|
תקציר: הליכות, תפילות ומנהגים מיוחדים של יהודי תימן מחודש אלול ועד הימים הנוראים. מילות מפתח: סליחות, התרת נדרים, שליח ציבור, תקיעת שופר, כפרות, תשליך. |
|
יאים-נאים הם מועדי-ישראל, שמלבד "מצוות היום" ו"חובות היום" מעוטרים הם נעתרת מנהגות והליכות, המעמיקים את תוכנם הנשגב מותנים תוספת משמעות לרעיונם, מבהיקים זיוום ועוטרים אותם בתפארה. מקום רחב ומיוחד נתייחד להם למנהגות ולאורחות-חיים ב"ימים הנוראים", טבולים הם ימים אלה ביער עבות של מנהגים נאים והליכות נפש כארמונות הללו המוקפים גינות נוי ופרחי-חמד מרהיבי עין ומשובבי נפש... כל עדה בישראל ידעה גם לערות ב"ימים הנוראים" שפעת רגשי קדש וגינוני תפארת ולמתוח עליהם חוט של חן טוב במעשים ובדברים שבקדושה. בנשמותיהן הלוהטות בכיסופין לאל חי מעוזם, שיוו ישראל לימים הללו הוד אימים ונגוהות נועם כאחד, כיאות לימים אדירים אלה בימי שנה. "הימים הנוראים" ימי-רצון הם לישראל בינם לבין אביהם שבשמים, שערי-רצון פתוחים בימים אלה לרווחה לכל אדם מישראל, שמכוון בהם את דעתו וליבו לקונו בהשתפכות נפש ובכיסופין לאל חי, היושב על מידין בימים אלה ודן בהם את בריותיו ואת עולמו. ימי-רצון הם ימים אלה אף בין אדם לחברו, וגדולים הם הימים הללו שמקרבים את ליבותיהם של ישראל זה לזה ולאביהם שבשמים ולב כל ישראל פועם פעימותיו בהלמות אחת כלפי מעלה, ונעשים הם אגודה אחת לעשות רצון-קונם בלבב שלם, ואהבת ישראל שופעת ועולה באוהלי יעקב, ומתחזקת ומתחשלת במשכנות ישראל. מיוחדים במשמעותם ומופלגים בצביונם הם "הימים הנוראים" במשכנות תימן, וחיבה יתירה נודעת להם מהם. לפי שבהם ניתנה להם ליהודי תימן שעת כושר להתחטא לפני אביהם שבשמים, לשפוך שיחם ומר נפשם על הכל, על המחיה ועל הכלכלה, על פדות נפשם ועל גאולתם מארץ מאפליה ומאוהלי-קדר. יהודי-תימן תורת-אבותיהם בידיהם, דחו מנהג מפני דין והעמידו את עולמם על ההלכה בלבד; מיעטו במנהגות, ובהליכות עולמם אין לו למנהג אלא מקום מועט. וכל מנהג שבא למחיצתם "נבדק בי"ג נפות" אם כשר" הוא מבחינת הדין אם לאו. יצאו מכלל זה מנהגות נאים של מועדים וימים טובים שפשטו בישראל, שקיבלוהו עליהם וקיימוהו באהבה ובחיבה. ואם במנהגי ימים טובים של כל ימות השנה כך - במנהגי "ימים נוראים" על אחת כמה וכמה. מנהגים של ימים נוראים ראום יהודי-תימן מצרף לנשמותיהם, שבכוחם לטהר נפשותיהם ולזכך את מחשבותיהם לא-ל קדוש ונורא. אני לדודי ודודי לי - דורשי נוטריקון עשו כתוב זה כמין חומר לדרוש אותו על חדש "אלול", חדש הרחמים והסליחות, ויהודי-תימן אף הם מיצו כתוב זה על נוטריקונו ועל משמעותו האליגורית בכל צורה של מיצוי לדביקות ולהשתוקקות, לתפילה ולסליחות, אף הם קיימו וקיבלו על עצמן להיות נעורים כל לילי חדש אלול ועשרת ימי תשובה מאחר חצות לאמירת ה"אשמורות" ("סליחות"), והרי חודש אלול בחינת "פרוזדור" ל"טרקלין" של "ימים נוראים". ובאפילת הלילות הפרושה על כל נראות דמויותיהם של באי בית הכנסת כשהם מהדסים ומרששים בסימטאות הבתים ומעוררים זה את זה משנתם בקריאות זירוזין לקום לשחר פני א-ל באמירת ה"סליחות". ולאחר שעה קלה ומלא בית-הכנסת כל באיו, ולרבות הפעוטות, שהנאה להם בכך. חזן הכנסת פותח במזמורי-תהילים וב"סליחות" מיסודם של סלחי ספרד וב"מרנות" מיסודם של ה"גאונים". ונעימת הסליחות מיוחדת בתוגה שבה המדכדכת את הנפש ושוברת לבבות. יש בה בנעימה זו לכבוש, כביכול, אף לב מלכו של עולם... תוך כדי אמירת-ה"סליחות" נעים ונדים מיד ליד ספלי הקפה המהביל המוגש למשחרי פני א-ל באשמורת זו, כרי לצחצח גרונם מצמאה וכדי להעביר חבלי שינה מעיניהם ותמונה מעפעפיהם. קפה זה מכינות נשים. צדקניות" הנעורות גם הן ויושבות סמוך לפתח בית הכנסת ומאזינות לאמירת הסליחות. לא כלו עדיין ימי אלול וכבר רבה התכונה ורב המעשה במשכנותיהם של יהודי-תימן לקראת "ראש השנה". מעשים שבחולין תכופים ומשולבים במעשים שבקדושה, אלא שהצד השווה שבכולם הוא שאלו ואלו מכוונים לצורך יום טוב, שהכל יהא מתוקן ל"יום הנורא". ובערב ראש השנה, לאחר ה"היתר" ("התרת נדרים"), הנאמר בבית-הכנסת לאחר תפילת שחרית בחרדה ובנקיפת לב, לפי הסדר המקובל אצל יהודי-תימן, נפטרין הכל לבתיהן ומזדרזין לצאת לשוק, שמיעוטו ביום זה עממים ורובו מישראל קונים הם צרכי לילי ראש השנה שמצוותו בפירות מיוחדים הנאכלים לסימנא טבא. הללו בשוק והללו אצין רצין אצל הספר או לבית הטבילה, וכל זה ועדיין חמה בשיפולי המזרח. בערבו של יום ראש השנה משכימים יהודי תימן זה לפתחו של זה ומברכין איש את חברו בברכת השנה: "תיכתב בספר החיים והזכות והלה מחזיר לו: "ואתה תיכתב בספר החיים והזיכרון". וממתינין זה לזה דרך של כבוד, שיהא הגדול פותח בברכה תחילה, וברכה זו אינה ב"תקיעת-כף" אלא קורסין המברכים אצבעותיהן זה לתוך אצבעותיו של זה לאות חיבה וידידות. אדם היודע בחברו שיש לו בלבו טינה עליה מרבה עליו ריעים, משכים והולך לפתחו כדי לרצותו נושק ארכובותיו מתוך חרטה וכניעה משטח סליחתו ואומר: "חטאתי לך ולה' אלוקי ישראל", הלה כופה את יצרו וכובש את יצרו מתרצה לו ומחזיר לו: "אתה במחיל" וליתר חיזוק אומר לו: "אתה באלף מחיל", וסרה האיבה ו"טוהרו" הלבבות, ואינם נפטרין זה מזה אלא עד שנעשים צהובים ונוחים זה לזה, ושלום על ישראל. מנהג נאה בידי יהודי-תימן לשגר בצנעא כל משהו לבני-אדם צנועים הזקוקים לצורכי יום טוב, ולקיים מה שנאמר בנחמיה: "ושלחו מנות לאין נכון לו". לעין יפה זוכה ה"תוקע" שיכולתו מועטת וביתו ריקם, שמשגרים לו גם חמאה וביצים וכיוצא בהם. חמתו של יום באמצעיתו של רקיע וכבר כלתה רגל מן השוק וכלו כל ההכנות. נשים, שידיהם היו עסקניות כל אותו יום ויום שלפניו, מסיימות-מלאכתן, קולות את הקליות ומקנבות פירות וירקות ואף הן ליבן מרטיט מאימת יום הדין הממשמש ובא, אף הן נוהגות ב"ימים נוראים" חומרה בעצמן ושומרות פתחי פיהן מכל "נדרי" "וחרמי" "שבועי" ו,,אירורי", כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן עם התחדש עליהן שנתן. חמתו של יום אחרון בימי שנה משתפעת והולכת בשולי המערב, וזהרוריה האחרונים כמו מזהירים ומזרזים את הכל לבוא לבית-הכנסת. ובני אדם מתכנשים קמעא לבית-הכנסת, כששלמותיהם המצויצות עליהם, ויושבים על מקומותיהם ככל ימות השנה, שאין "מקח וממכר" במקומות ישיבה בבתי הכנסת של יהודי-תימן. ובבית-הכנסת חרדת-אימים, שכן כל עיקרה של רגשת ימי-הדין אינו אלא כאן. אין שיח ואין שיחה, ודממת קדש שרויה על הכל, אף הפעוטות מצטנפים ויושבים להם לצדי הגדולים, כשאימת היום מתוחה אף על פניהם. אין "ימים נוראים" כשאר ימים טובים, לא כל אדם זוכה לעבור לפני התיבה (העמוד). ומחזרים אחר שליח ציבור שיש בו כל המעלות והמידות שמנו בו חכמים. וכבוד ויקר לו ולשולחיו, שהוא עובר לפני התיבה שלא על מנת לקבל פרס. הוא הפותח את תפילות היום, פורס על שמע של ערבית והוא מתפלל את תפילת ה"מוספין". וניגון אחד ומיוחד לכל התפילות ו"הסליחות" של "ימים נוראים", ניגון זה יש בו מן העצבות ומן החדווה כאחת, שובר ומכניע את הלבבות וכנגד זה מעורר אף סבר ותקווה למחילה, לסליחה ולכפרה. פותה הש"ץ את תפילת ה"מעריב" ב"אחות קטנה", פיוט נשגב מיסודו של הראב'ע. מסדיר תפילת היום ומוסיף והולך עד לסיומה של תפילה הנחתמת במזמור תהילים וב"יהי רצון", שיש באמירתם סגולה לפרנסה טובה. יש שאומרים גם את הפסוק: |
"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי",
|
|
ישר והפוך שבע פעמים, שגם בזה יש מן הסגולה.
אימת-היום. שהייתה שרויה בבית-הכנסת, אינה מוטלת על הבית. וסעודת לילי יום טוב משופעת ביותר בפירות ובמיני תרגימא, חדוות יום טוב גוברת ועולה ולופפת את המסובין, והשמחה במעונותיהם של יהודי-תימן גדולה ומופלגת. על שולחנם נוהגים יהודי-תימן לקרוא את פרקי "מסכת ראש השנה". אף בליל ראש השנה נעורים יהודי-תימן. בחצות לילה לאמירת תהילים. ועם קריאת הגבר מתחילים את התפילה. מנהג קדומים היה בידי יהודי-תימן לתקוע בעלות השחר שלושים "קולות" עובר לתפילת שחרית. אין יהודי-תימן נוהגים להרבות בפיוטים באמצע מחשש ל"הפסק". וממעטים בהם לפני התקיעות שבין שחרית למוסף. חביב עליהם הפיוט "עת-שערי-רצון" המיוחס לר"י הלוי, וראשי בתיו "עבאס יהירה ושמואל". פיוט נאדר זה מתאר בקצב פיוטי את ה"עקידה", וכולו אומר חרדות. פיוט זה נאמר ע"י הש"ץ ביגון ואנחה השוברת לבבות. המתפללים מתכסים אותה שעה בטליותיהם, וכופפים עצמם כלפי מטה, כדי שיכוונו דעתם וליבם לתוכנו של הפיוט ולתקיעות השופר שלאחר מכן, כשקול נכי חרישי נשמע מעברים. גם התוקע אינו מפשוטי העם, את התוקע מכבדין ב"עליה" אחרונה. ושופר שבידו אינו של איל אלא של יעל, וארכו כשתי אמות, ארוך ומפותל, לא מעובד ולא מתוקן, אלא כמות שהוא בראש היעל. והקולות היוצאים ממנו חזקים ומרעידים ממש את הלב. זקני תימנים מעידים על מחוזות בתימן שבהם לא היו הגויים נותנים לישראל לתקוע בשופר, מפני שהתקיעות מעוררות בהם פחד, וכשישראל נוטלין שופרותיהם ותוקעין באים הגויים ומעכבין בידם. ומקומות היו שגזרו על התקיעות, וחייבים היו ישראל ליטול רשות מן הרשות כדי לתקוע בשופר. סדר התקיעות שונה במקצת מן הסדר הנהוג בשאר קהילות. אף ה"תרועה" מיוחדת ליהודי-תימן, שאינה דרך "גניחה" אלא דרך "יללה", מסולסלת ואינה מקוטעת. עובר לתקיעות משמיע התוקע דברי-כיבושין המעוררין את העם וסומך לדבריו דברי הרמב"ם מהלכות "תשובה" שאומרם בניגונו של יום: |
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו עורו ישנים משינתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וזכרו בוראכם וחזרו בתשובה, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל".
|
|
ועם סיום התקיעות חוזר התוקע ואומר תפילה זו בלשון ארמי: |
"כמא דשמעתון קול שופרא הדין, כן ייתי זרובבל בר שאלתיאל ויתקע בשופרא רבה דיליה ויכניש יתכון מארבע רוחי עלמא ויחיב יתכון
|
בעזרתא דקודשא, ותכתבון כולכון ואנא עמכון בספר החיים ובספר הזיכרון ובספר מחילה וסליחה וכפרה מלפני אבינו שבשמים קיים ואמרו אמן"
|
|
ונוהגים יהודי-תימן על פי הרמב"ם שאין הצבור מתפלל תפילת המוספין של ראש השנה ושל יום הכיפורים בלחש, אלא הש"ץ מוציא חובת היודע כמי שאינו יודע, וכשמגיע ל"היום הרת עולם" אומרה כל הצבור בקול רם ואחר כך חוזר שליח ציבור ואומרה. מתוך שיהודי-תימן משכימים ומקדימים בתפילה, ממעטים בפיוטים ומקצרים בתפילת ה"מוסף", מסתיימת תפילתם בראש השנה לאחר ג' שעות ביום. זהירין יהודי-תימן שלא לישון בימי ראש השנה, כדי שלא תהא שנתן רדומה. ויושבים ועוסקים בתורה או באמירת תהילים. ואשרי מי שזכה והשלים מזמורי-תהילים שתי פעמים, שבכגון זה מצטרף מנין פרקיהם למניין שלוש מאות כמניין כפ"ר. תפילת "תשליך" אין מכירין בה יהודי-תימן, ואינה נהוגה ביותר אצלם. בליל ב' של ראש השנה שוהין יהודי-תימן לאחר תפילת ערבית לאמירת ג' וד' פיוטין, כדי ליתן שהות לנשותיהן לאפות פת חמה לכבוד סעודת-הלילה. אף בעשרת ימי-תשובה נוהגים יהודי-תימן לזמר את "קדושת-היום" הנאמרת ב"ראש-השנה", ואינה אלא בתפילת הצבור ולא בתפילתו של יחיד. מנהג ה"כפרות" זר ודחוי הוא אצל יהודי תימן, לפי שרואים בו משום "דרכי האמורי". ושתי סעודות עושים יהודי-תימן בערב יום הכיפורים: סעודה ראשונה מוקדמת ביותר. עשויה היא פיתי, גריצין ספוגין וטבולין בחמאה מבושלת, כדי שיתחזקו ויעמדו בתעניתם; ולאחריה, בסמוך לבין הערביים, ה"סעודה המפסקת", שבה מקיימין יהודי תימן מאמר חז"ל: |
"כל האוכל ושותה בתשיעי: מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".
|
|
נהגו יהודי-תימן לחלק עשבי בשמים בשעת ה"נעילה" כדי להשיב נפשם של המתענים להקל מעליהם תעניתם ולעורר את כוחם לסיים תפילתם, ולאחר תפילת-ערב ו"קידוש לבנה" מברכין זה את זה בברכה מעניין היום: "תבושר במחילה וסליחה וכפרה", והמתברך עונה כנגדו: "ואתה תבושר במחילה וסליחה וכפרה". מטוהרים מכל חטא ופשע, ומזוקקים מכל עוון ואשמה ורשע, מתפרקים יהודי-תימן מן המתח של אימת ימי-הדין, ומתוך אמונה, ביטחון ותקווה, שנתמתקו להם הדינין ונחתמים הם לחיים טובים, מזדרזים הם בהקמת סוכה, לקיים מה שנאמר: |
וישב ביום ההוא עשו לדרכו, ויעקב נסע סוכותה...
|
