יחסי ישראל והאומות לאחר החורבן

ד"ר שמואל ספראי

מחניים ע"ה, תשכ"ג

תקציר: יחס אמביוולנטי של חז"ל כלפי האומות. מחד גזרות ותקנות של חז"ל כדי למנוע כל קרבה איסור פיתן יינן גבינן וכד' ומאידך גיסא יחסי אנוש נאים מתוך הוקרה הדדית. שיחות בין חכמים ונשיאים עם אנשי הרשות פילוסופים וסתם נכרים על אמיתות התורה חכמת הטבע גודלה של האומה ועוד. מרד יהודה ברומי ועד לחורבן הבית.

מילות מפתח: י"ח גזרות, גרים, יראי אלוהים, מרד

לימים הסמוכים לחורבן הבית מספרת המסורת התנאית כי בכנס של הסנהדרין נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום (שבת פ"א מ"ד). למסורתם של כמה תנאים רק חלק מן שמונה עשרה גזירות אלו מכוון לחיזוק החיץ בין ישראל וגויים ולמסורתו של רבי שמעון בן יוחאי כל כולן מכוונות להרחקת ישראל מן הגויים. וגזרו לא רק על מאכליהם כגון פיתן, גבינתן, יינן, כבושיהן ומלוחיהן, אלא גם על כל מגע חברתי שכן גזרו על לשונן, עדותן, בניהן ובנותיהן ואפילו על קבלת מתנות מהם (כנראה קבלת קורבנות מן גויים למקדש) ועל ביכורים (ירושלמי שבת פ"א ג ע"ג). אין לנו הוכחות ברורות כי קבלת י"ח הגזירות יש לו זיקה ישירה למלחמת החורבן ללמדך כי חשו בית שמאי, כאילו, החורבן הממשמש ובא ובקשו לצייד את בני ישראל בכלי גולה ולחזק את הציבור היהודי מבפנים. כן אין לנו הוכחות כי גזירת יח' דבר, באה כתגובה לפרעות שפרעו נכרים בערים הנכריות בסביבות ארץ ישראל, בתושביהן היהודים. אף שקרוב לוודאי הוא כי הגזירות נגזרו בימים הסמוכים לחורבן, שכן אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון (כך הנוסח הנכון) שבעלייתו ביקרו את ההלכות וגזרו את הגזירות, פעל בימי המרד ונתמנה מפקדה של הדרום, עם התכוננתה של הממשלה היהודית לאחר גירוש קסטיוס גאלוס. אמנם החכמים התריסו נגד הגזירות וראו בהם החמרות יתירות ואמרו על אותו יום שגזרו בו את הגזירות,

"אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" (ירושל. שבת פ"א ג ע"ג).

ועל עצם חקיקתם של הגזירות ספרו:

תלמידי בית שימאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים (שם).

ולא רק רבי יהושע תלמידם של בית הלל כאב את הגזירות הקשות אלא גם רבי אליעזר השמותי אומר עליהם:

בו ביום גדשו את הסאה (שם)

אלא שמכל מקום נגזרו הגזירות וכמעט כולן פשטו בישראל ולא עוד אלא שלמעשה רוב הגזירות היו הלכות עתיקות מקובלות כאיסור על פתן של נכרים ושמנן הנזכר כבר בספר יהודית. ובימים הסמוכים לחורבן רק חיזקון וחזרו וגזרו עליהן.

ואמנם לכאורה כל מה שעולה מספרות הימים הסמוכים לחורבן הבית, מלפניו ומאחריו מעיד על איבה ושנאה בין יהודים וגויים. היהודים מתרחקים מן הגויים וגודרים עצמם מכל מגע עימהם והנכרים משיבים משטמה מול בוז ואיבה מול התרחקות ופרישות. המעשים שנעשו בערים הנכריות בארץ ישראל ובסביבותיה יש בהם, לכאורה, כדי לאשר תמונה זו, שכן ברוב הערים קמו הנכרים וניסו להרוג בתושביהם היהודים ובערים רבות עלתה בידם מזימה זו. רוב החוקרים מאומות העולם ומישראל סבורים, איפוא, שלאחר החורבן הגבירו את הסייגים בין ישראל לנכרים והאומה העברית ראתה את עצמה במערכת התגוננות מתמדת והצטמצמה בעולמה תוך הגברתה וחיזוקה של החומה המבדילה בין ישראל וגויים.

ברם תחילה יש להבחין שני דברים:.
א. המקורות ההיסטוריים בכללם מרבים להעלות את שאינו רגיל, את המלחמות, הסכסוכים וההתנגשויות בימים טרופים ומסוערים וממעטים להעלות את המציאות היומיומית.
ב. בהערכת היחסים המדיניים והחברתיים שבין ישראל ונכרים יש להבחין, ומדבר זה מתעלמים החוקרים לחלוטין, בין האזרחים היווניים בערים הנכריות שהיוו למעשה מיעוט, ולעתים מיעוט קטן, ובין המוני הנכרים בערים ובכפרים בסביבותיה הקרובות או הרחוקות של ארץ ישראל.

כשאנו מעיינים בספרות התלמודית המעלה את המציאות של כל ימות השנה, ומחפשים אחרי עדויות ליחסים שבין ישראל ונכרים מתגלית תמונה שונה לחלוטין ותמונה זו מתאשרת אף מן עדויות חיצוניות על ההווי בחיי יום יום ועל המציאות בימי סערה ומלחמה. לעדותו של יוסיפוס בכמה מקומות ב"מלחמות היהודים" נכחדו היהודים מן הערים הנכריות בארץ ישראל ושכנותיה בימי מרד החורבן. רק ארבע ערים לא פגעו ביהודיהן: אנטייוכיה, בירתה של סוריה, צידון, אפמיה וגרש (מלחמות ב יח ה). אולם כבר בדור הראשון לאחר החורבן אנו מוצאים יהודים כמעט בכל הערים הנכריות והיחסים ביניהם תקינים. ההלכה התנאית החמירה, ולעתים החמירה ביותר, על כל התקרבות לגויים ולעבודה זרה שבהם. המשנה בראש עבודה זרה קובעת

שג' ימים לפני אידיהם של גויים אין נושאין ונותנין עמהם. ולדעת רבי ישמעאל אף ג' ימים לאחריהם.

ההלכה אינה רואה בעין יפה כל התקרבות לדרכי גויים גם בלבוש. בספר דברים אנו קוראים:

פן תדרוש לאלוהיהם לאמר - שלא תאמר הואיל והם יוצאים בטגא (Toga) אף אני אצא בטגא, הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן, הואיל והם יוצאים בתולסין אף אני אצא בתולסין ואעשה כן גם אני (פס' מא).

ובפשטות אומר רבי עקיבא:

אל תדור בין הגויים שלא תעבוד עבודה זרה (אבות דרבי נתן נו"ב פל"ג).

אלא שמאידך טפחו החכמים בהלכותיהם ובמעשיהם את היחסים התקינים בין ישראל ונכרים והביאו לידי התקרבותם של הנכרים לתורת ה'. רבות המסורות על שיחות בין חכמים לנכרים. נשאו ונתנו נשיאים וחכמים עם אנשי הרשות, פילוסופים וסתם נכרים, בשיחות וויכוחים על היהדות, על גודלה של האומה, על אמיתות התורה, חכמת הטבע, טבעו וטיבו של
האדם וכיוצא באלה. במקרים רבים השיחות מתנהלות מתוך יחסי אנוש נאים ומתוך הוקרה הדדית. אף מעשיהם של חכמים מעידים על נשיאת פנים לכל נכרי.
על רבי ישמעאל מספר התלמוד הירושלמי:

גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו,
אמר ליה: כבר מילתך אמורה.
פגע אחרינא וקללו.
אמר ליה כבר מילתך אמורה.
אמרו לו תלמידיו: רבי כמה דאמרת להדין אמרת להדין (==כמו שאמרת לזה אמרת לזה). אמר לון: כן כתוב אורריך ארור ומברכיך ברוך (ירוש. ברכות פ"ח יב ע"ג).

רבי ישמעאל התייחס אל הנכרים מתוך הסתייגות ומתוך יחס גומלין של הלה כלפיו. ואל לנו לשכוח שרבי ישמעאל הוא מן החכמים הנוקטים בשיטה קיצונית של הסתייגות לנכרים. אך לעומתו מוסרת המסורת על רבן יוחנן בן זכאי:

אמרו עליו שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק (ברכות יז א).

ברם ביותר יש ללמוד מן ההלכה ומתוך הערות פה ושם על קיום הלכה למעשה.
במסכת גיטין פ"ה מ"ח שנינו:

אין ממחין ביד עניים גויים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום.

ובתוספתא שם פ"ה ה"ד שנינו:

עיר שיש בה ישראל וגויים הפרנסין גובין מן ישראל ומן הגויים מפני דרכי שלום. מפרנסין עניי גויים מפני דרכי שלום. מספידין מיתי גויים ומנחמין אבילי גויים וקוברין מיתי גויים מפני דרכי שלום.

בעניין קבורה והספד נשמרה לנו מסורת דווקא במקרה הפוך כשגוי טיפל בישראל:
אבא יודן איש צידן אומר:

מעשה בגוי וישראל שהיו מהלכין בדרך. אמר אותו הגוי חבל על ישראל אחד שמת כאן והספדתיו וקברתיו ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו (תוספ. יבמות פי"ד ה"ז).

במקום אחר מצינו במקור תנאי:

לעולם יהא אדם עניו בתורה ובמעשיו טובים עם אביו ואמו... ואפילו עם הגוי כדי שיהיה אהוב מלמעלה ונחמד מלמטה.

כמה הלכות מעידות על שיתוף בתחום הציבורי המשפטי והערכה מרובה למעמד המשפטי-אישי של הנכרי.
במשנת גיטין פ"א מ"ה שנינו:

כל השטרות העולים בערכאות של גויים אף על פי שחותמיהם גויים כשרים חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים.
רבי שמעון אומר: כולן כשרין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט.

הרי ששטרות אלו לרבות גטי נשים היו נוהגים, לפחות, להביאם לאשור לידי ערכאות של גויים. ביותר למדים אנו מברייתא אחת בתוספתא ע"ז פ"ה ה"ו:

לוקחין מן הגוי ספרים תפילין ומזוזות ובלבד שיהו כתיקנן. ומעשה בגוי אחד שהיה כותב את הספרים בציידן ובא מעשה לפני חכמים ואמרו מותר ליקח הימנו (והשוה גיטין מה ב).

ידועה המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע שרבי אליעזר אומר:

כל גויים אין להן חלק לעולם הבא
ורבי יהושע ענה לו לעומתו: הא יש צדיקים באומות שיש להם חלק לעולם הבא (תוספתא פי"ג ה"ב).

בדור שלאחר החורבן נראים הדברים ממקורות הרבה, יהודיים ולא יהודיים, כי דעתו של רבי יהושע היתה הרווחת במחשבתם של חכמים. ובהבלטה עולה הדבר בברייתא בספרא:

היה רבי ירמיה אומר: אתה אומר מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר: "וזאת תורת הכוהנים והלויים וישראל"
לא נאמר כאן, אלא "וזאת תורת האדם"...
וכן הוא אומר "פתחו שערים ויבא כוהנים ולויים וישראלים"
לא נאמר אלא "ויבא גוי צדיק שומר אמונים".
וכן הוא אומר: "זה השער לה'" כוהנים ולויים וישראלים לא נאמר אלא "ויבא גוי צדיק שומר אמונים'.
וכן הוא אומר: "רננו" כוהנים לויים וישראל לא נאמר כאן אלא "רננו צדיקים בה'".
וכן הוא אומר: "הטיבה" לכוהנים ללויים לישראלים לא נאמר כאן אלא "הטיבה ה' לטובים", הא אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול (ספרא אחרי מות פרק יג).

על רקע זה נוכל לעמוד על התקרבותם של רבים מן הגויים לישראל ולתורתה. מימי הבית השני יודעים אנו על מקרים רבים של גרים בארץ ובתפוצות ואף על משפחות שלמות המתגיירות. תופעה זו של ריבוי גרות אינה פוסקת עם חורבן הבית, אדרבה, נראים הדברים כי מלאחר החורבן גברה תנועת ההתגיירות. בספר ברוך הסורי, ספר שנכתב בימים הסמוכים לחורבן הבית ואשר מחברו קרוב לעולמם של חכמים, אנו קוראים:

אחרנא דין תוב חזית דשבקו סריקתהון וערקו תחות כנפיך (=שוב ראיתי אחרים שנטשו את הבליהם ונמלטו אל תחת כנפיך).

במסורת התלמודית נזכרים מן דור יבנה כמה גרים מתלמידיו של רבי עקיבא ואחרים. המקרה הבולט הוא עקילס הגר מפונטוס, גדול בתורה, שתרגם את התורה ליוונית ברוחו של מדרש ההלכה ובפקוחם של חכמי יבנה וקלסוהו על מעשיו:

תירגם עקילס הגר התורה לפני רבי אליעזר ורבי יהושע וקילסו אותו ואמרו לו:
"יפיפית מבני אדם" (ירוש. מגילה פ"א עא ע"ג).

הנשיא רבן גמליאל והחכמים פגשו בבואם לרומי סינאטור שנידון על התגיירותו. החכם הרומי סנקה מתלונן שמנהגי היהודים התפשטו בכל הארצות וכי המנוצחים הטילו את חוקיהם על המנצחים. בימי הבית השני ידועה התופעה של "יראי אלוהים", כלומר, גויים שלא התגיירו במשלם אלא התקרבו ליהדות וקבלו עליהם מצוות מסוימות כגון התרחקות מעבודה זרה, מאכלות אסורים, שמרו על השבת וכדומה. גם לאחר החורבן רווחת היתה תופעה זו. בפפירוס אחד מימי טריינוס טוענים אנשי אלכסנדריה שקשה להם להביא טענותיהם בפני המלך כי הסינאט שלו מלא יהודים (1242. oxy p). בסינאט הרומי לא ישבו יהודים ובוודאי אין אנשי אלכסנדריה מתכוונים אלא לסינאטורים שנתקרבו ליהדות. גם במסורת התלמודית נזכרים יראי שמים אלו. ויש שרואים בהם חלק מן האומה:

ובשם ישראל יכנה אלו יראי שמים (מכילתא משפטים יח).

מתוך מציאות זו נוכל לעמוד על שתי תופעות בעלות משמעות מדינית-צבאית בדור-שנים לאחר החורבן.

ארבעים וחמש שנה לאחר החורבן בימי מסעו של טריינוס לכיבוש המזרח פרץ מרד יהודי שהתפשט מקירניקה ולוב והקיף את מצרים, קפריסין, ארץ ישראל ומיסופוטמיה. המרד היה בהיקף רב מבחינה גיאוגרפית ומבחינת משמעותו המדינית והצבאית. בשלבים הראשונים בולטת ההתנגשות עם השכנים היווניים אך בהמשך המלחמה עולה בבירור המלחמה עם הלגיונות הרומאיים. שלוש שנים נמשכו מלחמות היהודים ולא נסתיימו עם מותו של טריינוס. ובעלות אנדריינוס למלכות עדיין טרח בסיום המלחמה. ההרס של המלחמה היה ניכר והדים לחורבן בארץ לוב ומצרים עדיין נשמעים שנים מרובות לאחר דיכוי המרד, אין לנו, לצערנו, סופר בן אותם הדורות אשר העלה את פרשת המלחמות, ואנו מציירים לעצמנו את מהלך המלחמות על פי אגדות שונות שבתלמוד, שרידים שנשרדו בקיצורים שנעשו מתוך כתביהם של סופרים רומאים, או על פי קטעים שבתוך ספרי ההיסטוריה של אבות הכנסייה, פפירוסים שונים, כתובות וכדומה.

כללו של דבר אין לנו תמונה שלמה ופעמים הרבה עולות בעיוננו בפרשה זו, בעיות יסוד ואין בידינו כל תשובה. אחת הבעיות הקשות היא השאלה מנין שאבו היהודים כוח אנושי במספר כה רב כדי לעמוד במלחמות ממושכות בהיקף כה רב?
נכון שמספר היהודים במצרים היה רב. לעדותו של פילון ישבו בה כמיליון יהודים. אולם גם מספר זה אין בו כדי להסביר את פרשת המלחמה שלחמו היהודים בתושבים המקומיים ובצבא הרומי כאחד עד אשר נזקק השלטון הרומי לתוספת עזרה ולא עלה בידיו של הצבא הרומי להתגבר על היהודים עד

ש"שלח עליהם הקיסר את מרקוס טורבו בחיל רגלים ובחיל ים ואף בחיל פרשים" (אויסיביוס תולדות הכנסיה IV 5-2).

התשובה לשאלה זו יש לחפש כנראה בעובדה של שיתוף נרחב של הנכרים. הכפריים המרובים. דבר זה אינו אמור במפורש אך ניתן להסיקו מכמה עדויות. יש מן המקורות הרומיים שאינם מדברים על המרד היהודי במצרים אלא על מרדם של המצרים בכללם. באותם המקומות שבני הכפרים סייעו לרומיים מציינים אותם לשבח ומדגישים את העובדא שבני אותו מחוז נלחמו לצד היוונים. ועוד שמונים שנה לאחר המרד מבקשים לעצמם בני אוקסירינכוס זכות מיוחדת מפני שהם הוכיחו את "טוב לבם אמונם וידידותם לרומיים" (705p oxy.), הרי שאלו לא נהגו כאחרים אלא הוכיחו את אמונם לרומאים בניגוד לשאר התושבים.

חמש עשרה שנה לאחר מכן פתחו שוב היהודים במרד תוך תנופה רבה הוא מרד בר כוכבא. אלא שבניגוד למרד בימי טריינוס שעיקר כבדו היה בתפוצות הרי מרד בר כוכבא, "הפולמוס האחרון", היה בתוך תחומי ארץ ישראל. מרד זה היה בהיקף רב. דבר זה ניתן ללמוד מהמספר הרב של הלגיונות שרכז אנדריינוס לשם מלחמה. כשנים עשר עד שלושה-עשר לגיונות, בשלימותם או בדמות משלחת מהן, השתתף בקרבות. אף הצי נטל חלק במלחמה. מספר החללים מישראל היה רב אך בידוע כי גם מספר החללים מבין הצבא הרומי היה רב. לגיון רומי אחד בשלמות נכחד בימי המלחמה. ולא עלה בידי הדריינוס להתגבר על המורדים עד שגייס את בחירי מצביאיו ובראשם את יוליוס סיבירוס שנשלח אליהם מבריטניה עם צבאו ואף הוא לא גבר עליהם אלא קימעא קימעא. אלא שלגבי מרד בר כוכבא יש לנו דברים מפורשים על השתתפותם של הנכרים בקרבות.

דיו קסיוס שהינו המקור העיקרי לתיאור פרשת המרד כותב:

והיהודים שבכל העולם כולו רגשו אף הם ונתחברו עימהם וגרמו פורענויות הרבה לרומיים אם בסתר ואם בגלוי. ולא עוד אלא שאף רבים מן הנכרים סייעו אותם מאהבת-הבצע וכל העולם כולו כביכול רעש וגעש (תולדות רומי ספר סט).

אין אנו מוכרחים לקבל את הסברו של דיו קסיוס שהגויים נצטרפו מחמת אהבת הבצע אך העובדה כשלעצמה על שיתוף נכרים במלחמתם של היהודים ברורה. עובדא זו אינה מסתברת אלא על רקע היחסים והקרבה שבין הנכרים לישראל על אף ייחודם המובהק של ישראל והתרחקותם מכל שמץ של גויות ועבודה זרה.