבית הספר הפולני או היידי (גם בתי הספר היידיים הם פולניים לכל פרטיהם, אלא שיש בהם תוספת של שעה אחת ביום ללימוד יידיש ושעה אחת בשבוע להיסטוריה יהודית). מלבד "ה"חדרים" מקיימות הקהילות שני בתי מדרש ללימוד ולתפילה, ודואגות להספקת בשר כשר, שוחט, מצה לפסח, תפילין, מזוזות, לולב ואתרוג.

יש תקנות שעובדו על ידי כינוס הקהילות ואושרו על ידי משרד הדתות של הממשלה הפולנית, זהו המשרד המפקח גם על עניני הכנסיה הקתולית ושאר כיתות נוצריות במדינה. כל קהילה היא עצמאית, אך עצמאותה איננה שלה. וזאת משום שהיא מקבלת תקציבה וצרכיה ממרכז הקהילות בוורשה, והלה מקבל כשמונת אלפים דולר לחודש ממקורות יהודים אך לא כל הכסף מוצא לצרכים דתיים. חלק לא מעט מהכסף מוצא לארוחות חינם לנצרכים לכך. עם הקהילות נמנות 2000 משפחות, המונות כשמונת אלפים נפש. בפולין יש כיום 10 שוחטים ושני רבנים (אחד בוורשה שהוא גם מוהל ואחד בוורוצלב) ועם זאת, יש לראות בעין בלתי זעומה גם את המעט הזה של ה"נר הדולק".

והוא הדין לגבי הפעולות החילוניות של האיגוד התרבותי-חברתי. והנה נתקיים בזמן האחרון הכנוס הרביעי של האיגוד הזה - ורבה היתה התכונה לכינוס זה. הירחון "יידישע שריפטן" (גליון נובמבר-דצמבר 1961) מציין את הצורך להגביר חילים למען העמקת התרבות היהודית. ולייב דומב מביא פסוקים מפורשים מכתבי לנין שכל מרכסיסטן חייב להכיר בשוויון הזכויות של עמים ולשונות - ולא זה בלבד אלא שעליו להלחם נגד כל אפליה בשטח זה. ובכן, מותר לו לדומב להאבק, לאור הנחות היסוד של לנין, על חיים תרבותיים יהודיים ולהעשיר כל שטחי הפעולה התרבותית-חברתית. - ו"המדיניות הלאומית של לנין היא יסוד מוסד שעליו מושתתים ויושתתו החיים של היישוב היהודי המחודש במולדת הסוציאליסטית שלנו". ל. דומב מסיים מאמרו לקראת הכנוס הרביעי של האיגוד התרבותי-חברתי בדברים אלה:

"האיגוד התרבותי-חברתי יוצר, בשיתוף פעולה מכסימלי של מפלגתנו וממשלתנו, את האפשרויות להמשך של חיים יוצרים, של עתיד מובטח ושל פיתוח היישוב שלנו. וזאת בשביל הרוב המכריע של היישוב היהודי, אשר קשר גורלו לתמיד עם אדמת פולין".

והאיגוד הזה מבקש כעת לפעול בין הנוער ולארגן את זמנו החופשי - כדי שיידע אידיש משחר נעוריו.

הירש סמוליוור, מראשי האיגוד החברתי-תרבותי, דורש שינוי איכותי בכל שיטת העבודה התרבותית שכן אם לא יחול השינוי המקווה, כי אז תבוא הקפאה. יתר על כן: האיגוד ייהפך למין מועדון בלבד או לחוג של "חובבי שפת אידיש" ויאבד את אופיו החברתי. הנה כי כן רואים אנו ששרידי יהודי פולין נאבקים קשות על שארית החיים היהודיים, ולו רק לפי צורתם.

ונביא לבסוף משהו מרפורטז'ה שנתפרסמה ב"פולקסשטימע" הוורשאי, על ידי י. ביליסטוצקי. המדובר בעיירה קמיין פורמורסקי שבמחוז שצ'צ'ין. בבוקר עבות הגיעה לשם קבוצה של עסקנים יהודיים מלודז' ומשצ'צ'ין, ובראשם קבוצה של נערים ממחנה הקיץ הלודזאי. קבוצה זו של עסקנים ונערים באה לשם, משום שלפני מלחמת העולם ישבו במקום הזה יהודים ובית העלמין היהודי משך את תשומת לבם של המבקרים האלה. ומה ביקשו הם בבית העלמין היהודי?

"להרחיק את עשבי הבר, לטאטא את השדות, ליישר את המצבות" בבית הקברות על מנת "שיקבל את מראהו האמיתי".

וביליסטוצקי מסיים את הרפורטז'ה: "עייפים ויגעים, אך יחד עם זה שבעי רצון, עזבו את בית העלמין לאחר יום של עבודה מפרכת. וכל זה - משום שכבר נראו המצבות לעין המבקר..." אף הדאגה הזאת למצבות שכוחות, יש בה משום כיסופים ליהדות, כיסופים שלא באו על סיפוקם. גם בכך יש סימנים שאכן "הנר דולק". ועוד עתידים אלה המתרפקים על מצבות להקים חיים חדשים בישראל הקמה לתחיה.

ומה ברומניה?

קשה לדבר על מספר מדויק של יהודי רומניה כיום, יעקב לשצינסקי קובע שבשנת 1960 היו ברומניה 180,000 יהודים. ש. ל. שנידרמן, עתונאי יהודי ידוע שעשה בסוף שנת 1960 ברומניה, מוסר, כי "המזכיר הכללי של איגוד הקהילות" הודיע לו שברומניה נמצאים למעלה ממאתים אלף יהודים. נראים לנו שלא נחטא לאמת, אם נקבע שמספרם של יהודי רומניה מגיע כיום בין 150 ל- 160 אלף נפש. הקהילה הראשונה בגודלה היא - בוקרשט, שבה מתגוררים עד 80 אלף נפש; שנייה לה - קהילת יאסי, לאחריה - בוטושיין ובאראד. בשלוש ערים אלה מצויים כ- 30 אלף יהודים.

קיימות גם קהילות יהודיות די ניכרות בגאלאץ, תמשואר, דורוהוי, קלויזנבורג וסאטמר. בכל אחת מהם יש אלפים אחדים של יהודים. קהילות אלו מצטיינות ב"חדרים" ובישיבות קטנות, שבהם מתחנכים אלפים אחדים של ילדי ישראל. בסאטמר, למשל, שהיא קהילה שבה פחות מאלפיים נפש, קיים תלמוד תורה ובו - למעלה מ- 500 תלמידים. הישיבה הראשית, מקומה בבאראד והיא בית היוצר לעשרות רבנים, שוחטים ומשגיחים בשביל הקהילות בכל רומניה.

רומניה רבתי מונה כ- 150 קהילות שהן מאורגנות בפדרציה, וביניהן כ- 80-70 קהילות מאורגנות שברשותן בתי כנסיות, "חדרים" ושאר מוסדות דת. כמעט בכל מקום יש בית קברות, בית מדרש ואף מקוה. אמנם, הקהילות הן ברובן ללא רבנים - בסך הכל ישנם 30 רבנים ברומניה. אך את החסר ברבנים משלימים כ- 130 שוחטים-מוהלים, שהם גם חזנים ומלמדים בעיירות הקטנות. ואותו עתונאי מספר כי "מספר כלי הקודש והפקידים שאושרו על ידי איגוד הקהילות מגיע עד לאלף". ולא זה בלבד - אלא ש-

"הרבנים, השוחטים, החזנים ושאר כלי הקודש מקבלים את משכורתם מהממשלה, לפי דירוג מסוים שהוא נהוג כלפי פקידי הממשלה. הרב הראשי (הרב רוזן) מקבל משכורת חודשית של 1400 ליי (כ- 120 דולר). ועד הקהילות מספק לו דירה, ואף מכונית עומדת לרשותו. התקציב השנתי של איגוד הקהילות מגיע ל- 10 מיליון ליי בערך, והוא מתכסה בחלקו על ידי הממשלה. השאר בא ממוסדות דת שונים. הכנסה חשובה ביותר באה לקהילה מבית החרושת למצות בקלויזנבורג, המספק מצות לכל יהודי רומניה".

יש לציין, כי מספרים אלה מתייחסים לספטמבר 1959. ויש להניח שבינתיים חלו שינויים בכמה מן המספרים הנ"ל.

בדרך כלל ניתן לומר שיחס השלטונות לציונות וכן לעלייה לישראל עבר גלגולים שונים - ועם זאת יש המשך רצוף למוסדות הדתיים והלאומיים.

והרי גם דרישת שלום מחיי היהודים מרומניה, שמסר ציר מפלגת העבודה הבריטית, מוריס אורבך:

"בליל שבת ביקרתי בבית הכנסת הגדול בבוקרשט. הוא היה מלא וגדוש יהודים מכל ימות השנה. כל המקומות היו תפוסים ומספר ניכר של צעירים וזקנים אף עמדו על רגליהם. ישנם 54 תלמודי תורה ברומניה ו- 481 בתי-כנסיות".

ועם זאת קוראים אנו ב"טאגמארגן-זשורנאל", ניו-יורק, מה- 31 במרץ 1961 על 3 נערים יהודיים מתמשאור שגזזו להם בפומבי את פיאותיהם, לפי צו מפורש של ראש העיריה. לאחר מכן איים על ההורים באשמת בגידה באם ימשיכו הילדים לגדל פיאות.

חיי התרבות של יהודי רומניה מתרכזים בעיקר סביב שני התיאטרונים היהודיים בבוקרשט וביאסי. אף מוריס אורבך משבח ביותר את שני התיאטרונים היהודים, שהם תיאטרונים ממלכתיים. בכל הצגה מלאים האולמות מבקרים - והתיאטרון מציג בכל הערים הגדולות. עד לזמן האחרון היה בית ספר יהודי בן 7 שנות-למוד בבוקרשט, שלימדו בו כל המקצועות באידיש - אלא שנסגר בסוף שנת 1960 - זאת מסר חזן בית הכנסת בבוקרשט שעלה לא מכבר לישראל. סתם ולא פירש, מהי סיבת סגירתו.

ומן הראוי להביא בסקירה על הנעשה בקרב יהודי רומניה, כי איגוד הקומפוזיטורים הרומניים הוציא קובץ שירי עם יהודים המכיל שירי ילדים, שירים לחתונות יהודיות ולחגי ישראל, וכן שירים יהודיים אשר חוברו באחרונה שבהם מהללים ומשבחים את העבודה. כרך שירי-העם היהודיים חולק בין המועדונים ומרכזי הנוער היהודים. - והתיאטרון היהודי ביאסי חגג את יובל העשור לקיומו. במשך עשר השנים האלה הציג התיאטרון כ- 60 מחזות מקלסיקנים יהודיים וכן מסופרים מקומיים וגם סובייטיים.

ולבסוף ייזכר שהפדרציה של הקהילות מוציאה לאור עלון בשלוש שפות: רומנית, אידיש ועברית; עלון זה דן בבעיות דתיות. אגב, הודיע חזן בית הכנסת בבוקרשט, ש"אחרוני אסירי-ציון ברומניה שוחררו מכלאם". הנה כי כן דולק שם הנר, וללא ספק יאיר להם, ליהודי רומניה, את הדרך ילכו בה...

הונגריה ויהודיה

לפני שש שנים היו בהונגריה כמאה ועשרים אלף יהודים. בימי ההתקוממות משנת 1956 עזבו ארץ זו כעשרים אלף יהודים ומהם באו לישראל 4000 בלבד. שאר ה- 16,000 התפזרו במקומות שונים בעולם. וכיום מונה האוכלוסיה היהודית בהונגריה 100,000 נפש, ולמעלה מ- 80% מהם נמצאים בבודפשט. ויש לציין שבקרב יהודי בודפשט רבים הם המתבוללים, מצבם משביע רצון - הם תופסים מקום בקרב הפקידות הבכירה והבינונית ומרובים ביניהם בעלי המקצועות החופשיים וכן הטכניים.

אין רדיפות מיוחדות על הדת היהודית בהונגריה. יש רק איסור, שלא לתת לילדים למטה מגיל 6 כל חינוך דתי. - אך משעובר הילד את הגיל הנ"ל, מותר לו לקבל שעורי דת. ואכן, לא פחות מ- 50% מילדי ישראל שבגיל בית הספר נהנים משעורי דת. בבודפשט יש לא פחות מ- 30 בתי כנסיות ובתי מדרש ונוסף לכך גם "מנינים" ו"שטיבלך".
בקהילה הקרובה לבית הכנסת הגדול בבודפשט מועסקים קרוב למאה פקידים, מורים ועובדים בארכיון. שם נמצא גם המוזיאון היהודי והסמינריון התיאולוגי בהנהלת הפרופ' שרייבר, מלומד בעל שם עולמי בשטח ה"יודאיקה".

קהילת בודפשט מורכבת משני זרמים - אחד "מתקדם" (ניאולוגי) ואחד אורתודוכסי. יושב ראש הקהילה הוא ד"ר אנדרה שיש, מבקר ספרותי ידוע. פרופ' אברהם כץ מארצות הברית הוזמן מטעם ממשלת הונגריה לבצע חקירות מסוימות במכון המזרחני של האקדמיה ההונגרית למדעים ובארכיונים ובמוזיאונים השונים. אגב ביקורו עקב אחר חיי היהודים דשם. הוא ביקר בכמה בתי כנסיות ושם לב שלרוב המתפללים לא היו טליתות. כששאל לסיבת הדבר, הוסבר לו שיתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שיהודי בודפשט נאלצים לעבוד בשבת וילדיהם מוכרחים לבקר בבתי הספר הממלכתיים בשבת.

הקהילה מקיימת שבועון ו"עיתון משפחתי" בהונגרית שיש לו למעלה מ- 6000 חותמים. שמו של העיתון המשפחתי - "אוי קלט". שמו של השבועון - "חיים חדשים". לקהילה - ספריה עשירה ובה 60,000 כרך.

באוניברסיטה בבודפשט, מרצים עשרות פרופסורים ודוצנטים יהודיים, וחלק מהם פעיל באיגוד הקהילות היהודיות. בעיצומו של דבר נושאות הקהילות אופי דתי טהור. ברם, למעשה מנהלות הקהילות גם פעולות תרבותיות כלליות. כך נערכים על ידיהן סמינרים וקורסים להיסטוריה יהודית, לפולקלור יהודי ומתקיימות הרצאות על נושאים של היסטוריה וספרות יהודית. מענין שבמדור הכרוניקה של "חיים חדשים" ניתן במאי 1960 מקום לידיעה הקצרה הבאה:

"לפני מאה שנים, 2-ב למאי 1860, נולד בבודפשט תיאודור הרצל, הסוציולוג והפובליציסט בעל השם העולמי, שיהדות העולם כולו מעלה עתה את זכרו לרגל שנת המאה להולדתו. נשיאות איגוד הקהילות הניחה זר ליד לוח הזכרון של תיאודור הרצל, הנמצא בכניסה למוזיאון היהודי".

אכן, נזכר הסוציולוג והפובליציסט בעל השם העולמי - אך לא חוזה מדינת היהודים. והסיבה מובנת. עם כל היחס הסובלני לעניני דת ותרבות יהודית קיבל איגוד הקהילות דשם החלטה על יציאה מהקונגרס היהודי העולמי בשל דרישתו מממשלת ברית המועצות שתתיר ארגון יהודי כלשהו בעל מטרות תרבותיות גרידא. הקונגרס היהודי העולמי הותקף על ידי "החיים החדשים" בשל "היותו כלי שרת בידי המטיפים למלחמה קרה". אף הרב הראשי של יהודי הונגריה ביקש מהקונגרס היהודי העולמי "שלא יהא כלי נשק בידיהם של שונאי השלום", כי רבה היא ההשפעה של היחסים הנוכחיים של הגוש הסובייטי לישראל. רדיו בודפשט מנהל תעמולה חריפה נגד מדינת ישראל - אך לא נגד דת ישראל. ואף על פי כן בוצעה ברדיו בודפשט בשנה האחרונה תכנית של שירים ישראליים.

ואשר לעתידם היהודי של יהודי הונגריה, הרי רבים הם הכוחות הדוחפים בכיוון של התבוללות מוחלטת, נשואי תערובת והתרחקות גמורה מן החיים היהודיים ומדינת ישראל. ואין ספק שגם הרוחות המנשבות בהונגריה הרשמית הן רוחות של כופרנות. ופרופ' כץ מוסר, כי משקיף אובייקטיבי ופיקח, לא-יהודי, הסביר לו שמטרתה של הממשלה הנוכחית היא "לא לרוקן את בריכת הדגים הדתית" כי אם להוריד את המים ב"בריכה" נמוך ככל האפשר עד שה"דגים" יכלו מאליהם... ולדעתו, מחייב המצב הנוכחי ביהדות הונגריה עזרה ותמיכה מטעם היהדות העולמית. השאלה היא, האם ניתן הדבר להיעשות. האם אפשר להחזיק את הנר דלוק על ידי התערבות מבחוץ?!

יהדות צ'כוסלובקיה - בסימן של טרזינשטט

קטן הוא היישוב היהודי שנשאר לפליטה בצ'כוסלובקיה: בסך הכל 18,000 נפש והם - 10,000 בפרג ובברטיסלבה, והשאר מפוזרים על פני כחמישים ערים ועיירות. קשה לדבר על חיים יהודיים מאורגנים בארץ זו. יש רק פעילות מעטה מטעם הקהילה הדתית, ו"המועצה של הקהילות היהודיות של בוהימיה ומורביה" שמושבה בפרג מוציאה בוליטין לאינפורמציה מזמן לזמן. בימי משפט-אייכמן היה הבוליטין הזה ער מאד. שכן מדובר כאן בטרזינשטט, זה "מקום המרפא" שלשם הובלו יהודים לא רק מבוהימיה ומורביה כי אם מגרמניה, אוסטריה, דנמרק, הולנד והונגריה. לטרזינשטט באו - קוראים אנו בבוליטין-למעלה מ- 152,000 נפש מ- 7 ארצות אירופה, ומהם יצאו בשלום מטחנות המוות של אייכמן 3,380 בלבד. ואנו קוראים בבולטין, כי

"ב- 8 למרץ של כל שנה מקדשים יהודי בוהימיה ומורביה את זכרם של 4,000 אחים ואחיות לדת שהלכו בליל ה- 8 במרץ 1944 לתאי המוות של כבשן הגאזים תוך כדי שירת ההימנון הלאומי (לא נאמר, אם ההמנון היה באמת - "התקווה") ורוצחם היה - אדולף אייכמן".

ועוד קוראים אנו בפנייה לכל הקהילות הדתיות:

"על הקירות של ה"פנקס-שול" בפרג חרותים שמותיהם של 77,297 יהודים ששולחו על ידי הנאצים מבוהימיה ומורביה ומצאו את מותם במחנות ההשמדה או בגיטאות - גם רוצחם היה אדולף אייכמן".

ולזאת פונה המועצה של הקהילות היהודיות בארצות בוהימיה, וכן האיגוד המרכזי של הקהילות היהודיות בסלובקיה "לאחים ואחיות לדת", וזאת "בשם אבותיכם ואבות-אבותיכם שנרצחו, בשם בניכם ובני- בניכם" להשלים את החומר העובדתי של מעשי-התעתועים של אייכמן. והנושא טרזינשטט בא גם לידי ביטוי בשיר של אילזה וובר: "זהו השביל לטרזינשטט. מי שראה אותו פעם, שוב לא ישכחהו לעולמים". - ויהודי צ'כוסלובקיה אינם שוכחים.

הבוליטין מספר על תוכניות הנערכות מטעם ערים שונות, כיצד להנציח את זכרם של קדושי טרזינשטט. יש מוזיאון יהודי ממלכתי, ובתוכו שמורים חפצי-פולחן של 153 קהילות שהושמדו. חפצים אלה מוכיחים על הרמה הגבוהה של עבודות האמנות, החל מהמאה ה- 16. המוזיאון שומר גם אוסף עשיר של יודאיקה והבראיקה וכן אוסף מגוון של תעודות שהן יקרי המציאות באירופה של היום. הבוליטין אינו שוכח את האוסף הגדול של ציורים ועבודות גרפיות, כולל רישומי הילדים של גיטו טרזינשטט המהווים "האשמה נצחית נגד שיטות ההשמדה הפשיסטיות". מקום חשוב תופסים בבוליטין הזה וכן בבוליטינים אחרים של המועצה, בתי-קברות, מצבות, אנדרטות, המהר"ל מפרג, הגולם ("אגדה ואמת"). אנו גם קוראים על חגיגות "בר מצווה" ועל סעודת "חברה קדישא". - אלה הם נושאים בלתי- פוליטיים, שמותר לכתוב עליהם ללא כל חשש... והנה מסופר בסוף הבוליטין על דובריס, עיירה קטנה שעל יד פרג, מקום שם היתה פעם קהילה יהודית וכיום אין שם אף יהודי אחד. ואף על פי כן - מספר הבוליטין בגאווה מיוחדת - שיפצה דובריס בכוחותיה היא את בית העלמין היהודי. אכן, יהודי צ'כוסלובקיה חיים בסימן של טרזינשטט ובתי-קברות. כיצד נקרא הפילם הדוקומנטרי של רישומי הילדים מגיטו טרזינשטט: פרפרים אינם חיים כאן...

וכך גם העריך בן ציון גולדברג את המצב בצ'כוסלובקיה: "יש יותר חיים בבית הקברות היהודי, בין המתים, מאשר בין החיים..." והוא גם מספר כי רבים הם ילדי היהודים שלא נימולו רק בשל כך שהוריהם פחדו למול אותם: יש חשש, שמא יחזרו הנאצים - המקומיים או הזרים - ואז לא יוכלו הילדים שנימולו להופיע כאריים...

ולבסוף נביא מתוך כתבה מפרג ב"ג'ואיש כרוניקל" - שבחמש עשרה השנים האחרונות חלו שינויים ניכרים בפסיכולוגיה של היהודים: יהודים שמעולם לא עסקו בעבודות כאלה, תופסים את המקומות הראשונים בבתי חרושת. קיימים גם חקלאים יהודים. יהודי בקרלסבאד זכה שבע פעמים בפרס בעד עבודה חרוצה במכרות. ובין הבשורות הטובות - שאחדים מבין הסופרים הצ'כים המפורסמים ביותר הם יהודים: אשכנזי, גולצק ואחרים. כן נמצאים יהודים בקרב המרצים באוניברסיטאות, באמנות, בענף הקולנוע. "ולשלושה או לארבעה מיניסטרים יש נשים יהודיות"... וכך "דולק הנר" גם בגולה זו: טרזינשטט מזה ונשים יהודיות למיניסטרים מזה.

מה בבולגריה?

לפני מלחמת העולם השנייה היו בבולגריה 50,000 יהודים ושרדו בה, תודות לתקיפותה של ממשלת בולגריה דאז, 40,000 יהודים. עם תום המלחמה החלה יציאה המונית של יהודי בולגריה בחלקם המכריע מצאו את מקומם בארץ ישראל ולאחר מכן - במדינת ישראל. בבולגריה נשתיירו כששת אלפים ומאות אחדים יהודים, מהם כ- 4,500 בסופיה בירת הארץ.
רבה היא הטמיעה התרבותית, עם זאת אין יהודי בולגריה נוטשים את המערכה היהודית. לא מעטים הם היהודים התופסים מקומות כבוד בתרבות בולגריה - אך "גם האגף היהודי הקטן אינו מיותם" (י. לשציסקי, בספרו: "הפזורה היהודית"). על יד המכון ההיסטורי של האקדמיה למדעים בבולגריה קיימת מחלקה יהודית מיוחדת, העוסקת בחקר תולדות היהודים בבולגריה ובשאר ארצות הבלקן, החל מהמאה ה- 16 ועד לזמננו. באחרונה הופיע בדפוס הכרך הראשון של הספר: ההתפתחות הכלכלית-חברתית של היהודים בארצות הבלקן, במאה ה- 16. ומוכנים כבר הכרכים על המאה ה- 17 וה- 18. כמו כן הופיע כרך שהוא מוקדש ליהודים שנפלו במלחמה נגד הפשיסטים. הקהילה היהודית בסופיה מוציאה שבועון בשם "וידומוסטי" (ידיעות), וכן ירחון המוקדש לתולדות היהודים בבולגריה.

גם בבולגריה מצויים הרבה בעלי מקצועות חופשיים בין היהודים - אך מיעוט מספרם של היהודים בארץ זו גורם לכך שיוותרו - ואם גם מתוך חוסר הבנה לכך - על אוטונומיה לאומית כפי שהיתה קיימת "לפני המבול" בבולגריה. חסרה, כנראה, העזות ביהדות. ועם זאת נאמרת על ידי יהודי בולגריה הבאים להתפלל בשבת תפילה שיש בה משום הוכחה שאף כאן לא פסה כל תקווה ועדיין דולק הוא הנר גם בפרובינציה יהודית זו. וזו לשון התפילה שחיבר הרב הספרדי:

"צור ישראל, חזק ידי אחינו באשר הם שם, ואמץ את לב שוחרי השלום בכל העולם ובלבב שלם, בקיום חזון נביאינו הגדולים, וברך את ממשלתנו, ממשלת הפועלים והאכרים בבולגריה הברוכה, ומהרה יקוים החזון הגדול: לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

כך משתלב חזון ישעיהו בן אמוץ בחיי יהדות בולגריה.

וביוגוסלביה?

מעניינת מאד ההיסטוריה של יהדות יוגוסלביה. יש גם גירסה, שיהודי יוגוסלביה משכבר הימים הקימו בשעתו איזו "מדינה יהודית" עתיקה. אך לא נרחיק נדוד לימים קדומים. נזכיר רק, שבשנת 1939 חיו ביוגוסלביה למעלה מ- 75 אלף יהודים והם נהנו משוויון זכויות. בין היהודים היו גם "סרבים בני דת משה", לאמור: מתבוללים, אך מרביתם שמרו על קשר הדוק עם העם היהודי ואף עם תנועת התחייה הלאומית היהודית. בסוף מלחמת העולם השניה התברר שנשארו מהם בחיים רק 15,000 נפש. עם קום מדינת ישראל חלה התעוררות עצומה בקרב יהודי יוגוסלביה לעלייה לישראל, ובמשך השנים 1948-1952 עלו למדינת ישראל 9,000 איש. מהם חזרו 100 בלבד. ביוגוסלביה נשארו קצת למעלה מ- 6000 יהודים. מאחר שיוגוסלביה היא מדינה קטנה אך רבת-עמים וכל קבוצה לאומית זכאית לחיים לאומיים משלה, הרי גם קומץ היהודים מוכר כקבוצה לאומית נבדלת, אכזטריטוריאלית.

מעניינת ביותר היא חלוקת יהודי יוגוסלביה (בתחילת 1959), לפי עיסוקיהם: 591 מהם ילדים בגיל עד 7 שנים, 181 לומדים בבתי ספר יהודיים, 325 בבתי ספר תיכוניים, 247 בבתי ספר גבוהים, 221 רופאים, 41 רוקחים, 21 וטרינארים, 82 מהנדסים, 46 טכנאים, 54 פרופסורים, 48 מורים, 27 עורכי-דין, 12 שופטים, 32 משפטנים, 31 עיתונאים, 875 פקידים במנגנון המדינה, 242 במסחר הממלכתי, 4 אגרונומים, 33 סופרים ואומנים, 73 קצינים, 5 בעלי דרגות נמוכות בצבא, 233 בפנסיה, 136 ללא כל תעסוקה, 277 שונות, 1435 עקרות בית, 314 זקנים ללא פנסיה, 106 חולים כרוניים, 45 נכים קשים. אמנם כן, מספרים אלה מוכיחים כי רוב רובו של הישוב היהודי ביוגוסלביה נמנה עם האינטליגנציה העובדת. מעניין הדבר שהפיחות במספר היהודים לא הביא לידי ירידת המתח בפעילות הקהילתית - כי אם להפך: הפעילות החברתית- תרבותית של יהודי יוגוסלביה גדלה והלכה. כך הוציאה קהילה קטנה זו ירחון המוסר אינפורמציה מקיפה על חיי היהודים ביוגוסלביה, על ישראל ועל היהדות בכלל. כל שנה מופיע לוח יהודי וכן פורסם "ספר שחור" על פשעי הנאצים לגבי היהודים ביוגוסלביה.

ליד הקהילה הוקם מדור מיוחד, מוזיאלי-היסטורי, שמתפקידו לשקוד על איסוף התעודות הקשורות בתולדות יהודי יוגוסלביה מהתקופות העתיקות ביותר. ויצוין "האלמנך היהודי" שלא מזמן הופיע "אלמנך 0691-9591". פרסום זה, המופיע זו הפעם הרביעית לאחר גמר מלחמת העולם השנייה, מוכיח כי אכן קיים רצון-חיים עקשני בקרב קיבוץ יהודי זעיר זה. אך פני האלמנך לעבר. אף מתפרסמת בו מונוגרפיה מפורטת על תיאודור הרצל - לאו דווקא כ"סוציולוג ופובליציסט מפורסם", כפי שצוין ב"חיים חדשים" של קהילת הונגריה, כי אם כאבי הציונות המדינית וחוזה מדינת היהודים. אכן, שונה הוא אקלימה של יוגוסלביה הקומוניסטית מזה של הארצות הגרורות. ועם זה מקנן ספק רב בלבו של יו"ר הקהילות ביוגוסלביה בנוגע לעתידה של יהדות זו:

"אין לדעת, מה יהיה עתידן של הקהילות שלנו - אמר, - לפעמים יש הרגשה שהננו הדור האחרון, ובכל זאת התגברנו על ההרגשה העצובה הזאת והחלטנו לעשות את אשר ניתן לעשות במצב הקיים".

ואמנם רב הוא המאמץ, והקהילה הזאת מפתחת פעילות ענפה: המקהלה שלה זכתה לתשבחות גם אצל הקהל הסרבי ומרבית שיריה הם באידיש ובעברית. כמו כן גאה הקהילה היוגוסלבית על גן הילדים, שהחינוך בו הוא יהודי-לאומי. ומענין הדבר שבגן זה מתקבלים גם ילדים סרביים המתחנכים ממש ברוח יהודית.

ולבסוף ייאמר, כי יהודי יוגוסלביה המעטים אינם חושבים כעת על עלייה לישראל בשל סיבות שונות - לרוב אישיות. אך שומרים הם על הנר שידלוק, כל עוד אפשרי הדבר.

ובסיכומו של דבר: כל גולה וגולה שמאחורי מסך הברזל, והמיוחד שבה. אך הצד השווה שבהן, שכל אחת מהן לפי דרכה (גם אם לא נראית לנו) מחפשת מקומה תחת השמש של היהדות ומבקשת להתחמם לאורה בדרך זו או אחרת.