|
תקציר: ממתי נטלו ישראל ארבעת המינים? מצוות השמחה והידור מצוות בחג. מילות מפתח: שמחה, הידור, אתרוג, לולב, הדס, ערבה. |
|
נימה של ריצוי וחיבה שרויה על הכתובים העוסקים במצוות הקשורות בהלכות חג הסוכות ובטעמן של מצוות אלו. יותר משמובעת בהם חומרתה של מצות עשה - מתבטא בהם, הלך רוח של פיוס, של רצון לייעץ כיצד לשמח את הלב. אין בפסוקים משום הקפדנות המצויה במצוות הדנות, למשל, בשבת או ביום כיפור המזהירות על שמירתן ואף רומזות על התוצאות שבאי שמירתן. אין בדברים הדנים במצוות חג הסוכות אפילו אותה אזהרה שמלווה את מצוות חג המצות. פעמים אחדות מזכירה התורה את מושג ה"שמירה" לגבי הפסח. "את חג המצות תשמר" - פסוק זה נזכר פעמיים בספר שמות, בפרק כ"ג ובפרק ל"ד. וחוזרת התורה ומדגישה שוב את ההקפדה של שמירת הפסח בפסוק "שמור את חדש האביב" בספר דברים ט"ז. הוא הדבר לגבי השבת: "את שבתותי תשמרו", "ושמרו בני ישראל את השבת". "ושמרתם את השבת" - שלוש פעמים בפרק אחד, ולאו דווקא בפרק מיוחד למועדות, אלא בקטע צדדי, כמעט דרך אגב, בפרשה שעיקר תוכנה הקמת המשכן וכלי השרת. הנימה החמורה שבכתובים האלה מתגברת עוד יותר על-ידי הטון המתרה שבהזכרת התוצאות הקשות, העלולות להיגרם בשל אי קיום המצוות האלו - הכרת ועונש המוות. במיוחד אפופים ארשת של אימת הדין יום כיפור וראש השנה, כי על כן הם קרויים "ימים נוראים". ואילו במצוות הסוכות, כאמור, מרחפת רוח אחרת, רוח של חג שמח, חפשי מאזהרות ואתראות, רוח שמחה של בעלי שדות וכרמים שגמרו את מעשיהם בשדה ובכרם ובגורן וכנסו את יבול אדמתם והבטיחו מחיה להם ולבהמתם, ופטורים מדאגה הם מוכנים לשמוח. ולא זו בלבד שאין במצוות הסוכות משום רוח קפדנית, אלא להפך התורה מצווה על השמחה. ואם כי ציוותה תורה על השמחה גם בשאר רגלים אינה דומה מצוות סוכה ליתר שני רגלים, שכן לגבי סוכות נזכרה מצוות השמחה לא פחות משלוש פעמים. |
"אתה מוצא שלוש שמחות כתוב בחג: ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני ד' אלהיכם שבעת ימים" (מדרש).
|
|
לעומת זאת אין שמחת המצווה מוזכרת בפסח וביום כפור וביום זכרון תרועה ורק לגבי חג הביכורים היא נזכרת פעם אחת בלבד. לא בכדי נקבעה בימי בית שני שמחת בית השואבה בחג הסוכות, |
"שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו". (משנה סוכה ה' א').
|
|
על מידה מסוימת של חירות שבמצוות סוכה אפשר להסיק מההלכה המשחררת נשים וקטנים מישיבה בסוכה. אפילו גברים השרויים בשליחות של מצווה פטורים מן הסוכה (מסכת סוכה). ופליאה היא שאף על פי כן נתחבבה מצוות סוכה על האומה ונתחברה מסכת שלמה להלכות סוכה וארבעת המינים ומצוות ערבה במקדש, ונתעצבו מנהגות ודינים לא רק בנוגע לעצם קיומן של המצוות השייכות לעניין אלא לגבי הידור של מצווה ועיטור של סוכה. צא וראה איזו מידה גדולה של מסירות והתעניינות השקיעו היהודים בכל הדורות בקישוט הסוכה, בנטילת הלולב ובבחירת האתרוג. ראה באיזו רצינות בודקים את האתרוג, מפשפשים ומבקרים כל קמט קל וכל גומה זעירה, כל חטט וכל גבשושית. כיצד אומדין את צורתו ומידתו ויחס שיעורו של הפיטום לגבי עצם גופו, כמה מקפידים בגווניו ובריחו, כיצד נוטלים אותו במגע רך עדין מתוך מצע פשתנו וכיצד מחזירים אותו ומשמרים אותו בקופסתו. נעלם מאתנו מקור תשמישם של ארבעת המינים בימי קדם. קשה לדעת בדיוק מה היתה צורת שימושם בימי בית ראשון. מתוך לשון הכתוב בספר ויקרא (כ"ג מ') מסתבר שנטילת |
"פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"
|
| באה לשוות הלך רוח חגיגי בחג הסוכות, שכן נסמכה למאמר זה המלה "ושמחתם". פרטי השימוש בפירות ובענפים לא נתפרשו. רק אחרי גלות בבל הונהגה צורת שימוש מפורטת ומוגדרת בארבעת המינים כגון אגידתם, ניענועם, זקיפתם בצידי המזבח, שמיטת איגודם באחרון של חג, אכילת האתרוג בפי ילדים, חביטת הערבה וכו' וכו'. אין לנו אלא לשער כי ארבעת המינים היו מיטלטלים בהמון חוגג בשעת העבודה בבית ד'. משהו מעין הסבר לכך אפשר למצוא בשמואל ב' פרק ו': |
"ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ד' בכל עצי ברושים ובכינורות וכו'".
|
|
אגב עיון בפרק זה עולה תמונה של תהלוכה עממית (וילך דוד וכל העם אשר אתו) גדולה בעלת אופי דתי, מלווה שמחה. כל המשתתפים מתבטאים, מי בכלי זמר ומי בזמרה ומי "בכל עצי ברושים", היינו בנשיאת ענפים של עצי ברוש. היו אלה בוודאי אילני נוי, אם הציפרסה או עץ מחט אחר, על כל פנים אילן נאה שהיה מגודל רק באתרים מקודשים או בגינות רוזנים ומלכים, והיה ניטל רק למסיבות חגיגיות. שימוש בענפים בתהלוכות, דתיות או חילוניות, ובטקסים חגיגיים שונים היה רווח גם אצל עמים אחרים, כפי שאפשר לראות בציורים שעל גבי כדים המתארים תהלוכה של המון חוגג. גם אצל הערבים בארץ ובארצות סמוכות נהוג ליטול כפות תמרים בנסיבות חגיגיות מסוימות. נראה שבימי בית ראשון היה מנהג ארבעת המינים ואף מצוות סוכה מצומצמים וקלושים. בנחמיה (ח' י"ז) מסופר בפירוש: |
ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה".
|
|
בדומה לכך לא נשמר אף הפסח כהלכתו, במשך |
"כל ימי השופטים וכל ימי מלכי ישראל ויהודה"
|
|
עד שבא יאשיהו המלך וציווה לעשות פסח ככתוב בספר התורה שמצא חלקיהו הכהן הגדול בפינה נסתרת אגב בדק בית המקדש.
מהכתוב בנחמיה יש להבין כי ארבעת המינים, שנזכרו שם בנוסח שונה מהנוסח של התורה, שימשו לסיכוך הסוכות ולא לנטילה בשעת העבודה במקדש. מתוך מעט המובאות במקרא אי אפשר איפוא לדעת בבירור מה היה טיב השימוש בארבעת המינים. רק בימי בית שני, כאמור, לובשת ההלכה תמונה ברורה ומדויקת של מסכת מסועפת של דינים ומנהגים בבניית הסוכה ובשימוש ארבעת המינים. נראה שהגולה בבבל היוותה קרקע פורה להתפתחות העצומה של התרבות היהודית בהלכה ובאגדה ולצמיחת הצורה רבת הגוונים של ההווי הדתי והרוחני בכלל בקרב האוכלוסיה היהודית. סייעו לשינוי העצום הזה שחל באומה: התנאים המיוחדים שבגלות בבל. ראשית גרמו לכך הגעגועים הגדולים על המולדת ועל העצמאות האבודות. הנהייה לגאולה ולשיבה לציון קירבה את הגולים לנכסים הרוחניים של העם. משוררים ונביאים, בתוכם משוררים שדבריהם נבלעו בודאי בספר תהלים, ובתוכם הנביא יחזקאל, שמרו על הגחלת וליבו אותה לקראת יום הנחמה. גורם נוסף היה ריכוז האוכלוסיה בגולה, מה שפיתח רגשות חברותיים לאומיים ואִפְשֵר קבלת השפעה וחינוך מצד מנהיגים, סופרים ונביאים. גם הניתוק מחיי עבודת האדמה לגבי חלק גדול של הגולים וכן החיים בישוב צפוף, עירוני, סייעו הרבה להתפתחות הרוחנית. מה שלא היה כן בימי בית ראשון, שמשלח היד העיקרי, החקלאות, גרמה לְאַלְריכוז, לפיזור על פני שטחים גדולים, ליצירת ישובים קטנים ומרוחקים זה מזה. חיי החקלאות בארץ המולדת גם מילאו את כל הווייתו של היוגב והכורם וסיפקו את דרישותיו הרוחניות. העבודה המרובה והענפה, הדאגה לגורל היבול, הנטירה, הקשר למשק ולבהמות הבית העסיקו את העובד החקלאי עד מיצוי. |
"אותה שעה נחלקה ארץ ישראל (בימי יהושע) והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עסוקין במלאכתם, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בזיתיו וזה עוסק בביתו ונתעצלו מלעשות חסד ליהושע" (מדרשים).
|
|
כל כך היו שקועים בחיי המשק שענייני ציבור ותרבות נדחו מפניהם, ולא נזקקו לחיי ציבור וחברה, אף לא הרגישו צורך בכך. לעומת זאת היה בגלות צימאון לחיי ציבור ולפעולות תרבות. הפגישות הציבוריות, ההאזנה לסופרים ולנביאים היו צורך הכרחי בחיי השעבוד והיו משמשים מקור נחמה ושעשוע נפש. |
"מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת" (שמות רבה) -
|
|
כך מספרת האגדה על בני ישראל במצרים ואין בדברי אגדה אלה אלא פרויקציה מהרגשתם של חכמי המדרש והאגדה עצמם. מן המיוחס לישראל במצרים אנו יכולים לעמוד על מצב רוחם של גולי בבל. אלה היו נוהגים להתאסף בשבתות ולשעשע נפשם ב"מגילות", היינו בכתבים שהכילו דברי תורה על עבר העם, על הלכות ודינים ועל העתיד לבוא. בתנאים כאלה התפתחה גם המסכת המסועפת של דיני סוכה וארבעת המינים. נראה שהמצב הכלכלי הטוב בגלות בבל תרם אף הוא חלקו לצמיחת התרבות הדתית היהודית. הדבר הזה אִפשר לקיים בתי אולפנא לתורה ולהחזיק חוג של תלמידי חכמים, שהשפעתם על פיתוח הספרות התלמודית ועל הרמה הרוחנית של העם היתה גדולה ביותר. |
"לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא... כדי שיאכלו תמרים (היינו יהיו משופעים בפרנסה) ויעסקו בתורה" (פסחים פ"ז).
|
|
עם העליות לארץ התפשטה עם התורה שבכתב ושבעל פה גם מסורת מגוונת של הלכות סוכה וארבעת המינים בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה (סוריה ומצרים), שגם בהן נמצאו קהילות יהודים. נוגעת עד הלב התמונה העולה מאגרות בר כוכבא, שנתגלו בשנים האחרונות, שלפי אחת מהן הוא דורש באמצעות אחד מאנשיו להמציא למחנהו, "לולבין ואתרוגין והדסין וערבין" וזה בתנאי חירום קשים הרי גורל (ראה את ספרו המקיף של ש. אברמסקי על בר כוכבא). אם כן מצוות ארבעת המינים היתה כה מעורה בחיי העם שאפילו ימים טרופים של סבך מלחמות עם הרומאים לא היה בכוחם לדחות קיום מצווה זאת. מהאגרות אנו למדים שגידלו את ארבעת המינים בארץ ואפילו בחלקה הדרומי שהוא מעוט מים כגון יהודה וחוף ים המלח וערבות יריחו. ואם גידולן של ערבות לא היה כרוך בטיפול מיוחד, שכן גדלו כדרך שהן גדלות עד היום מאליהן ליד נחלים, כגון על גדות הירדן ואפילו על גדות הפלג הקטן של עין פארה הסמוכה לענתות בצפון ירושלים - הרי ההדס והאתרוג - גידולם היה כרוך במאמץ בשל דרישתם לטיפול מיוחד. ועד כמה שהאתרוג היה מצוי בארץ ניתן להסיק מהמקרים המסופרים במקורות, בהם "רגמו כל העם באתרוגיהן" את מי שנהג כמעשי צדוקים בניסוך המים במקדש (מסכת סוכה פרק ד' משנה ט'). חכמי המשנה כבר הקפידו בבחירת האתרוגים לצורך החג. שורה ארוכה של פגמים נימנים במשנת סוכה שיש בהם כדי לפסול את האתרוג. אף על שיעורו של האתרוג נתנהל ויכוח בין החכמים. נזכרים הגדלים הקיצוניים של האתרוג המשמשים גבולות שאין לעבור עליהם. השיעור המינימאלי המכשיר את האתרוג לשימוש שבקדושה הוא גודל אגוז לפי דעת ר' מאיר, וגודל ביצה לפי דעתו של ר' יהודה. הגודל המקסימאלי הוא "כדי שיאחז שנים בידו אחת" לפי ר' יהודה. ואילו ר' יוסי קובע "אפילו אחד בשתי ידיו" ואל ייראו השיעורים המקסימאליים האלה כמוגזמים בעלמא. עד היום מגדלים עצי אתרוג מזן מיוחד בישובים העשירים במי נהר בסוריה כעצי נוי בחצרות המעונות. אילנות אלה, השתולים על פלגי מים הזורמים ועושים דרכם ברחובות עיר ובחצרות ובגינות נוי, יש שפירותיהם מגיעים לממדים בלתי רגילים, עד עשרים ס"מ לרוחב ושלושים ס"מ לאורך. אכן פרי כזה אי אפשר לשאתו בנוחיות אלא בשתי ידים או כשהוא טעון על הכתף. אתרוג בגודל עצום כזה, שהזקיק להחזקתו את שתי הידיים, ודאי עשוי היה לעורר גיחוך ולפגום ברגש הקדושה. לפיכך ראו חכמים צורך להציב גבול לשיעור האתרוגים שניטלו למצוות החג. חוקרים, שהזיהוי המסורתי לא נראה להם, ביקשו זיהוי אחר לעץ הדר ועץ עבות, שכאמור לעיל, נזקקו לפירוש מחמת סתמיותם ומחמת שהופיעו רק פעם אחת במקרא (פרט לעץ עבות שנזכר בשניה בנחמיה). הרי בין הנימוקים שנתנו חכמים לזיהוי נמנה אפילו דרוש מבוסס על הקירבה הפוניטית שבין הדר ל"הידור", שפירושו מים ביוונית. באו החוקרים למסקנות שונות שאינן מתקבלות על הדעת. דומה שאפשר היה להעלות על הדעת, כי המשמעות הראשונית של "הדר" היתה מכוונת לעץ הזית שעליו נאמר שהוא "יפה פרי תאר" (ירמיהו י"א ט"ז) וששימש דוגמה של הוד, "ויהי כזית הודו" (הושע י"ד ז') - שני אלה מושגים של יופי שיש להם שיתוף תוכן עם המלה "הדר". והיינו יכולים אף למצוא אישוש לסברה מדברי נחמיה (ח' ט"ו): |
"הביאו עלי זית... הדר... תמרים. עץ עבות" וכו'
|
|
שבהם חסרה מלת "הדר" ואת מקומה ממלא כאקוויולנט להדר הזית. ולראיה נוספת יכולנו להסתייע בעובדה, כי אכן בעונת האסיף נמצא עץ הזית טעון פירות בשלים המחכים למסיקם ונוסף על כל אלה יש להביא בחשבון את כבודו של הזית שזכה למועמדות בכורה למלוכה במשל יותם בשל חשיבותו הכלכלית ושימושו במקדש כשמן משחה וכו'.
אעפי"כ רחוקה ההשערה של זיהוי זה ונראה שהמנהג המסורתי בשימוש האתרוג כפרי עץ הדר שרשיו נעוצים בימים קדומים וכשם שהארז נזכר הרבה בשיחת יום יום ואף שימש מיצרך בהכנת מי חיטוי להזאה אעפ"י שאינו אזרח הארץ, כן מצא גם האתרוג, הגדל בארם שבגבולה של הארץ, את שימושו בפולחן החג. הזיהוי הודאי עדיין מצפה לממצאים הארכיאולוגיים הטמונים באדמת המולדת ובגניזות שונות בארץ ובחוצה לארץ והעתידים להיחשף ולהפיץ אור יתר על סתומות רבות שבמקרא ובספרות שאחריו ובתוכם גם על ארבעת המינים. |
