|
תוכן המאמר: סמל לרחמים ולגאולה על הארץ ועל הפירות באוהלי צדיקים אשר בארץ ישראל תקציר: מנהגי ט"ו בשבט בחצרות אדמו"רים בארץ ובחו"ל. ביום זה נערכו סעודות ואכלו מפירות ארץ ישראל, כן נאמרו דברי תורה הסובבים בעיקרם על שבחה של ארץ-ישראל ופירותיה. יש וראו את יום זה כיום סגולה לרחמים לגאולה וליראת שמים, כיום שבכוחו להשפיע ברכה לכל ימות השנה, ויש אשר התפללו לאתרוג כשר יפה ומהודר. מילות מפתח: שבעת המינים, שבחה של ארץ ישראל, פירות ארץ ישראל |
|
"חמישה עשר בשבט" - עיקרו קשור בארץ ישראל כ"ראש השנה לאילנות", וכ"יום הקובע" לעניין תרומות ומעשרות ויתר ההלכות התלויות בארץ, ובמעמדו זה הוא נקבע גם בספרות ההלכה ובמנהגי ישראל בתפוצות, שאין אומרים בו, תחנון ואין קובעים בו תענית. עם זריחת אורו של האר"י נתגלה סודו של היום. ההולכים בעקבותיו רואים באכילת פירות ביום זה "תיקון גדול בנגלה ובנסתר", וספרות החסידות, שיסודתה בקודש ע"פ חכמת הקבלה, הבליטה ערכו של היום לציון הקשר עם ארץ ישראל. השאיפה לא"י המתבלטת בתורת החסידות, משתקפת בדבריכם ובהליכות חייהם של נושאי דגלה בכל הדורות, מראשיתה ועד היום הזה. מראשיתה התפללו לישועה כללית ופרטית, וראשוני התנועה, שראו את עיקר תפקידם בקירוב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, עסקו אפוא בהשרשת הציפייה לגאולה השלמה ולקיבוץ גלויות בארצנו הקדושה "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". סופרה הראשון של החסידות ומתלמידיו הקרובים של מחולל התנועה, רבי ישראל בעל שם טוב, הוא רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל "תולדות יעקב יוסף", מציין את השלבים השונים בתהליך גאולת הנפש והגוף: |
"לגאולת הנפש והנשמה קודמת גאולה כללית של הגוף והחומר משעבוד וגלות האומות, ולאחר מכאן תבוא תשועת ישראל שגלו מאדמת ישראל".
|
|
כיסופי גאולה מלאו את חללה של החסידות, והם מצאו לעצמם ביטוי בציון יום זה המסמל את ארץ ישראל וההלכות התלויות בה. ט"ו בשבט, החג הארצי-ישראלי, נקבע כאחד מיומי דפגרא לתנועת החסידות ורישומו ניכר בספרות החסידות. אמנם, אין הוא נמנה בין השבתות והמועדים שיש בהם ביטול מלאכה, שבהם עלו החסידים להיכלי רבותיהם, אולם רבים מבין האדמו"רים ראו בחמישה עשר בשבט מעין חג, לבשו בגדי שבת, ערכו שלחנות בו ביום, ולשולחן הוגשו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורבים מחידושי תורה שהושמעו על ידם, הסובבים בעיקרם על שבחה של ארץ ישראל ופירותיה, מצויים בספרי החסידות במדור המוקדש למועדים. רבי ישראל בעל שם טוב לא הסתפק בהעלאת זכרה של א"י. הוא נשא את עיניו לעליה בפועל "לאכול מפריה ולשבוע מטובה", ואף הבטיח "עולם הבא" לגזלנים שבאו אליו והציעו לפניו "דרך קצרה לילך אל ארץ ישראל דרך מערות ומחילות" אלא שלא עלתה בידו. לפי מסורת אחת הגיע עד קושטא בדרכו לא"י, ורק לאחר ההרפתקאות שאירעו לו שם נוכח לדעת כי "אין מניחין אותו בשום אופן לנסוע לאה"ק". הבעש"ט הוסיף לשאוף לא"י ובמכתבו המפורסם לגיסו ר' אברהם גרשון מקיטוב הוא חוזר ומדגיש, "השם יודע שאין אני מייאש עצמי מעליה לא"י, אם יהיה רצון השם ולהיות עמך ביחד". אולם גם אם לא הגיע לא"י, הוסיף לקיים אתה קשר הדוק, וממשיכי דרכו אחריו הוסיפו לטפח קשרים אלה. מהם שעלו בעצמם לחונן עפרה, אולם גם אלה שלא עלו לא חדלו להעלות את זכרה על ראש שמחותיהם, ואחת ההזדמנויות לכך ניתנה להם בט"ו בשבט. משמעות מיוחדת לט"ו בשבט בבית האדמו"רים לבית רוזין. אבי השלשלת, רבי ישראל מרוזין, נהג ללבוש בגדי שבת לכבוד ראש השנה לאילנות "כי האדם עץ השדה", ואף היה עורך את שלחנו בפירות ארץ ישראל, בהדגישו את האמרה המיוחסת לא"י ז"ל, |
ש"פירות א"י הם סגולה ליראת שמים".
|
|
הוא היה אומר כי בט"ו בשבט "השרף עולה באילנות", שכן ההתחדשות שבעולם כללית היא ומקיפה את כל היקום, את הדומם והצומח כמו את המדבר והחי, ובשעה שמים חדשים מרעננים את האילנות הקפואים בחורף, פורצת הרעננות גם לעורקי של האדם מישראל. זכר לדבר ישנו בפרשת השבוע, היא פרשת בשלח, העוסקת בפרשת יציאת ישראל ממצרים, וכך גם בט"ו בשבט משתחררת הבריאה כולה מכבלי מצרים ויוצאת לחרות: "השרף עולה באילנות" בניו ובני-בניו, ממשיכי השלשלת לבית רוזין שמרו על המסורת וערכו את שולחנותיהם לכבודו של היום. |
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' - האדם חייב להקריב את עצמו קרבן לה'" -
|
| היה אומר בנו רבי אברהם יעקב מסדיגורא, בהוסיפו שאם הדבר לא ניתן בידו - |
"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"
|
|
כשהאדם מתעלה ומעלה את הפירות ע"י ברכתו עליהם בקדושה ובטהרה, הרי הם נעשים בחינת קרבן בדרגת החי, כמו "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן".
נכדו רבי מנחם נחום מבויאן, בעל "תפארת מנחם נחום", היה מאחל ביום זה לאנשי שלומו: |
"שנה טובה להשפיע שפע ברכה מאותו יום לכל השנה כולה",
|
|
ובשעה שברכו על הפירות ציין כי האדם מתקן את הניצוצות הקדושים המצויים בפירות וכן הוא מעלה את "הדברים הגשמיים למדרגה של רוחניות".
סמל לרחמים ולגאולה רבי חיים מצאנז נהג אף הוא לערוך סעודה גדולה לכבוד היום, בציינו שהחל מיום זה עד חג השבועות ישנו יומא דפגרא בכל חמישה עשר ימים. על הקשר שבין ט"ו בשבט וגאולת ישראל עומד רבי ישראל מצ'ורטקוב: |
"יומא דפגרא זה בא להורות התחזקות ותקווה לישראל - כי אנחנו בגלות זה כשני אלפים שנה, ואנו סובלים רדיפות מכל צד, והנני בתכלית השפלות עד שכמעט אפסה כל תקווה הלילה - אבל ישראל הם למעלה מן כטבע, וגם בשעה שלכאורה אפסה כל תקווה ותוחלת, אז הקב"ה מושיע אותם שלא כבדרך הטבע"
|
|
ראש השנה לאילנות שנקבע בט"ו בשבט - היה אומר רבי ישראל - מסמל אפוא את גאולת ישראל "כימי העץ ימי עמי" נמשלו ישראל לעץ העומד ערום וקפוא בחורף. הסופות מטלטלות אותו ומאיימים עליו לעקרו, ולכאורה מצבו ללא תקווה אולם גם בשעה זו בעצם ימי החורף, יונק האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה. כך ישראל נתונים לביזה ולמשיסה כל הימים, ודווקא במעבה האפלה נרקם כבר אור הגאולה, אורו של משיח. למראית עין שולט הייאוש, אולם השרף עולה כבר באילנות... על הארץ ועל הפירות על רבי מנדלי מקוצק מספרים כי פעם אחת כשישב במסיבת חסידיו בט"ו בשבט רמז לאחד מהם שעליו לדאוג לאתרוג נאה לסוכות, אותה שעה היו הדברים תמוהים באזני השומעים, אולם בין עצרת לחג פרצה מלחמה בגלילות ההם, ואותו חסיד טרח, עמל ועלתה בידו לספק לרבו אתרוג נאה לקיים בו את המצווה. בימים ההם, כשהנסיעה בין ארץ ישראל והגולה ארכה חודשים מרובים, לא הייתה כל אפשרות לשמור על הידורם של אתרוגי א"י בהגיעם לתפוצות הגולה ולא יכלו להשתמש בפרי הארץ למצווה, אולם בסעודות ט"ו בשבט הקפידו להגיש לשולחן מפירות א"י, וכאן ניתן הדבר ע"י פירות מיובשים, תאנים או צימוקים, שהיו נשלחים מארץ ישראל ותפוצות הגולה. בחגיגיות מיוחדת הועלו פירות א"י על שולחן מלכים, ורמז מצאו "נוצר תאנה - יאכל פריה". בשירים ושבחות הודו לה' על שזכו "לאכול מפריה". תוך הבעת תקווה שיוכלו גם "לשבוע מטיבה", אולם גם במקומות שלא היו פירות א"י, הועלו מיני פירות אלו מגידולי חו"ל, וזכרה של ארץ ישראל צוין בדברי תורה וכו'. רבי יצחק מאיר מגור, בעל "חידושי הרי"ם", היה מגיש לשולחן רבו, רבי מנדלי מקוצק, פירות משבעת המינים, אולם פעם אחת תבע הימנו רבו "פירות ארץ ישראל ממש". רבי משה טייטלבוים בעל "ישמח משה", הקפיד לברך ביום זה על חמישה עשר מיני פירות, ועל כל פרי ופרי היה נוהג לזמר שיר המעלות, החל ממזמור ק"מ ועד מזמור קל"ד שבתהילים. רבי יוחנן מרחמיסטריווקא, בנו של רבי מרדכי מטשרנוביל, נהג להדר ולהעלות על שלחנו בט"ו בשבט מפירות א"י, כשם שבכל ימות השנה הקפיד לברך על יינות מפרי ארץ ישראל. אולם יחד עם חיבת א"י שהייתה בהם, חששו מפני הוצאת דיבה על פרי הארץ. מוראה של חיבת הקדש הייתה עליהם עד כדי כך, שרבי יצחק מסקווירה נמנע בשתיית יין א"י שהוגש לה בשעה שהסב לשלחנו של אחיו רבי יוחנן, באומרו: |
"איני בקי בטיבן של יינות,
וחושש אני שמא לא ימצא יין זה חן בעיני ונמצאתי מוציא דיבה על הארץ ועל פירותיה". |
|
אותה שעה אמר רבי יוחנן: |
"ידעתי שיצחק שלי נושא אתו אוצר של יראת שמים,
אך לא ידעתי עד היכן היא מגעת". |
|
כולל מרמרוש בארץ ישראל נוהג היה לשגר מדי שנה לנשיאיו בחו"ל, האדמורים לבית ויז'ניץ, צרור תאנים מיובשים וצמוקים מיובשים, שניהם משבעת המינים שנשתבחה בהם א"י. וכמותו נהגו גם הכוללים לארצותיהם. אולם הם לא הסתפקו באכילת פירות ומרבית האדמורי"ם היו נוהגין לערוך בו שולחן כבימי חג ומועד, ובסיום הסעודה היו אומרים "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". בכמה מאהלי צדיקים נהגו גם להגיש לשולחן אתרוג מבושל כמובא בספר "מטעמים": |
"שהאתרוג אשר יצאנו בו ידי חובת מצווה, מטגנים אותו אחר הסוכות ואוכלים אותו בט"ו בשבט".
|
|
על רבי חיים אלעזר ממונקטש נמסר ש"היה עושה סעודה בהתרגשות נעלה" וציין מעלת יום זה, כמו בחינת הושענא רבה" ובסוף הסעודה הביאו על השולחן טס מלאה פירות מפירות שונים וגם אתרוג מבושל, וציווה בביתו שלא לכבוש ולעשות האתרוג לאכול רק בליל ט"ו בשבט ש"אז מסוגל לזה" - והיא דרכו לטבול פרי שאכל וגם מה שחילק בתוך לחלוחית האתרוג, והיה שולח גם לביתו - אלו הנשים - ממיני הפירות הללו".
באוהלי צדיקים אשר בארץ ישראל על רבי דוד בידרמן, יורש כסאו של רבי משה מלעלוב שעלה ארצה בשנת תרי"א, מספרים כי ביום זה הראה את כוחו הגדול בציינו כי יום זה מסוגל לישועות ו"כשם שהאילן מתברך בפירותיו - כך ישתבח האדם בפירותיו". באחת משנות המלחמה העולמית הראשונה, והיה זה בשנת תרע"ו, הסב רבי דוד לשולחנו ביום ט"ו בשבט ופירות א"י שטוחים עליו אולם אין בא, שכן מחוץ שכלה חרב ובחדרים קצרה מגפת המחלות את יבולה המר. והנה נפתחה הדלת, וילד קטן, בנו של אחד מנאמניו נכנס ומספר לרבי דוד שאביו וכל בני ביתו נפלו למשכב וקצם קרוב. נתקשרו עיניו של רבי דוד בדמעות ופרץ בבכי: |
"ריבונו של עולם, שמחתי בחגה של א"י הושבתה, אמור די לצרותינו"
|
| ומיד התאושש ופניו אורו הוא פנה אל הילד, הוציא פרי מערמת הפירות שלפניו והושיט לו, טפח על כתפיו בהוסיפו: |
"הא לך והבא הביתה,
ובטוח אני כי בזכות פירות ט"ו בשבט יזכה אביך לראות ממך פירות", |
|
והמגיפה פסחה על הבית.
רבי נחומצ'י מרחמיסטריבקה, קיבל מאביו רבי יוחנן את חיבת הקודש, ואף בשנות השלטון הסובייטי שקד להעלות על שולחנו בט"ו בשבט משבעת המינים, ודמעות נוצצו בעיניו לאחר שעלה ארצה, והסב בו ביום לשולחנו, ואנשי שלומו מיקירי קרתא דירושלים נאספו אליו ליטול מידו פירות משבעת המינים ומגידולי הארץ. בהיכלו של רבי אהרן מבלזא נהגו ביום זה מעין חג. האדמו"ר עטור היה בגדי שבת, וערך שולחן לכבוד היום. לאחר שנטלו ידיהם, הגישו מפירות ארץ ישראל, והאדמו"ר בעצמו נהג להטביל "הערינג' בשמן זית מפרי הארץ ולהגיש למסובים. שבעת המינים הועלו לשולחן, אם זכר לחיטה ראו בלחם אשר הם אוכלים, הרי חלקו גם בירה זכר לשעורה, וכן השלימו את יתר שבעת המינים. בסעודה זו נהג להשמיע האדמו"ר תורה על הפסוקים בהם מפורטים שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: |
"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה וגו',
ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". |
|
ומסורת זו נמשכת גם באוהלי צדיקים אשר העתיקו משכנותיה וקבעו מושבם בארצנו הקדושה. בקרית ויזניץ אשר בבני ברק, בקרית צאנז אשר בנתניה וביתר היכלי האדמו"רים למשכנותיהם, הם מציינים את יום חמישה עשר בשבט בשירה ובזמרה, בהודיה לה' "שהחיינו וקיימנו והגענו ליום הזה לאכול מפריה ולשבוע מטובה". |
