|
תקציר: תיאור חיי יהודי ארצות הברית ותחושתם כלפי העם היהודי בכל מושבותיו. מילות מפתח: יהדות התפוצות, יהדות ארצות הברית, התבוללות, אנטישמיות. |
|
מורי הציונות הקלאסית" ראו לפניהם את העם היהודי כשהוא מפוזר ומפורד בקרב סביבות עמים זרים ועוינים להם, ואפילו הללו מקנים לו זכויות פוליטיות ואזרחיות להלכה. זוהי "אומה בכוח" (מ. נורדאו) ולא בפועל - כן טענו, עם בדרך למדינה, להוויה לאומית שלימה, "ככל הגויים". הם האמינו, שלכשתקום מדינה יהודית ותקבץ בתוכה את רוב בני האומה, תשוב זו ותהיה אומה כשאר אומות העולם, ו"האנומליה" היהודית תבוטל. בצבעים קודרים תארו "אנומליה" זו מן הבחינה המדינית, החברתית, הכלכלית והתרבותית, מורה מורה והדגשיו והרגשיו, לפי מוקד התעניינותו. ואכן, הפגמים בחיי העם נראו בעין. רובם של מורי "הציונות הקלאסית" ומנהיגיה הראשונים של התנועה חיו בתקופת התגברותם של היסודות הלאומניים והגזעניים באירופה, שביקשו לדחוק את היהודים ממעמדם, להצר את צעדיהם ולהוציאם מחברת התושבים כולה. בעולם מסוכסך בתחרות של מעצמות ובמלחמת מעמדות קשה בכל מדינה ומדינה, בריבות עמים ועממים ובניצוחי מפלגות וקבוצות לחץ, נתערער מעמדם של היהודים באירופה ערעור גמור, שבסופו באה השמדת קיבוצי היהודים. מורי הציונות ומנהיגיה ניתחו מציאות מסובכת ועגומה זו, על כל פורענויותיה הגלויות ועל כל מוראיה, ובישרו חזות קשה, שאין לה תקנה אלא בהקמת מדינה או לפחות "בית לאומי". לצורכי הניתוח, עד שלא תקום המדינה היהודית, נכונים היו לוותר על אמות-מידה אובייקטיביות, שעל פיהן מכירים בנקל ומגדירים בנקל אומה מה היא. אמת - אמרו - שבמדינות המערב אין הלאומיות אלא על פי רוב שם נרדף לאזרחות פוליטית, ובכל שאר הארצות תואריה הם לשון וארץ. אף על פי כן - כן טענו - יש לאומיות, שאין בה משלשת סימני ההיכר וההבדל האלה: שותפות באזרחות, בלשון ובארץ. ומשגברו הסכסוכים הלאומיים באירופה, בעיקר במלכות אוסטריה-הונגריה, וכמה הוגים ומנהיגים הגיעו שם לכלל דעה, שלמען שלומה של המדינה רבת הלאומים מן הראוי להגדיר את טיבה של הלאומיות על פי אמות-מידה סובייקטיביות, כגון על פי הרצון להשתייכות לאומה מסוימת, על יסוד שותפות המוצא והשותפות בסמלי התרבות ובהרגשת יעודה של התרבות, קיבלו האידיאולוגים והמנהיגים של התנועה הלאומית היהודית בהתלהבות את הגדרת הלאומיות כעניין המסור ללב, כדבר זיקה נפשית לציבור, בעל "גורל ותרבות משותפים". אף על פי שהציונים שביניהם לא ויתרו על אמות-מידה אובייקטיביות וחשבו, שלעתיד לבוא, כשתצליח התנועה הציונית במאמציה, תהיינה אלה המכריעות בהגדרת האומה היהודית, סבורים היו, שלפי שעה יפה הגדרה זו, שנוצרה בבית מדרשם של הסוציאל-דמוקרטים האוסטריים, ועל כל פנים מכשיר מעולה היא לצורכי ליכודם של בני העם, שבאמת נתמעטו ונחלשו בו סימני ההיכר החיצוניים האובייקטיביים להבדילו מן העמים. הגדרה זו סייעה לא מעט למאבקה של התנועה הלאומית היהודית במדינות הישנות והחדשות לאחר מלחמת העולם השניה; מכוחה תבעו היהודים זכויות לאומיות למיעוטיהם בקרב המדינות. אבל מצד אחר חזרה זו וגילתה בעליל מה רבה ה"אנומליה" שבקיום היהודים בתפוצות. "עודני זוכר - כותב הפרופ' שלום בארון - |
היאך נפעמנו בבוקר אחד, כשקראנו את הידיעות הראשונות על תוצאות מפקד האוכלוסין, שהתקיים בשנת 1921 ברפובליקה החדשה של צ'כוסלובקיה. לפי חוזי השלום וגם מתוך שאיפותיהם הגלויות של מנהיגי המדינה, מאסאריק ובנש, הכירה הרפובליקה החדשה בזכויות מיעוטיה הלאומיים והדתיים להגדרה עצמית מלאה, כל עוד שאין זו פוגעת באיזה אופן שהוא בשוויון הזכויות של שאר האזרחים. מתחילתה של המדינה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי ודתי כאחד, והם השיבו מתוך אותה תפיסה על שאלת רושמי המפקד באותו עניין".
|
|
אין פרטי המפקד מענייננו כאן. בעיקרו הראה בעליל כמה מפורד ומבוקע ציבור יהודי זה, שהיה קטן לערך. רובם הגדול של אזרחי המדינה מבין היהודים הודיעו, שהם בני דת ישראל בלבד (למעלה מ- 336 אלף). רובם של אלה (למעלה מ-180 אלף) הכריזו על עצמם, שהם בני הלאום היהודי. אחרים רשמו את עצמם כבני האומה הגרמנית, הצ'כית, המדיארית, הרוסית והפולנית. 122 איש הצהירו, שהם בני בלי דת, אבל הם בני הלאום היהודי. והיו כאלה, אמנם מספרם היה עשרות בלבד, שהצהירו, שהם בני הלאום היהודי, אבל דתם קתולית-רומית, קתולית-יונית, אורתודוכסית-יונית או פרוטסטאנטית. ואשה אחת הכריזה, שהיא אמנם בת הלאום היהודי, אבל עם זה היא בת הדת הלאומית החדשה של צ'כוסלובקיה. ומה שקרה במדינה זו חזר, במספרים גדולים יותר, במדינות אחרות. מרחב הבחירה, שניתן לכל יחיד ויחיד, פורר את העם היהודי לכמה וכמה גושים, על פי אמות-המידה הסובייקטיביות שבהגדרה, והראה לדעת, שאפילו נוהגים ביהודים על פי עקרונות, המתקבלים על כל העמים, רחוקים הם מלהיות "ככל הגויים", וה"אנומליה" במקומה עומדת. יתר על כן: משניתן מרחב בחירה ליחיד מישראל במשטר חיים ליברלי ודמוקרטי, מתבלטת זו ביותר. התנועה הציונית, אף על פי שדמתה לשאר התנועות הלאומיות באירופה שבסוף המאה הקודמת, לתנועות שנאבקו על השחרור מעול זרים ועל הזכות לריבונות גמורה, מתוך תקווה שזו תקנה להם יכולת לפתח את סגולות-כשרונותיהם וערכי תרבותם באין מפריע, ידעה שתפקידיהם מרובים וקשים יותר. אמנם לא כל הימים הכירה בהם כראוי במידה שווה, והיו בה מנהיגים ופלגים, שלא עמדו די-הצורך על גודל ההבדל שבינה ובין התנועות הלאומיות האחרות. ואם בתנועה הציונית כך, בתנועה הלאומית היהודית, שלא דגלה בשיבת ציון כמטרה עיקרית, לא כל שכן. בימינו בולט הבדל זה ביותר. אף על פי שהוקמה "מדינת היהודים" כמשא-נפשם של החוזים וההוגים הראשונים, מנהיגיה של התנועה, והיא מתפתחת וקולטת קיבוצי גלויות, חיים בה רק 16 למאה יהודים לערך, בעוד ששמונים וארבע למאה לערך עדיין פזורים על פני ארצות העולם, ומעטות בימינו המדינות, שאין בהן יהודים. אמנם לעומת הפיזור הגדול, שלא היה עוד כמוהו, אתה מוצא גם ריכוז גדול שלא היה עוד כמוהו. היהודים שבימינו חיים ב- 117 ארצות, שבהן עולה מניינם על מאה אלף נפש, והן אנגליה, צרפת, ארגנטינה, קנדה, רומניה, מרוקו, אלג'יר, ברזיל ואפריקה הדרומית. ההבדל הגדול בין התנועה הציונית לבין התנועות הלאומיות באירופה לפנים, ועכשיו - באסיה ובאפריקה, אינו בכך בלבד, שהוטל עליה לבנות מדינה בארץ שוממה-מושמת, דלה ומוזנחת הזנחת דורות מכל הבחינות. מלבד התפקיד הקולוניזטורי, שעדיין לא הושלם כל עיקר, עומדת היא בפני העובדה, שרוב בני העם היהודי, החיים מחוצה לה, נתונים להשפעתם הרחבה והעמוקה של איתני כלכלה, חברה ותרבות שבארצות מושבותיהם. זאת ועוד: השפעה זו גדלה והולכת ביותר במדינות המערב, שבהן מרובה הרווחה, גבוהה רמת התרבות, ורישומם של היהודים ניכר בהן בעשייתן וביצירתן, בתקופה זו, שבה רפה המתח של הלאומנות והגזענות, ומדינות הסעד והשפע שוקדות על תיקון היחסים הבינאישיים על ידי מיעוט מחלוקת בין אזרחיהן וסתימת מקורות האיבה והמריבה בכל הדרכים. בתקופת רווחה זו שבעשור האחרון טבעי הוא, שקיבוצי היהודים במדינות אלה רואים את מעמדם כמעמד של קבע. עוד בשנת 1904 כתב ארתור רופין, בספרו הראשון ("היהודים בהווה" - גרמ.) על מצבם של היהודים: |
"הבעיה הגדולה של העם היהודי במאה העשרים היא זו: היעלה בידיו בכוח הרעיון הלאומי, שהתעורר מחדש, לעמוד בהצלחה בפעם הראשונה בפני הגורל ההיסטורי - לשמור את הקיום הנפרד כעם, תוך כדי השתתפות פעילה בתרבות הכללית, ובדרך זו להעלות את ההתנגשות של שני המושגים האלה למעלת סינתזה". |
|
לא ראה חוקר זה, כי "הבעיה הגדולה" של המאה העשרים, על כל פנים של מחציתה הראשונה, הייתה מחרידה הרבה יותר. בתקופה שאננה ביחס ניסח את תוצאות בדיקתו הראשונה של מצב העם. אבל ניתן לומר, שבמידה מרובה זוהי באמת הבעיה של התפוצות עכשיו. בעיקר בולטת זו בקיבוץ היהודי הגדול ביותר - בקרב יהודי ארצות הברית. בטיבו של קיבוץ זה, על פי תנאי חייו ואורחות חייו, דעותיו ואמונותיו, כמות שהם גלויים בימינו, נתבונן במאמרנו זה. כוונתנו ללמוד בו לא בלבד לקח של דעת המצב לאישורו בלבד. באמת, כבר יש לנו ספרים ומאמרים לרוב, אפשר לומר - ארון ספרים מלא, על מצבם של היהודים בארצות הברית מכל בחינותיו בעבר והיום, וספרות זו מתרבה והולכת. חייבים אנו ליתן את מלוא דעתנו על השאלה, אם בדיקת העובדות - ובדיקה סוציולוגית-אמפירית דנה גם דעות ואמונות דין עובדות - יש לאל ידה להעלות תיקון כל שהוא לתורה הציונית, ואם אפשר - תיקון של הלכה למעשה. |
|
כל תיקון מן הסוג הזה, כלומר - כל דעה, הבאה לשנות את התורה הציונית, אם ברב ואם במעט, מן הראוי שיחדש אותה, את התורה הציונית, עלינו, לפי מראות עינינו בתקופת הרווחה, שעליה לא נתנה זו את דעתה, כי כמעט שלא ראתה טובה. אבל המתבונן במעמדם של היהודים בארצות הברית בימינו חייב גם לשים לבו לעברם שם, על כל פנים לעברם הקרוב. באמת, צפויות למתבונן שתי סכנות, וזו חילופה של זו. שתיהן פחי-מוקש, הטמונים לכל ניתוח חייהם של יהודי אמריקה, והם גם הכשילו חוקרים ופובליציסטים לא מעטים. הסכנה האחת היא שלא לראות הבדל כל שהוא בין קיבוץ יהודי זה לבין קיבוצי היהודים באירופה לפנים, שאת מציאותם ודרכיהם ניתחה התורה הציונית הקלאסית. טוענים: גם באמריקה יש אנטישמיות. מצבם הטוב של היהודים הוא כצנינים בעיני הצוררים, כאז כן עתה. מפוצצים בתי כנסיות, מציירים צלבי קרס, יש אפליה בכמה וכמה מוסדות ציבור ומוסדות ממשלה, במקומות מגורים ובמועדונים ובאוניברסיטאות. בקנדה נאבקים היהודים קשה למען השחיטה הכשרה ולמען מניעת הכנסת הגורם הדתי לתוך בתי הספר מיסודה של הממשלה, ובארצות הברית מפיצים כמה וכמה איגודים וצוררים בודדים ספרים ועלונים אנטישמיים, ארסיים ביותר, ואין השלטונות ממחים בידיהם, דווקא בשמה של הסובלנות, להגדיל כבודה של זו ולהאדירה. גם במדינות הדמוקרטיות האלה מרגישים יהודים רבים, שאינם אלא "נסבלים" לא אזרחים גמורים לכל דבר. ועוד טוענים הללו, ועל כל פנים - אפשר לטעון כן: גם יהודי ארצות הברית וקנדה מתבוללים ומעשי יהדות האמנציפציה בגרמניה, בצרפת ובאוסטריה בידיהם, ואין הבדל. הטמיעה הלאומית גוברת והולכת. דור המהגרים הקשיש, שהביא עמו זיכרונות מן "הבית הישן", עדיין מתפרנס מהם, אבל הטמיעה פוגעת בבניהם בלא מעצור, וביטויה הקיצוני הם נשואי התערובת המרובים. לפי אומדן זהיר עולה מניינם של אלה בארצות הברית בשנים האחרונות לכדי 10 - 15 אחוז מכלל הנישואים של יהודים, ואפילו אין המניין גדול כזה שבארצות הסקנדינביות (כחמישים למאה) עדיין הוא מדלדל אותנו דלדול רב, ומה לי הכא ומה לי התם? ועוד זאת: החינוך היהודי - כן טוענים הנופלים בפח הראשון - הוא גם בארצות-הברית חינוך כזית וככותבת, ואין בו ממש, כדי עיכוב הטמיעה. אמת, החשבון האנושי והפרטי עולה שם יפה, אבל החשבון היהודי מראה גירעון גדול. אמנם, משקמה מדינת ישראל קיבלה הכרת המורשה היהודית, שהתחילה להתעורר עוד קודם לכן, חיזוק נוסף, והדבר התבטא בהתרבות בתי ספר יהודיים. לעומת רגשות החימה ואוזלת היד, שהתפשטו בימי שלטון הנאצים, ובעיקר בתקופת השואה, נתחדשה ביהודים הרגשת הרוממות שבתקומת מדינת ישראל, ונס-התקומה עצמו היה גם ליהודי אמריקה חוויה עממית עמוקה. אבל כיצד התבטאה חוויה זו ומה הסיכויים, שזיקת הנפש תצא לפועל בעלייה לישראל? החוויה נתבטאה במתן ממון, ואף כי הוא חשוב מאד, אינו עונה הכל. עלייה אין, כמו שלא הייתה מצרפת ומגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, ואפילו אחריה, על כל פנים היא עליה של מעטים, הדומה לזו מארצות האמנציפציה המערביות לפנים, ואין הבדל. דבר אחר באותו עניין של חוסר הבדל: רבים מודים, שהדת היא צורה נאותה לקיום ייחודו של קיבוץ יהודי בגלויות. והנה למראית העין נתחזקה הדת היהודית גם בארצות הברית. אבל המוסיפה היא שם כוח וגבורה לייחוד הלאומי, או שמא לא נתחזקה בקיבוץ זה אלא דתיות יהודית ערטילאית, הנטולה חיוניות עממית-לאומית, חיוניות זו, ששימשה בכל תולדותנו מצע נפשי-קיבוצי לבנין האמונה ואורחות החיים על פיה כדי ייחוד גמור. כללו של דבר: הסכנה הראשונה היא, שהמתבונן בחיי היהודים בארצות הברית יגיע למסקנה, שהניתוח הציוני "הקלאסי" "תופס" גם בקיבוץ זה, ויש להסיק ממנו את כל המסקנות, אמנם לפי צרכי ימינו. וצורות הארגון והעשייה כולה, הנקוטות בידינו. אמת-המידה הציונית כוחה יפה בכל הארצות. הסכנה השניה, הנשקפת למתבונן בחיי היהודים בארצות הברית, היא חילופה-סותרה של זו. כמה וכמה חזיונות בחיים אלה מסוגלים להטותו לצד ההפרזה בהבדלים, ואפילו גבשושיות יתגבהו בעיניו כהרי-הרים. חוקרים ופובליציסטים מן הסוג הזה כבר עמדו וטענו, שהתנאים המיוחדים במדינה זו אינם מעמידים את היהודים לפני חומה לאומית אטומה, שלא כבאירופה. אין כאן אומה אחת אלא בני אומות רבות, והדת הופרדה מבתחילה הפרדה גמורה מן השלטון החילוני. אין למדוד חיים אלה באמת-מידה שאינה נטולה מתנאיהם הם עצמם. האנטישמיות, למשל, שונה לפי כל טיבה מזו שבאירופה, ואין צורך לומר - לפי היקפה ועוצמתה. ובדומה לכך יש לומר, שאין ההתבוללות מגיעה כאן לממדים גדולים, ונהפוך הוא: אף על פי שהיהודים הסתגלו לאורחות חייה של המדינה וקנו להם את לשונה ואת סמלי תרבותה, מבקשים הם להתייחד לעצמם, ותחיית הדת בקרבם היא ראייה חותכת לרצון זה. "מה הבשורה שיש בידינו להביא לעולם?" שואל אברהם יהושע השל באחד ממאמריו, שנדפס ב"הדואר" (כ"א שבט תש"ך), והוא עונה מענה לא מועט ולא צנוע כל עיקר: |
"דומני, שיש בפינו דבר הראוי לאומרו לעולם היהודי. משהו חדש הופיע על במת החיים היהודיים באמריקה. סבורני, שהחדש הזה הוא דמות היהודי, ששר עם המלאך ויוכל לו. נס חדש מתנוסס ועולה לאיטו... יהודי שהועמד בניסיונותיה של המאה העשרים ולא הוכרע. יהודי ההולך לבית הכנסת להתפלל, ומשתדל לעמוד על משמעותה של השבת ומשמעותו של יום-הכיפורים".
|
|
מחבר נכבד זה, מראשי המדברים במחשבה הדתית היהודית בארה"ב, מסביר את גודל ערכו של חזיון זה: קודם לכן לא השגיחו באמריקה בבעיות הרוח וסרו הרחק הרחק מדרכי הדת. תרבות העולם ותרבות הארץ הכו את היהודים בסנוורים. אבל בזמן האחרון התחוללה התמורה הגדולה. |
"הרי אנו שותפים באותה תרבות, אלא שאנו משתדלים ללמוד, האיך לעמוד על גבה ולא לאבד את דרכנו בתוכה, לא להכנע לה". |
|
כללו של הדבר: חזונו של רופין בדבר "מעלת הסינתזה" כאילו מתקיים והולך. ואין צורך לומר, שבמדינה שרק זה מקרוב נתמנו בה שני מיניסטרים יהודים, ויש תקווה מבוססת, כי לעתיד לבוא יקום בה אפילו נשיא יהודי, אין לדבר על קיפוח מן הבחינה הפוליטית והחברתית. הוסף על כך את הרווחה הכלכלית, שאליה הגיעו המוני היהודים, ואף כי אין ביניהם אדירי ממון, בדומה לרוקפלרים ולפורדים, ואין חלקם מרובה בתעשייה ובבנקאות, אין ספק, כי הממוצע של הרווחה הוא גבוה, ורמת החיים כולה אינה מניחה מקום לאותם חששות, שהתורה הציונית מלאה אותם על גדותיה. עוד סימנים רבים נותנים במצבם של יהודי ארה"ב להבדילו הבדל גמור ממצבם של קיבוצי היהודים באירופה לפנים, ואפילו היום, ואין מתירים שום גזירה שווה. כללו של החזיון: אמריקה אינה גלות, ואם אחד העם רשאי היה לכתוב בשעתו, כי |
"במובן סובייקטיבי כל ישראל הם משוללי הגלות, כולם - חוץ מיחידים המוציאים עצמם מן הכלל - מכירים ברוע המצב של כבשה בין הזאבים, וכולם היו רוצים ביטול הדבר הזה", |
|
אין הדברים יפים ליהודי אמריקה, על כל פנים - לא בימינו. אחד העם הוסיף ואמר: |
"לוא בא המשיח האמיתי היו כולם יוצאים אחריו במקלם ובתרמילם". |
|
נניח ל"משיח האמיתי". גם אחד העם לא נתכוון, כנראה, אלא למעין מעשה גאולה שבייסוד מדינה יהודית. והנה נוסדה זו, ויהודי ארה"ב אינם נחפזים ליטול את "מקלם ותרמילם". האין להסיק מכאן, שקיבוץ יהודי, כשהוא חי בתנאים של רווחה והעדר מתיחות, אין הניתוח הציוני "תופס" בו? מעולם לא הייתה לנו תקופת רווחה כזו קודם לכן, ועל כן קשה היה להוכיח את אמיתותה של הדעה, אבל עכשיו היא מתאמתת והולכת. גם ההיסטוריוגרפיה הציונית התלבטה בבעיית מעמדם המיוחד של יהודי ארצות הברית - כן אפשר לטעון - ולא הצליחה לשבצו לתוך ציורה הכולל כראוי, וכל הימים מזדקר מעמד זה ומשתרבב ופורץ את הגדר, שגדרה זו לכלל תנאי חייהם של קיבוצי היהודים. ב"צ דינור, דרך משל, המחלק את תולדות ישראל בגלות לשמונה תקופות עיקריות, לפי זמני היציבות והמשבר, קובע במבוא לספרו "ישראל בגולה" (הוצ' דביר), |
כי התקופה האחרונה, משנת תרמ"א, 1881, ועד שנת תש"ח, 1948 הייתה תקופת משבר, "ראשיתה מן האנטישמיות בגרמניה והפרעות ברוסיה וסופה תקומת ישראל". |
|
עליה הוא אומר, כי, |
"מבחינת מעמדם של היהודים - גוונה היסודי הוא במלחמה האלימה והאכזרית, שהתנהלה ביהודים מתוך הסתת המונים מאורגנת, וחישובים מדיניים וחברתיים, שהביאה עם השתלטותם של הנאצים לחורבנה של יהדות אירופה ולהשמדתם של ששת מיליונים יהודים. מבחינתו פעילותו של הכלל היהודי - סימנה המובהק בתקופה זו הוא בהתלכדותם החדשה של היהודים לגוף לאומי-מדיני, היושב בארצו ומדבר בלשונו. התלכדות זו הייתה תוצאה של תהליכי התמרדות מדינית, התגוננות עממית והתעצמות לאומית". |
|
הכל שפיר ומקויים עלינו. אבל היכן כאן מקומה של התהוות הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם ועלייתו למעלת מעמד נכבד כל כך? היסטוריון זה כולל את התהוותו והתחזקותו של ריכוז היהודים באמריקה בקרב התהליכים שהזכיר. |
"תהליכים אלה הביאו להגירתם של מיליוני יהודים ולייסודם של מרכזי ישוב חדשים". |
|
הגירה - ניחא. אפשר גם לכלול במה שהזכיר את: |
"הקמתם של ארגונים כלל-יהודיים לעזרה ולהתגוננות". |
|
אבל התרקמות זו של מרכז בעל מעמד נכבד אינה מבוארת כל עיקר על פי הגורמים שמנה. פרשה לעצמה היא. אמנם ההגירה הייתה תוצאת המשבר, אבל קיומו וגידולו של אותו מרכז קשה לכללם באותה תקופת המשבר, שעברה על קיבוצי היהודים בארצות אחרות. ציור התקופה על פי ההיסטוריוגרפיה הציונית לא בלבד שאינו שלם אלא שהוא נראה גם פגום בשיבוש. |
|
להלן נעמוד על בחינה עיקרית בטיב מעמדם של יהודי ארה"ב, הלא היא בחינת השוויון בתוך המתיחות, אזרחות גמורה, שלא הייתה כמותה, ואף על פי כן רצון להתבדלות, גם מחמת פחדים. האמנציפציה באירופה הייתה מותנה, אם בקולי קולות ואם בחשאי (ומעולם לא בחשאי-חשאין) בתנאי מכריע, |
ש"ליהודים בתורת יחידים - הכל ואילו ליהודים בתורת אומה - לא כלום", |
|
כלומר - כל כולה הייתה מעין הסכם, או מיתוס של הסכם, שעל פיו מוטל על היהודים לטשטש ולהשכיח כל סגולה קיבוצית, העושה אותם אומה היסטורית, פרט לענייני דת. הסכם זה עצמו היה מן הבחינה היהודית פרי הריסת האונטיקה היהודית (יסודות ההוויה של העם היהודי בגלויות ואורחות חייו) וגרם להריסתה הגמורה: שמד, נשואי תערובת, התבטלות המוני ישראל בפני הגויים, בריחה מקובצת מגורלם וייעודם, ולבסוף השמדה המונית. ציבורי העמים, בין שהיו שומרי דת הנצרות ובין שהיו עובדי אלילים בלבוש נוצרי או בביזוי לבושו, לא קיימו את ההסכם, כשם שבסופו של ההסכם לא יכלו גם היהודים לקיימו עד תום, בכל מלוא המסקנות שהיו כרוכות בו. כמה חדרה הגזענות לתוכו של העולם הנוצרי להפר כל הסכם בין הרוב ה"אריי" ובין המיעוט ה"לא-אריי" אתה למד ממעשיה של ממשלת וישי, ועוד יותר ממעשיהם של ממשלת סלובאקיה ועמה: המונסיונר יוסף טיסו ובני עמו, האדוקים בדת הקתולים שלחו היהודים לכבשני הגזים. וכן ראינו בהונגריה ובפולין. בארצות הברית ניתנה האמנציפציה בלא תנאי כל שהוא, פרט לזה של נאמנות לחוקי המדינה, המובן מעצמו, ומדינה זו נפרדה מבתחילה מן הכנסייה ועשתה פירוד זה חוק יסודי מקודש, ככל מה שנחרת בחוקתה. במכתבו המפורסם לקהילת סאבאנה לא ביקש וושינגטון מן היהודים לוותר על תרבותם הלאומית. הוא ואבות המדינה הראשונים כולם דיברו על "אומה" יהודית ("ניישן"); אמנם בני הקהילות הספרדיות המעטות, שכינו עצמם באותו זמן "אומה יהודית", היו שרויים ברוח כיתנית, מתבדלים מכלל ישראל, שומרים על ייחודם הס"ט ואינם "מתערבים עם שונים", ואף לאחר זמן לא נהגו לשתף עצמם עם היהודים האשכנזים. אהרון לופז, יהודה טורא ומרדכי עמנואל נח היו יוצאי דופן מביניהם, וכאילו לא באו אלא כדי לאשר את כלל יחסם ונוהגם עם אחיהם שמחוץ לשבטם. אף על פי כן ניתן לומר: שורשי טיבה המיוחד של האומה היהודית לא קוצצו כאן מבתחילה, בחינת "כרטיס כניסה" לחברה האמריקנית. השוויון לא ביקש כאן מבתחילה להטביע על כל האוכלוסים חותם אחד. חירות ושוויון עדיין דרו בכפיפה אחת, כלומר - ליבראליזם ודמוקרטיה עדיין לא צררו זה את זה. הציבור היהודי בארצות הברית הוא הראשון בתולדותנו, שזכה לאמנציפציה מקפת, שלא הייתה כמוה לישראל בשום ארץ מארצות גלותנו. כלו עיניהם של המוני ישראל לאמנציפציה בדורות האחרונים. כמה וכמה וויתורים היו נכונים לוותר ולא עלה בידיהם להשיגה ולקיימה. קיבוצים יהודיים קטנים לערך קיבלו זכויות "פורמאליות" ולא נתקיימו בידיהם למעשה במלואן. הקיבוץ היהודי הגדול ביותר במזרח אירופה, יהודי רוסיה, זכו לאמנציפציה מלאה ומשלמים מחירה באבדון. ואף על פי שרעיון ה"אמריקאניזציה" הלך גם כאן לא מעט בעקבות הרעיון הלאומני באירופה, עדיין ניכר בו טיבו הראשון, שאין בו משום "מיתוס ההסכם, בין המיעוטים והרוב, ועדיין הוא רחוק מאד מן התפיסה הטוטליטרית שהייתה מצויה באירופה, לא בארצו של היטלר ומחקיו בלבד. על בחינה פוליטית-אנושית זו כדאי להתעכב עוד מעט. כיסופים לזיקוף קומת האדם, לחירות ולרווחה, שנזרעו בלבבות תאבי ישועה מדורי דורות, בכוח תורות דת ומוסר מקודשות, הצמיחו עולם חדש זה, שאין כמוהו לשגשוג חומרי-טכני. טוב לזכור, שתרבות השפע, שנתאפשרה מכוח ההתקדמות המופלאה של הטכניקה, נוצרה בעיקרה וביסודה מתוך הלך רוח לא-חומרני מלכתחילה. אבות מדינה זו הקנו ערך קדושה לנפש היחיד, לשלומה ולרווחתה. הנפש עולה רגל למלכות החירות. לא בשם כוח השלטון והתועלת החומרית אלא בשם זכויות האדם ועזוזו הרוחני לתקן עולם עמדו הללו לייסד את מדינתם. למשטר חייהם החדש קראו דמוקרטיה. והנה לימדונו תולדות העמים כלל גדול: לא יתכן משטר דמוקרטי אלא בחברה שיש בה רווחה יחסית, רמת חיים הגונה, מינימום של חינוך כללי, תחבורה קלה, אף תחבורת לשון, סמלים, טכסים ודעות במשמע, מחזור מהיר לערך של אינפורמציה. חברה תעשיינית כשרה למשטר זה ביותר. בוודאי, היא יוצרת גם את סותריה-היפוכיה, היא עצמה כאילו מולידה את בעלי הרצון להפוך את קערתה על פיה: את הפרולטריון החותר תחתה להפילה. אבל באמת יש לומר, שהמוני הפרולטריון, צבותים בצרות ונגושים באכזריות, מנוצלים ורדופים ודוויים. עניות מרודה, שעבוד מלכויות ושעבוד איש לרעהו, מחלות וסבל, אין בהם חידוש. עיקרו של החידוש בחברה התעשיינית היה פאתוס העשייה, שנתכוון להעביר מן העולם מצב זה בכוח הטכניקה החדשה: יחדל אביון מקרב הארץ! רעיון הפרוגרס כרעיון מכוון אנושות, כתשוקה וכחובה, הוא מנטעי הנעמנים של המחשבה המשיחית. במשך זמן מסוים נדון בתולדות תרבותה של אירופה כעובדה היסטורית והטעה את הבריות בתקווה מופרזת, שסופה היה אכזבה מופרזת. קודם שהכריזו על האמונה בפרוגרס הייתה רווחת בעמים אמונת עכו"ם במה שהיה הוא שיהיה, ובזמן החוזר חלילה מחזורים מחזורים (הרחבתי את הדיבור על נושא זה בפרק על תפיסות ההיסטוריה בספרי "אנשי הרנסנס" כרך א', מהדורה ב' תשי"ד, מסדה). על כל פנים עניין רב יש למצוא בעובדה, שקונדורסה בחיבורו המפורסם "מסה על סיכום ההיסטוריה של פרוגרס הרוח האנושי", שנדפס בשנת 1795 והפיץ את האמונה בפרוגרס, לא הזכיר לא את מכונת הקיטור ולא את יתר אמצעי הטכניקה שנתחדשו בימיו. לא מהם קיווה להיבנות במהרה. נושא ההתקדמות הוא לדעתו רוח האדם ולא הייצור ההמוני. חירות היחיד היא הנחה לקדמה, ואין הרווחה הכלכלית והחברתית נקנית על חשבון החירות אלא מכוחה ובסיועה. קיצורו של דבר: מסורת אנושית לא-חמדנית הייתה ראש פינה לציביליזציה החומרנית, להלכה ולמעשה. דברים אלה אמורים בכלל ואמורים בכל פרט ופרט. מדעת ושלא מדעת חש כל מהגר בעליל, שאמריקה היא חוף מבטחים לחירות. כל אחד ואחד ברח משעבוד מלכויות או מאימתנות ומשחיטות או מחובת הצבא, ממיליטאריזם מכלה עולם במלחמות, מעניות מנוונת, מהתנוונות בבתולים מזקינים, או מאכזבה כלכלית וחברתית ומפחד האכזבה. כללו של דבר - ממחסור קיים או מדומה. קדחת ההגירה אחזה את אירופה והיא שלחה, משנת 1780 ואילך, שלושים וחמישה מיליון מבניה אל ארץ הבחירה וההבטחה. בקדחת זו נאחזו החלכאים והנדכאים, העניים והעשוקים, המרדנים והמיואשים. וכך תארה אמה לצארוס, במלים שנחרתו בשנת 1886 בפסל החירות, בשערי ניו יורק את קהל המהגרים הזה: |
"תני את עייפיך, את ענייך, את המוניך הנבוכים, הנכספים לנשום בחירות... שלחי אלי בני בלי בית, המושלכים בסער..." |
|
וכך באו גם המוני בית ישראל. יהדות משיחית, ציונית מרדנית מדורי דורות זרעה, ואמריקה קצרה. עדיין חלשה הייתה ארץ האבות מלאסוף את נידחיה. מכאן אתה למד: יסודו של הקיבוץ היהודי בארצות הברית אינו מחומר בלבד. גם המטריאליזם שלו יונק משורשי רוח עמוקים, מכיסופים ל"ציון", שנתלבשו בלבוש אחר, מחמת קוצר יד האומה. ארץ עשרת השבטים, החיים בבטחה וברווחה מעבר לסמבטיון, אף היא פרי דמיונו הקיבוצי-המשיחי של ישראל בגלויותיו. המהגרים לארץ החופש הגדולה והרחבה האמינו, שנפתחה לפניהם תקופת השתתפות רבת עלילה ועשירת דעה וחוויה; פגישה פורייה הנה נזדמנה להם עם עמי העולם תחת שמים חדשים. בארץ צעירה שישובה מועט, ואפשרויותיה רבות לאין שיעור, כמעט בלא גבול, קל לפרנס אידיאלים של שוויון, חירות ואחווה. הדבר אמור בהגירה עד שנות השמונים ובמידה מסוימת גם אחריהן. "הספר" עדיין היה פתוח: אפשר היה לנוע מערבה. הנענים והנרדפים האמינו, שימצאו כאן לא רק מקלט ורווחה אלא גם חיים מתוקנים שאין בהם מובדלות יהודית. |
"ארץ עדן זו הן לך תפתח בניה אחינו לך יקראו!" (יל"ג) -- |
|
באמריקה יתקיימו דברי הפייטן ולא ברוסיה, שלא כחלום האשליה של המשכיל העברי. היה אופורטוניזם לא מעט ברצון זה לוותר על בדילות יהודית, אבל היו גם טעמים אידיאליסטיים נעלים, שלבושם היה לעתים כולו חוץ - סיסמאות תנועות ההשכלה והסוציאליזם, אבל תוכם היה יהודי-מוסרי, פנימי. |
|
מבחינת אירופה אפשר לומר, שהמדינות הישנות הקיאו מתוכן קהל נגושים ולחוצים, נרגנים ומרדנים, שהיו מזומנים להפוך את סדריהן. ההגירה הייתה כוח משמר. בזכותה עמדו המשטרים הישנים זמן רב כל כך. לא בלבד שהיא נטלה את העוקץ והקיזה את הארס מגופה של אירופה אלא שעוד פרנסה אותה במשלוח כסף וסחורות. היא עיכבה מהפכות, הוציאה את הרוח הסוערנית ממפרשי אירופה. אבל מבחינת אמריקה אפשר לומר, שההגירה הייתה רובה כוח פרוגרסיבי, משדד מערכות, משנה ומתקן. באירופה קיימה את עטרתו של הישן, באמריקה בקשה להוציאו מפני החדש. והנה זו צרה: להט-הנפש הוהיטמאני לשוויון ורחבות לבו של אמריקני מובהק זה זנו יותר את הדמיון הפיוטי מאשר את המציאות: אידיאולוגיה לחוד וחיים לחוד, גם באמריקה. דווקא בארצות הברית מרובים היו מתחילה מקורות הסכסוכים והניגודים, אף כי מצד אחד מרובים היו גם גורמי שיתוף כבירים. ארצות הברית ביקשו למזג במהירות גדולה ככל האפשר בני עמים וגזעים שונים זה מזה מיזוג של חטיבה מדינית אחת. באירופה נמשכה התהוות המדינה מאות שנים רבות. השבטים שהתלכדו לאומה-מדינה היו דם קרובים זה לזה או כפו זה על זה שלטון אחיד. בארה"ב נתלכדו יחד בני עמים רחוקים זה מזה, באי כוח כל עם ולשון באירופה, ונוספו עליהם מיליונים של כושים מאפריקה. ועוד: בתקופת גידולה של המדינה התפשטו בקרב בני העמים השונים הדעת וההשכלה. ההכרה העצמית נתגברה. קיבוצים מתבדלים זה מזה יצרו להם במהרה מסורת כתובה או הביאו עימהם את מסורתם והפיצוה בקלות מרובה בין חבריהם. המתיישבים הראשונים ובניהם, שנתנו את דעתם על מעמדם המיוחד, התבדלו מיתר האוכלוסים והתבצרו בתוך עצמם, יצרו והפיצו את מיתוס עליונותם על יתר האמריקנים. האחרונים ביקשו להזדהות עם הראשונים. בדומה לכך יצרו קבוצות החלוצים במערב את מסורת האגדות שלהן, שחיברו יחד אותם ואת צאצאיהם והבדילום מכל יתר האוכלוסים. אף גדרי הדתות הבדילו. כך נוצרו שיטות הירארכיה, מקומיות ומדיניות כלליות, שהעמידו מחיצות עבות למדי להשתתפות ולטמיעה. הוותק הקנה כבוד-ויקר ועל פי רוב גם עושר. |
"במקום שהוונדרביליטים יושבים, שם ראש השולחן". |
|
יחש האבות (הוותק בארץ) והעושר התחברו יחד ויצרו את האריסטוקרטיה החדשה. על פי שתי אמות-מידה אלה הורבדו המעמדות זה על גבי זה ונלחמו זה עם זה. הקצב המהיר של ההגירה הוסיף אף הוא קשיי הסתגלות. האירים והגרמנים, שהגיעו באמצע הי"ט, בני העמים הסלביים והיהודים שבאו במחצית השניה של המאה ובסופה, המוני המהגרים בעלי דתות ותרבויות שונות זו מזו, נקלטו בקשי ב"כור ההיתוך". המעצורים והניגודים גברו. כל גל הגירה גדול הרבה פחד ומתיחות, נוספה על כך הגירת בני גזעים שונים זה מזה: כושים, סינים ויפאנים ועוד, להעמיד גבולות ולהרבות מובדלות. |
|
בכל מקום שאתה מוצא קשיים בהסתגלות-הדדין, מתיחות והפליות, אתה מוצא שהאנטישמיות היא בת-לוויתם. ואמנם לא פסקה חיותה של זו גם בארצות הברית, אף כי מעולם לא הגיע כוחה לידי שלטון כל שהוא במדינה, ולא גם ארעי ולעת מצוא, לא בממשלה הפדראלית ולא בממשלת אחת המדינות, ולא היו שם רדיפות או פרעות בנוסח אירופה. אבל רוב כוחה של הצוררות להסית, לסכסך להפיל אימה ולקיים מתיחות. לא נרחיב כאן את הדיבור על תולדותיה ועל גילוייה בסייגים וגדרים בספרות התעמולה ובאורחות החיים. אין ספק שבשנות השלושים, עם התפשטות התעמולה הנאצית במדינה, הלכה וגברה והגיעה לשיאה. בשתי מאות אגודות והסתדרויות התארגנה. בשנת 1939 סיפרה ועדת דייס (ועדה מטעם הבית התחתון של הקונגרס "לשם חקירת הפעולות הבלתי-אמריקניות בארץ") על פעולותיהן של אלה לציבור הרחב. הסתה אנטישמית ותעמולה פאשיסטית נכרכו יחד. ימי השפל הכלכלי חיזקו אותן, ימי הגיאות, עם תחילת המלחמה השניה, החלישו אותן. אף על פי כן עדיין מצויות רבות גם היום, על פי רוב בשינוי שם, אף כי בדרך כלל יש לומר, שההסתה פחתה מאד. שוב אינה באופנה. האווירה כולה אחרי מלחמה זו נעשתה נוחה יותר, ורואה אני את דברי לייבוש לעהרער ("אידישער קעמפער" גיליון ראש השנה תשט"ו), שהדמוקרטיה האמריקאית דנה לגנאי את הטיפוס של הקנאי והצבוע, המסית והמדיח, הפורץ פרצות בבניין המדינה כולה על ידי שיסוי במיעוטים, טיפוס זה הוא כאן בשפל המדרגה לפי סולם ההערכות של החברה. |
"בין האישים האמריקנים נשואי הפנים, המקיימים תפקיד ציבורי בחיי הכלכלה, המדיניות והיצירה הרוחנית, מעטים מאד אלה שלא הסתייגו בשעת הכושר מהתחסדות קנאים נטולי סבלנות ושלא הזהירו מפני האסון שבמסעי הסתה מרושעים נגד מיעוטים". |
|
אף על פי כן אין להכחיש, שגם החיים בתנאי אזרחות מלאה זו שוברם בצידם, ורק רעה גורמים לעצמם המשלים עצמם אשליה אופטימית גמורה. בדרך כלל עומד הציבור היהודי על המשמר, ער ומתוח ומחוסר ביטחון גמור. כמה הסתדרויות יהודיות עוסקות זה שנים רבות בהגנה על זכויות היהודים באמריקה, בתיקון "יחסי ציבור" (זהו השם הרשמי למודעתנו "ההתגוננות מפני האנטישמיות"): הועד היהודי האמריקני, הקונגרס היהודי האמריקני, הליגה נגד השמצה, שליד "בני ברית", ועד הפועלים היהודי והחיילים היהודים המשוחררים. הסתדרויות אלה, המוציאות כחמישה עד שמונה מיליון דולר לשנה, עורכות מסעי תעמולה והסברה להגנת הזכויות לארגון ועדי ועדות משותפות של בני ברית ושאינם בני ברית נגד הפליות בתעסוקה, בחנוך, בשיכון, בהשתתפות האזרחים היהודים בכל עסקי הציבור. הן חוקרות ומוקיעות תנועות אנטישמיות, עוסקות בביעור שורשן של "דעות קדומות" קיבוציות ובעקירתן. נוסף על הגנת הזכויות והרחבתן ועל קידום החינוך הבינקיבוצי, כלומר - על תיקון היחסים בין הקיבוצים השונים - תפקידיהם קבועים ועומדים זה שנים רבות, מתרכזת בשנים האחרונות המועצה, המאגדת את ההסתדרויות האלה "איגוד גג", בשלוש בעיות אקטואליות ביותר: איך משפיעה "המלחמה הקרה" בעולם על המשטר הדמוקרטי בארה"ב ועל ביטחון חייהם, עשייתם ויצירתם של המיעוטים? לשון אחרת: איך משפיעה על ביטחון חייהם של היהודים רדיפת הקומוניסטים בארה"ב, שהצוררים מזהים אותם עם היהודים והיהדות. הבעיה השניה היא תחייתו של הנאציזם במערב גרמניה, והשלישית היא בעיית היחסים בין הכנסייה והמדינה והשפעתם של היחסים לציבור היהודי. מהיקף עבודה זו ומתקציבה ניכרים פני המתיחות. בצדק קבע ב. בטלהיים, מן האוניברסיטה של שיקאגו, עובדה מרכזית זו: |
"אין להטיל ספק, שהורים יהודים רבים מרגישים עצמם נפחדים ומאוימים על ידי האנטישמיות ואפילו נרדפים על ידי חרדת-תמיד להפליה של עכשיו ולאיבה לעתיד לבוא, לתוקפנות, לדחייה מן החברה. בהשתלטות הלך רוח זה על יהודי אמריקה אפשר לראות את העובדה המרכזית בחיי היהודים במחשבה ובמעשה". |
|
אמנם המחבר סבור, שאין מקום לאימה, אבל יש מקום לזהירות, למעשים נבונים, לחרדה קלה, בעיקר לאחר מה שאירע ביהדות גרמניה לפני המלחמה וביהודים בכל ארצות הכיבוש הגרמני בשעת המלחמה. המחבר, פסיכולוג מקצועי, מנסה לבאר במאמר זה, בין היתר, שפחד היהודי מפני הגוי מקביל לפחד האנטישמי מפני היהודי אלא שלפחד הראשון יש יסוד של ממש. הפחד מפני האנטישמיות מרכז בתוכו כמה פחדים של היהודי המודרני: חוסר ביטחון סוציאלי, פחד מפני התחרות, פחד מפני ליקויים אישיים וכמה וכמה חרדות העולות בלב אדם בחברה תעשיינית מודרנית. אפשר לבאר את דבריו של בטלהיים כך: ההתחרות הכלכלית, ההתכוונות אל השוק כל יום תמיד, גוררת עמה חרדות, המתגלגלות אם בפחדו של האנטישמי מפני היהודי ואם בפחדו של היהודי מפני האנטישמי. למסקנה דומה מאד לזו מגיעים החוקרים, בעלי הספר "האישיות האוטוריטארית", מן הספרים החשובים ביותר על שורשיה של האנטישמיות. בדרך כלל נוטה בטלהיים להאמין שהיהודי האמריקני מגזים בפחדו מפני האנטישמיות, אבל את העובדה עצמה - של הפחד - אינו מכחיש, ונהפוך הוא: חיבורו מדגיש אותה ביותר. שכן באמת קשה להכחישה, ואף קשה לומר, שאין טעמה בצידה. |
|
סיכומו של עיוננו לפי שעה: הציבור היהודי בארצות הברית מיוחד במינו, והכרח הוא לבחנו מבחינת עצמו. - הן מבחינת תנאי חייו, - הן מבחינת מבנהו החברתי והכלכלי, - והן מבחינת הישגיו עדיין לא היה בגלויות קיבוץ כמוהו. אף על פי כן אין ביטחון חייו ביטחון גמור, וניכרת בו רגישות רבה למעמדו בין הנכרים, בדומה ליהודים בארצות האמנציפציה, ועדיין הוא חי במתיחות, אף כי זו קלה הרבה יותר מן המתוארת בתורת הציונות הקלאסית. מבחינת הכרתם ורצונם מזדהה רובו הגדול של הציבור הזה עם בני העם היהודי בכל מושבותיו, ובעיקר עם מדינת ישראל, אבל הוא רואה את עצמו אמריקני וקנה לו את תרבותה של המדינה במידה מלאה ובקצב מהיר. הוא מבקש לחיות לא בין שתי הרשויות, תלוי ועומד ומתלבט ביניהן כל הימים אלא בתוך שתיהן כאחת. בעייתו היא: כיצד ניתן לאדם מישראל לחיות בשתי רשויות אלה, שיהא לבו שלם עם כל אחת ואחת מהן וזוהי עכשיו גם בעיית התנועה הציונית, כשהיא באה להתבונן במעמדם של בני ציבור זה לצורכי תיקונה של הלכות הציונות, וגם לצורכי הלכות, הניתקות לעשין. |
