"מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות." ויתכן שהדברים האלו לא נאמרו בגדר ציווי ואזהרה, אלא בגדר עצה; כלומר: אני משיאך עצה, שלא תאכל מעץ הדעת, כדי שלא יתעוררו בך הטבע והתאוות, כי יודע אני, שאם יתעוררו בקרבך, אזיי לא יהיה בכוחך לנצחם, ואז בהכרח הוא שתמות. ולא בתור עונש, אלא בעבור שהטבע ימשול בך, ודבר טבעי אינו יכול לחיות חיי נצח מצד עצמותו"¹⁰.

"קנאתו של קין גם, למרות שהייתה קנאה שונה מהקנאה שאנו מכירים היום, הייתה זו קנאה אמיתית, ז"א קנאה למצבו הרוחני. כך הסיתו יצר הרע, אף על פי כן, הייתה זו קנאה פסולה, אלא שטעה בה מבלי להרגיש את הקנאה בנגיעה זו. מכיוון שכן, הסתובב הדבר שחילקו ביניהם את העולם, כמו שאיתא במדרש, שקין לקח את האדמה, והבל את הצאן, והבל רעה את צאנו על אדמת קין, ובן נח נהרג על הגזלה. לכן עשה בו קין דין בן נח, גזלן, והרגו. ואם לא הייתה בו הנגיעה להרגו, לא היה חש על הגזלה, אלא נגיעתו מיאנה לוותרהו. ומיד כשהיה דן אותו לגזלן, הרג אותו. וזה שאמר לו ה', "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה". מן פרי האדמה, ולא כתיב "מן הארץ", כי לא הרגת אותו בשביל הגזלה של האדמה, אלא בשביל הקנאה של פרי האדמה. נע ונד תהיה בארץ כמשפט השוגג, יען כי לא הרגשת נגיעה, והיית שוגג בהריגתו"¹².

ביקש יעקב לישב בשלווה. השלווה שביקש יעקב היא לא כתנאי לקיום התורה והשלמות כלל, אלא שעבר הרהור דק מן הדק במחשבתו להיות שלו מן הניסיונות הרצופים והמתמידים בחשבון, שיהיה אז הרוחניות שלו לפי שיקול דעתו יותר טוב ויותר גבוה.¹³

מכירת הבכורה של עשיו באה כתוצאה מראייתו החיצונית, מהברק החיצוני של עשיו. אמנם כלפי חוץ נראה שלא מכר את הבכורה אלא מכיוון ששיער שלא יוכל לעמוד בכובד המשימה, ומוטב שלא יהיה בכור משיהיה בכור ויעמיד עצמו במקום סכנה, אבל אין זה אלא מדרך האמתלה וחיפוי בעלמא, כי באמת רצה רק את מראה עיניו, וזו הייתה כוונת המטרה, ולא התחשב עם דרכי הבכורה כלל. כן כל פשרות האדם באים מן הנחל שוטף של הדמיון, אלא שאדם מכשיר את דרך הפשרה בטענה שמא לא יוכל לעמוד כל כך גבוה, והוא רוצה רק את רווח העולם. אלא שתמיד רק דרך כוחות הנפש לומר שלא צד הנימוק מושך לו אלא שקשה לו להימשך אחר האמת. והאמת שלא קשה לו להימשך אחר האמת, אלא שקשה לו לפרוש מן השקר. והראיה, שכל מקום שאנו מוצאים הטענה שלא יוכל לעמוד, שם אנו מוצאים בזק של דמיון. אבל יעקב, באשר היה לו חוש הדעת חזק, ולא היה להוט אחר מראה עיניו, הבחין בין אמת ושקר ובין טוב ורע... וזה היה הבדל בין יעקב לעשיו, אשר ההבדל הזה נשאר גם לדורות. ומה שזה מביט על הברק החיצוני וזה הביט על הברק הפנימי¹⁴.

בזמן מתן תורה הכירו את התורה מצד מעלתם, מצד מדרגתם הכירו שהרודף אחר רצונותיו הוא מושך אליו את כל ההר וילכוד אותו היצר ברשתו. והייתה אצלם התפשטות החומריות מכל וכול, עד שהביטו על אותם בני אדם שנתפעלים ומושך אותם חבלי השווא של היצר, כי הם מונחים מתחת להר, כי זה שכפה עליהם הר כגיגית, היינו שהכירו כי אם לא יקבלו את התורה ויניחו מקום לחוט השערה שיילכדו במידות הגרועות אשר תכופנה על האדם כהר ובלתי נראה לעין, כי היא כגיגית. אבל לבסוף בא אליו ההר ממילא¹⁵.

ולכן המרגלים, שהייתה להם נגיעה לתעות ולתלות החיסרון בארץ, כי ארץ אוכלת יושביה היא, שפחדו שאם ייכנסו לארץ יסלקו אותם מנשיאותם¹⁶.

"יען לא האמנתם בי להקדישני." לא היה לך אמונה חזקה אשר מציווי ה' יצא ודאי קידוש ה', ולא היה לכם לפחד מדעת כל ישראל. ואף בשעה שכל החשבונות מראים מקום לטעות, היה שכל התורה צריך להכריע את הכול. ואם הייתה הכרעה בלתי נכונה בעל-כן שחסרה בבחינה דקה האמונה בכלל זה²⁰.

נקירת העיניים של שמשון היא מטעם הנגיעה הדקה של שמשון, לפי שהיה מעורב בלקיחתה של דלילה לאישה, דק מן הדק של הליכת עיניים, "כי היא ישרה בעיניו". ואמנם מעם ה' הייתה זאת, וה' הסכים על ידו, אבל לפי שהייתה גם נטייתו מעורבת בה בזה, נתן לה כוח לפעול עליו. ואם הייתה לקיחתו אותה רחוק מנטייה עצמית לגמרי, ורק לקיים בזה את דבר ה', לא הייתה יכולה בשום אופן בעולם לפעול עליו לגלות לה את סוד גבורתו, אלא יען שהייתה אצלו נטייה לקחתה... אף דקה מן הדקה על עצם לקיחתה ....²⁴

מעלתו של דוד המלך, שלמרות שדבק ופעל כהלכה, הרי אמר "חטאתי לה'", כי אדם המעלה רואה פגם גם בזה לבד שיש במעשיו אשר יטעו בני אדם לחשוב שהוא חטא, וזה גופא אצלו לחטא היוצא מגדר חילול ה'. דוד ראה בזה חסרון בגופו, ואמר "חטאתי לה"²⁵.

כל מגמתו להרגיש מעלותיו ירבעם מונע עצמו לעלות לרגל, כי שמא יאמרו "הא מלכא והא עבדא". מבהיל הרעיון עד כמה הכו אותו מעלותיו בסנוורים, לבלתי ראות חסרונו. דמות ירבעם ממשיכה ומתפרשת על עניין הכבוד והנגיעה. ה' אומר לירבעם: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? אמר לו: בן ישי בראש. אמר לו: אי הכי, לא בעינא". ירבעם דוחה את הצעת ה' מפני שרוצה להיות בראש, וכל עיקר שהביא אותו לחטא הייתה רק דחיקת הכבוד שלו, כי לא היה יכול להיות יחד עם רחבעם²⁶.

איתא במדרש חז"ל, כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, אמר ליה ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי קא מינצית, ח"ו, אי משתכחנא תורה מישראל, מהדרנא לה מפלפולי. אמר ליה ר' חייא לר' חנינא: בהדי דידי קא מינצית, דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל. מאי עבידנא? אזלינא ושדינא כיתנא, וגדלינא נישבי, וציידנא טבי, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא, וכתבנא חמישה חומשי, וסליקנא למתא, ומקרינא חמישה ינוקי חמישה בחמשא, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי ואמרנא להו, עד דהדרנא ואתינא, אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל. היינו דאמר רבי: "כמה גדולים מעשי חייא'"²⁸.

בזה אשר הפקיר עצמו לעבודת הרבים לבקש רק תועלת הרבים וטובת הרבים. ולא היה שום נוגע עם עצמו. .. עיקר מעשיו היה לעשות חינוך של עובדים²⁹.

כה ממש צריך העובד להרגיש בתקופה הזאת, שכל מצב התורה והיראה עומדת בסכנה, ועל כן צריכים לעשות כל מה שבידינו, הן ברוח והן בחומר, להקים מקומות של תורה, ולא ימנע עצמו מן התוכחה, ויעשה פניו כחלמיש, וכל איש יסייע בכל עובדא שיש בידו, גם עובדות כאלה שאין להם ברק לא יסרב מלעשותם, ולא יחוס על כבודו. ואם הוא מרגיש אשר אם יעסוק הוא יהיה התועלת היותר גדול, לא יסמוך בדבר זה על מי שהוא, ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן³⁰.

א. יש דרך להחזיר לבות בני אדם אל התורה על ידי פלפולא חריפא והעמקה נפלאה.
ב. ויש דרך שני לעבוד בעבודת הרבים, על ידי דיבוק חברים, כמו שסידר ר' חייא, שיהיו 'אקרי אהדדי ואתנו אהדדי" ולעשות על יסודות אלה ישיבות וקיבוצים בכל מקום, הן בכרך והן בעיר. שיכניס כל הדור הצעיר תחת דגל התורה והיראה בכל מקום. והחיוב הזה מוטל על כל אחד כאחד, כי כל אחד יכול לסייע בהקמת התורה, זה יכול להגיד שיעורים, וזה יכול לעשות ועדים, זה יכול להמשיך ולקרב, זה יכול לעסוק בגשמיות. ועל זה אמר הכתוב: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת." הקללה סובבת על מי שאינו מסייע על דרך השני של דיבוק חברים שזה יש בידו. על זה צריך האדם לקום מתרדמתו, וירגיש כי אם יקצר בעבודה זו, אז יקצר את חייו. על כן מוטל עליהם האחריות עד שיקיפו כל המקומות תחת דגל חתורה. ובזה נפתרת השאלה שהאדם הוא מחויב להיות גולה ממקום למקום עבור הרבצת התורה, ואי אפשר לו להיפטר מזה בשום טענה ומענה³¹.

יש לנו להבין כמה גדולה זכותו של מי שמקרב לבות בני אדם לאביהם שבשמים. ישנו פחד בלב העובד את ה', שמא הוא מבזבז את זמנו כשהוא מלמד תלמידים, שהרי בזמן הזה הוא יכול להשיג השגות גבוהות³².

לכן הדרך האמיתי בהשתמשות חסידות הוא רק בעבודת הרבים, והניתוח הוא... כי שם צריך להתנהג לפי הדבר בכוחות ובהיפוך כוחות, ואין סתירה³³.