|
תוכן המאמר: מקורות החיים הציבוריים התיישבות חקלאית פרנסות ומקצועות חינוך ותרבות ציונות בין ישראל לעמים הדור החדש תקציר: היהודים והיהדות בארצות אמריקה הלטינית. התערותם של היהודים בחיי המדינה הכלכלה, תרבות וחברה. מילות מפתח: יהדות אמריקה הלטינית, יהדות התפוצות, אנוסים, קונקיסטה, מהגר. |
|
אמריקה הלטינית כוללת את: - מכסיקו, - אמריקה המרכזית, - האיים האנטיליים - וכל יבשת אמריקה הדרומית: 20 רפובליקות עצמאיות, ושורה של מושבות ושטחי חסות של בריטניה הגדולה, צרפת, הולנד וארה"ב. אזור המשתרע על כ- 20 מיליון קמ"ר, והאוכלוסייה בו מגיעה ל- 190.000.000 נפשות בערך. הישובים היהודיים שבו מונים 750-700 אלף נפש. באם ניקח בחשבון את העובדה כי למעלה מ- 400 אלף מתרכזים בארגנטינה, הרי שבכל יתר הארצות (17 מיליון קמ"ר, 170 מיליון תושבים) חיים כ- 300.000 יהודים. מכאן, שהקו האופייני ביותר לישובים האלה: היותם מיעוטים מבוטלים בקרב האומות ומפוזרים איים איים על פני שטחים עצומים. מדינות אלה השתחררו מהשלטון הקולוניאלי הספרדי והפורטוגזי ברבע הראשון למאה ה- 19, וגבולותיהן נחתכו בעיקר לפי המפה האדמיניסטרטיבית הקולוניאלית, ולא לפי חתך טבעי של הבדלים אתניים, לשוניים וכלכליים. מכאן אולי רגישותן הרבה לעקרון הלאומי ולתהליכי גיבושן של האומות הצעירות. המושג "אומה" אינו זהה באמריקה הלטינית עם המושג של "עם" אלא עם מדינה, ואחד הביטויים לכך, שרושמים את מוצאם של המהגרים לפי אזרחותם, ולא לפי לאומיותם, וכך נוהגים במפקדי התושבים הנערכים מדי פעם. קשה לנו לערוך סטטיסטיקה מדויקת של הישובים היהודיים, ומספר היהודים בהן מחושב לפי נתונים שונים, ואין לראותם כמוחלטים. ברם, התכונה הבולטת של יהדות אמריקה היא עמידתה על תוכנה וייחודה היהודיים. המאבק נגד הטמיעה מתנהל ע"י כל הציבוריות המאורגנת ללא הבדל גושים וזרמים וע"י רובם המכריע של האוכלוסין היהודיים. סיוע לכך ניתן ע"י "גילם" הצעיר של הישובים, תחושת השואה באירופה, חוויית קיומה של מדינת ישראל, הבדלי תרבות והוי ביחס לעמי האזור - ואילו נגד המשכה של היהדות פועלים גורמים ותהליכים לא פחות חשובים: העובדה אשר כבר הזכרנו של הפיזור הרב, הפסקת ההגירה היהודית כמעט בכל הארצות, עלייתו של דור שני ושלישי אשר נולדו וגדלו באווירת התרבות הלטינו-אמריקאית, המבנה הכלכלי של הישוב, ועוד. על פרטי המאבק הדרמטי הזה וגורמיו נעמוד בפרקים הבאים. מקורות הטבילה אשר כפו על המוני יהודים בספרד ואח"כ בפורטוגל על מנת לפתור פעם אחת לתמיד את ה"בעיה היהודית" של התקופה ההיא - לא השיגה מטרתה. החברה הנוצרית לא קיבלה בקרבה את הנוצרים החדשים, ודאגה להשפיל ולהפלות אותם, להחשיד ולהצר צעדיהם בכל הדרכים, ואילו האנוסים ידעו - לפחות בדורות הראשונים אחרי השמד - כי הם יהודים, שנצרותם חיצונית בלבד, ועליהם לחתור בכל האמצעים ובכל הכוחות לשינויים שיאפשרו הקלה בתנאי חייהם, או הפחתת הסיכון בקיום המנהגים והמצוות המיוחדים שהשתמרו מהיהדות. השאיפה הראשית הייתה, כמובן, להימלט מתחום שלטונו של הכתר הספרדי ולברוח לארצות הסובלנות הדתית דאז, ובראש וראשונה, להולנד. כל המניעים האלה פעלו במשנה-כוח ותנופה באשר לאמריקה הדרומית: המרחק העצום ממרכזי השלטון הספרדי החליש באופן טבעי את תוקפו של החוק והנוהג. יתר על כן: ההרכב המגוון למדי של שיירות הכובשים ותנאי החיים המיוחדים של הארצות החדשות, החלישו את תוקפו של המבנה הפיאודלי הנוקשה של ספרד המאה ה-16, עד שאפשר היה להסתנן בין המסגרות, לתפוש עמדות ואף להתבלט, ללא קשר מדוקדק ומפורש לעברו של האדם. זאת ועוד: ה"קונקיסטה" פעלה תוך נאמנות קנאית, בלתי מסויגת, למלך ולאמונה הקדושה, אבל היא ידעה להבדיל בין נאמנות "עקרונית" זו לבין שמירת החוק המפורש, ואפילו הנושא גושפנקא חגיגית ביותר של אחת הרשויות העליונות, או של שתיהן יחד. סולם ערכיהם המוסריים והחברתיים היה בהכרח שונה מהמקובל במולדת האם, ואחת הנקודות הרגישות במסכת זו הייתה סמכותה המעשית היום-יומית של הכמורה לגבי הגורמים הצבאיים, המשפטיים והכלכליים - ומכל שכן לגבי חייהם הפרטיים של הכובשים, המתיישבים, הסוחרים וההרפתקנים. זרם דקיק אבל מתמיד של אנוסים נמשך במשך כל המאה ה- 16 אל קובה, מכסיקו וברזיל - ומשם התפשטו פרודות פרודות ברחבי היבשת. הסיכויים "לחיות ולנשום" יותר קל מאשר באירופה הקתולית גברו על הייסורים, הרדיפות, החרמת הרכוש וכו'. בתי דין ראשיים של האינקביזיציה נפתחו במכסיקו ב- 1528, בלימה ב- 1570, בריו דה ז'נירו ב- 1621, וכל אחד מהם הסתעף על פני שטחיהן של כמה וכמה מדינות עצמאיות בימינו. אולם גם העינויים, ההחרמות והאוטו-דה-פה לא יכלו לו ליצר הקיום (הקיום היהודי!) של האנוסים. רוב קורבנותיה של האינקביזיציה נשברו כמובן, כלומר התוודו התחרטו והשלימו עם הכנסייה הקדושה בטרם תמסור אותם לרשות החילונית. אבל היו גם מקרים דרמטיים של קידוש השם ברבים, בגבורה רבה, וראויים הם לציון בתולדות המרטירולוגיה היהודית. המובלעת של שלטון הולנדי (קורסאו, גואיאנה, חלק מצפון ברזיל) הייתה גם מובלעת של סובלנות דתית. טבעי שבאזור ההוא קמו קהילות שלמות, ואחדות מהן, כגון פרנמבוקו, חשובות שהיוו קשר מתמיד ומסודר עם מרכזי היהדות בעולם הישן והרחוק. מכאן התפשטו היהודים על פני ברזיל, ומברזיל הסתננו דרך היבשה ודרך הים לארגנטינה, ומשם צפונה מערבה בכיוון לצ'רקס (בוליביה) ולימה (פרו). הוכחות למציאותם של יהודים בטריטוריה של ברזיל אנו מוצאים החל משנת 1503. באחת המפות הראשונות של ברזיל (1525) הנהר גואנברה מסומן בתור "נהר היהודים". בארצות הפסיפיק (אקבדור, קולומביה, פרו, בוליביה) נוכחותם של יהודים רשומה קודם כל על ידי האינקביזיציה בכתב הדם והאש המיוחד לה - אבל גם ביוזמה להקמת בתי דפוס, בתי בד להפקת סוכר, רפואה, מחקר גיאוגרפי והיסטורי, וכמובן - במסחר. מהגרעינים והריכוזים של אנוסים ויהודים בזמן ההוא אין כל המשך או קשר לישובים היהודיים בימינו. אנו מקדישים לפרק זה שורות אחדות מעל למתכונת הכללית של הסקירה, משום שני טעמים: א. העלילה המופלאה של האנוסים באמריקה הלטינית אינה ידועה כל צרכה, ואין כוללים אותה כראוי בתולדות העם בתקופה ההיא. כיוון שמאמר זה מוקדש ליהודים באמריקה הלטינית - נראה לנו כחובה קדושה להעלות את זכרם בהזדמנות זו. ב. ברצוננו לציין אחת העובדות המעניינות בתהליכים המסובכים של ההיסטוריה היהודית: ההגירה של יהודים (אנוסים) לאמריקה הלטינית התגברה על אש האינקביזיציה, על איסורי המלך ועל נגישות המושלים. אולם במשך הזמן דעכה הרוח היהודית שבה: צאצאי האנוסים שנשארו בחיים אחרי הנדודים, הנגישות והמדורות, נכנעו וחדלו מלהילחם על יהדותם. אלה שהגיעו (או נשארו) באמריקה הלטינית, נטמעו כליל בשכבה הספרדית-פורטוגזית של הארצות, ואת שרידיהם יש לחפש דווקא בין המשפחות האריסטוקרטיות, המיוחסות ביותר. |
|
ההגירה היהודית מתחדשת לאחר שארצות היבשת רוכשות עצמאותן המדינית (1825-1808), ואולם עד סוף המאה המדובר הוא בקילוחים דקיקים בלבד: יהודים ספרדים אשר היגרו לארצות אלה משום קרבה לשונית או משום הקשר הער (יחסית) בין אמריקה הלטינית לאגן הים התיכון. יהודים מערב אירופיים, אשר מלווים את ראשית הפיתוח, מפעלי התחבורה וההתחלות הצנועות של תיעוש, המבוססים כולם על השקעות הון והשאלת מומחים מצרפת, בלגיה, גרמניה ואנגליה. בין המומחים, הסוכנים ובעלי ההון - לא מעטים הם יהודים. רק בסוף המאה, כאשר מאות האלפים והמיליונים של יהודי מזרח אירופה מתחילים לנוע "לאמריקה", רסיסים קטנים של הגלים האדירים האלה מגיעים גם לאמריקה הלטינית, עד שבראשית המאה העשרים מתגבשים גרעינים רציניים של הישובים במכסיקו, קובה, ברזיל, אורוגואי, בוליביה. הישובים בצ'ילה ובפרו קמו יותר מאוחר, רובם מיהודי ארגנטינה, אשר התחילו להתפשט על פני "הסביבה". קובה ומכסיקו שימשו להלכה פרוזדורים לכניסה "לאמריקה של ממש", כלומר, לארצות הברית, אולם רבים השתקעו או שקעו בתחנות מעבר אלה, שהפכו בשבילם מגורי-קבע. גורם זה הורגש במיוחד בשנות 1929-1922, לאחר שהוצבו מכסות-הגירה לארה"ב, ואילו המציאות היהודית בפולין ובשכנותיה הגבירה את הלחץ להגירה. אין זה מתפקידנו לנתח ולתאר את מניעי ההגירה ממזרח אירופה, תקופות הגאות והשפל שבה, אף הרכבה הממוצע, היות והם ידועים למדי מהמסכת "הקלאסית" של ההגירה היהודית במאת השנים האחרונות, והם חוזרים ובאים לביטוי בכל ישוב וישוב. ההבדלים, במידה וקיימים, מותנים בכמות, כלומר בהיקף הישובים, ואינם מהותיים. שנות 1942-1936 הן שנות ההגירה המוגברת של יהודים דוברי גרמנית (גרמניה ואוסטריה) הנמלטים ממצוקת היטלר. הארגונים היהודיים הבינלאומיים והמוסדות המקומיים אחזו בכל האמצעים האפשריים והבלתי אפשריים על מנת להתגבר על הקשיים הפורמליים להשגת אשרות ודרכונים, על תנאי התחבורה (בשנות המלחמה) וכו', על מנת להציל ככל האפשר יותר יהודים מהתופת הנאצית. מבצע פדיון שבויים העסיק בשנים ההן את הישובים והקהילות על היבשת לפי מיטב המסורת היהודית. יהודי גרמניה ואוסטריה - רבים מהם בעלי אמצעים וקשרים - עשו רבות מצדם וביזמתם על מנת להגיע לארצות רחוקות אבל שאננות אלה. רבים נרשמו, בהתאם לחוקי ההגירה המקומיים, כחקלאים; לא מעטים התנצרו או קיבלו תעודות שמד שהבטיחו להם באופן אבטומטי את הכניסה לכמה וכמה מדינות. בסופו של פרק ההגירה המרכז-אירופית, דוברי הגרמנית מהווים רוב מוחלט בקוסטה-ריקה, אל-סלבדור, אקוודור, קולומביה, וחלק ניכר בכל יתר הישובים. בקווים כלליים אפשר להעריך את הרכב היהדות הלטינו-אמריקאית לפי מוצאה (להוציא את ארגנטינה, שאיננו דנים בה כלל בסקירה זו) כדלקמן: אשכנזים - 50%; גרמנים - 25%; ספרדים ויוצאי ארצות ערב - 20%; יוצאי הונגריה וארצות שונות - 5%. אמנם אחוזים אלה מתייחסים למספרים כלליים, ז.א. כולל הישובים והקהילות הקטנות ביותר. לעומת זאת, הישובים הגדולים והקובעים ביהדות זו: ברזיל, אורוגואי, מכסיקו, צ'ילה, נותנים תמונה אחרת לגמרי, והיא לטובת ההגמוניה של היסוד האשכנזי. החיים הציבוריים גם בצ'ילה קיימות 4 קהילות, אלא שהן מסתפקות ב- 2 בתי עלמין. ברוב הישובים קיימות 3 קהילות: האשכנזית (יוצאי מזרח אירופה לארצותיהם), הספרדית (כולל יוצאי ערב), של דוברי גרמנית (גרמניה - אוסטריה). החטיבות הקטנות - הונגריה, מערב-אירופה, מקיימות מועדונים או אגודות שאינן מגיעות לכלל סמכות ותפקיד של מוסדות קהילתיים ומבחינה מוסדית הם נספחים על פי רוב לקהילה האשכנזית. בישובים הגדולים קיימים ועדים מרכזיים או פדרציות של קהילות, המשמשים נציגות עליונה כלפי חוץ וסמכות מתאמת כלפי פנים. גופים אלה הוקמו, או התחזקו, בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר השואה באירופה העמידה את יהדות אמריקה הלטינית בפני משימות ואחריות שלא ידעו עד כה, וזאת ללא קשר מספיק עם מרכזי היניקה וההדרכה בפולין, בישראל ובארה"ב. בתקופה ההיא החלה גם הפעולה השיטתית והנמרצת של הקונגרס היהודי העולמי, אשר לבשה ביבשה צורה של תנועה ציבורית רחבה למדי. מאז, המוסדות המרכזיים מתבססים הולכים, וסמכותם מתרחבת. ואולם המגמות הריכוזיות של הישובים בכללותם אינן מפחיתות ואינן משנות את הפיצול "העדתי" ואת קיומם הנפרד של תאים חברתיים לפי חתך המוצא. בכל אופן, קיים שיתוף פעולה מלא בין "העדות" האלה בכל מה שנוגע לצרכיו ובעיותיו הבינלאומיות של העם ולכל הפעולות למען מדינת ישראל. ההבדלים והפירוד מתבטאים יותר כלפי פנים. הבדלי טמפרמנט, נוסח, בשיטה ובעבודה הציבורית: שעה שיוצאי מזרח אירופה תוססים, ששים אלי מאבק (ולו מלאכותי לעתים) ציבורי; מגלים יוזמה, רגישים למתרחש בעולם היהודי הגדול, הרי דוברי גרמנית הם יסודיים ושיטתיים יותר, אולם גם מגבילים יותר את פעילותם לענייני המקום ולמוסד המקומי. הבדלי גישה לבעיות אומה והמשך יהדות, תרבות ושפה, חינוך וכו': האלמנט האשכנזי נאבק על חינוך יהודי מלא ומקיף ככל האפשר, שעה שדוברי גרמנית והספרדים מסתפקים מלכתחילה בתוספת הזעומה של "שיעורי יהדות", שיכשירו את הילד לבר מצווה, או שיעניקו לו הבנה מעומעמת למדי מדוע יש להמשיך ולקיים את המוסדות, המועדונים והחברות היהודיות. במכסיקו, קובה, ברזיל ואורוגואי, רווחת עדיין שפת אידיש. לא זו בלבד שהדור הראשון להגירה ממשיך להשתמש בה, ומשליט אותה על החיים הציבוריים, אלא שגם בדור השני רבים השומעים אידיש, ולא מעטים היודעים לדבר בה. אין פירוש הדבר שקיומה של האידיש מובטח בארצות אלה, ואף האידישאים הקנאים ביותר אינם אופטימיים עד כדי כך. אולם הזיקה לאידיש פירושה גם קשר לתרבות וספרות יהודית, זיקה לעבר הלא רחוק, תחושה לאומית עמוקה. לעומת זאת, הישובים לאורך הפסיפיק התבוללו הרבה יותר מבחינה לשונית, והספרדית שולטת בבית, בחברה ובמוסדות. בשביל הספרדים דוברי לדינו המעבר לספרדית (וכן לפורטוגזית) הוא טבעי וקל - והייחוד הלשוני אינו קיים כלל לגביהם. דוברי גרמנית וערבית משמרים בדרך כלל את שפת המוצא בבית (ודוברי גרמנית אף דואגים לכך במאוד) אולם "ברחוב", כלומר בכל הופעה פומבית-חיצונית, הם עברו במהירות ובאופן מוחלט לספרדית. ייתכן וביסוד ההפרדה מונח השוני שבהערכת הייחוד שבחיי הישובים היהודיים: מחד, השאיפה לקיים ישוב בעל תוכן ותרבות מקוריים, יהודיים ככל האפשר, בתור יחידה חברתית (קהילתית מוסדית) נפרדת אם כי לא מתבדלת. מאידך, קבלת הדין בהכנעה: קבוצות של ברזילאים, פרואנים, ונזולנים וכו' ממוצא יהודי ובני דת או מסורת יהודית. גם בעלי הגישה השניה אינם מתכוונים כלל לטמיעה מוחלטת, ורבים ביניהם שייכים לתנועה הציונית, אלא שאינם לוחמים על הייחוד היהודי - ומסגרתם מפולשת יותר להתבוללות אבטומטית, לנשואי תערובת, ובמידה שהחברה המקומית מקבלת אותם, לטמיעה ממש. תהליך התהוותה וגיבושה של הציבוריות המאורגנת תואם את סולם הצרכים הספציפיים של ההגירה היהודית לרבדיה. ככל אשר הישוב "ותיק" יותר, כן ברורה יותר השתלשלות סיבתית זו: בתור ראשון מבחינה כרונולוגית בא בית הכנסת והחברה קדישא, כלומר המוסדות לסיפוק צרכי דת יסודיים, ולהבטחת הייחוד המסורתי היהודי. בבתי הקברות הנוצריים שברחבי היבשת לא מעטים הקברים של יהודים: משומדים, מתנצרים ברגע האחרון, מתבוללים שיהדותם הייתה מפוקפקת, ולעומת זאת בטוחה נצרותם של בני המשפחה. אולם, קברים ומצבות אלה הם עדיין מבחינת יוצאי דופן. בית העלמין היהודי הוא "היסוד" לישוב קבע, וכיון ובכוחה של חברה קדישא לכפות תשלומים מתאימים בעד שרותיה (שעה שכל יתר המוסדות תלויים ברצונם הטוב והחופשי של החברים והתומכים) מובנת המימרא שהציבוריות היהודית בדרום אמריקה בנויה על בית העלמין. יש לציין כי למרות היסוד הדתי-כביכול, של החיים הציבוריים, לא התפתח הוי דתי. מעמדם של "כלי קודש" רופף ביותר, ואף הרבנות אינה מהווה-גורם רציני קבוע בחיי הישובים - פרט למקרים שאינם מרובים, כאשר הרב הוא בעל אישיות בולטת ויכולת ציבורית מיוחדת. השלב השני: הקמת לנדסמנשפטים שעיקרם פינת-הווי וחברה כתחליף קלוש לחברת המוצא, ובין תפקידיהם: עזרה הדדית (קופות מלווה, ביקור חולים), פעולות תרבות (ספריות, חוגים), והתארגנות משותפת לשם רכישת עמדה בציבוריות המאורגנת הכללית. לפני מלחמת העולם השניה, אחד התפקידים המובהקים של הלנדסמנשפט היה הקר המאורגן עם עיירת או מחוז המוצא. במקביל בא התור לארגון הציוני: בישובים הגדולים לפי הזרמים המפלגתיים ואילו בקטנים - אגודה ציונית כוללת, היות והגרעינים העדתיים והרעיוניים אינם מספיקים כדי יצירת גרפים נפרדים, והם מתגודדים על ההגמוניה - כביכול על האגודה או "המרכז" הציוני. תנאי החיים ומבנה הישובים מסלפים במידה רבה את התוכן הרעיוני של המפלגות הציוניות ומחייבים נוסח מיוחד של כל הפעולה הציונית, ועוד נעמוד על כך להלן. בפרק זה, יש לציין כי התנועה הציונית, על המפלגות, האגודות והפדרציות שלה מהווה גורם ראשון במעלה בחיים הציבוריים של היהדות הלטינו-אמריקאית בכל גילוייהם. בית הספר לילדים, המועדון החברתי, והמוסד הקהילתי שזכותו להופיע כלפי חוץ בשם "העדה היהודית" - אלה השלבים העליונים בתהליך התגבשותם של הישובים. למען למנוע אי הבנה אנו חוזרים ומדגישים כי תיאור זה של התהליך הוא סכימטי למדי והוא מדויק יותר ככל אשר הישוב ותיק יותר וגדול יותר. בישובים הקטנים והמוגבלים, קיימת בדרך כלל רק "החברה" או "האגודה" היהודית בתור מוסד מעין קהילתי, שכלולים בו ומקופלים במתכונת אמבריונית כל יתר התפקידים והשלוחות, פרט לאגודה הציונית, שקיימת בדרך כלל כמוסד שני, ולעתים לא רחוקות ראשון במעלה, של הישוב. התיישבות חקלאית בברזיל, הישוב השני בגדלו אחרי ארגנטינה, נעשה גם הניסיון הרציני ביותר: ב- 1903 קנתה היק"א שטח נרחב בסנטה קטלינה, סמוך לגבול ברזיל-אורוגואי. ב- 1910 הוקמה בשטח זה המושבה "4 אחים" (קוארטו אירמאוס), אשר הגיעה ב- 1914 ל- 3000 נפש. אחרי לבטים רבים, ניסיונות מחודשים ונסיגות, התגבש במקום ישוב יהודי קטן, מעין מרכז כפרי שתושביו בעלי קרקעות, סוחרי תבואות, משווקי מכשירים חקלאיים וכו', אלא שאינם חקלאים. המרחק העצום מהמרכזים המאוכלסים מבטל גם האפשרות המעטה שישוב חצי כפרי זה יוסיף גוון משלו לישוב הברזילאי. כ- 30 משפחות עזבו ב- 1914 את "4 האחים" בברזיל והקימו מושבה באורוגואי, במרחק 450 ק"מ ממונטיבידיאו, בקרבת נהר אורוגואי, שהוא גם הגבול בין ארגנטינה ואורוגואי. מושבה זו לא הייתה כלולה בתכניותיה של יק"א ולא זכתה לתמיכה משום גורם ציבורי, מה גם שהישוב היהודי במונטיבידיאו בימים ההם לא מסוגל היה לתת עזרה כלשהי למפעל מעין זה. המושבה הקטנה נאבקה קשות על קיומה מחוסר אמצעים ואשראי. רוב המתיישבים היו יוצאים לעבודות עונתיות בארגנטינה הקרובה ובמושבה עצמה טיפלו בעיקר הנשים. לאחר שהפניות המרובות למונטיבידיאו ולגורמים יהודיים בחו"ל נשארו ללא תוצאות, עזבו המתיישבים את המקום. |
|
בהתאם לחוקי ההגירה של רוב ארצות היבשת, חלק מפליטי גרמניה הנאצית נרשמו כחקלאים, וע"י כך נתאפשרה הגירתם. ואכן נעשו ניסיונות להצדיק את ההגדרה הזאת הלכה למעשה: בקולומביה נוסדה ב- 1939 מושבה חקלאית בת 200 נפש, אולם כבר בשנה הקרובה ירד המספר למחצית, ובמהרה היא התחסלה לגמרי. בבוליביה נוסדה ב- 1940 המושבה "בואנה טיאררה" (האדמה הטובה) וב- 1943 אף הוקמה נקודה חקלאית שניה. אולם למרות השם הנאה לא יכלו יוצאי אירופה להתערות בעבודת אדמה ממש באקלים הרמה הבוליביאנית (3500-3000 מטר מעל פני הים!). בדומה לקולומביה, הושקעו אמצעים גדולים, רצון טוב ותקוות רבות - והתוצאה הייתה אפסית. פרנסות ומקצועות והוא הדין לגבי התעשייה והחרושת, אשר התחילו להתפתח ביבשת רק אחרי מלחמת העולם הראשונה: משהשתבשו קווי התחבורה הימית בגלל הבלוקדה, דאגו אמנם אנגליה וארה"ב ככל האפשר להמשך היבוא של החיטה, הבשר וחומרי הגלם של אמריקה הלטינית, אבל לעומת זאת נותקה היבשת ממקורות האספקה של מוצרי תעשיה ומנפוקטורה, והמדינות המתקדמות שבה נאלצו להתחיל בתיעוש לשם אספקה עצמית מינימלית. תהליך דומה התרחש בממדים גדולים יותר ובקצב מוגבר במלחמת העולם השניה. התמורה הכללית העמוקה והמזורזת היא ללא ספק המקור לזעזועים החברתיים והפוליטיים העוברים לאחרונה על רוב המדינות הלטינו-אמריקאיות. אשר להגירה היהודית, הרי שאיפתה בראש וראשונה הייתה - "לעשות אמריקה", כלומר לשפר ולבסס את מצבה החומרי, ואחר כך, על בסיס כלכלי זה, לעלות ככל האפשר בסולם המעמד החברתי. לשם כך, היא הסתגלה למציאות השוררת, התפתחה יחד אתה, וניתן להגיד ללא הגזמה שהשפיעה לא במעט על התפתחותה. שלושה סימני היכר למקצועות היהודיים באמריקה הלטינית: שהם דרושים לכלכלה המקומית ומשרתים את האוכלוסייה; שעדיפים בהם הידע, כושר העבודה והיוזמה על השקעות הון ורכוש; שהם מפרנסים את בעליהם ברווחה ובכל אופן על רמה גבוהה בהרבה מהממוצעת של החברה המקומית. בתקופה הראשונה של ההגירה, אחת הפרנסות היהודיות הנפוצות ביותר הייתה הרוכלות: הליכה מבית לבית, מחווה לחווה ומכפר לכפר, עם מטען כבד למדי של סדקית, ומכירה בתשלומים שבועיים או חודשיים. הודות לעיסוק בלתי פרודוקטיבי זה של המהגר היהודי, סיגלו לעצמם בני הפרברים והכפרים צרכים חדשים ומושגים אחרים על אורח החיים, ונוצרה כעין תגובת-שרשרת כלכלית המקיפה את הצריכה, סדרי-הבית, המסחר, שכר העבודה, יחסי עבודה, וכו'. ואילו הרוכל, אחרי תקופה של הליכה ברגל, רכש לו כלי רכב, ובמקום המטען הכבד של סחורות התחיל נושא דוגמאות, קטלוגים מצוירים, מחירונים, ופנקסי הזמנות לבתי מסחר, אשר הוא בעצמו שותף בהם, או ל"קואופרטיב של הרוכלים", מוסד מיוחד במינו, שבהרבה מקרים היה גורם ראשון במעלה בחיי הישוב היהודי. הרוכל הופך סוחר, אבל גם הלקוח מתחיל להיות קונה רגיל ומסודר. רוכלים ש"התמחו" בהפצת נעליים, או רהיטים קלים - הקימו בתי מלאכה או התקשרו עם מפעלי מלאכה ותעשיה של אחרים, והפכו במרוצת הזמן לתעשיינים זעירים, בינוניים, או גדולים, כפי כשרונו והצלחתו של האיש או לפי התפתחותו הכללית של הענף. תעשיית הנעליים, הארנקים, והעור בכלל, הרהיטים, האריג, הטריקוטז', ואין צורך לומר, הקונפקציה של בגדים, - תעשיות "יהודיות" הן גם באמריקה הלטינית, ורק בשלב העליון, של מפעלים רבי-היקף, גדול יותר חלקם של לא-יהודים בענפים אלה. ההתפתחות מן הרוכלות אל המסחר והתעשייה אופיינית ליהודי מזרח אירופה ולספרדים. יוצאי אירופה המרכזית לא עסקו ברוכלות אלא במקרים נדירים ביותר, בעלי הכשרה מקצועית היו בבואם, ומיד התחילו בשלבים נורמליים יותר של מסחר, תעשיה או מלאכה. כמו כן, היה ביניהם אחוז בלתי מבוטל של בעלי מקצועות חופשיים (רופאים, טכנאים, כימאים, מנהלי חשבונות וכו'), שהשתלבו מהר במקצועותיהם. הישוב היהודי (שוב פעם פרט לארגנטינה) שבו היה יסוד פועלי ניכר, הוא אורוגואי. גם עכשיו, שרוב הפועלים הפכו לבעלי מלאכה, תעשיינים זעירים או סוחרים, קיים עדיין מספר מסוים של פועלים יהודיים. כן היה בתקופת ההגירה המוגברת מפולין (1924 - 1929) אחוז גבוה-ביחס של פועלים בישוב היהודי בקובה. בשתי הארצות השתלטה על העניינים החברתיים והמקצועיים של הפועלים היהודים היבסקציה - עד שחיסלה את הארגונים והמועדונים המיוחדים לפועלים, משום תכסיסים כלליים לגבי הישוב היהודי או בהתאם למדיניות הקומוניסטית הכללית בארצות. כשם שהתהליך הכלכלי שיתק את גילויי הפרודקטיביזציה ביהדות אמריקה הלטינית, כן שיתקה וביטלה היבסקציה את היסוד הפועלי כגורם ציבורי-חברתי בישובים אלה. לפי הסקירות הנערכות מדי פעם ע"י הקונגרס היהודי העולמי או ע"י הועד היהודי האמריקאי, ולפי הנתונים של המוסדות המקומיים, ניתן להעריך את המבנה הכלכלי של יהדות אמריקה הלטינית כדלהלן: מסחר 65-50 אחת של המפרנסים; תעשיה 50-10 מלאכה 20-10, מקצועות חופשיים 10-5. חלוקה זו אופיינית בעיקר לדור הראשון להגירה, במידה והדור השני, מילידי המקום, מתבגר ונכנס למעגל התעסוקה, עולה אחוז המקצועות החופשיים והתעשייה על חשבון המסחר והמלאכה, וצומחת שכבה חדשה, של פקידי ממשלה ועיריות. תהליך זה נמצא בשלביו הראשונים, ולא ניתן עדיין להגדיר אותו בנתונים סטטיסטיים. חינוך ותרבות היהודים דוברי גרמנית מסתגלים מהר ובאופן יסודי לשפה ולהווי של שכבת הבורגנות הבינונית והגבוהה שבחברה המקומית. ואילו בבית ובמועדון, או בקהילה הנפרדת, הם רואים חובה לקיים את התרבות "האמיתית", האירופאית - ואין תרבות אמיתית אלא בלבוש גרמני. שמרנות רוחנית זו מכבידה על המגע ושיתוף הפעולה עם היסודות האשכנזי והספרדי של הישובים, אבל אינה מונעת פעולה ציונית שיטתית (בנוסח המאחד של אמריקה הלטינית) ואינה מנוגדת למינימום מסוים של חינוך מסורתי לילדים. הספרדים מסתגלים אף הם מהר להווי המקומי, אחד הגורמים לכך הוא קרבת הלדינו לספרדית ולפורטוגזית גם יחד (במקרה ומדובר בספרדים ולא בבני ארצות ערב). ואולם בבתיהם הם מקיימים בהקפדה את המסורת היהודית בנוסחתה הספרדית-מזרחית, ואין לך קהילה ספרדית פחות או יותר ניכרת שלא תקיים תלמוד תורה או בית ספר. על פי רוב, המורה הוא גם "החכם" של הקהילה, והמוסד החינוכי נמצא בסמוך לבית הכנסת, שכן שני המוסדות - בית הכנסת והתלמוד תורה - הם הם מרכזי החיים היהודיים של הישוב הספרדי. ההפרדה הקהילתית אינה קיימת למעשה במועדונים לדור הצעיר. וזאת משום שלושה טעמים: א. הפעולה בהם מתנהלת על טוהרת הספרדית או הפורטוגזית, כלומר בשפה ובסגנון שהם טבעיים לדור הצעיר ללא הבדל מוצא ההורים. ב. אין הצעירים רוצים ומפוגלים להמשיך בהבדלים ובהפרדת המסגרות של "הזקנים". ג. המועדונים מוקמים בדרך כלל בבנייני פאר, מצוידים ומרוהטים יפה. הנטל הכספי והארגוני הכרוך בהקמת מועדונים כאלה מחייב מאמץ משותף של הישוב המקומי, ללא חלוקה שבטית-קהילתית. מועדונים אלה מוקמים ומנוהלים לפי דוגמת בתי הי.מ.ק.א. הנוצריים מבחינת הסידורים הטכניים והארגוניים. הבסיס להם ניתן ע"י מועדוני נוער צנועים יותר, שמטרתם העיקרית יצירת מסגרת יהודית לבילוי ולהווי אשר תמנע את הזדקקותם של צעירות וצעירים יהודים למועדונים הכלליים (מחשש נשואי תערובת...). אולם במשך הזמן הם התפתחו לא רק מבחינה חומרית כי אם גם מבחינת המערכת הרחבה של פעולות בידור, הווי, ספורט, תרבות, ועד לפעולה ציבורית כללית ועד לקורסים לעברית ולהרצאות על בעיותיה של מדינת ישראל. פעולתו של הקונגרס היהודי העולמי, הכנסים האזוריים של התנועה הציונית ושל הקהילות, הקשרים עם הי.וו.א. ועם "קונגרס התרבות" האידישאי בניו-יורק, ואחרון אחרון, פעולתה של המחלקה לחינוך בגולה של ההנהלה הציונית - כל אלה הבשילו בשנים האחרונות את התנאים והאווירה לדאגה משותפת ולטיפול מרכזי בבעיות חינוך ותרבות ביבשת. תהליך זה עדיין בראשיתו, ולא יתגבש ויתקדם עד שיקומו המכשירים הארגוניים-ציבוריים לכך. אולם גם בהתחלות הצנועות שנעשו עד כה צפונה ברכה רבה, באשר העלו את הטיפול בשטח הזה לרמה גבוהה יותר. רשת החינוך מתחילה מגני הילדים (רובם בשפת הארץ, בתוספת עברית או אידיש), ונגמרת בגימנסיה עברית (מכסיקו, ריו דה ז'נירו) סמינר למורים (סאן פאולו) ישיבות (מונטיבידיאו). היא כוללת שיעורים או קורסים ליהדות (בעיקר בקהילות הקטנות של דוברי גרמנית); בתי ספר שהם תוספת לבית הספר הרשמי הממשלתי ומעמדם כלפי השלטונות כשל קורסים לשפה ולמסורת היהודית (אורוגואי, חלק ארצות הפסיפיק, אמריקה המרכזית). בתי ספר אינטגרליים (ברזיל, צ'ילה, פרו, מכסיקו), המוכרים ע"י הממשלה, לומדים בהם כל המקצועות של בית הספר הממשלתי הרגיל (כמובן, בשפת המדינה) ואילו ללימודים יהודיים (עברית, אידיש, תולדות העם, ידיעת ארץ ישראל, חגים ומועדים) מוקדש מספר מסוים של שעות ביום או בשבוע. בדרך כלל, בתי ספר אלה עומדים על רמה חינוכית ודידקטית גבוהה ונהנים מאהדתם והערכתם של השלטונות, אבל אין הערכה זו מתבטאת בתמיכה כספית כלשהי, באופן שהם מהווים נטל כספי נכבד על הקהילה; מה גם שהיא משתדלת להקים בנין מיוחד, מפואר ככל האפשר, למען בית הספר, ולציידו יפה, הכל למען לעמוד בהתחרות עם בית-הספר הכללי שנראה תמיד כטבעי ותכליתי יותר להורים ולילדים כאחד. עיקר חשיבותו של בית הספר האינטגרלי באפשרות לקיים מסגרת כוללת יהודית, לקשור את הילד לשיר העברי, לחג היהודי, וכו'. לעומת זאת, ההישגים הלימודיים גרידא תלויים במעמד שהמורה למקצועות יהודיים רוכש לו לגבי חברו "הכללי" - ובכשרונו לעורר אצל התלמיד יחס וזיקה לערכי היהדות, שאם לא כן הלימודים האלה יהיו תפלים בעיניו. יצירת הקשר האינטימי הזה, הגישה החינוכית המיוחדת, ובראש וראשונה המסירות הבלתי מסויגת לתפקיד, הם התנאים ההכרחיים להצלחתו של המורה בבית-הספר "הנוסף", כלומר, שמיועד ללימודים יהודיים בלבד ואינו מוציא מכלל חובת החינוך החוקית. בית-הספר זה שקדם בכל הארצות לבית-הספר האינטגרלי, והמתקיים עדיין, כאמור, באורוגואי ובשורת ישובים יותר קטנים (אבל גם בארגנטינה! ) הוא מעין משמרת שניה לבית הספר הרגיל. נמצא שעל הילד ללמוד בשני בתי ספר כל יום, שתיים או שלוש שפות בבת אחת: ספרדית ואידיש או עברית, או שתי השפות גם יחד. הוא מטולטל יום יום בין שני עולמות שונים, אשר אחד מהם הוא הנורמלי, המקובל על הרחוב ועל הבריות (וברוב המקרים - גם על ההורים) והשני ערטילאי, קשור במידה לא מעטה לעבר (של סבא וסבתא, של ההיסטוריה היהודית) או לעולם רחוק (מדינת ישראל, התפוצות). ההתמודדות בין שני העולמות על נפש הילד היא בלתי נמנעת. "העולם" של בית הספר היהודי מסוגל להצליח רק באם יעלה את לימוד ההיסטוריה או את קבלת השבת וטכס החג וכו' לחוויה חינוכית עמוקה. אם ניקח בחשבון שלא תמיד יודעים ומוכנים ההורים לסייע בביסוס מעמדו של בית הספר היהודי, ושחלק בלתי מבוטל של המורים לא קיבל את ההכשרה המקצועית הדרושה למילוי תפקידם, הרי מותר להעלות על נס את הישגיו של בית הספר היהודי, תוצאה של "השקעה" גדולה של אהבה, מסירות והכרה של המורים והעסקנים. משהתגבשו והתבססו המסגרות הארגוניות של הישובים (המוסדות הקהילתיים, ועד הקהילות והוועדים המרכזיים) הדאגה לחינוך הופקעה מידי קבוצות פרטיזניות של עסקנים והוטלה על הישוב כולו. התנאים החומריים של בית הספר ותנאי עבודתו של המורה שופרו, וכן עלתה רמתם הפדגוגית של עובדי החינוך. תוספת חשובה לאין שיעור הם המורים והמורות הבאים מטעם המחלקה לחינוך בגולה בירושלים, הן מבחינה מקצועית, הן מבחינת ההמחשה החיה של "ידיעת ישראל", השימוש בעברית וההווי הישראלי שהם מביאים אתם. הקשר החי עם מדינת ישראל סיים למעשה את הפלוגתא הממושכת בין חסידי האידיש וחובבי העברית. במשך שנים רבות גילו האידישאים הרבה יותר יוזמה ופעילות והשתלטו על מערכת החינוך, כשלצדם הדיבור החי באידיש בחלק ניכר של הבתים ובציבוריות, ותפקידה הלאומי החשוב של השפה בתור אמצעי קשר עם העולם היהודי באירופה (ואף בארה"ב), על הספרות, העיתונות וחיי התרבות בכלל. לעומתם, לא יכלו חובבי העברית להוכיח שהם עצמם משתמשים בשפה זו, או שקיימת איזו פינה בחיי הישוב שהעברית מהווה בה ערך חי. ולכן השפה השלטת הייתה אידיש ובבתי הספר שהשתייכו לזרמים לאומיים למדו גם עברית. בתי ספר בעברית היו מעטים. המצב נשתנה באופן יסודי בשנים האחרונות. משקלה של האידיש בחיי הבית והציבור ירד עם צמיחתו של הדור הצעיר, "המקומי", ועם חורבן המקורות של אירופה המזרחית. מאידך, גובר הקשר החי עם מדינת ישראל, ע"י העלייה - החלוצית והכללית - התיירות, נוכחותן של הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל, פעולת השליחים וכו'. חוגים רחבים למדי לומדים ושומעים עברית. העסקנים והמחנכים באו לכלל דעה שהשפה העברית עלולה גם לשמש אמצעי-קשר ומיזוג בין שלוש העדות הראשיות (אשכנזים, ספרדים ודוברי גרמניה), נוסף על היותה בימינו המכשיר הלאומי בה"א הידיעה המקשר חלקי העם השונים בעולם. לאחרונה, רוב בתי הספר הם עבריים, שלומדים בהם גם אידיש, פרט כמובן למוסדות שהיבסקציה מקיימת עדיין באורוגואי ובברזיל. בסקירתנו על החינוך היהודי באמריקה הלטינית מן הדין שנציין את הניסיון של "אורט" להקים בתי-ספר מקצועיים בבואנוס-איירס, מונטיבידיאו, לה-פז (בוליביה). מסתבר שניסיון זה אינו מלווה תנועה לפרודוקטיביזציה בישוב היהודי, ולא התאמתה הסברה שנערים יהודים דורשי הכשרה מקצועית יבכרו מוסד יהודי על בית הספר המקצועי הכללי. המוסדות האלה לא התפתחו, ובמידה והם מקיימים קורסים למקצועות שונים, לומדים בהם גם תלמידים לא-יהודים לא מעטים. למרות המאמצים וההישגים, מצב החינוך היהודי ביבשת רחוק מלהשביע רצון. אחוז הילדים בגיל בית-הספר המבקרים בכל מוסדות החינוך נע בין 60 בקירוב במכסיקו (בסקטור האשכנזי של הישוב - 75%), פרו וקובה לממוצע של 20-15 אחוז בישובים הגדולים יותר: ברזיל, צ'ילה ואורוגואי. אולם גם המספרים האלה אינם משקפים נכונה את המציאות: המספרים הגדולים ביותר מתייחסים לגני הילדים ולכיתות הראשונות של בתי הספר. מכיתה לכיתה מספר התלמידים יורד באופן תלול, ונמצא כי אחוז הילדים המסיימים מחזור לימודים שמגיע בקושי לרמת השכלה יסודית במקצועות "יהודיים" הוא קטן ביותר. אחוזים מסוימים טועמים טעם חינוך יהודי, ויש אשר ההורים או תנועות הנוער, או גורם ציבורי מקרי, דואג לטפח את הטעם הזה ולקיימו עד שהמתבגר ימצא בעצמו את דרכו לתרבות היהודית. אלא שדאגה זו היא מקרית, כאמור, ואינה מקיפה אלא חלק מהילדים האלה. ואילו רובם המכריע אינו מגיע כלל לראות צורת אל"ף, או שזוכה לראותה בלבד, אבל לא לזכרה... אנו עדים למרוץ בין הרחבת רשת החינוך והעלאת רמתה לבין הטמיעה הלשונית והתרבותית של הדור החדש, מרוץ אשר טרם הוכרע, ואין לדעת כיצד ומתי יוכרע. הצורך באינפורמציה שוטפת על המתרחש בעולם ועל העניינים הנוגעים לחייו היומיומיים של המהגר, הוליד את העיתונות המקומית באידיש, נוסף לעיתונות שמתקבלת מבואנוס-איירס ומניו-יורק. לאחר מכן, כאשר המהגרים למדו את שפת הארץ, המשיכו לקיים את העיתונים מתוך זיקה לאידיש ובעיקר משום הצרכים והעניינים הספציפיים של החיים היהודיים שאינם יכולים למצוא ביטוי בעיתונות הכללית. מטעם זה קמה גם עיתונות יהודית בספרדית ובפורטוגזית, בשביל החטיבות שאינן דוברות אידיש ובשביל הדור השני להגירה. ברור מאליו כי היקפם המוגבל ביחס של הישובים היהודיים אינו מאפשר קיומה של עיתונות גדולה ומפותחת, אולם יש לציין כי שני העיתונים היומיים המופיעים במונטיבידיאו והעיתונים בברזיל, צ'ילה, קובה ומכסיקו (כולם 3-2 פעמים בשבוע) עומדים על רמה גבוהה למדי וממלאים תפקיד חשוב בחיי הציבור המקומי. תפקיד דומה ממלאים השבועונים המופיעים בברזיל (פורטוגזית), צ'ילה, מכסיקו, ונצואלה (ספרדית). כמו כן מופיעים ירחונים שונים, אלא שרובם עלונים פנימיים של הקהילות, ואינם מגיעים לכלל מעמד של עיתונים. לפי סקירת העיתונות של הקונגרס היהודי העולמי מופיעים ביבשת (פרט לארגנטינה): עיתונים יומיים: (אידיש) - 2; עיתונים המופיעים 3-2 פעמים בשבוע - 5, מהם 1 באידיש ופורטוגזית, 1 אידיש וספרדית 3 אידיש בלבד. שבועונים: 12, ומהם אידיש - 4; גרמנית - 1; פורטוגזית - 2; ספרדית - 4; אידיש-פורטוגזית - 1. דו-שבועונים: אידיש - 2; גרמנית - 3; גרמנית-פורטוגזית - 1; ספרדית - 4; ובסה"כ 10. ירחונים ועלונים חודשיים: אידיש - 1, גרמנית - 2, פורטוגזית ועברית - 1, פורטוגזית - 5, ספרדית - 11; הולנדית (הודו המערבית) - 1. נוסף על כל אלה ישנם כתבי עת אחרים המופיעים בתקופות ממושכות יותר, כגון השנתונים במכסיקו וקובה, רבעון באורוגואי, וכו'. |
|
למרות המגבלות הטבעיות שבהיקף הישובים היהודיים, שימשה עיתונות ענפה זו במה לפובליציסטיקה ראויה לשמה על בעיות ציבוריות מקומיות ובמידת מה - על הפרובלמטיקה הכללית של העם והתקופה. במקביל לכך, צמחו ניצני יצירה ספרותית שנושאיה: לבטי הסתגלותו של המהגר, ההווי המקומי; לעתים - הפרובלמטיקה הסוציאלית המקומית. הופיעו גם מחקרים על תולדות הישובים היהודיים בכלל ועל התקופה הקולוניאלית בפרט, וכן על נושאים יהודיים כלליים יותר. ראייה לציון העובדה - כי המחקרים ודברי ההגות נכתבו בספרדית, לא פחות ואולי אף יותר מאשר באידיש, ואילו הסיפור, הנובילה והשיר, רובם ככולם באידיש. בני הדור השני להגירה (ולא מהמהגרים החדשים יוצאי מרכז אירופה) משתלבים יותר ויותר בעיתונות הכללית של הארצות, ביצירה האמנותית ובחיי התרבות בכלל. לעומת זאת, טרם מצאנו יהודים שהגיעו לעמדה חשובה ביצירה הספרותית המקומית. בכל אופן מוקדם עדיין להגדיר את תרומתה המיוחדת, המקורית, של ההגירה היהודית לתרבות אמריקה הלטינית. ציונות באשר לעליה, יהדות אמריקה הלטינית לא הייתה שונה מן הישובים השאננים והשבעים בחלקים אחרים של העולם החופשי, שאינם מקיימים מצווה זו. אולם גם ביחס לעליה הוכחה חיוניותה ושורשיותה של הציונית ביהדות זו, שכן מאז קום המדינה החל זרם דק אבל בלתי-פוסק של עליה, עיקרה עלית נוער חלוצי, מקצתה של בני המעמד הבינוני (ברכוש ובגיל). גם בממדיה המוגבלים והמצומצמים של עליה זו, באופן יחסי היא גדולה פי כמה וכמה מאשר העלייה מארה"ב וקנדה, או ממערב אירופה. הפעולה למען המגבית (עד ל- 1942 - 43 - בקרן היסוד משנה זו ואילך - המגבית המאוחדת למען א"י) חורגת ממסגרת של פעולה כספית. היא מקיפה את הישוב כולו והופכת תוכן מרכזי של התנועה הציונית ושל הציבוריות היהודית המקומית: הפעולות מסביב להרכב ההנהלה והוועדים, ולגיוס המתרימים, ההסברה והתעמולה, ע"י ביקורי בית, אסיפות חלקיות ומרכזיות, ועידות ארציות ואזוריות; הבשורה הבלתי אמצעית על המתרחש בארץ-ישראל מפי שליחים - כל זה מניע ומפעיל חוגים רחבים ביותר של יהדות לטינו-אמריקה. בשנים הקודמות, כאשר הקשרים עם העולם היהודי ועם ארץ-ישראל היו רופפים, המגבית שימשה ביטוי ופורקן לרגשי הזדהות עם העם לתפוצותיו ולזיקה לציון, עד שבישובים הקטנים והרחוקים, הביקור הקצר של נציגי המגבית היה כעין הפגנה מרכזית ואולי יחידה, אחת לשנה, של היהדות. בשנים האחרונות קיים קשר ומגע ער למדי בין הישובים האלה לבין המרכזים בבואנוס-איירס ובניו-יורק, ועם מדינת ישראל; בכל ארץ וארץ קיימת נציגות דיפלומטית של המדינה, והיא מרכז מקרין "ישראליות" בסביבה היהודית, מאות יהודים יש להם בארץ בנים ובנות או קרובים, שעלו מאז קום המדינה, ועוד מאות ביקרו בארץ בתור תיירים. אין הבשורה מהארץ "מפתיעה" ומעוררת כל כך, כפי שהייתה משפיעה בשנים הקודמות. ואולם חשיבותה של המגבית בתור מבצע לאומי-מרכזי קיימת ושרירה. ההסברה הציונית מתרכזת גם היא במידה רבה סביב למגבית, אבל היא מקיפה גם ניסיונות של הסברה רעיונית ופוליטית, מאמצי חינוך ושכנוע של הדור הצעיר, ובישובים מסוימים - ויכוחים עם האלמנטים הלא-ציוניים או אנטי-ציוניים (היבסקציה, קבוצות קטנות של בונדאים, ובתקופה מסוימת - עם אוהדי הועד היהודי האמריקאי אשר במשך הזמן נקטו עמדה ציונית או פרו-ישראלית). בשנים שלפני קום המדינה, נעשתה באמריקה הלטינית פעולה ענפה למען רכישת אוהדים לרעיון הציוני בקרב החוגים הקובעים בחברה הלא-יהודית: מדינאים, אנשי רוח ואמנות, מנהיגי תנועות פוליטיות, וכו'. בהרבה ארצות הוקמו ועדים נוצריים למען ארץ ישראל, שתרמו תרומה חשובה לעניין הציוני בועידות הבינלאומיות ובאו"ם. פעולה, זו נעשתה, כמובן, בתיאום עם הסוכנות ובהדרכתה, אבל בוצעה בעיקר ע"י כוחות מקומיים אשר התעלו והתחזקו תוך כדי מילוי התפקיד האחראי הזה. כן השפיעה ההסברה המכוונת ללא-יהודים השפעה בלתי מבוטלת על משכילים צעירים יהודיים, הודות להצגת העניין במושגים קרובים לרוחם ובשפה מובנת להם (ספרדית ופורטוגזית). מייסדי האגודות והארגונים הציוניים העתיקו מארצות המוצא את השתייכותם לזרמים הפוליטיים-רעיוניים שבציונות, ואילו הדור החדש יונק השראתו מהחיים הפוליטיים במדינת ישראל ומסתמך מבחינה רעיונית על היחסים (יותר נכון, על הדי היחסים) הבינמפלגתיים בארץ. בשני המקרים, לא נעשה ניסיון רציני להתאים את הפרוגנוזה הציונית של מזרח ומרכז אירופה או את הפרובלמטיקה הפוליטית של מדינת ישראל למציאות החברתית, הכלכלית והמדינית של אמריקה הלטינית. ניסיון זה שמור דווקא לתנועה החלוצית, זו שאיננה גורסת קיום והמשך ביבשת, ומשתדלת לחיות חייה הרוחניים בהעברה לישראל. באופן פורמלי וארגוני קיימים בישובים הגדולים של אמריקה הלטינית כל המפלגות והזרמים הציוניים, ואילו בישובים הקטנים ישנם אוהדים וחסידים של כל זרם וזרם, ויש אשר סכסוך רציני הפורץ בין המפלגות בישראל משבש את היחסים האישיים בין עסקני קהילה קטנה באיזו עיירה דרום-אמריקאית. למרות הויכוחים והמלחמות, לשמם ושלא לשמם, בין המפלגות והקבוצות, ידעו ציוני אמריקה הלטינית להקים הסתדרויות אחידות וכוללות (בברזיל, צ'ילי, בוליביה) או מועצות וועדים מרכזיים (אורוגואי, מכסיקו, קובה, פרו) עוד טרם נצטוו על כך ע"י המוסדות העדתיים בירושלים. גופים מרכזיים אלה מתאמים את הפעולות הציוניות ומצליחים בדרך כלל לקיים שיתוף פעולה מתמיד בין הארגונים הציוניים הרעיוניים והעדתיים, והם בעלי סמכות רבה כלפי חוץ, לגבי המוסדות היהודיים הכלליים, פרט למקרים של מאבק עם היבסקציה (באורוגואי, קובה, ובמידה ידועה, בברזיל), לא עמדה בעצם בפני התנועה הציונית בעיה של כיבוש הקהילות, אלא במידה והציונים הפריעו אחד לשני, ונתנו יד לגבאות אישית. על אף התפתחותן וגיבושן של המסגרות הארגוניות של הישובים (ועדים מרכזיים, ועדי קהילות, פדרציות וכו'), עדיין משמשים המוסדות המרכזיים הציוניים כתובת וסמכות כללית בענייני הישוב, ורק התיאום האישי ובמקרים רבים הזהות האישית של נושאי התפקידים מונעים סכסוכים סביב לשאלת הסמכות הפורמלית. השלוחות הראשונות של תנועות הנוער הציוניות הוקמו ביבשת לפני 30-25 שנה, אולם הן נאלצו לעבור תקופה ממושכת של לבטים וחיפושי דרך, משברים ושידוד מערכות עד שחדלו להיות "שלוחות", אלא שהתגבשו בתור תנועות מקוריות, שבני הנוער המקומי הם הנושאים החיים והאחראיים להן, ושיטות פעולתן מותאמות למציאות המקומית ולמנטליות של הילד והנער היהודי יליד הארץ. הסתגלות זו לא הייתה בה משום ויתור על ערכים או סטייה מהמטרה. להפך, דווקא על ידי כך שהתנועות השכילו לראות לפניהן את החניך והחבר על רקע המציאות המקומית, הן התגברו על הפיתיון להפוך חטיבות צעירות של המפלגות הציוניות הקיימות, או ארגוני צופים יהודים, או קבוצות נוער פוליטיות גרידא. מלחמת השחרור, שהשתתפו בה מאות אחדות של מתנדבים מאמריקה הלטינית, ויצירת המציאות הישראלית החדשה מסמנים את גמר הפרק הראשון, של התחלות וגישושים, בתולדות התנועה החלוצית ביבשת. מאז היא גדלה והתפשטה לרוב הארצות. באחדות מהן (ברזיל, אורוגואי, צ'ילי) היא מקיפה 19 עד 15 אחוז מכלל הנוער היהודי בגיל 18-10. העלייה החלוצית נמשכת בקילוח דק אבל מתמיד, ממכסיקו, צ'ילה, ברזיל, אורוגואי ובוליביה, ומדי פעם עולים גרעינים וקבוצות קטנות מפרו, קובה, קולומביה וכו'. חוות ההכשרה קיימות בצ'ילי, אורוגואי, וברזיל. נוסף לכך, התנועות המקומיות משגרות את חבריהן להכשרות בארגנטינה. פרי החינוך החלוצי ביבשת הוא שורה מכובדת של משקים קיבוציים שהוקמו או שהושלמו ע"י יוצאי התנועות האלו. קיימים גם "מרכזי" נוער ציוני, המקיפים מספר רב של בני נוער לשם פעולות הווי וחברה. כיוון שה"מרכז" או המועדון מחייב פחות, ומסגרתו רופפת יותר, ניתן לו להקיף מספר גדול יותר של חברים - ומאידך יותר קשה בשבילו להבטיח רציפות ושיטתיות של פעולה. התנועות והמרכזים מאורגנים יחד בבריתות של נוער ציוני, שסמכותן ותחומי פעולתן תלויות בנכונותם לשיתוף פעולה של שני הסוגים, ובעיקר של התנועות. שעה שהתנועות החלוציות הן הגורם המתסיס והחי ביותר בציונות הלטינו-אמריקאית, ה"מרכז" או הארגון משמשים מסגרת חשובה לחינוך לאומי של הדור הצעיר, ואין לראותם כפריפריה או פרוזדור לתנועה ממוצעת של האוכלוסייה כולה. בכל אופן, משקלו היחסי של הנוער המאורגן בתנועה הציונית וממילא בציבוריות הכללית, הוא אחד הקווים האופייניים והמקוריים של אמריקה הלטינית. בין ישראל לעמים קנאות זו אין בה כפיה, להפך, האומות החדשות האלה שוחרות חירות וסובלנות, ועל אף ההפיכות הצבאיות התכופות ושלטונם של רודנים בארצות שונות, היסוד התחוקתי (אולי מותר להגיד, המגמה הלאומית היסודית) הוא של משטר דמוקרטי ליברלי. בית הספר הממלכתי, היסודי והתיכון, האוניברסיטה, המקצועות החופשיים, התעשייה החדשה, פותחים בפני המהגר סיכויים רבים ואופקים רחבים. למהגר היהודי, אשר חש בבשרו המגבלות וצרות-התחומים של מדינות אירופה והמזרח התיכון, ואף לבנו שנולד ביבשת החדשה, קוסמים במיוחד האופקים הנרחבים של ארצות ברוכות-טבע אלה, שבהן אומות צעירות מתחילות ביצירה חדשה, בכל השטחים והמובנים. יש לציין כי רמת התרבות של העמים האלה היא גבוהה למדי, ואין היהודי נידון לירידה תרבותית או חברתית שעה שהוא משתלב בתרבות הספרדית-פורטוגזית העשירה. המדובר כמובן ברמתן של השכבות השליטות באוכלוסייה, להוציא את האינדיאנים ואת התערובות והתרכובות המגוונות הבין-גזעיות. אולם בתוקף המציאות, שכבות שליטות אלה הן המהוות את גרעיני השמות והלאומים החדשים, הן הקובעות את דמות הארצות, ואין לדבר עדיין על רמה ממוצעת של האוכלוסייה כולה. גורם נוסף וחשוב של ההתבוללות הוא האחוז המבוטל של היהודים ביחס לאוכלוסייה הכללית. בערים הגדולות, מספיק מספר היהודים כדי גיבוש יחידה חברתית המתגוננת בדרך ליכוד פנימי נגד הטמיעה והכיליון. במקומות הקטנים והמרוחקים, שבהם פזורים יהודים אחד לישוב שניים לעיירה, אין מנוס מהתבוללות לשונית, תרבותית וחברתית, נשואי תערובת, ועד לטמיעה מוחלטת. לעומת המגמה הכללית לספוג ולמזג את כל היסודות שבהגירה, ללא הבדל, קיימת גם תופעה הפוכה: הסתגרותה של החברה הגבוהה של רוב הארצות ביבשת מפני אלמנטים זרים, שאין להם שורשים במורשת אבירית-אצילית של קסטיליה, ארגון ואנדלוסיה, שאינם קתוליים, שאינם בני הגזע הלטיני ועל אחת כמה וכמה בפני יהודים, שאין בהם אף אחת מהסגולות המעלות ערכו של "קבלירו" - ולהפך, כל התכונות המאפיינות את ה"גרינגו" ("ירוק" - זר נחות דרגה). ואל יהי עניין החברה הגבוהה קל בעינינו, שכן אין שכבה אזרחית אחרת שבה יוכל להשתלב האדם האירופאי. מיד לאחר החברה הגבוהה, באה שכבת בני התערובת שבקושי הגיעה לדרגת בורגנות זעירה ופקידות נמוכה, ולאחריה המון דלת העם, אינדיאנים, כושים, אנשי הכפרים והעיירות, שהם חומר מעניין לחקר אתנולוגי של שבטים פרימיטיביים או של שרידי תרבויות עתיקות. היחס ליהודים שונה מארץ לארץ לפי דרגת יציבותו של המשטר הדמוקרטי ולפי מידת הסובלנות הגזעית והלאומיות הכללית. לכן אין הבעיה קיימת באורוגואי הדמוקרטית, ובברזיל המסוגלת לשמש מופת לעולם כולו באשר ליחס-סובלנות בין לבנים, כושים, אינדיאנים, מונגולים והתערובות המשתזרות ומשתלבות בין ארבעת הגזעים, לעומת זאת, בארצות הפסיפיק ובאמריקה המרכזית, שבהן בעיית האינדיאנים ומקומם באומה היא הבעיה החברתית הדחופה והקשה ביותר, גם היחס ליהודים מסובך ורגיש יותר. הדור החדש מה פירושה האמיתי של הנוסחה, ומה ההנמקה הפנימית, העצמית, למלחמה על המשך יהדות - אלה השאלות שבהן מתלבט ביודעין ושלא ביודעין הדור היהודי החדש ביבשת. הכוונה איננה לדור שני להגירה מבחינה כרונולוגית, שכן בישובים אחדים, ובסקטור הספרדי בפרט, ישנם כבר בני שלישים ורביעים למהגרים הראשונים - כי אם לרבדים החברתיים ציבוריים החדשים של ילידי הארצות, אשר מגבירים ומרחיבים את חלקם בחיי הציבור היהודי, את אחריותם לקיום המוסדות המקומיים, ואת דאגתם לקיום הקשרים עם הארגונים היהודיים הבינלאומיים ועם מדינת ישראל. חילופי המשמרות גורמים גם לשינויים מהותיים בצורת הארגון, בגישה לבעיות הישוב ופתרונן ובהופעה כלפי העולם החיצוני. לא עוד "ייבוא" תכנים ומסגרות של חיי ציבור "מהמולדת הישנה", כי אם צמיחה וגילוי של חיים יהודיים מקומיים, על החיוב (טבעיות, התאמה למציאות, ביטחון עצמי) והשלילה (החלשת השורשים בעבר ובמציאות העם, ירידת רמת התרבות היהודית) שבדבר. הנהגת הישובים ברובה עדיין בידי הדור הישן; בעיית ההשתלבות ושיתוף הפעולה טרם מצאה פתרונה המלא, וישנם מקומות ושטחים שקיימת בהן עדיין השאלה מי ומתי יירש את מייסדי ובוני הישוב וימלא מקומם. אולם לפי הניסיון של השנים האחרונות מותר להניח כי בעיות אלו מוצאות פתרונן באופן טבעי ומניח את הדעת. דור חדש זה מעורה בתרבות ובהווי של ארצות היבשת, חושב ומדבר ספרדית או פורטוגזית, הופעתו היא "לטינו-אמריקאית". דאגתו להמשך יהדות ולמסגרות הציבוריות של הישובים, ביטוייה שונים בהרבה מאשר אצל הדור הישן, אבל ביסודה ובמהותה אינה עמוקה וכנה פחות. לגבי עתידה של יהדות אמריקה הלטינית, השאלה המרכזית היא: מה המטען הרוחני היהודי אשר יוענק לדור החדש למען שווי משקל מול התרבות הכללית אשר הוא מכיר וחי בה עד כדי אפשרות של יצירה והזדהות? מטען זה לא יצטבר מהרכוש הזעום כל כך אשר 20 האחוז של הנוער רוכשים בבית הספר היהודי, ולא יספיק לשם כך סכום פעולות התרבות של הקהילות, הארגונים והמפלגות, כפי שהן בימינו - ואין תקווה שבעתיד הקרוב יתגבש הווי יהודי מיוחד, אשר יהווה הרקע הטבעי לצמיחה ולצבירה של ערכי תרבות יהודית. הווה אומר, שהעתיד תלוי בהיקפם ובעמקם של הקשרים אשר ייכונו בין הישובים היהודים באמריקה הלטינית לבין המרכזים היוצרים של העם היהודי, ובראש וראשונה עם מדינת ישראל. ואמנם, קשרים אלה הם ערים והדוקים. והאינטליגנציה והמנהיגות של הישובים מצטופפים סביב לשגרירות ולצירות הישראלית, שהיא מקור סמכות ומעמד ציבורי, היא המגלמת את הכבוד העצמי של כל יהודי ונותנת הגושפנקא להיותו יהודי. במועדוני הנוער המפוארים אשר הוקמו לכתחילה למען אשר בני (והעיקר, בנות) ישראל יבלו וירקדו בחברה יהודית ויימנעו ככל האפשר מנשואי תערובת, מתעניינים כעת ומתעמקים בתהליכי קיבוץ הגלויות ומיזוג הגלויות במדינת ישראל, ובבעיותיה הביטחוניות והמדיניות. כשם שהמגבית המאוחדת משמשת בשביל הדור הישן מעין תחליף לעליה לרגל, כן ניזון הדור החדש מהשיר הישראלי, מטכס הנערך (המבוים) במתכונת ישראלית ככל האפשר, התקליט והתמונה והקישוט המובאים מישראל, וכו'. אכן ספק האם התקליט והקישוט והמאות המעטות של מלים "בעברית בסיסית" מספיקים כדי גיבוש אינטליגנציה יהודית שבכוחה להבטיח המשך נאה ליהדות ביבשת גדולה זו. עדיין גלי ההתבוללות מציפים את איי היהדות הקטנים, גורפים מהם רגבים וגושים ומאיימים לסחוף אותם כליל. המאבק בעיצומו, וסופו מי יישורנו. ואולם במידה וקשרים אלה הם גם צינורות ליניקה רוחנית ולעידוד ארגוני, הרי נודעת חשיבות רבה גם לתקליטים ולקישוטים ולסמלים בתור ביטוי חיצוני למחזור-דם פחות או יותר תקין. ההיסטוריה לימדה אותנו לכבד את כוחו המופלא של הניגון המרטיט לבבות יהודים - ומצילם מטמיעה. |
