|
תקציר: הזמן שבין עונת הרביעיות לתקופת טבת, הוא מועדה של חנוכה - כבר האדם הקדמון נהג בו מנהג חג, כנראה. הפנאי מעבודות השדה בעונה זו אפשר לו לחוג זמן כל כך ארוך. מילות מפתח: חורף, זרעים, צמחים, עונה, חנוכה. |
|
זמנה של חנוכה על הגבול החוצץ בין שתי עונות שכנות: הראשונה היא עונת הרביעות, הקרויה במקרא וגם בלוח החקלאי הכנעני שנתגלה בגזר בשם "זרע" על שום שאז טומן האיכר את זרעי תבואות החורף, חיטה ושיעורה, פול, חומצה וכרשינה. השניה היא תקופת טבת שהיא עיצומו של החורף. עונת הרביעות תחילתה בחשוון עם רדת היורה, הגשם הראשון המרווה את האדמה והמביא את עולם הצומח הטבעי להתחדשותו וסופה של עונה זו באחרוני כסלו, שאז מתחילה תקופת טבת וזו נמשכת כשישה שבועות עד חמישה עשר בשבט עם הנץ סימנים ראשונים של האביב. וחנוכה חלה במעבר שבין שתי עונות אלו, באחרוני כסלו, בתחילת שלישו האחרון של דצמבר. - מה בין תקופת הזרע לתקופת טבת? הבדלים רבים ביניהן, הבדלי אקלים וכתוצאה מזה הבדלים בעולם הצומח ובעולם החי ובמנהגיהם של הבריות. עונת הרביעות עונה נוחה היא, ממוזגת ופושרת, כמעט דומה לאביב. הגשמים אינם מרובים ואינם ממושכים, ההפסקות שבין גשם לגשם מרובות וגדולות, הקרקע אינה מרופשת ואינה יבשה, והיא יפה לחרישה ולטמינת זרעים, הטמפרטורה נוחה לגידול ועולם הצמחים הנמוכים, תבואות, דשאים ועשבים בעיקר, מתעורר מתרדמתו. כל השדה מתכסה נבטי צמחים, עולים פרחים המיוחדים רק לעונה זו, תחילה בני היורה (בחשוון) ואחריהם הכרכומים (בכסלו). וממשיכים עדיין לבניני הכרוב הלבנים כחלב ומנוקדים כתמים ונקודות שחורים כזפת לרפרף מעדנות בשעות הצהרים בימי שמש בהירים. האוויר רווי לחות רעננה תמימה, אין רוחות, כל שכן סופות וסערות וברד ושלגים, ומהגבהים הנבטים ופורצים עלי העירית והחצב במלוא אונם ודומה שירד אביב לעולם. והנה חל שינוי ניכר, כמעט פתאומי, בסוף כסלו, בסמוך לחנוכה, או בחנוכה, או לפעמים משהו אחר חנוכה. הטמפרטורה יורדת והלחות עולה. ומתחילות נושבות רוחות בלתי מצויות. וברוב השנים מתחוללות סופות פתאום, סערות החורף הראשונות, קרות וחזקות. ומתקדרים השמים ונכנסים ימות סגריר, אותם ימי טבת הידועים בעננותם הממושכת ובגשמיהם הרצופים ובשפע מימיהם וברפש הדרכים ובברד ובשלג. באים אז ימים קשים לצומח ובעיקר לחי. חלה עמידה בגידול, בשל הקור ובשל חוסר אור שמש ובשל התקצרות היום. שוב לא ניכרת עוד תוספת גידול בתבואה. הפריחה נפסקת ורק מינים מועטים פורחים בעונה זו, נרקיס הבר בעל ריח הניחוח הוא אחד מהם. כל פרחי הכרכום, שקישטו בדצמבר את שדות הבור, נעלמים. האילנות מתערטלים בהשפעת הקור והסערות מעליהם. מכאן ואילך מתמעטת דמותם והם מיטשטשים בקדרות היום ובשממת השדה ואובדים מן העין. ואם גם התחילו כלניות לפרוח בכמה מאזורי הארץ, שבהם הטמפרטורה גבוהה יותר, הרי גם הן אין רישומן ניכר בימי סגריר, הן סגורות מפני הרטיבות והקור ואינן נראות אלא ביום בהיר. וימים בהירים אינם מרובים בעונת הקור של תקופת טבת. יותר מהצמחים מושפעים בעלי החיים מתלאות העונה. ראשית נעלמים הפרפרים ואחרוני הצרעות ושאר מיני חרקים. רובם כלים ומיעוטם מסתתרים בסדקים ובנקרות ובחריצים ובחורי כתלים על מנת להיחבא מהרטיבות. הרי למשל הנמלה. היא מתכנסת במאורתה ושובתת מעבודה. דרכיה שוממים, פי מאורתה סגור. הרפש אינו נוח לה והיא מסתתרת עד שהקרקע ייבש ויכשר לעבור עליו. וכן נעלמות רשתות העכבישים שהיו מתוחות בין שלדי צמחים שצמחו אשתקד והעכבישים מתכנסים מתחת אבנים. וכן מתכנסים חגבי קרקע, אלה המנתרים במספר גדול בשדות, אף הם מסתתרים בפינות סתר עד יעבור הסגריר. ומסתתרות הצרעות הגדולות, אלו הידועות בשם העממי דבור, בחורי כתלים עד בוא האביב, אז יקיצו מתרדמתן ויחדשו את חיי עדותיהן. ובימי גשמים טורדים נאלם גם קולן של הציפורים. הקור אף מפיל בהן חללים. כשגוברים הגשמים יש שמוצאים עשרות ומאות זרזירים נפוחי רעב, מפושקי מקור, מוטלים מתים על האדמה. "לפני קרתו מי יעמד" (תהילים) - על עונה זו נאמר. הד קולע לפגעי עונת הקור ולהעלמו של עולם החי מן העין אנו מוצאים באיוב ל"ז: |
"ותבוא חיה במו ארב ובמעונותיה תשכן", "מן החדר תבוא סופה וממזרים קרה". |
|
ואם היות בר כך בהמות בית לא כל שכן. פוסק המרעה ובהמות גסות, ובייחוד בהמות דקות, נכלאות ברפתים ואלו שפרנסתן על המרעה בלבד אנוסות לסבול רעב נוסף על הקור, מגפות בתנאים כאלו ידן על העליונה להשחית בעדרים. בעונה זו שובתות עבודות השדה והכרם והגן בשל הסגריר ובשל הרפש: |
"טבא לשתא דטבת מנוולתא" (תענית).
|
|
דרכי עפר ושבילים מטשטשים ואין לעבור בהן. מתכנס גם האדם למעונו. החוץ אינו מושך עוד לצאת, היום הקצר, ענני העופרת, האופקים המעורפלים, הגשם הטורד, מטילים אימה ושממון. |
"כיוון שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזוהי מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שבאה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאם לאלו ולאלו ימים טובים". |
|
פרק ספר זה שבין עונת הרביעיות לבין תקופת טבת, שבמחציתו הראשונה סופם של הימים המתקצרים והולכים ובמחציתם השניה תחילתם של הימים המאריכים והולכים ושהוא הוא בעצם מועדה של חנוכה - כבר האדם הקדמון נהג בו מנהג חג, כנראה. הפנאי מעבודות השדה בעונה זו אפשר לו לחוג זמן כל כך ארוך. שום חג אחר אינו נמשך כל כך הרבה זמן (פרט לסוכות שנצטרפה לו עצרת ונתמזגו לשמונה ימים רצופים). הקור הגדול והסגריר היה כולא אותו בביתו והוא יושב ומתחמם ליד האח. |
"והמלך יושב בית החורף בחודש התשיעי, הוא כסלו, ואת האח לפניו מבוערת" (ירמיהו לו). |
|
באו ימי בית שני ומלחמות החשמונאים וגורש האויב ונמצא שמן טהור במידה מועטת ונעשה נס והספיק לשמונה ימים, - גרסה אחרת אומרת כי נמצאו שמונה שפודים שקבעו בהם שמונה נרות, - מיום כ"ה בכסלו עד ראשוני טבת וכך נהפך חג בראשיתי מעומעם זה לחג לאומי מוגדר הנמשך והולך ומאיר את בתי ישראל שנה שנה בארץ ובתפוצות הגולה למימי בית שני בלא הפסק עד ימינו. ומי יודע אם לא מאתנו נטלו אותו העולם את מנהגם לחוג את חג המולד וראש השנה שלהם על טכס האילן הירוק ונרותיו בדיוק באותו פרק ביניים. שבין עונת הזרע לתקופת טבת מיום כ"ט בדצמבר ואילך. |
