|
תקציר: התייחסות דתית, רעיונית ופסיכולוגית לתעניות. מילות מפתח: צום, תענית |
|
חיי אנוש מלאים תלאות וצרות רבות ועל ישראל לקבל את הייסורים באהבה. אולם מי מאתנו יכול לומר שלא קרה לו פעם שצרותיו התגברו עליו ושלא היה מושלך לרגשותיו, בייחוד ברגעים שלא ראה מוצא ממצבו? אין הדבר דיבור סתם, למרות שהרצון לחיות נוהג בשעות קשות אלה. אפילו האנשים המשכילים אינם יכולים לפעמים לשלוט על עצמם ונגררים בשטף הנרגש של המים הזדונים ולא אחת נקלע האדם למצב של דרך לא-דרך וחיפוש עזרה אצל אלקים ואדם? יפה מתואר מצב כזה באחת מההודיות של כת מדבר יהודה: |
"והייתה ידי כזרוע נשברת מקניה ותטבע בבוץ רגלי. שעו עיני משמוע דמים, השם לבבי ממחשבת רע... וירועו כל אנשי מניתי ועצמי יתפרדו וחכמי (קרביי) עלי כאוניה בזעף חרישית, ויהם לבי לכלה ורום עויים תבלעני..." (הודיות זל 5-1).
|
|
או במקום אחר: |
"ואני מגור עם חולים ומנוגע לב בנגעים, ואהיה כאיש נעזב ביגון וכאביון אין מעוז לו, כי פרח נגיעי למרורים וכאב אנוש לאין עצור בלבבי ויהמה עיי כיורדי שאול, ועם מתים יחפש רוחי, כי הגיעו לשחת חיי וגם תתעטף נפשי יומם ולילה לאין מנוח, ויפרח כאש בוער עצור בעצמותי... ומעוז מותני היה לבהלה..." (הודיות ח' 35--26).
|
|
תיאורים מעין אלה נמצא לרוב במגילות, בספרות המקראית ובספרות אומות העולם ודברים כאלה תוכל אף להרגיש בעצמך, וחלילה אם הסבל יתגבר, כי אז תחלה אתה. וצדק רבי נחמן מברסלב באומרו שרוב האנשים מתים לא בגלל מחלות אלא מתוך צער. ברור גם שסבל כזה תסבול ביחוד בשעת צרה הפוגעת בציבור כולו או בשעת מותו של אדם יקר לך. וכשתהיה בצרה הרי ביחוד אם אתה איש פשוט, שאינו כבול במנהגי ההבלגה של התרבות האירופית, הרי לא רק שתסרב לטפל בשלומך ותמנע אוכל מפיך, אלא שאפילו בעת שתשתולל, עשוי אתה לפצוע בעצמך ולקרוע את בגדיך. ההתרגשות בשעת הצרות ומניעת האוכל והמשקה בשעת התלאות, הן תוצאה של תגובות הגוף והנפש: בשעת הצרה בא המצב המר והנמהר לתודעת האדם ואדם זה מגיב. עד כמה שאני מבין, תגובתו היא אינה מגינה עליו, אלא היא הרסנית. וכבר ידוע שבשעות של צרות הכלל או הפרט, עשויים אנשים לאבד את עצמם לדעת. ברם, רגשות האבל והצומות אינם רק תגובה הרסנית של האדם על הרע הפוגע בו, אלא. האדם, ביחוד האדם הפרימיטיבי, חושב שעל ידי תגובות רגשניות כאלה הוא ממלא את חובתו והתנהגותו המוזרה עשויה, לדעתו, לעזור לו ואולי אפילו לבטל את רוע הגזרה - ועוד נדון בכך, אם אדם הנמצא במישור גבוה יותר, צודק למרות זאת בדעתו או לאו. נאמר בינתיים שההשתוללות בשעת האבל באה, מלבד צדה האמוציונאלי, אצל העם הפרימיטיבי כדי לנחם ולפייס את הכוחות שגרמו לאבל זה. אם אדם כזה אינו חושב שהוא יפייס כוחות כאלה, הוא לפחות סבור שחובתו להתאבל, כדי שיצא ידי חובתו. גישה כזאת רגילה לא רק אצל האדם הפרימיטיבי אלא תמצא אותה אצל רוב בני האדם. גישה נפשית דומה תמצא גם בעניין הצום: האיש הפרימיטיבי הצם מקווה שעל ידי הימנעות מאוכל ומשתייה ישפיע על אותם הכוחות המזיקים שהביאו לאסון. מנהגים שתיארנו אותם ואותה הגישה הנפשית הפרימיטיבית אפשר למצוא גם בתרבויות בלתי-פרימיטיביות, בתרבויות אליליות, כי הרי דווקא האלילות, אפילו אם היא נעלה מבחינת-מה (במידה שהדבר אפשרי), בוודאי שהיא משרתת את כל הצרכים הפרימיטיביים של האדם, אפילו אם הוגי הדעות הגדולים של האלילות והפילוסופים האליליים היו רוצים להשתחרר מסבל הירושה הפרימיטיבית. על כן נמצא צורות אבל בלתי מרוסנות וצומות מרובים אצל רבים מעובדי העבודה הזרה ובין אנשים כאלה תמצא גם בני המזרח הקדמון ותושבי כנען הקדמונים. על דיני האבלות ומנהגיהם של אותם אנשים אנו יכולים ללמוד מתוך כתבי איגרות, אותם הכתבים הכנעניים הקדמונים מימי האבות אשר הפיצו אור כה רב על עולם המקרא. אגב, לצום נודע עוד תפקיד חיובי בכל החבורות הדתיות והעיוניות של בני האדם, או אצל האנשים הפרימיטיביים ואם אפילו בקרב עמנו, למרות שתפקיד זה של הצום נשתכח, אם איני טועה, בימינו. הצום, כמו הנזירויות מן הקשרים אל העולם החומרי, כגון פרישות דרך ארץ, משמש לפעמים את האדם - אם מותר לומר - כאמצעי פסיכולוגי טכני כדי שהאדם הצם ישתחרר מכבלי העולם החומרי הזה ויהיה פנוי בלבו ובנפשו להכרה הבלתי-אמצעית של האמיתות הנשגבות ושל העולמות העליונים. בלשון אחרת: הצום, כשאר ההינזרויות, עשוי לשמש כדרך להשראה רוחנית בו האדם מתפנה כביכול, בעזרת הצום מן הצד הגשמי והוא מתעלה מעלה מעלה. לכן הצום הוא אמצעי בדוק ואהוב על המיסטיקנים ועל חוזים של אחרית הימים - או בלשון אחרת, על האפוקאליסטיקאנים. למרות שרבים אינם מכירים את הצד הזה של רעיון הצום, הרי אנו מכירים את הצום כדרך להתקרבות לאלקים גם ביהדות, במקרא. חכמינו ז"ל פירשו צד זה של הצום בכך שהאדם הקרוב לאלקיו אינו מצריך תזונה רגילה, כי הרי עיניו "ניזונין מזיו השכינה". כל אשר יעיין בדברי המדרשים ימצא תפיסה זו בשינויים משינויים שונים. עמדנו על כמה אספקטים כלליים של הצום והאבל, אספקטים פסיכולוגיים. דתיים ורעיוניים גם יחד ויש לומר שגם בין בני ישראל תמצא כיום אנשים אשר רואים בצום ובאבל אפשרות של פורקן נפשי, של חובה המשתיקה את המזיקים. לכן קיימים בין בני ישראל גם היום מנהגי צום ואבל כמו אצל אומות העולם ואצל עובדי עבודה זרה ואין להתרעם על פשוטי העם אשר נמשכים אחרי הפורקן והכח המשביע של האבל והצומות, כי אם אנשים כאלה חיים בדרך-כלל לפני דרכי תורת ישראל, הרי אין במנהגים אלה נזק גדול ביותר לדרכי התורה בישראל. ברם, למרות זאת תורת ישראל, העומדת על משמרתה מפני הדרך הקלה והדורשת מאתנו דרך קשה של הכרעה אנושית ומוסרית, קיבלה אמנם את הצומות ואת מנהגי האבל, הן לפי התורה שבכתב והן לפי התורה שבעל פה, אך למרות זאת נתנה להם, לצומות ולמנהגי האבל, מובן חדש, וזה לא רק לפי הטעמים המובאים בתורה שבכתב ובעל פה, אלא אפילו לפי מקומם של הצומות ומנהגי האבל בחיי יום-יום של היהודי בכל הדורות. אין, כמובן, מתפקידנו לעמוד על מוסר הצום והאבל אצל הנביאים. ידוע, למשל, שמדברי המקרא אנו שומעים את אותה הבשורה המוסרית העמוקה שהשפיעה על כל הדורות, של בני-ישראל וגם של אלה שאינם מבני הברית. הנביאים עמדו על הסכנה של הדגשת הצד החיצוני של הדת, מבלי שבני ישראל עמדו על התוכן הפנימי של תורת ישראל. כמובן שאין להבין את דבריהם כהתנגדות לצד הפולחני והמעשי של תורת ישראל, אלא הם דומים למצביאים הפונים אל חייליהם לפני הקרב ואומרים שלא הנשק הוא הקובע, אלא מוסר הצבא ונכונות קרבית. האם יחשוב אדם שמצביאים כאלה לא דאגו לחימוש צבאם? ולמרות זאת קמים חכמים, ביחוד מאומות העולם (אלה מסיבות המובנות מאליהם) הטוענים שהנביאים התנגדו, כביכול, למצוות המעשיות והדגישו דתיות פנימית. אותה הטעות הם טועים גם בעניין הצום והאבל. אם הנביאים התנגדו לצד החיצוני של הצום, הרי הם התנגדו לצום כערך ריק, שאינו מלווה בתשובה. כל מי שקרה את ספר יונה, יבין שלצום עצמו הנלווה בתשובה, יש ערך חשוב מאד. ברם, התנגדותם של הנביאים לצום בלי תוכן, מוכיחה את השוני בין המושג הפרימיטיבי של הצום כאמצעי להשפיע על האלקות על ידי הימנעות מאוכל ושתיה. הם לא יכלו להתנגד לצום ולאבל כביטוי דתי, הם בוודאי קיבלו את הצומות כמעשה דתי, כביכול כנכונות להקרבה עצמית. כך היה בימי הנביאים וכך היה תמיד גם אחרי כך. ידוע שהחכמים התנגדו להפרזה הרגילה בדיני אבלות, אך למרות זאת דקדקו בקביעת ההלכות בעניינים כאלה. מה קרה אפוא? הדברים הטבעיים, כביכול, ההתפרצויות הספונטאניות של טבע האדם הפכו לאובייקט של משפט עברי! האין בגישה זו מחוסר הרגש? להפך: הצום והאבל הפכו לעניין מרוסן, לביטוי דתי של כנסת ישראל. כל מי שהתנסה בצומות ובביטויי האבל לפי דרכי התורה, יבין שחכמה עמוקה טמונה בהלכות הללו. מצד אחד האדם השומר את ההלכות האלה מוצא פורקן לרגשותיו, אולם מצד שני מיד רגשותיו כביכול מאורגנים, אינם פונים אל הצד המתפרץ של נפש האדם, אלא האדם הצם והאבל משחרר מקצת מכאבו ומפנה את כל רגשותיו כלפי מעלה: מה גדולה למשל, הברכה, המדברת על דין האמת! במלים אלה יש פורקן, יחד עם זה זעזוע, קבלת מרות השמים ברגע שהדבר הוא הקשה ביותר והברכה הנוראה הזאת, אם איני טועה, פותחת, כביכול, לפני המברך דרך חדשה לחיים, כמובן לחיים שאין בהם קלות ראש. דיברנו עד עתה, חוץ ממקרה אחד, על הערכים של האבל והצום שיסודם בדחיית הגישה האנושית הרגשנית-מאגית כללית ובהפניית האדם אל אלוהיו ואל הצד הטוב יותר, הנעלה יותר של אישיותו. ברם, לצום נודע ביהדות גם ערך חיובי מאד. אצלנו כפי שאמרנו, הצום קשור בתשובה והתשובה היא אחד הערכים המרכזיים של היהדות; אם מותר לומר, הצום הוא כלי העזר של התשובה; תוכל גם לומר, בהגדרה בלתי-מדויקת, שהצום הוא מכשיר העזר הפסיכולוגי של התשובה. על כן מופיע הצום אצלנו תמיד בקשר לתשובה. ישראל מאמינים שאם העם ישוב אל אלוהיו, יזכה בחסדים ובביטול הגזרות האכזריות, אולם שכר מצווה היא גם המצווה. הצום משמש אפוא לאמצעי כביכול טכני לטהרת האדם מן החטא. מלבד זה, הרי כבר אמרנו שהצום כשלעצמו מבדיל את האדם מחיי יום יום, מן הצד החומרי של החיים ומשליך. - אם הוא מלווה ברצון עז - את האדם הצם אל הקדוש-ברוך-הוא. כל מי שזכה בכך וצם את צומותיו מתוך כוונה, בייחוד ביום הכיפורים, זוכה ללידה חדשה. אדם יהודי חדש נולד בעקבות הצום ועומד באותו העולם הנהבל הזה, כשהוא רענן ומוכן לשפר את מעשיו וללכת בדרך חדשה, מלא כוחות גדולים - עד שהחיים ויצרו הרע מתגברים עליו. ברגעים המכריעים של האומה נתטהרו בני ישראל על ידי תשובה וצום, ועל כן הרבו בצומות בראשית תקופת בית שני, כשקמה לנו אומה חדשה, מלאת רצון חיים ודביקות בה'. היום שייך הצום לאחד מנכסי האומה שבדרך כלל אין עומדים על ערכו החיובי והחיוני, וזה, לדעתי, לא רק בחוגים החילוניים, אלא אפילו בין ה"דתיים". למה קרה הדבר. הצום אינו מקובל בתרבותנו החילונית. היום אוהבים לאומניות, חגיגיות, דגלים, אסיפות עם, בחירות, קריאה בעיתונות ודברים דומים ואין מרגישים שפעולות אלה אין להן משמעות כשלעצמן אלא רואים באמצעים אלה תכלית, כעין מטרה של חיי אנוש. ברור שאין לבטל את ערכן, שהרי הן מהוות מסגרת של חיינו הציבוריים. ברם הצום זר לאדם מבחינה פסיכולוגית, ביחוד בשביל אלה שלא התנסו בו. על כן רצוי שנקבל על עצמנו את תורת אבותינו והעובדה שהיום הדבר קשה משהיה בעבר, הייתה צריכה בעצם להמריץ אותנו כדי שנעיז ונשוב אל ה' מתוך קשיים, שנצום מתוך לב שלם ונפש חפצה. ומה שיקרה אז, אם נלך בדרך כזאת, מובטח וידוע מן התורה, הנביאים והכתובים ודברי חכמי ישראל בכל הדורות. |
